הבלוג הזה הוא בין השאר גם יומן הקריאה המאוחר של ילדותי, ואין הרבה סיפורים שהטביעו עלי חותם (או חשפו חותם שהוטבע) לטוב ולרע, הבעיתו אותי וגרמו לי לחשוב ולדמם, כמו "הגמד חוטם" של וילהלם האוף.
התוודעתי אליו בכיתה ב' הנוראה. גרנו אז בדירה שכורה ברח' המייסדים בירושלים. הדיירים הקודמים הותירו אחריהם כמה ספרי ילדים. אני זוכרת בעיקר את "חכמי חלם" (וכמה זה בלבל והקסים אותי שקראו להם חכמים) ואת האגדות של וילהלם האוף בייחוד את "הלב הקר" ואת "הגמד חוטם".
כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק
*
זה סיפור ארוך, כמעט שישים עמודים. קשה לתקצר אותו באופן הוגן ובכל זאת אנסה:
מעשה בנער בן שתים עשרה ושמו יעקב, בנם של סנדלר חסר פרוטה ומוכרת ירקות נקייה ומסודרת. יעקב הוא נער נאה ונחמד. לפעמים הוא עוזר ללקוחות לשאת את סלי הקניות והם גומלים לו במתנות קטנות. יום אחד מגיעה לשוק ישישה מתועבת בעלת אף ארוך, צוואר מתנדנד והליכה רעועה וצולעת. היא מתחילה לרחרח ולמשמש ולמעוך ולהעליב את הסחורה של אמו. יעקב הקטן קם להגנתה. והנה ההמשך (כדאי לקרוא, לחצו להגדלה):
מעבר לחזית הרעועה שוכן ארמון מפואר שבו מתרוצצים משרתים שפנוניים לבושים בבגדים אופנתיים ונעולים בקליפות אגוז. גם המכשפה מחליפה את נעליה בקליפות אגוז, וברגע שהן נוגעות ברגליה היא משליכה את מקלה וגולשת על הרצפה. היא מושכת אחריה את יעקב בכוח אדיר ומושיבה אותו בפינה, שמה לפניו שולחן כך שאינו יכול לזוז ואומרת: "שב לך פה, כי הנה כבד המשא שהיה עליך לשאתו, כי אין ראשי האנשים קלים כלל, קלים כלל."
יעקב מוחה, הלא רק ראשי כרוב נשא, הם נקנו בדוכן של אמו, והמכשפה צוחקת ומרימה את מכסה הסל ומושכת מתוכו ראש אדם כשהיא מחזיקה בציציתו.
אחר כך היא מבשלת מרק נפלא (בעזרת סנאים לבושים בבגדים טורקיים). יעקב אוכל ונרדם, ובחלומו מפשיטה אותו הזקנה ומלבישה לו עור סנאי והוא מתחיל לעבוד אצלה. בהתחלה בצחצוח קליפות נעליים, ואז בסינון אבק שמש שממנו היא אופה את לחמה, בליקוט טל הוורדים שהיא שותה, במירוק הרצפות ובבישול. ויום אחד אחרי שבע שנים הוא מריח עשב לא מוכר שמזכיר לו את המרק הנפלא, וכבר הוא מתעטש ומתעורר על הספה בבית המכשפה. הוא לא יודע שחלפו שבע שנים, הוא מרגיש קצת אשם שהתנמנם במקום לעזור לאמו. צווארו תפוס משום מה ואפו נתקל בדברים, אבל לא מקדיש לזה יותר מדי מחשבה עד שהוא מגיע הביתה ואמו לא מזהה אותו. מתברר שכושף ונהפך לגמד נטול צוואר וארך חוטם. גם אביו הסנדלר לא מזהה אותו. הוא מציע בבדיחות הדעת, לתפור נרתיק לחוטמו, וכשהוא מגלה שהגמד המכוער מתיימר להיות בנו הוא מפליא בו את מכותיו.
זה בערך אמצע הסיפור. אחסוך מכם כרגע את פיתולי ההמשך שבו מסרב יעקב להיות פְריק לראווה. בזכות ההכשרה שקבל במטבח המכשפה הוא הופך לשף ואחרי עוד כמה תהפוכות הוא נגאל על ידי אווזה מכושפת וחוזר לזרועות הוריו.
הפורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק
*
אחרי שקראתי את "הגמד חוטם" התחלתי לחלום על המכשפה. היא היתה אורבת לי במרפסת הקומה השנייה של בית רגיל כדי למלא את ראשי בכרוב כבוש. לפעמים היא היתה מסתתרת באיזה מוסד, ספק קונסבטוריון ספק בית אבות. הייתי נדחפת לדלתו או נסחפת-מעופפת למרפסת שבה השקתה את העציצים, ומקיצה בדפיקות לב איומות רגע לפני הניתוח הנורא. החלום חזר בתדירות לא קבועה. לפעמים כמה פעמים באותו שבוע, לפעמים אחת לכמה חודשים. מכל הספרים האפלים והקודרים של ילדותי רק "הגמד חוטם" גרם לתגובה כזאת. זה לקח שנים – אולי שלוש, אולי חמש – עד שהסיוט נפסק. הפוסט הזה הוא ניסיון להבין באיזה עצב הוא נגע.
*
מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. תרגמה ואיירה דינה קופלמן במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה dkopelman@gmail.com
*
"הגמד חוטם" הוא מעשה אמנות. הוא לא היה מחלחל עמוק כל כך לולא העוצמה הדימויית של וילהלם האוף. כל האירוניה שבעולם (ובחלק השני של הסיפור יש לא מעט אירוניה) לא יכולה להחריש את אנקתם של הכרובים הנמעכים בין אצבעות המכשפה, לנטרל את הנזילוּת של המציאות, את הזיקה המאגית בין המילים לעולם: רגע אחד יעקב חושש שראשה של המכשפה ינשור מצווארה הדק אל סל הכרובים, ברגע השני הכרובים מתחלפים בראשים, וברגע השלישי כבר אין ליעקב עצמו צוואר.
מה שמייחד את הסיוט של האוף (בין השאר) הוא הביתיות שלו. ראשי האנשים מבליחים רק לרגע, אבל ככלל לא מדובר במכשפה של הנזל וגרטל או של בת הים הקטנה. היא גרה בבית נקי ומצוחצח, משרתים אותה ארנבים וסנאים בתחפושות עליזות (בניגוד לשרצים מסורתיים כמו קרפדות ועטלפים). היא לא מפטמת את יעקב כדי לטרוף אותו. להפך: היא מלמדת אותו לבשל. כשהיא מחליקה על קליפות האגוז, זאת ספק מעידה מפוארת ספק בלט על הקרח שבו היא גוררת את הפרטנר שלה יעקב ומעמידה אותו בפינה. ואז היא חוסמת את מנוסתו – לא בפקעת נחשים או בחרב מתהפכת, אלא בשולחן.
אולי כבר הבנתם לאן אני חותרת, ובכל מקרה אגיד זאת במפורש. במישור הגלוי, הדבר הנורא ביותר בסיפור היה שיתוף הפעולה בין האם למכשפה. אף שהאם מבועתת ולבה מבשר רעות היא מאלצת את בנה להתלוות למכשפה, וכשהוא משלם את המחיר ונהפך לגמד מכוער היא מתכחשת לו.
אבל מבלי לבטל את מה שנאמר (התת מודע אינו מכיר בסתירות, וגו') המכשפה היא גם השיקוף המזוקק והמוקצן של האם: האם מתוארת כנקייה ומסודרת וביתה של המכשפה ממורק עד כדי החלקה. הירקות שלה עולים על הירקות היפים של האם. כבר הזכרתי את המשרתים המפתיעים – דיסני היה מלהק אותם לשירות של פֵיה. וגם הדייטה שלה – טל ורדים ואבק שמש – מאד לא אופיינית למכשפה. והאוף לא מסתפק באם, גם האב מיוצג: בתחילת הסיפור הוא מתואר כסנדלר כה עני שאין לו כסף לקנות עור לנעליים. בבית המכשפה כולם נועלים קליפות אגוז, יש דגש שלם על העניין הזה.
ובשורה התחתונה, זה כמו בהערה של רוברט דרנטון על כיפה אדומה: "בחסכנות המוסרית של הנפש, יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו." ובתרגום ל"גמד חוטם": האם היא המכשפה והבתים המטים לנפול בשני קצות העיר הם אותו בית עצמו.
האם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall
הערת ביניים:
אצל טובה ינסון יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.
"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.
כל כך יפה כתבה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות. (מתוך הפוסט הזה).
מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון
*
יעקב הוא ילד טוב ונאמן. הוא מגן על אמו מהוונדליזם של המכשפה. הוא דואג שיאסרו אותה בגלל הראש בסל. כשהוא מתעורר אחרי שבע שנים הוא נוזף בעצמו שהתנמנם במקום לעזור לה. והוא משלם מחיר על צייתנותו, הוא משתנה עד כדי כך שאפילו הוריו לא מזהים אותו.
*
מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט הזה של זאב אנגלמאיר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו).
*
גם אני הייתי ילדה טובה כמו יעקב וכמוהו הסתובבתי תמיד בתחושת אשמה. הייתי מוכנה לעשות הרבה כדי לזכות בשבחים ואהבה. "הגמד חוטם" הזהיר אותי (לעולם לא מוקדם מדי) מפיתויי הציות ונשיאת החן. הוא חשף את הפחד שלי להימחק ולהפוך לראש כרוב. על אף הסיוטים מעולם לא התחרטתי על קריאתו. כבר בתוך ילדה הרגשתי, בלי יותר מדי מילים, שהסיפור נוגע במשהו משמעותי, שהוא מגלה לי משהו חשוב על העולם ועל עצמי. לפעמים יש משהו מכאיב בלגלות את עצמך. אבל הכאב הזה הוא לא רק חוסם אלא גם פותח ומציל.
יעקב אינו חדל להתגעגע להוריו. זה שיגע אותי. למה הוא רוצה לחזור אל ההורים שהסגירו אותו למכשפה? "הסוף הטוב" של הסיפור עורר בי קוצר רוח מכאיב. הוא לא פתר שום בעיה: ההורים שמחו בצעיר היפה והעשיר שחזר אליהם. הם לא התביישו בהתנהגותם ולא התנצלו על עיוורונם. לא החשבתי את הסוף הזה, אבל עכשיו שהתבגרתי אני רואה בו צדדים נוספים. אני מבינה (אולי) שההורים לא היו לגמרי רעים, שיחד עם הדיכוי הם נתנו לו גם כוחות לרפא את עצמו. ואולי אני מדברת על עצמי. בעזרת הבישול שלמד מן המכשפה הוא הגיע אל העשב הגואל. תחילה העיר אותו העשב מחלומו וגילה לו שהוא גמד מכוער, ואחר כך גם החזיר לו את עצמו.
אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק
*
והערה לסיום
וילהלם האוף, כפי שגיליתי בזמן הכתיבה, מת בגיל 25 מטיפוס. אני יכולה רק לדמיין לאן הוא היה מגיע לו חי עד זקנה ושיבה או אפילו עד שנות הארבעים כמו א. ת. א. הופמן. פעם, בעקבות איזה פוסט, שלח לי רועי כנען (איש שאני לא מכירה) את תרגומו ל"צאכס הקטן הנקרא צינובר" של א. ת. א. הופמן. התכתבנו קצת על הכפלות והשתקפויות, על הצד האפל והמבעית של הקסם והצחוק. יש הרבה זיקות בין הופמן להאוף אבל לא הייתי מזכירה את צאכס לולא ההקדשה המופיעה בפתח הסיפור:
התרגום מוקדש להורי, שמעולם לא בקשו למסור אותי לפיחלוץ.
*
הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger
*
עוד באותם עניינים
הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין
צרחות של דגים, על נסיכה צעצוע מאת מרי דה מורגן
בדיוק כפי שזכרתי – על עיבוד מוקדם לילדה אילת מאת קדיה מולודובסקי
ואם כבר מדברים על "הגמד חוטם" איך אפשר בלי דודה יודית שגזרה את האפים שלה מכל התמונות באלבום
*
תודה רבה, מרית, על הפוסט המרתק. בילדותי, בקיבוץ, גידלו אותנו לא מעט מכשפות וגם מסרו אותנו לפיחלוץ, והיו לא מעט יצירות מכוננות ששיקפו את מצבנו, אבל את הספר הזה לא זכיתי להכיר.
פוסט מופלא. אני לא מצליחה לשחזר איך התגלגל הספר לידיי, אבל קראתי אותו בשקיקה בילדותי, עם עוד הרבה חומרים מבעיתים כאלה ואחרים.
אגב, זכיתי לראות הופעה של נמר בקורס לצרפתית שבו פגשתי את מיטל רז, שלהופעה שלה (דומי ודומה) אני הולכת מחר.
למזלי (או שלא למזלי) נתקלתי בסיפור הזה רק בבגרותי, ובכל זאת הוא הצליח להפחיד רטרואקטיבית את הילדה שהייתי מקודקוד עד כף רגל. מי שהכיר לי את הסיפור הוא הסופר זינובי זיניק (אביו של יונתן בעלי), שכתב את הספר ״גנבי ההיסטוריה״ כמן יומן קריאה של הסיפור הזה ושל ״הצל״ של שמיסו. אני חושבת שללא הפרשנות שלך שמאפשרת שחרור מ׳מפיתויי הציות ונשיאת החן׳ הייתי מגדלת פחד כרוני מהסיפור הזה. תודה! http://www.amazon.co.uk/History-Manifesto-Century-Collabroration-Censorship/dp/1906497788
תודה גליה 🙂 (וכמו שנאמר ב"שביל קליפות התפוזים" "זה מצחיק? לא, זה מכאיב!")
אסנת, תודה רבה. אני קראתי כל מה שנקלע לידי, כמו טרמיט, אבל למבעיתים היה מקום מיוחד בתוכי. כמו שאמר לי פעם ילד קטן שראה דינוזאורים בפעם הראשונה: "אני מכיר את זה, חלמתי על זה." ונראה שאת מבלה היטב 🙂
ליאור, תמיד לשירותך 🙂 נראה שהאוף היה מאד נוכח ברוסיה. גם דינה קופלמן שתרגמה ואיירה את מוק הביאה אותם משם. חשבתי על זה הרבה בימים האחרונים, על כמה הסיפור הבעית אותי וכמה לא התחרטתי לרגע שקראתי אותו, ועל כמה מסכנים הילדים שנותנים להם לקרוא רק דברים בטוחים ואחר כך מתלוננים שהם לא אוהבים לקרוא.
תמיד פוסטים מופלאים וכה מיוחדים יש כאן. עולם ענקי של דמויות ודמיון, סיפורים ואנקדוטות. מרתק, שוב תודה. המשפט האחרון היה שוס…
את פשוט מותק!
מרית יקרה, תודה על הפוסט המקסים. כמה עצוב ומפחיד הסיפור. אם לא הייתי קוראת את הפרשנות שלך, בטוחה שהייתי נשארת עם המון זעם ומועקה ולו רק בגלל ההתנהגות של ההורים. ואני חייבת להודות שמאז שאני קוראת את הרשימות שלך, היחס שלי לרוע ואכזריות בסיפורי אגדות השתנה 🙂
זאת אני, קרן. מזמן לא הגבתי כאן לכן, הפכתי אנונימית 😦
אני אמנם לא מכירה את היפר, אך הניתוח המצוין שלך עזר לי לפצור מיסתורים דומה מילדותי – איך זה שכל סיפורי הזוועה האירופיים נוסח "מקס ומוריץ", "יהושוע הפרוע" וסיפורי הרוזנת דה-סגיר לא הפחידו אותי בתור ילדה.
בעזרתך הבנתי שהסבל הגובל בעינויים שעובר על "הילדים הרעים" עבר לידי, כי מעולם לא התנהגתי כמותם, לא שיחקתי בגפרורים, לא הצקתי לשכנים ולא גנבתי עופות, ולכן הם לא היו קבוצת הייחוס שלי. לילדה חננה כמוני היה קל להתמודד עם המסר החינוכי המלאכותי והמושטח שלפיו אפשר להימנע בקלות מזוועות העולם אם רק מתנהגים יפה.
מעניין שבמקרה שלי, הסיפורים הראשונים שסדקו את הוודאות בבטחונם של הילדים הטובים דווקא לא היו לקוחים מספרי ילדים בדיוניים, כי אם מילדותה של סבתי תחת הכיבוש הנאצי ומספרי שואה לנוער. אני זוכרת את עצמי בגיל יסודי בולעת ספרי שואה בזה אחר זה, ולא מצליחה להפסיק או להבין. אולי הידיעה שמדובר במציאות היסטורית, יחד עם המחיקה המחולטת של נרטיב "רק הרעים נענשים", הם המקור לסיוטי השואה שסבלתי מהם שנים.
אוסף מדהים של איורים! אני לא זוכרת את הספר הזה, אבל הצלחת לעורר בי געגועים עזים לילדות. תודה על הפוסט היפה והתובנות, המוקדמות והמאוחרות.:)
כדרך כל הילדים הטוב של יעקב הוא קונפורמיסטי,נרקסיסטי,הוא מעליב ופוגע במכשפה על רקע כיעור זקנתה ועל זה הוא חוטף,התמימות של הילד תלויה בהשתקפות פשטנית,בסימטריה נטולת זמן,חד מימדית,רק כשהילד הופך למכוער הוא יכול להתעורר לטוב שהוא משמעותי באמת.
מה שחסר מהטוב של הילד זה רכיב הזמן,התחשבות בו,ברגע שמציגים את הרכיב הזה לתוך הסיפר,דרך יצוגו כמכשפה,הנקי הופך למלוכלך והטוב הופך לרע,ולהפך
שרון, רועי כנען שולטטטט!!!! ותודה רבה!
אילת חייכת אותי.
קרן, אוי, הוורדפרס התכחש לך כמו ההורים של יעקב? אני התגעגעתי. שמחה מאד על האגדות, אני חייבת להן המון.
תמר, תודה. כוכב הסיוטים השני שלי היה מנגלה. כמעט כמעט כתבתי את זה ואחר כך החלטתי לא לערבב (ותורה של הרוזנת בוא יבוא…)
תודה ורד, גם אני הופתעתי מכמות האיורים לסיפור הזה ומהעוצמה הרגשית שלהם. ולילדות שלך, עד כמה שאני זוכרת, יש סיבה להתגעגע…
ארנסה, דבריך נגעו ללבי והם עדיין נוגעים. אבל אני לא בטוחה לגבי יעקב. אני לא חושבת שהוא נרקיסיסטי אלא יותר אדיפלי. כל כולו מכוון לאמו. הוא מתקומם כי המכשפה מעליבה את הירקות שלה, כי היא מבריחה את הקונים שלה, הוא דואג שיאסרו אותה בגלל הראשים, הוא מרגיש אשם על כל רגע שלא עזר לה. ומהבחינה הזאת עבדות של שבע שנים בעור סנאי זה חתיכת איזון. אולי במישור נוסף זה סיפור על התפכחות והתבגרות.
זה המישור שבו אני קראתי אותו כרגע,בוודאי שהוא נוגע גם במישורים נוספים כי גם לקריאתי זה סיפור יפה וחכם להפליא,
בכל מקרה,לדעתי, או לפחות לתחושתי ,יש קשר בין נרקיסיזם לאדיפליות,
היחס לנראות ,למשקלה,למשמעותה,לתפקידה מאוד ניכר ומאוד חושף את שורש הכוונה והכיוון הנסתר שמאחוריה
וכששורש הכוונה הוא תנועה לריצוי ההורה,הסמכות,המסורת,העבר… אז אנחנו מקבלים את חוסר האיזן הכה יותר מדי מוכר בין הצורך להיראות ולהראות לבין איכות התכנים ומשמעותם
נרקסיזם בקיצור
עבודת הסמכות היא ששוללת ומדכאת את הזיקה המופלאה בין הנראה למוסתר
היא שגורמת לאנשים לדרוס את כל מי שלידם בשביל להיות מישהו שאבא ואמא יתגאו בו
זו גם הסיבה שאנשים משקיעים את כל ליבם ויצירתיותם דווקא בריצוי איזה חזרזיר פסיכופאט שלא אכפת לו מהם בכלל בזמן שאלה שהכי אוהבים וזקוקים להם לא זוכים מהם ליותר מכמה נזיפות שאמורות להציב להם גבולות נכונים
אומרים שאין ברירה ואנחנו עושים את זה בשביל כסף
כי צריך לחיות
אבל כסף יכול לזרום בכל מיני ערוצים ובכל מיני אופנים
שער החליפין מבטא בדיוק את המידה שבה הפדופיליה מהווה את התשתית למבנה החברה
וזו מידה מאוד מאוד מאוד נכבדה
סטיתי קצת מהנושא אבל כשמדברים על סטיות אז זה בלתי נמנע
תודה.
החמצתי את הקסם הזה ( שאולי פתיתי הזהב של כתיבתך הופכים אותו לקסום עוד יותר) בילדותי.
ואיזה איורים נפלאים.
ארנסה, השריטות שלנו דומות אבל שלך יותר מסובכת. 🙂
מחסנאית, פתיתי זהב נשמע לגמרי קסום. תודה!
מרית קרובתי, קראתי את הספר של האוף, במהדורה שהבאת בכיתות הראשונות של בית הספר [ב-ג]; לא זוכר איך היא התגלגלה אליי, אם היה את הספר בבית הוריי או ששאלתי אותו בספריית בית הספר. לא שבאותן שנים הייתי חסר ביעותים קונקרטיים, ובכל זאת גם הגמד חוטם וגם סיפור היד הקטועה מילאו את חלומותי בכישופים ודימומים [היה איזה שטח לא בנוי שתמיד כשעברתי דרכו פחדתי שתיכף תחטוף אותי יד קטועה]. על יד בית הוריי היה בית שהמדינה העניקה לניצולים עריריים של ד"ר מנגלה; חלקם, עברו השחתה מסוימת של פניהם, חלקם איבדו את רוב משפחותיהם, והיו אנשים חמי לב אבל טרופי דעת, ובאמת נדמו לי כילד, כמי שהוטל עליהם כישוף מיתי, דמוי הגמד חוטם, שאי אפשר להתיר. ובגלל ששהיתי לעתים, לא מעט בחוץ, הייתי מדבר איתם הרבה. אולי לכן מעולם לא הצלחתי להתחבר באמת לסיפורי אגדה מבעיתים. אני זוכר שכילד ממש חשתי בזיקה שבין סיפור האגדה הגרמני ובין שכניי בבית הסמוך (שמה שאירע להם היה גם כן תוצרת גרמניה).
אל את"א הופמן הגעתי רק באיזה שלב מתאחר של הנעורים והוא באמת הזכיר לי את האוף. אני לא יודע למה, האגדות של האוף מזכירים לי גם את לוטרמון ואת "שירי מלדורור"
(איזידור דיקאס התאבד באמצע שנות העשרים לחייו, ושיריו נוטים להיות מסויטים שבמסויטים).
לפעמים כל כך מסובך שפשוט,לי
עוד דבר, האיור של דינה קופלמן מרהיב, מזכיר מפגש בין הירש וברונו שולץ.
תודה!! מרתק ממש!
שועיקי, אני לא זוכרת את היד הקטועה, חוטם והלב הקר הכחידו את כל האחרים. אאלץ לחזור לספר. ודוקטור מנגלה גם אצלי הוא קרוב דרך סיוט, אבל בעוד שהגמד חוטם הוא מעשיית כשפים, כלומר פנטסיה, מנגלה תמיד נדמה לי כרשע של מדע בדיוני. כתבתי על זה אפרופו ספר הדקדוק הפנימי: "על אף מאמציו ההירואיים של אהרון לנתק את עצמו מכל הקשר חברתי ולאומי, ההיבט המדעי של ספר הדקדוק הפנימי ספוג בזכרון המובלע של השואה; בניסויים שאהרון עורך בגופו מהדהדת "מורשתו" הרעה של דוקטור מנגלה. ובכלל – כשמנתקים את מנגלה לרגע מן ההקשר ההיסטורי, אפשר לראות בו אבטיפוס של המדען המרושע המנסה לייצר גזע של לוחמי-על כדי לכבוש את העולם (ובעצם גם כשלא מנתקים)."
וזה האתר של דינה קופלמן. יש שם גם עוד רישומים מהספר. http://www.dinakopelman.com/
יותם, תודה רבה!
מרית, זר-תודות, דינה קופלמן ציירת נהדרת.
הי מרית,
שתי מחשבות, אחת קטנה ואחת גדולה.
הקטנה: שמה של המאיירת ליזבט צוורגר. Zwerg בגרמנית זה גמד. synchronicity בא לבקר שוב? או שאולי זה לא מקרה בכלל?
והגדולה (יותר): הסיוטים שלנו נורא מפחידים! אבל מהיבט אחר הם גם מקור ו"שרטוט" פנימי של אנרגיות מאד גדולות ועוצמה גדולה שקיימת בתוכנו. כשאני עובדת עם אנשים על הסיוטים שלהם, אנחנו מחפשים את האנרגיה עצמה, כמות שהיא בלי הפחד (אם אפשר), ועובדים איתה. התהליך הרבה פעמים מרתק!
תודה על עוד פוסט מרתק.
מרית, גמני ראש כרוב, משום כך אני חש חיבה לראשי כרוב ובכל אופן לא יכול לדבר בהם סרה.
את בטח מכירה את הציור הזה של ג'ינו סווריני, "הירוגליף דינמי (של בל טברין)":
יש מילים שמתארות מילים שמתארות מילים שמתארות מילים באופן רקורסיבי, ויש מילים שיוצרות הירוגליפים דינמיים, כאלה שהמציאות משתברת בהם לחתיכות ועולים מהם חללים , שפות, בריות, נופים חדשים. הסיפורים המבעיתים משברים את המציאות עוד יותר וכמו שודדי קברים הם חושפים מה שהיה חבוי דומם תחת זוועות היומיום הרגילות (מניעת אהבה, נקמנות, אדישות, לעג.) שלא במפתיע יש בהם לעתים קרובות מתים מהלכים וערפדים מוצצי דם.
הרעיון של שני צדי היער מאד יפה בעיניי. אני זוכר חלום מגיל מאוד צעיר שבו אני עומד בבית זר (מבעד לחלון יש שמים שחורים רחבים מכוכבים) בצד עומדת אמא שלי ואני יודע שהיא מכשפה. אני יודע שהיא רוצה להרוג אותי, ושאני צריך להזהר לא לאכול שום דבר, כי האוכל מורעל. אבל יש עוד דבר. הילד בסיפור בן 12. בשבילי זה גיל של שבר, אבל מעבר לזה התחיל בו גיל ההתבגרות. יש כאלה שעוברים אותו בשלום ויש כאלה שנחלצים ממנו כמו מתחת לסד של מדען מטורף (הוא הוא הביולוגיה, השרירותית או לא.) מה זותומרת שההורים לא הכירו אותו? אני חושב שהוא עצמו לא הכיר את עצמו. אם יקרה חסד יפציע בתוכו קול שיאמר לו, תירגע, זה אתה, למרות הכל.
עוד ניסיון:
מיכל, תודה לך.
באשר למאיירת, באמת ניכרת הזדהות עצומה באיור שלה. לא יפתיע אותי אם השם תרם.
ובאשר לעוצמה של הסיוטים זה נכון וחשוב, אבל בימים האחרונים למדתי גם לא לזלזל ברעילות של זכרונות מסוימים.
מחסה, 12 זה הגיל שבו אני מצולמת בתמונת הבלוג, אני לא בטוחה שעברתי אותו. בספר החדש של ניל גיימן יש דמות שאומרת ש"אין בכלל מבוגרים, אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."
אני לא כל כך קיצונית אבל זה די קרוב למה שאני מרגישה.
מרית את מכירה את הסיפורים האלה על התינוקות המוחלפים (על ידי פיות)? אז זה קורה באמת, אבל בגיל 12. ואז זה הרבה יותר נורא (או מצחיק בגרסא ב'), אתה יודע שהוחלפת אבל לא בטוח מה בעצם הוחלף (החוץ? הפְּנים..?)
מכירה סיפורים כאלה אבל זה לא קרה לי. אני נחטפתי מהצוענים.
מרית, א. לגבי ניל גיימן, הפוּך גוּטֶה הפוּך, כלומר בחווייתי האישית, אפילו לילדים בעולם אין זכוּת בימינו לילדוּתם. לשמור על תּוֹם, דמיוֹן ושובבוּת, בעולמנוּ, זוהי משימה די סבוּכה; הדוקטרינציות מלוות את הילד לכל מקום בשוכבו ובקומו… מהדורות חדשות ומרכזי קניות, איך אפשר לשמור כך על תום. זאת ועוד, טרם פגשתי פקיד או עובד בבית משרדים שלא מנסה להתחפש אייכשהוּ-כלשהוּ, למשהו חמור סבל, מבוגר כמו בספרים. כולם כל הזמן צריכים להיות מאוד-מאוד ייצוגיים.
ב. בּמקרה שלי, הצוענים נחטפו ממני.
ג. לבד מן העייפוּת מפני המנוע שעובד כבר כמה עשרות שנים, עדיין עוד לא התחלתי את ילדותי. כלומר זו צרה, לא רק שעוד לא התבגרתי, גם לא ברור לי עדיין, האם הייתי ילד אי-פעם.
נפעמתי מהסיפור שיש בו עולם ומלואו וגם מהסברייך וגם מההסבר של ארנסה.
הערת שוליים, אגבית וצדדית: יעקב בן הירקנית שחוטף מבחינתה של המכשפה מידה נגד מידה ושמעביר בביתה שבע שנות עבודה בחלום הוא מן הסתם מצאצאי יעקב בן רבקה שמעברו מבית אחד לבית שני שאינם אלא שני בתים תאומים נותן לו גם לו כוחות ריפוי עצמי כדי להשתחרר מהקללה.
שועי, אולי מילת המפתח אצלך הוא "מנסה להתחפש".. מבוגר הוא אולי אדם שהאדונים האפורים מ"מומו" ביקרו אותו והכניסו לראשו את הרעיון שעליו לנקוט חיסכון בחייו – חיסכון בנחמדות, שיחות בטלות ו"קצף סבון" (כמו שהם מבהירים לסָפָּר) ושאם יחסוך בכל אלה הוא יהפוך ל"מישהו".
אבל מהו ילד, מלבד גיל שנמתח ממספר שנים כזה לאחר. ילדים הוגים בשאלות הכי כבדות כמו אלהים ומוות, הם מלאים יצרים, תשוקות והם בכל אופן לחלוטין לא היצורים שהמבוגרים – או חברות מסחריות – נוטים לראות בהם. הדבר היחיד שמבדיל אותם ממבוגרים הוא שמוחם נקי עדיין ממצבור הקטנוניות שאנחנו לוקים בו לפעמים – התחשבנויות ודאגות בעיקר.
ושהם זקוקים להגנה מיוחדת ( חברה שפוגעת בחסרי ישע היא החברה הכי נפשעת וחולה, אבל זה לא חדש..)
מ' חֶסֶה לעשור, תודה מקרב לב ממש על הדברים בעיקר על "התחשבנויות ודאגות" שהן בהחלט מה שמבדיל מבוגרים מילדים. אני מעדיף מתמטיקה (יותר מדויק, גופים הנדסיים) ודגים שמחים בנהרות. זה משהו שלא הבנתי כשהייתי ילד (אם הייתי אי-פעם ילד), אולי לא התבגרתי, אלא ילדותי (או אי-ילדותי) פשוט התפתחה והלכה.
שועיקי, אנחנו מקרה שונה. אני נולדתי בלי תום ושובבות. לא זוכרת אופציה כזאת. ובאשר ליצוגיים וכו', ציטטתי את ניל גיימן מאמצע הפיסקה. זאת ההתחלה: "אני עומדת לגלות לך דבר חשוב. גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך [הוא בן 7, מרית]. אין בכלל מבוגרים, אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."
מאחלת לך שתקבל את הילדות בחזרה. זה אפשרי.
ארנה, תודה רבה, גם על יעקב!
אוסיף שהאוף למד תיאולוגיה במנזר.
מרית, זה מקסים (במובן של מהלך-קסם) ומחריד. לא הכרתי. אני חושדת שהצמר-גפן וכפפות-המשי ביחס לילדים התחילו בסביבות הדור שלי וזה ניכר גם בספרות ש"שווקה", אם כי היום המצב קיצוני הרבה יותר. בילדותי בכל זאת הצלחתי לדלות קצת דברים חשופים-אמיתיים-לא מגוננים (וישנים) והספרניות כמובן אמרו שזה לא לגילי.
חברה טובה שלי תמיד מספרת שהפרק הזה ב"מומינים" גרם לה לסיוטים והיא לא הסכימה לצפות בו שוב.
בהמשך לדיון שהתפתח פה בתגובות – אולי רלוונטי הפוסט הזה: http://gabinitzan.com/undercover/#comments
ואם כבר להתפרץ לדיון: אני עובדת קצת עם ילדים ומאד חוששת לאחרונה שמא אני לא "מבוגרת" מספיק טובה. אין לי היכולת להשרות עליהם ביטחון וודאות. אבל לגבי הלתת להם להיות ילדים – על אף הניסיונות בגנים "להכין" אותם (בגיל שלוש!) לקראת תביעות המערכת ומה ש"ההם" חושבים שנכון, נוכחתי לדעת שאת התום וה"להסתכל על העולם בפליאה" (כמאמר דויד גרוסמן) קשה מאד לעקור.
מצטערת אם יצא לא ברור. ותיזכר לעד הילדה ששאלה אותי: "את ילדה או אמא?"
קישור יותר נורמלי: http://gabinitzan.com/undercover/
גלי, תודה ואיזה צחוק, גם אותי שאלה ילדה בלתי נשכחת "תסלחי לי, את ילדה או גיברת?" סיפרתי על זה ב"אסור לשבת על צמות".
אני חושבת שדרך הפוסט הזה הבנתי עד כמה כאב זה לא רוע חיצוני אלא חלק מהחיים. כשמעלימים את הכאב (בהנחה המגוחכת שאפשר לעשות את זה) מעלימים גם מגע. ובנוסף – זאת בדיוק הנקודה, שאי אפשר לדעת מה יגרום לסיוטים. מי חשד בטובה ינסון! ובהמשך לכך – לבני הקטן לא היו סיוטים ממטרופוליס של פריץ לאנג (שאותו ראה מגיל שנתיים בעניין רב) אלא דווקא מסרט "כשר" של דיסני, וול E – שבועות ליטפתי אותו כל לילה עד שנרדם, כנגד הבעתה.
מרית, תודה.
זה ממש עושה חשק לקרוא, ולכן אני מחפשת את הספרים האלה בקטלוגים של ספריות כבר איזה זמן, ולא מוצאת. איפה מוצאים?
חוצמזה, zwerg זה גמד בגרמנית, לא? ליזבת זוורגר.
מרית, מכיוון שהסיפור הוא מתקפה מרושעת ומגמתית על ראשי כרוב אני יוצא להגנתם, וטוב שיש לי את הנשק הסודי הזה שנקרא נורית זרחי:
"תלו את הדלעות,
מה הן עשו רעה, למי?
ודאי לא לי!
נוקשים ברוח ראשיהן החלולים.
מה הפשעים שחוללו?
אולי נתלו על טיפשותן?
הכו בהם – הראש סתום,
מה יש בפנים?
לא, אין שם כלום.
אז מה?
הן כל אחד עלול
להיוולד עם ראש חלול –
אמרו לי – זוהי אשמתן?"
אגב היתה פעם להקה, "ראשים חלולים מדברים" קראו לה אם אני לא טועה. משיר הנושא שלהם, "ראש חמור" אני זוכר לצערי רק את הפזמון:
הראש- ראש חמור
והידיים- ידי אמור
זה זמני, הכל זמני, מחר זה יחלוף
אבל הלילה הוא רועה על הר המור…..
שפנים אל מול שפנים, השמעת על חלילה קסם, מבשרת הציונות, שעל שמה נקרא מחלף קסם? [ אחרי שמכרו את הנרייטה סולד להולנדים, כדי לממן קונגרס ציוני, חלילה קסם היתה המעט שנשאר]; זאת ועוד, השמעת על קונסטנטין קונסטנטיני, המשורר השחפן שהיה בבעלותו בית מחסה לשחפנים? [כמו ההולנדי המעופף נגזר עלו בכל לילה לחזור אל מחלף קסם ע"ש חלילה, והוא-הוא המקור של מטבע-הלשון וחוזר חלילה].
רוני, בעותק שלי נתקלתי באיזו מכירת עודפים לפני כעשר שנים. בטוח אפשר למצוא אותם באחת מחנויות המשומשים באינטרנט. אני יודעת שבהוצאת כרמל יצא ספר מעשיות שלו לפני כמה שנים (בתמיכת המפעל לתרגום ספרי מופת) אבל קשה להזמין מהם דרך האתר אז עוד לא הגעתי אליו. אני לא יודעת אם הגמד חוטם נכלל.
ואת כבר השנייה שמעירה על הקשר הגמדי של ליזבת, ובאמת האיור שלה מלא הזדהות.
מחסה, בספרים קתולים תמיד ילדות משננות את הקתכיזם לכבוד הקומוניון הראשון. הקתכיזם שלך זה נורית זרחי,
שועיקי, זה כמו החלקה על הקרח בתודעה שלך.
מרית, נורית זרחי היא כידוע המלכה פטריה, ככה שהייתי חושב יותר בכיוון של.. המממ… פולחני פטריה למיניהם. השירים שלה הם פשוט סמי הזיה משובחים 🙂
שועי, גרמת לי לפרץ צחוק עז (כמו בהרבה פעמים אחרות) ואני חשבתי שמחלף קסם הוא המקבילה המקומית למשולש ברמודה!…. 🙂
מרית, תודה, אל תשכחי לשלוח אותי ל"אולימפיאדת החורף של התודעה" הבאה…
שפנים, כנודע, לעתים כובעו של קוסם הוא מחסה לשפנים. לגבי בר עמודא, עד כמה ששמעתי להר מירון בכלל אין קשר עם ר' שמעון בר יוחאי, מי שקבור שם באמת הוא התנא ר' שגרון בר עמודא, שזכה וקראו על שמו משולש (רק הוא ופיתגורס). את עקבותיו של בר עמודא אפשר למצוא בנקיק נחל עמוד הסמוך. מעטים יודעים שנחל עמוד נקרא על שמו של בר עמודא. היתה גם תקופה שבה קונסטנטין קונסטנטיני חקר את מקורותיו של נחל עמוד (כמו שליווינגסטון חקר את מקורות הנילוס). מסקנתו המדהימה היתה שאין לנחל עמוד כל בסיס. לימים, הוקם בסיס גדול בראש הר מירון, כדי שהמלעיזים לא יוכלו לומר שנחל עמוד חסר כל בסיס.
הערת שוליים: בכתב יד המבורג של התלמוד הירושלמי כתוב שמו של התנא, ר' שגעון בר עמודא (ככה זה, לפעמים יש חילוף של אותית גרוניות). החילוף הזה השפיע מאוד כעבור דורות
על פרננדו פסואה, ועל סיפרו של ההטרונים ריקרדו רייש, "על העמוד היציב". להראות שיש הגיון בשגעון (בר עמודא).
שועי, הייתי מוריד בפניך את הכובע לולא חששתי שהשפנים יפוצו ממנו לכל עבר. מבחינתי אתה מקום ראשון בסוצ'-של-מעלה 🙂
יפוצו שפניךָ החוצה…. שנאמר: "כל היונים תעופנה אל השחר/כל השחפים ישובו אל הים…והעורבים ינוחו בקינם".
ועיין גם תשובתו של הגאון משה דוד חוטם בספר השאלות-והתשובות "בעל החוטם" לגבי שליפת שפן מהכובע בשבת וביו"ט (-:
שועי, יש מחלוקת גדולה מזו והיא אימתי מותר לו לאדם להשתפן? לכאורה בשעה של פיקוח נפש, כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, מותר ואף רצוי לו להשתפן משם מהר; אבל מדאורייתא אף בימות שלום, וראה נא את שפן הסופר בזמנו של יאשיהו המלך.. !
..אגב, יש המלעיזים עליו שלא היה מושך בעט הסופרים אלא סופר גזר בגנזכי המלך, ויש רגליים לסברה זו: גזר היה ללא ספק ירק נערץ והרי לך ההוכחה, שעיר שלמה נבנתה לכבודו, מימים ימימה. אלא מאי שהדבר מצריך עיון, מחד גיסא עיר שלמה שכולה גזר, ממש גן עדן לשפנים, אבל הא תניא איפכא, שבכל המקרא יש רק שפן אחד!…. והרי לך תעלומה של ממש, וטוב יעשו ארכיאולוגים אם ישבו על המדוכה ויחפרו בה קצת.
על זה יש דיון שלם בתלמוד הסלעי (לשפני הסלעים): שני אוחזין בגזר, זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. איכא דאמרי תיק"ו; איכא דאמרי להורידו (את הגזר) לים המלח. איכא דאמרי להורידו בספינה של צים לים המלח. תנו ר' אליעזר והימנונא סבא: פעם הורידו הרבה גזרים בחדא מחתא לים המלח בצי של צים, ונעשה מהם צימעס ולא צ'יפס. מאז נהגו לא לעשות צ'יפס מגזר.
שועי, שוב אני דוחף עגלת סוּפר בחצרות האחוריות של עיר האושר (אם שמים הכל בשקיות אפשר לדחוף לעגלה תת מודע שלם, במיוחד אם היה כזה רזה מלכתחילה. ובכיס החולצה יש לי את אגם רורשך על גלויה ששלחתי ממני אליי, כדי שלא אשכח מנין באתי ולאן אני הולך.)
דווקא פה אפשר ללכת
כי אין אף לא חצי מדרכת
כביש לא גועה בבכי תמרורים
אפילו שביל הפירורים
מזמן כבר התפזר
פה אין מזור ואין מנוס
עד תשים עינך בכוס
– זה רק לשטוף את הדמעות,
ואז אפשר פתאום לראות –
(שיש דברים מהם אסור להתנזר)
בתל גזר נמצאה כתובת חרותה על אבן של ירחי השנה. אבל מאחור, איש עד היום לא ידע, חרותה כתובת אחרת, כמעט בלתי נראית: "על ראש הדג בוער הצימעס".
הוי, צימעס, עטרת ראשם של קרפיונים! יכול להיות שתשוקת הדגים לכתר הביאה על גזר את חורבנה..?
הוי, לו הגזר היה הופך לגייזר
וסבא אליעזר היה הופך ללייזר
היה הדבר מביא אולי קצת עייזר
אגב הנה מגליתים שקיימים במקום והם, כפי שניתן לראות ללא ספק, פסלים של גזר: http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/8d/Gezer0815.jpg
ולא בכדי.
כמו שניסחו את זה חז"ל: אם אבותינו כמלאכים, אנחנו כגזר גמדי.
שפנים, תודה שהארת את עיניי (בגזר יש הרבה קרוטין),
חוץ מזה, ודאי אתה מכיר את שירה של Joy Division:
Love will tear us apart, ואכן: האהבה קורעת את המין האנושי לגזרים,
ואותם (את הגזרים) אוכלים השפנים. ואם כך הוא, הרי שפנים לכך שהשנאה בין בני האדם מונעת מן השפנים את הגזרים המגיעים להם מן האהבה האנושית, ולכן הם מחפשים מחסה.
אני אומר, תנו לשפנים גזרים!
שועי, מה שכתבת הגיוני עד דמעות . אוסיף רק דבר אחד, ששפנים הניזונים מגזרים יכולים לעבור לתפריט של גזֵרות- כלכליות בעיקר, אך לאו דווקא. האכל שפן היום- ולא יאכלוך שרי האוצר מחר.
איי, שנת 1984, ושר האוצר שלה, וזוהר ארגוב השר ברדיו:
את בלבי בנפשי בנשמתי/את הניחוח המתוק, הַגֶּזֶר בגני.