אחד הדברים המדהימים בספר [התצלומים של אלכס ליבק] הוא הנוכחות המסיבית של הדגל, דגל ישראל: לא רק כשהוא תלוי ברחובות – את זה הרי רואים כל הזמן – אלא בצמוד לגופם של אנשים, על הגב, על הראש, על החזה, אפילו על צווארו של פודל החוצה את הרחוב, ובתפקידים שונים: כחולצה, כחצאית, כצעיף, כשמיכה, כסוכך. זו לא רק אמירה ברורה על מה שפרטי ומה שלאומי כשני צדדים של אותו מטבע. יותר משהדגל הוא אביזר שימושי לכל דבר ועניין, נדמה שכאן הוא נהפך לטלאי, ניסיון עילג להסתיר תפרים גסים של זהות מודבקת, או תחבושת על פצע שאינו חדל לדמם.
שירה סתיו, הארץ
קבלתי חינוך ציוני. על פי מסורת משפחתית שהנהיג אבי היה עלי לקרוא פיסקה ממגילת העצמאות בסוף כל ארוחת שבת, והוא היה מסביר ומפרש. "היה עלי" כי לא הייתי חולמת להמציא טקס כזה בעצמי, ומצד שני לא התנגדתי בשעתו. לא ידעתי כמה זה מוזר, ובסוף כיתה א' זה קצת מחמיא כשמפקידים בידייך טקסט של גדולים. טקסי יום שישי לא היו רק תעמולה ואינדוקטרינציה (גם, גם) אלא ניסיון כן של אבי לשתף אותנו בדבר הכי יקר ופנימי שלו. איך תופסת מגילת העצמאות את המקום הכי יקר ופנימי של מישהו, זה נושא בפני עצמו. לא אכנס אליו פה, רק אזכיר אולי ששנים רבות לאחר מכן, כשבקשתי לראיין אותו על ילדותו, אבי תיכף אמר: "אני רק זוכר שהייתי חושב איך העם הקטן הזה, מה הוא עשה ובנה… כן, אני זוכר שזאת היתה מין מנטרה שחזרתי עליה בכל מיני צורות."
*
הכחול הראשון
ובהמשך לכל זה – הספר הראשון שקבלתי מאבי היה "יגאל ואוניית הזהב", או "הגדת ישראל" כפי שהוא מוגדר בכותרת הפנימית. מדובר בלקט שירים, סיפורים והגיגים ליום העצמאות בעריכת רפאל ספורטה (כולל שיר של דליה רביקוביץ', על הילד יצחק שמפליג למדינת ישראל, ומכיוון שהוא ממהר לחוג בה את השבת, הוא רותם לוויתן לספינתו). רבים מן הטקסטים נכתבו בידי ספורטה עצמו, כשהמוסיקליות והקלילות הטבעית שלו חותרות בלי משים תחת הנוקשות החינוכית. ובדיעבד, בגלל מאגרי התום שהתרוקנו, גם הודפות אותה אל גבול הפרודיה.
אני עדיין זוכרת את המפגש עם כמה מהטקסטים; עם "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין למשל, או עם שיר הדגל:
מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה
השיר שינה את הדגל. הוא עבר איכשהו מדו ממד לתלת ממד בזכות הדברים שראו דרכו. אבל העיקר היה בצבעים. תמיד אהבתי צבעים (כתבתי על זה בלי סוף, בכל מיני הקשרים, מהצבעים של כלבי אשמורת, ועד לאדום של רוחיר ון דר ויידן ואינגמר ברגמן, לכחול הוא צבע שערך הצהוב של שוויטרס, למנסרה השחורה של ינאי פרי, ועוד). השיר הקטן של ספורטה הוא מעין מסה מחורזת לגיל הרך על צבעי הדגל.
*
הכחול השני והשלישי
נזכרתי בשיר אי אז בשנות השמונים, בדרך למפגש אמנות בינתחומית שנערך בתל חי. נסעתי בטרמפים, ובכניסה לקריית שמונה על ארבעה תרנים גבוהים, התנוססו דגלים מוכָּרים-מוזרים: הכל היה רגיל, למעט הכחול שהוחלף בוורוד. זאת היתה מחאתה של האמנית רחל גלעדי על כך שבכוונה או לא ("לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת," אומרים הג'וקים של נורית זרחי) הוזמנו רק אמנים גברים לקחת חלק במפגש.
רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983
יש אומרים שהעבודה התיישנה. ייתכן. אבל רגע לפני שהטאבואים קרסו זה היה מפתיע, הנשיות הפתאומית של הדגל הלאומי, וגם מצחיק ומעורר מחשבה. הכחול כבר לא היה של געגועים ו"הר במרחקים" אלא של מגדר; ועוד בדרך לתל חי עם האריה השואג של טרומפלדור. (ואגב, רחל גלעדי גדלה במאה שערים וההיפוך שלה ממשיך ומתגלגל אחורה עד לטלית ששימשה השראה לדגל).
עשרים שנה לאחר מכן נפוצו בבתי הקפה שקיות סוכר של "שוגארט" שעליהן הודפסו תמונות וביוגרפיות קצרצרות של אישים בתולדות הציונות. המיצגנית הדס גרטמן שלחה לי את הרשימה. זה היה חלק מעבודה בשם "סוכר ציוני", וזו גם היא שצבעה את השמות, לא נגעתי.
1. יוסף טרומפלדור, 2. מנחם אוסישקין, 3. משה מונטיפיורי, 4. בנימין זאב הרצל, 5. צ'רלס וינגייט, 6. מאיר דיזינגוף, 7. א.ד. גורדון, 8. אלכסנדר זיד, 9. פנחס רוטנברג, 10. חיים נחמן ביאליק, 11. נפתלי הרץ אימבר, 12. אחד העם (אשר גינצבורג), 13. אהרון אהרונסון, 14. אליעזר בן יהודה, 15. מקס נורדאו, 16. אברהם יצחק הכהן קוק, 17. לורד ארתור ג'יימס בלפור, 18. צבי הרמן שפירא, 19. יהודה לייב פינסקר, 20. יצחק בן צבי, 21. אלברט איינשטיין, 22. חיים וייצמן, 23. יהושע חנקין, 24. ברל כצנלסון, 25. זאב ז'בוטינסקי, 26. שאול טשרניחובסקי, 27. אליהו בדש, 28. נחום סוקולוב, 29. אדמונד רוטשילד, 30. מרטין בובר, 31. דוד בן גוריון, 32. אליהו גולומב, 33. הנרייטה סאלד
אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר
.
הכחול הרביעי
בשנה שעברה מחה הרקדן אשר לב, יליד נצרת עילית, על מנשר גזעני שפרסם ראש העיר. לב שתה חלב כחול והקיא אותו תוך כדי הקראת – ובעצם "הַנְאָמָת" המנשר, הוא הפך אותו לנאום. הופעת אורח של ראש העיר ואנשיו הפכה את הפעולה המושגית המעט אוטיסטית לתיעוד כמעט מצחיק (לולא הוא היה כל כך ריאליסטי) של המצב. ובפרפרזה על פאול צלאן "חָלָב כחול שֶׁל גזענות אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים".
.
כחול זקן
ולסיום אלכס ליבק. דגלים מימי ההתנתקות. הכחול הוא בעצם כתום (כמו במילותיו האלמותיות של שדרן הספורט ניסים קיוויתי, ששועי תמיד מצטט: "לצופים בשחור-לבן – הפועל באדום"). אבל לא רק בגלל זה בחרתי בתצלום, וגם לא בגלל החושך, הצפיפות, האשפה, החד-פעמיות של הדגלים והזיקה בין פסיהם לפסי המחסום. הכול כל כך גס ואלים ופתאום דיוק: במקרה או שלא – מה שנותר מהמגן דוד הופך לזקנקן המחודד של המפגין (המתנחל).
צילם, אלכס ליבק
*
עוד על הציונות של ילדותי
על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה?
סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)
על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין
וגם הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)
*
*
עיר-האושר 
כרגיל מרתק. והדר שלי ציירה בבית הספר דגל עם פסים ורודים, והמורות 'עזרו לה' לצבוע את זה בכחול… לשמחתי אתמול היא הכינה דגל כתום וצהוב לתפארת, מחוץ למסגרת בית הספר 🙂
לי היקרה, תודה. יותר משאני מרחמת על הדר (בכל זאת אמא מנצחת מורה) אני מרחמת על המורות. זה נורא כשיש רק אפשרות אחת.
מן הבחינה הויזואלית גרידא, דגל ישראל תורם את הכחול לאיזור שכל דגליו אדומים-שחורים-לבנים-ירוקים (קצת צהוב).
דודי, זאת הערה נהדרת. תמיד משחרר, ולו לכאורה, לברוח למופשט (כמו בזיכרון ילדות של ויטו אקונצ'י http://wp.me/pSKif-igL). והקרטוגרפית הפנימית שלי מיד משתוקקת לשרטט על מפת העולם את מפת הזיקות בין הדגלים (ישראל ויוון? המממ…). ואחרי הצבעים יבואו הצורות. זה כמו שטיח פסיכומטרי רב ממדי בלי פתרון ידוע מראש.
חזרתי באיחור (טוב לראות למטה בתגובות את ידידי מנוער שועי) כדי לחלוק תגלית שגיליתי בהקשר זה:
אחרי נפילת סדאם הציע המשטר הזמני דגל חדש לעיראק, הכולל שני פסים כחולים (כמובן – הם סימלו את הפרת והחידקל) וגם סהר כחול. הציבור זעם על הדמיון לדגל ישראל, וההצעה טורפדה.
בתמונה שבקישור רואים את דגלי האיזור ואת ההצעה שטורפדה לדגל עיראק:
https://en.wikipedia.org/wiki/File:MiddleEastFlags.svg
אכן סקופ (וכמו ששר שלום חנוך "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם).
הדגל הזה הוא כמו ציור נוף עם ירח ענקי, אחיו של הציור המסיים את הנסיך הקטן https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2012/09/i3.jpg
מרית קרובתי, הצצתי החוצה. הרחוב מלא דגלים. הייתי מעדיף שהוא היה מלא דגים (לא הייתי מעדיף רחוב מלא דלים). רק רציתי לומר שהמגן דוד הנודע גם בשם חותם שלמה היה קמע פופולרי למניעת הפלות במאגיה היהודית בימי הביניים ואילך, וכך דגל מדינת ישראל, הלכה למעשה, הוא קמע למניעת הפלות עם פסי טלית [שהרי תמיד עודדו פה ילודה יהודית, ובמיוחד אחרי מלחמות]. למי שתוהה מדוע אנשי ציבור ובעלי תפקידים ממלכתיים נוהים אחרי הבאבות
ומקובלים מעשיים…. ובעצם, אחרי שקראתי את מה שכתבה שירה סתיו, חשבתי דווקא על הדגל שאנשים מתעטפים בו (כמו בטלית) כאילו הוא מסוגל להגן מפני החיים ומוראותיהם.
מרית היקרה,
התווית דרך התהלכות מעודנת, למן הקראת מגילת העצמאות ועד לחור בעדו מבצבץ זקנו של המפגין מבעד לחור בדגל.
דגל יכול שיהיה מבע, או מסיכה, או התמכרות, גינוי, מחאה וכדומה.
בפראפרזה מסארטר, אדם נזרק אל העולם מלכתחילה ללא דגל. והנה, כמה [לא] מפתיע, מתברר שזה שקורע/צובע/מרטש דגלים אחוז וכרוך בהם לא פחות מזה המשנן אותם לבניו או המטעטף בהם כבטלית.
שמא לא האל ולא הדגל לעצמם, כי אם כושר ההבחנה הפנימי הם שמצויים בליבת הדבר.
שועיקי, אם כבר דגים אז גלים. וכל נשיפה היתה אוי. וגם הזכרת לי שיש לי ספר ששנים לא פתחתי על מגן דוד וחותם שלמה (שזה הכוכב עם 5 החודים שההקשר המאגי שלו אפילו יותר חשוף).
צבי, דגל זה ראי כמסתבר, כמו כל דבר. ובדיעבד, בעקבות דבריך אני מבינה שרציתי לכתוב על מה נשאר מהשיר של אבא שלי-את ספורטה. איך אומר יחיאל פרץ של קדיה "והיתר, חור מול חור, תקבלו לפי התור". הכתום הוא אגב, הצבע הנגדי במעגל הצבעים (אם כבר מדברים על צבע) ואת התצלום שלמעלה ליבק צילם בכוונה בשחור לבן כדי לנטרל אותו http://www.the7eye.org.il/24584 (ובאשר למה שכתבת בסוף – הכי קרוב למוטו שהיה לי בחיים זה המשפט ההוא של גיתה: המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות.)
מרית, יש את הספר שכתב גרשם שלום: מגן דוד– , תולדותיו של סמל, (נוסח מורחב הכולל השלמות מעזבונו של המחבר); גלית חזן-רוקם ערכה וההדירה; שלמה צוקר איתר ושחזר מראי-מקום; עין חרוד: הוצאת משכן לאומנות, תשס"ט-2009.
בלי קשר, אם איני טועה, מגן דוד הוא שמו המאוחר של חותם שלמה. אני יודע שבימינו חותם שלמה מזוהה עם הפנטגרם (חמישה קודקודים ולא שישה)– ובכל זאת כמדומני כי בתחילה צוין מגן דוד כחותם שלמה בטקסטים מגיים יהודיים.
הסמל מופיע בעיקר בכתבים יהודיים מגיים ומשיחייים החל מגרמניה ומפראג בימי הביניים, והמשך בקמעותיו של ר' יהונתן אייבשיץ בן המאה השמונה עשרה. ואיני רוצה להתחייב, אבל משהו מהדהד בי שכבר נתקלתי בו איפהשהו בצמוד לפרשת שלמה מולכו.כמדומני, כי ר' יוסף סמברי, תלמיד חכמים והיסטוריון, אשר דר במצריים כתב בספרו הגדול "דברי יוסף" כי מגן דוד היה סימלו של דוד הראובני, הדמות הפוליטית בפרשת מולכו, שראה בעצמו צאצא ישיר של המלכים שלמה ושל דוד [יצוין כי במאה השש עשרה קצת אחרי פרשת מולכו ראה אור במצריים ספרו של הפוסק והמקובל ר' דוד בן זמרא "מגן דוד"].
יתירה מזאת, כפי שהראה גרשם שלום בספרו "שבתי צבי" שמרו יהודי רגנסבורג במשך שנים את טליתו ואת ציציותיו של שלמה מולכו (קצת מזכיר את האופן שבו הנוצרים משמרים שרידי קדושיהם), שכזכור עלה על המוקד במהלך שנות השלושים של המאה השש עשרה. כאשר שבתי צבי הופיע (1665) הם טענו השתנה צבע הציציות בן-לילה ורבני הקהילה החליטו שזהו סימן בדוק לכך שתמה הגלות וכי משיח בן יוסף (מולכו) בישר על הופעת משיח בן דוד (צבי).
אם נחזור לתיאור הדגל כטלית עם מגן דוד ונחשוב על המסורות שנקשרו בשמם של מולכו והראובני– וכן, להלך הרוח המשיחי שליווה את הרצל בכל אשר הלך (היהודים, לא פעם, הציגו אותו כמשיח, ובציורים בני ראשית המאה העשרים, תואר פעמים אחדות כנכנס לירושלים על חמור לבן)– נדמה שהדגל הזה הוא חגיגה של מיתוס היסטורי משיחי, ואולי גם הזדהות מודעת או בלתי מודעת של הרצל וחוגו עם דמויותיהם של מולכו והראובני.
אגב, לדעת כמה מקובלים, התכלת אינו רק צבע השמיים, אלא צבעה של ספירת מלכות, בה נכללים השפע והגוונים של כל תשע הספירות שמעליה. היא מזוהה עם הממשלה בעולם הזה (בקוסמוס הגלוי לעין), ועם מלכות בית דוד.
אני מעדיף את שמחת הדגים שבחלד על פני התיאולוגיה-הפוליטית של הדגל. ניכר בעיניי כי הרצל וחוגו התמסרו למיתוסים משיחיים מסוימים שרווחו בקהל ישראל.
שועיקי, כרגיל המידע (הלפעמים סותר) שלנו מגיע ממקורות שונים. את פרשת שלמה מולכו ודוד הראובני אני מכירה מילדות, מ"ישראל בגולה" סדרת רומנים היסטוריים לילדים שנתחברו על ידי מחברים שונים. ירשתי אותם מאמא שלי והם היוו השראה למשחקי אינקוויזיציה בחצר האחורית (קצת מצחיק וקצת לא).
לגבי מגן דוד וחותם שלמה, הספר שבידי נקרא "חתך הזהב, חותם שלמה ומגן דוד". הוא לגמרי בינתחומי בגישה שלו, מאד מעניין וגם קצת מאכזב (על פי מיטב זכרוני) כי הוא לא ממש ממריא. יום אחד אתעמק בו מחדש אבל בינתיים אני עדיין מלקקת את פצעי הביס ש"יואל אמר" נגס בכתיבה שלי.
ולבסוף – דגל הטלית והמגן דוד היה דגלה של התנועה הציונית. הרצל רצה דווקא דגל אחר, נטול שורשים, עם שבעה כוכבי זהב…
מרית, אני כבר לא זוכר מי הציע את דגל שבעת הכוכבים, הרצל או וולפסון, מה שבטוח שאחד מהם הציע את דגל הכחול לבן לבסוף. כמדומני זה היה וולפסון אחרת לא היו קוראים למחלף/צומת שבעת הכוכבים בהרצליה בשם שהוענק לו….
אני חושב שכדאי שתתני פעם הסתכלות בדימויים של הרצל. יש אוסף שלם שפעם חזיתי בו של דימויים כל כך משיחיים; שקשה לומר שהתנועה הציונית של אותה תקופה היתה חפה מתיאולוגיה-פוליטית. את הפוסטרים של המשיח ירשו החב"דניקים עם המשיח שלהם. אבל חוץ מזה הרבה מן היסודות מאוד דומים. הרצל לא ממש הסתייג מן הפרסונה המשיחית שהודבקה לו, למיטב ידיעתי.
למשל, חקר הדתות מעלה כי היתה תנועה שלימה של דתות חדשות במאה התשע-עשרה. למשל: בהאים, אחמדים וכיו"ב. אני טוען כי באשר דת היא אוסף של חוקים ומנהגים המחייבים את הקבוצה– הפרוייקט הציוני היה מהורתו סוג של דת חילונית, כפי שנניח שבהרבה מאוד מובנים ניתן להתייחס אל המארקסיזם כדת חילונית, שתועמלניה פעלו באופן מיסיונרי. למשל, אין לי ספק שבקומוניזם– המפלגה היתה התחליף לכהונה הדתית. המהפכה הרוסית ידעה להקים גם אינקוויזיציה משלהּ שמהר מאוד התחילה לטרוף את כל מי שיכולה היתה לשים עליו יד. לפעמים אני מתהרהר לגבי מעמדם המדוייק של המוסדות הבטחוניים במדינת הדת הציונית שנוסדה כאן. חומר למחשבה…
שועי, הדבר היחיד שאני זוכרת מהביוגרפיה של עמוס אילון, זה ש"הרצל הרגיש בחצר השולטן כמו אליס בארץ הפלאות"… אני לא יודעת איך עמוס אילון ידע איך הוא הרגיש, אבל הוא לא מצטייר לי כמשיח 🙂 ובנימה יותר רצינית, ברור שהציונות היתה דת. הלא על זה בין השאר, כתבתי את הפוסט. מגילת העצמאות היתה כתבי הקודש של אבי. ובפוסט ישן על "פוליאנה" כתבתי "גם אבא שלי היה כומר כזה [כמו אבא של פוליאנה] בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה." ומכיוון שאין בי גרם של דתיות וחסידות, רק תאר לך כמה זה היה הרסני.
פתאום חשבתי על על כך שאת חוסם העורקים הצהל"י יש לקשור/לכרוך (אם יש פצוע) בצורת "דגל אנגליה". לא יודע, התעוררו בי כל מני מחשבות.
…צורת המגן דוד עתיקה, היא (גם) שרטוט המהלך המחזורי של כוכב מרקורי בשמים (והכוכב המחומש הוא שרטוט מהלכה של ונוס.)
נעלים קונים מהר, פעם הלכתי לקנות גרביים אלסטיים וחזרתי עם גרביים אסטרליים (-:
חוץ מזה, מרקורי הוא ללא ספק מזלו של נסים קיויתי איש התקשורת. רק בתווכו של הרמס בעל שלוש התגלמויות ניתן לראות את האדום של הפועל תל אביב במכשיר שחור-לבן (ראה הרשימה למעלה).
הו שועי, אני מחבב גם את קרישנה הכחול (מרית, שימי לב, כחול -אני בכלל לא סוטה הפעם.) שמאד מזכיר את הרמס – בעוד ווישנו מזכיר את דיוניסוס, אביו של הרמס, והוא מזוהה עם הצבע הלבן. ככה שבעצם הדגל שלנו הוא עכו"ז מושלם 🙂
התכוונתי עכו"ם, איך יצא לי עכוז?! ועוד על ספן של חגיגות העצמאות!?! 🙂
אגב, וישנו היה נושם ונושף את העולמות, בנשיפתו מחיה אותם ובנשימתו מחריב אותם; היו מקובלים שכינו את הספירות בשם 'הבלים', ותיארו כיצד אלהים , גם הוא, נושם אותם לקרבו ושואף אותם בחזרה
ועל זה אמר המשורר הרומי הנודע סוֹבֵלוּס בֶּלִיסֹופוּס: "וכל נשימה היתה אוי ואבוי"
אלפיון, מה רע בסטיות?
אלפיון, אשריךָ, האם נתקע רכבך בסככתו של המקובל אפרים פאנצירי? [סינתזה בין חיים ויטאל וישראל סרוק]– אומרים שלא היה פנצ'ר-מאכער כמוהו בדמשק באותם ימים. הוא היה מתקן גלגלים וגם גלגולים. הגיע הזמן אחת ולתמיד לסרטט את אילן הסטִיוֹת של ראשוני המקובלים (-:
אגב, נשימת הרחמן (אלרחמן), היא טופוס ידוע במשנתו של מחיי אבן ערבי, השיח' הסוּפי הגדול שסיים את חייו בדמשק בשנת 1240. ואפשר כי רעיון זה הוא שהניע את הרעיון הקבלי שבו נתכנו שבע הספירות התחתונות "הבלים" (כמדומני כך מובא גם בגלא עמיקתא של פאנצירי כ-350 שנים אחר אבן ערבי באותה העיר דמשק).
איזה יופי
הגעתי לכאן באיחור גם כיוון שבדיוק עניין הדגלים מעסיק אותי ביום הזה במיוחד ורציתי לאוורר קצת את אוסף התמונות שלי של דגלים נכלמים שאני אוספת לאורך השנים ( אצלי במחסן הזנוח). בין שאר ההתעטפויות והשימושים שאנשים עושים בדגלים הם תולים אותם בחזית ביתם, מתמלאים גאווה ואחר כך לא מסירים והם נשארים בלויים כסחבות מכערות את חזיתות הבתים.
מחסנאית, תודה. זה באמת מעניין החיים של דגלים מחוץ לחג. בתור חפצים הם מלכים ליום אחד, כמו בחג השוטים (רק בצבא זה אחרת. מתברר שעל פי פקודת מטכ"ל צריך לגנוז דגל שהתבלה…).
מרית, סוטים הם לפעמים געגועים לנורמה
(איזו נורמה?
נורמה ג'ין.
איזה ג'ין?
ג'ין אנד טוניק.
איזה טוני?
נו, דאגלס וטוני, מ"מנהרת הזמן"…)
שועי, יש כמה ילדים שישמחו לשרטט את אילן הסטיות של המקובלים (והמקובלות) 🙂
מעניין שאף אחד לא כתב כלום על הפעולה של אשר לב
נעליים, אני יותר וחותר חושב על אילן השטויות של המקובלים.
רובם היו כל כך חדורי-מוטיבציה לעבודת האל, שנעלמו להם הצחוק ורוח השטות
(שיש אומרים שהיא אינה סותרת את רוח הקודש).
שבתי צבי אגב, כינה את עצמו בקצת כתביו "השׂוטה המוחלט". אבל אני חושש כי סביבתו
לקחה אותו יותר מדיי ברצינות. אם היו מסתפקים בפן החתרני-המבדח, היה ליהודים אמן מיצג מן המובחר (ולא משיח)– ובזה ניתן היה להתגאות.
מרית ושועי, כל שאיפה לתקן עולם או אדם חייבת להיזון מאיזה להט ריליגיוזי. מרית, כואב לי לחשוב על ילדים שמוחתמים בעל כורחם על ידי דברים שלא מתאימים בכלל לטבעם. אבל בכל סוג של חינוך יש משהו משטיפת מוח. הורים צריכים להתגבר נואשות על הרצון להנחיל לילדים שלהם את הדגל שלהם.. אני מנסה לדמיין חינוך להטלת ספק מתמדת, ותוהה אם הדבר היחיד שיישאר בעולם כזה הוא המשחק. שוטים, אני חושב, מוכנים להסתפק בזה, מה אתכם..? 🙂
שועיקי, המקובלים של הכיתה זה ענף בפני עצמו.
נעליים, לא יודעת לגבי הרליגיוזי. אין לי כזה, והנחלות עושות לי כאב שיניים (כתבתי על זה קצת פה http://wp.me/pSKif-j5z). אבל כמובן שאין צורך לספקֵן כל דבר. אפשר וכיף לשתף ילדים בדברים שמלהיבים וחשובים ויקרים ללב, רק רצוי שיידעו שמותר להם לא להתלהב, באמת מותר, בלי השלכות גלויות וסמויות. ומנסיוני, כדאי גם לזכור שאפילו שהם קצת בעולם, הם כבר הספיקו לגלות להטים מפתיעים משלהם. (אני באמת הערכתי את זה שאבא שלי מראה לי משהו שחשוב לו, אבל החלק השני שבו זה אמור להכתיב את מה שאני חושבת ומרגישה היה הרסני, אני עדיין סובלת מנזקי הקרינה על אף כל הזמן שעבר).
נעליים, כל פעם שאני קורא בלאו צ'ה (דזה) אני נזכר כי כל הרוצה לתקן בעל-כורחו מקלקל,
וכל הרוצה להאריך בעל-כורחו מקצר.
המקובלים דווקא כמעט לא שיחקו (חוץ מאשר הרמ"ע מפאנו שהיה קלפן בין-לאומי ואני קצת חושש כי בקרב החבר'ה כינו אותו מאחורי הגב הרמאי מפאנו) שנאמר: שברו את הכלים ולא משחקים.
אני חושב שהיתה טעות. האר"י לא דיבר בכלל על מיתוס שבירת הכלים אלא על מיתוס שטיפת הכלים. כי באותם זמנים נהגו המקובלים לשטוף את הכלים אחר הסעודה. אבל אז הגיע נביא מסית ומדיח כלים, והם נעשו לא מספיק יעילים– וכולם הכניסו עם טבלית למדיח. כדי בכל זאת לשמר את מעמדם נאלצו המקובלים לתקן בכתבי היד משטיפת הכלים לשבירת הכלים; ומניקוי הכלים (לכל צלחת יש גם צד שני) לתיקון, אבל הם לא הצליחו להעלים את תכניתם, והמושג מיים נוקבין מעיד על כך (-: מיים נוקבין נועדו על מנת לשטוף את הכלים לא על מנת לתקנם.
מה שמטריד אותי הוא הפיחות שחל במעמדם של שוטפי הכלים במרוצת הדורות. במקום שהכל ייתחרו על שטיפת הכלים אנשים מעדיפים מדיח או שאנשים אחרים יישטפו בשבילם. הם אינם יודעים מה שהם מפסידים. כל סודות התורה מצויים ברווח שבין הברז, הזרם והכלים.
שורום, זורום, זורום, רים,
הם שרים הם שרים!
שועי, בתור מי שהיה שוטף כלים בעברו אני מחזק את ידיך. זה גם מקצוע מצוין לאנשים שמוכנים להפקיד רק את ידיהם ברשות המעביד, ולהשאיר את ראשם מחוץ לזה..
אגב עניין המקצוע מזכיר לי את השיר החינוכי של המשורר הרומי הידוע סובלוס בליסופוס:
ישו לא רצה ללמוד מקצוע
– נאמר סנדלר –
לסוף רצעו אותו רצוע,
לא אבה הוא לנגֵר
– כמו אביו –
לסוף מוסמר והתמסגר,
לא מלמד לתינוקות
-כלומר, מורה –
לסוף חותל בשתי סיכות.
לא תואר לו, לא הכשרה או תעודה –
עמד בצד בעוד עברו להם גדודי העבודה –
ויתר על יציבות, קביעות, משכורת וקריירה –
חסל סיכוי לג'יפ, לסקי, לנופש בריביירה…..
ומה יצא לו מכל זה? עלה דרגה, קיפץ שלב?
לא, לא.
תהום לתהום קורא, והדיקט לדיקט נצלב.
נו, טוב, יש אנשים שזהו יעדם-
להרוס במו ידם את עתידם.
חוצמזה, יש לי 2 שאלות:
1, כשאנשים אומרים "מראות יופי שלא מן העולם הזה", לאיזה עולם אחר הם מתכוונים?
2, אנשים חוקרים יצורים נכחדים, שפות נכחדות וכולי, בעוד שהם עצמם יקומים נכחדים (טוב, זו לא ממש שאלה, סתם תהייה.)
עונה בשיר של חבר של המשורר הרומי הקאלסי שציינת:
h1ttps://www.youtube.com/watch?v=qkSruKt6m4Q
[התזכור כיצד סנהדרין קטלנית חיברה ביקורת קטלנית על קאטולוס?]
לגבי השאלות, רציתי להפנות אותך ל"על כל שאלה תשובה" מאת יצחק לבנון שבוודאי ייחד דיון לכהאי גוונא, ובכל זאת כדי לא להותיר את הדף ריקן:
1. "מראות יופי שלא מן העולם הזה" ר"ל מראות יופי המזדמנים בירחונים אחרים (שלא בעריכת מר א. אבנרי) כגון "את" "לאישה" "בול" "מוניטין" "כותרת ראשית" ,להיטון" "פנדל".
2. השאלה אינה האם אנו יקומים נכחדים אלא לכמה ירחונים נזקק כל כוכב לכת ביקום הנכחד הזה? (בשלהי עידן הפרינט על סף עידן הקרח, ר"ל אנקראון על קוטב הקיפאון]
הנה שוב, הלינק:
פעם היה לי חילזון בשם קוטג'. כששוחררה אום-רשרש והונף דגל הדיו (התכלת לא הופק מהחילזון שלי!) כתבתי עליו שיר יין שנקרא: אנקראון על קוטג' החילזון.
מרית, הבנת אותי הפוך….! (זה בגלל שניסיתי להלך על הרגליים במקום על השמים. מאה קוּלְפָּה, ובשבילך מאתיים, על חשבוני!…)
שועי 🙂 (הצחקת אותי נורא) ותודה על מומוס.
אני תולה את האשמה בקהלת שהכריז , הזהר עשות ספרים הרבה אך סכר את פיו בכל הנוגע לכתבי עת, הלוויינים של חיינו, בניו ובנותיו החורגים ומתרבים כשפנים של הירח.. ומתוך חיבה ותשוקה לקוטב – כמו שכתב כבר סובלוס בליסופוס, וסליחה שאני מרבה לצטט אותו בזמן האחרון:
איני רוצה את המרק הטרופי
איני רוצה בנקניק האירופי
נפשי יוצאת אל הקינוח,
אל המצונן הקר שבו הלב ינוח:
לא עוד שכשך ברוטב,
אני רוצה לקוטב!
-בקיצור, חבר הביא לי לאחרונה את "מפגשים בסוף העולם" , סרט נהדר של ורנר הרצוג (מלא בהערות סרקסטיות שלו) , על אנשים שמצאו את עצמם באנטארקטיקה וכמו שאחד מהם מתאר זאת, אלה כנראה אנשים שתמיד רצו לקפוץ מהמפה:
נ"ח, באמת התפלאתי שאתה אומר את זה, אבל אחר כך חשבתי שאיפה שיש אנשים יש הפתעות 🙂 אז למה התכוון המשורר?
מרית, פשוט תקראי אותי הפוך… 🙂
ואם כבר, הלא-דגלים של אנטארקטיקה:
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/f/fa/Flag_of_Antarctica.svg
או
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/17/Flag_of_Antarctica_%28Smith%29.svg
וגם זה:
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/8d/Flag_of_Magallanes%2C_Chile.svg
(נכון שזה היה יכול להיות גם הדגל של הנסיך הקטן….? )
(אגב , יש אנשים שעוברים דרך דלת של ארון כדי לפגוש את נרניה, בעוד שהרבה יותר פשוט לעבור דרך דלת של מקרר (בדקה ה-9:50):
טוב, חכה שאלמד לעמוד על הראש.
מה זאת אומרת לא-דגלים? למה יש שלושה? והחדודים של השלישי מפריעים לחול הרך. (אולי זה דגל איקרוס של מאטיס)
מרית, השניים הראשונים הם בגדר הצעות, (לאנטארקטיקה אין דגל, איזה מזל,) והשלישי הוא של פרובינציה צ'יליאנית שחלק משטחה הוא באנטארקטיקה. אני מוכן להתפשר עליו – זה יכול היה להיות הדגל של הנסיך הקטן אם הוא היה גדל להיות פאקיר (למה הספקנות הזאת? זה יכול לקרות לכל אחד!..)
(1. …תלמי סבר שיבשת דרומית חייבת להימצא מפאת הסימטריה (זה מזכיר את גילויו של נפטון על ידי חישובים מתמטיים בלבד שהניחו שחייב להימצא כוכב לכת נוסף מעבר לאורנוס.) אנטארקטיקה, כמו הרבה דברים, נחלמה הרבה לפני שנמצאה….
2. אין לי הוכחות לזה, אבל היא נחלמה ללא ספק גם על ידי אלכימדס האלכימאי. בזמנו העסיקה אותו מאוד האפשרות להקפיא אדם למאה שנה (ולהפשיר אותו שןב כמובן), אבל אחר כך הוא שינה את דעתו והחליט להתמקד בהקפאת רגשות גרידא, ש"תביא יותר תועלת לאנושות – או, למצער, לאדם אחד או שניים בתוכה – בטווח הקרוב" . כידוע, ההמצאה שלו קיבלה ברבות הימים צורה של מקרר ביתי , אם כי במוחו הוא ראה תמונה הרבה יותר גדולה: יבשת שלמה שתתפקד כמן מקלט מס -מעין "איי קיימן" -שבה ניתן יהיה להקפיא רגשות לטווח ארוך.. )
נעליים, זה דווקא רעיון שיהיה מבחר של דגלים ואפשר יהיה להתאים דגל באופן אישי, כמו בגד. זה ירכך את הנוקשות ויוסיף ממד משחקי..(וזה יכול היה להיות הדגל של הנסיך הקטן אם הוא היה גדל להיות איקרוס של מאטיס :-))
נעליים, מפליא שהבאת דווקא סרט של ורנר הרצוג. בגירסא החדשה של מומוס ל-Lucky Like St, Sabastian הוא עושה שימוש בוידאו של קלאוס קינסקי האוחז בביתו המתה (ירוית חץ) מתוך הסרט "אגירה: זעם האל" של הרצוג (1972, זה בעצם סרט על מי שרוצה לקפוץ מהמפה). הנה כאן (כדרכו של מומוס יש גם סרט נוסף כנראה על סנט סבסטיאן, והתמונות לא קלות/נעימות לצפיה):
מרית, קראתי הבוקר בספר "שורשי השמות" למקובל האיטלקי ר' משה זכות (המחצית השניה של המאה השבע עשרה) כי המגן דוד משמש אותו כקמע נגד מגיפות, וזו מסורת מקובלת מהאר"י. לצד זה במקום אחר מובא כי מגן הדוד הוא קמע נגד הפלות. ובהקשר לכך ובהקשר לדגלים הורודים לעיל חשבתי פתאום על מגן דוד אדום.
(שועי, אגירה-הרצוג, במאי שמוביל אחריו משלחת לתוככי מוחו ונפשו , מסע שהוא חש שהוא חייב לסיים בכל מחיר, גם בלי מפה)
שועיקי, על ההפלות גילית כבר קודם… מבחינה מאגית נראה לי כללי מדי. לא רואה את הקשר בין הקוצים לתינוקות. האדום פשוט פשוט טבול בדם. לא? כבר עדיף כחול.
אלא אם כן הדם כחול…
כן, חשבתי על זה :). אבל דם כחול נשאר תמיד בפנים, לא? (אולי כדי שלא יגלו שהוא לא כחול). עוד לא שמעתי על דימום כחול, או גלד כחול של שריטה. אבל אני מוכנה להאמין שאצל ציונים כמו אבא שלי לדם יש גוון כחלחל, והעורקים והוורידים נסרגים בדוגמאות עמומות של מגיני דוד.
תמיד חשבתי שביבי זה ראשי תיבות של Blue Blood )-: [אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק]
ואשר לציונות, למרות שגם אותי הקיפו אנשים אולטרא-ציוניים, וחונכתי מגיל 0 כי מדינת ישראל הוא המקום היחיד שיהודים יכולים לחיות בו אחר השואה (למרות קיומו של אגף אמריקאי גדול במשפחתי). בכל זאת לא ברור לי האם זה מגן דוד או מגל דוד. לפעמים נדמה
לי שזה גמל שלמה או גמלת שלמה (נאקה זה רק אצל הגמל האמיתי, לא?)– רק שלא ברור
יותר מי טורף ומי נטרף.עד כדי כך נתבלבלתי בימי שירותי הצבאי שמאז כבר איני בטוח האם צה"ל הוא ארגון הגנה או שמא ארגון טרור.
גם אצלי המציאות טרפה את הקלפים והדגלים.
הזכרת לי את הריאיון המפורסם שבו בא עיתונאי לראיין את קלאוס קינסקי לגבי איזה פרס שקיבל ויצא משם בעור שיניו אחרי התפרצות (קצת מטורפת) של השחקן. גם לכך התייחס מומוס לאחרונה (2013):
אגירה הוא סרט מבעית. קשה להוריד ממנו את העיניים מרוב שזה הרסני. בצפיה ראשונה בו בנעוריי (לא זוכר אם בטלוויזיה או בקולנוע פריז או טיילת) לא חשבתי שזה סרט על הרצוג או קינסקי אלא סוג של משל על איך גרמניה הפכה היטלראית. זה היה כה נורא עד שהייתי צריך
לברוח אל האלגוריה הפוליטית כדי להכיל מה שראיתי.
הנה המקור:
מרית, איקרוס של מאטיס מזכיר לי את האיש בשעון החול מ"מנהרת הזמן":
אם הייתי יכול הייתי משכפל את עצמי ומחזיר אותי בזמן כדי לתת לאיקרוס פחית עם דבק מגע (אחוות מתרוממים כזו,) ואז הייתי מושך את עצמי בחזרה עם חוט (את יודעת, כמו שפעם היו מושכים אסימונים מטלפון ציבורי…. את רואה, אני לא אידיוט… חשבתי על הכל!)
שועי, בראיון עם קלאוס קינסקי מרגישים בעיקר את המצוקה שלו. זה ממש כואב.
את "אגירה" ראיתי בגיל מבוגר והוא לא הבעית אותי כל כך, לא כמו נניח ש"גברים במלכודת" מבעית (על הפראות שמתחת לשטח). יש בסרטים שלו איזה דחף לנצח את הטבע בשטח שלו, לא מתוך התנשאות (ובטח שלא מאיזושהי ראייה רומנטית,) אלא מהתחושה הראשונית שבנאדם צריך לדחוף את עצמו בעיוורון דרך חומר אפל כדי להיוולד ולנשום, שוב ושוב…. (וזה שוב מתחבר לי עם עשיית סרטים ואמנות בכלל – הצורך לבקוע מתוך החומר הגולמי)
נעליים, למה לך להסתבך עם חוטים? אפשר הפעלה ישירה על פי שיטת הברון מינכהאוזן.
נעליים, אני מכיר מעצמי את החרדה מלקבל פרס או מישרה ואת המצוקה המתלווה אליה. יש אנשים שזה מחרפן אותם. יש אנשים שהכל מתכווץ בתוכם דווקא בסיטואציות שבהם הם זוכים להכרה ואף אחד מן הסובבים אותם לא מצליח להבין את התוגה הנוירוטית בה נעטפה נפשם. אדם רשאי להתחרפן ולהתחרבש בתוך עצמו, אבל מה שהוא עושה כאן זה לא צעד וחצי. אם הייתי שופט, הייתי שורק צעדים ופנדל וכרטיס אדום וקרטיב רמזור (או לימון) וראובן, גד וחצי המנשה (במיוחד– חצי המנשה)…
תאר לך שהיית מקבל פתאום נעליים מזהב-פרוויים. לא היית מתחרפן?
מרית, אבל יש, אני יודע, אני בטוח, מן חוט אריאדנה כזה שעובר לא רק במרחב אלא גם בזמן. (אולי הוא קרוב מאוד, אולי הוא בתוכנו, כמו צמח האפון של ג'ק שחוצה בלי בעיה את כל הגבולות הידועים)
שועי, ….ועל כן אני מאושר שאנחנו לא שופטים ואין לנו משרוקיות צופרים וכרטיסים ואת היכולת להעיף אף אחד מהמגרש…. כי משהו בי בכל זאת נלפת איתו, גם אם זה מעודף הזדהות עם הסיבות שהזכרת.
חוצמזה, הזהב של פרוויים מסונן ישירות מנהרת השמש, כל החופן שם כתם שמש בידו, מוצא אח"כ משקע זהב זעיר בקווי היד (עדין כמו זיעה של פעוט שאוחז בכף ידך), לכן, אהמ, לעשות ממנו נעליים זה כמו להשתמש בזהב שחוט, ר"ל!…. 🙂
נעליים, אני בא במקור מגבעתיים (רחוב המרי; גבעת קוזלובסקי). עיר שבה העליות מבשרות את המורדות; ירידה צורך עליה ועליה צורך תהום.
[…] הכחול הרביעי, על דגל ישראל […]