יונג אמר שהבית שרואים בחלום הוא הנפש. הבתים של לואיז בורז'ואה שייכים גם לקימורים של הגוף.
לואיז בורז'ואה, THE CURVED HOUSE, 1990 לחצו להגדלה
לפעמים הם נוטים כמו מצבה שבורה. לשיש יש עורקים אבל הוא קר ועגול כמו איגלו:
לואיז בורז'ואה, לחצו להגדלה
ולפעמים הוא ורדרד כמו סוכר.
ככה זה מלפנים:
לואיז בורז'ואה
וככה מאחור:
לואיז בורז'ואה. לחצו להגדלה
וכאן זה מסתובב.
האם זה בגד או מסכה? באבולציה של האישה-בית – היד מתנוונת ונהיית דקה כמו ארובה:
לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON
(בדיקת סי. טי)
לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON, 1994 לחצו להגדלה
או הרגליים או הראש, אין מקום לכל הגוף.
לואיז בורז'ואה, J'Y SUIS, J'Y RESTE, 1990
ולפעמים הברק פוגע ופוער את הבית ללוע עם שיניים חדות:
לואיז בורז'ואה, בית שנפגע על ידי ברק.
ועוד על הארכיטקטורה של הנפש:
פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)
עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' ויש גם מוסר השכל
על ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים
*
וכיוון שאוטוטו פסח: על הצד האחר של ההגדה של פסח (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)
*
עיר-האושר 
נהדר, תודה מרית
שרון
מרית קרובתי, בתים מעניינים אותי; אבל קצת יותר מהסוג שמצלם שרון (שהגיב למעלה), הרוסים, נטושים, עזובים וכתושים. הבתים של לואיז בורז'ואה וגם הגופים הנשיים שלו (שהרי
הרחם הוא המעון הראשון) דומים בעיניי לחריצי גבינה מושלמים מונמנטליים (אף עכבר לא היה חושב חנגוס בהם; גם לא שיני הזמן), כמו פיאצות איטלקיות או צרפתיות, מקדשים או ארמונות מלכים. רק הבית השבור על ידי הברק והבית שבו עומדות הרגליים יוצרים רושם אחר. האישה-בית ברישום נדמית לתכנית מתאר ארכיטקטונית, כמו תכניות של דירה.
תודה, שרון!
שועיקי, ממש לא מרגישה כמוך. הבתים האלה טעונים במסתורין ובדחיסות של הגוף. הם יצורי כלאיים או אולי גופים שכושפו (כמו הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה שהפך ממותניו ומטה לאבן https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2011/04/bala5.jpg )
לא יודע, יותר מדיי בנוי לדעתי. גם מסותת. ואת הכישוף של מדוזה אני לא מרגיש. הוא לא מגיע אליי.
עוד דבר, הבית המוטה (השני) והבית המוכה (ברק) הזכירו לי את בית קיפולי הנייר (או קיפולי המישור) הזה של אנריקו פרמפוליני (1918):
הכישוף של מדוזה לא נחשב. הוא פרמננטי. הופכים לאבן וזהו. הבתים האלה הם בין לבין. אבל זה לא משהו שאפשר לפתור בנימוקים. כמו שהמכשפה שטיפלה בי בדמיון מודרך אמרה כששאלתי בעייפות גדולה אם עכשיו אצטרך לספר לה את כל הסיפור שלי: מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שלא – גם אם תגידי זה לא ישנה.
יש לי ליקוי בדמיון המודרך. אני יכול לדמיין סיפורים. אך לא סיפורים שבהם אני אייכשהו מעורב. לפעמים מעירים לי על הזיכרון החד שלי, ועל פרטי-הפרטים שאני מתעקש לזכור. אבל אשר למדיטציה נניח, אני מעדיף לקיים מדיטציות שמשקיטות או מעלימות את פעולת התודעה. התבוננות על-דרך דמיון מודרך היא מעל לכוחותיי.
זה באמת משהו שגם מסייג את העיסוק שלי בטקסטים מיסטיים. כל הצד המיתי שבהם. כל דמיונות העולמות העליונים ופרטי פרטיהם כמעט ולא מעורר בי איזה עניין. אני מחלץ מהם פיוט,
התבוננות קיומית, מטפסיקה ואתיקה, גאומטריה. כל היתר, אולי קיים, אבל חולף לי על יד האוזן.
זה כמו גשם של מישהו אחר בעיניי.
לבורז׳ואה היה ענין מתמיד עם (חיפוש) הבית, על שלל האינטרפרטציות הנלוות
יש כאן עוד דימויים שגרד לי באצבעות להביא, חלקם – ארכיטקטורת פנים הבית או מה שאין לו מקום אלא בבית, כלשהוא:
http://www.mutualart.com/Artwork/MAISON/BF8D8AD762CAA741
http://nevermores.tumblr.com/post/31871158075/in-the-1990s-while-in-her-eighties-louise
וישנן עוד ועוד התייחסויות מרתקות שלה לנושא הבלתי נלאה הזה.
תמיד משמח לפגוש עבודות שלה
תודה, מרית. הדימוי של הבית עם הטבור/הנקב(ה) אבל בתחת נמצא אצלי קבוע מול העיניים. זה היה רק ענין של זמן עד שאמצא לו הד אצלך (-:
אוי, מרית, הקישור בין אישה לבית (ולאות בי"ת) גורם לי לרצות לטפס על העץ הקרוב למקום מגוריי וליילל בקול ניחר!….. (ותראי מה השעה) אבל הבית מוכה הברק מזכיר כמה בקלות הופך בית לבולען-מפלצת (עוד סיבה לטפס על עץ)
בעניין ארכיטקטורה וגוף, על המושג "חדרי בטן" (למשל "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" במשלי) קראתי שהוא קשור לניב מצרי עתיק שפירושו "קופסת בטן", התיבה הפנימית שהיא מושב הלב והחוכמה. כמו בסיפור של מינכהאוזן שהפך את הזאב מפנימו החוצה, אני מרגיש שהבטן, תיבת האוצרות הכמוסים, התהפכה החוצה, הפכה לישות בפני עצמה ומאז היא מולידה תולדות בעולם- מאחוזות רבות חדרים עד מגדלי ענק..
(אני מתכוון גם לדרך שבה מתגלגל מושג הפרטיות,,הוא התולדות שמעמידה קופסת הבטן)
דורית, יש כאן ראשי פרקים של לינקים לפוסט שלם… הראשון הוא פרשנות מחודשת ליטרלית לביטוי מגדל-שן 🙂 (אוף, הסמיילי החדש כל כך מזויף!). וגם נגעו ללבי במיוחד הגורים של הכסא. והאחרון הזכיר לי את הסיפור של אנדרסן על כרכוב הארון שמתאהב ברועת חרסינה שניצבת על השולחן אבל היא מסרבת להתחתן איתו, בטענה שכבר יש לו שם אחת-עשרה רעיות חרסינה, היא לא רוצה להיקבר חיים בארון החשוך (ובית הטבור האחורי מוכר גם לי מבפנים).
בוטניקאי, כשאתה אומר את זה גם אני מזנקת לעץ אבל לואיז לא פוחדת להפוך לבית. ובשבילי יש בבית הברק גם משהו משחרר. ובאשר לחדרי הבטן – אני עדיין מנסה להבין את חדרי הלב (אולי אני לא מצליחה בגלל הברק).
מרית, חטאתי. קרצפתי ת'תת מודע שלי קרצוף והלוך. והכי גרוע, שמתחת לשערות הכלב והעיתונים שמחפים על שלוליות השתן שלו (בתת מודע שלי מסתובב כלב סיעודי, חסכתי ממך את הידיעה הזו עד כה) התברר לי להפתעתי שיש לתת מודע שלי רצפה!….. משום מה תמיד חשתי שהלכלוך הוא רק קרקעית זמנית שהצטברה משאריות, ושבעצם יש שם למטה יקום אינסופי; ושאם יום אחד אזיז את הכל, אצנח ברכות לתוך קטיפת השמים השחורים המכוכבים. ככה, בכל אופן, פירשתי לי את המושג 'לצאת לגמלאות' (או 'ליפול לגמלאות', בכל אופן.) אני מרגיש קצת נבגד, מרית. אין זאת כי אם עלי לבנות לי תת מודע חדש ממצות – בצורת פירמידה כשרה למהדרין- כך אוכל תמיד לכרסם את דרכי אל החופש, ועוד בהסבה לשמאל (את חושבת שיש סיכוי שבליל הסדר כולם יעברו הסבה לשמאל..?)
בוטניקאי, ראשית, התת מודע אינו סובל קרצופים (בניגוד לנחשולי דמעות או רוח פרצים מטאטאת). ושנית ברור שיש שם יקום אינסופי, זו שאלה של הלחש הנכון. בתקופה ארוכה של חלומות מודעים הייתי מגיעה נניח לקיר חלק, ואומרת לעצמי, בקצה תהיה דלת, והיא תמיד הופיעה. אין לקפוץ למסקנות (בניגוד לליפול לגמלאות).
"ברור שיש שם יקום אינסופי" – זה הלחש הנכון 🙂
נורית זרחי היתה מעדיפה (אולי) "נעליים חצאיות, גרביים תחתונים" 🙂
מרית, נכון….. אבל הלחש שלך הוא זה שעובד. בדקתי.
(אני חושב שעזרה לזה גם העובדה שהרצפה התכסתה שוב בעיתונים. ברגע שהיא החלה להיעלם מהעין יכול היה היקום האינסופי לבצבץ מחדש.. והאי סדר המבורך שב על כנו (מתחת לחלון יש כן ועליו פסלון של האי סדר המבורך. הוא
בהחלט מאציל מטובו על התת מודעשלי…..) תוך כדי כך נפלה פתאום ממדף המשניות מסכת. הרמתי אותה: זוהיתה מסכת יסורים, דף ע"ב. אני לא יכוללתאר לך כמה מצחיקים הדברים שכתובים בה…תליתי אותה
….. למזכרת נצח 🙂 )
האי סדר אמנם מבורך, ובאשר לתלויה – אני מרגישה בעיקר את הכאב.
אי אפשר לי שלא לחשוב על מאמר חז"ל "ביתו זו אשתו". אין כאן מקום להרחיב בזה, אבל בפנותו אל עבודת היום הקדוש במקום הקדוש, צריך הכהן הגדול למלא שני תנאים שלכאורה סותרים- להיות נשוי ולהיות פרוש מאשתו.. בכך נוצר מתח בין קיום חיי קדושה ביומיום לבין קיום עבודת הקודש בבית המיוחד לכך.
האם יהונתן גפן כיוון לדעת חז"ל כשכתב –
כשלא היה לי בית
ידייך היו ביתי
כבשים לבנים ידייך,
ידייך, אהובתי.
כשלא היה לי בית
שפתייך היו ביתי
תותים חמים שפתייך
שפתייך, אהובתי.
ובנימה רצינית יותר, בדיוק נתקלתי באיור הזה מבלוג הטושים של ליאת יניב
http://todaymarkers.com/2015/02/05/154/