… ניסיתי להרדם שוב, אבל האימה עדיין אותה אימה – אדומה, לבנה, מרובעת."
(לב טולסטוי במכתב לאישתו)
אמנות היא בין השאר, מציאת הכלי המדויק לכאב, כזה שמאפשר להחזיק בו מבלי שישרוף, להתבונן בו, להתרחק ממנו ולצלול לתוכו באותה נשימה. המתח הזה בין הכאוס של הרגש לסדר של הצורה.
רוחיר ון דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)
אחרי אינספור צליבות הדיפטיך הזה של ון דר ויידן (1400-1464) בכל זאת תפס אותי בהפתעה. נתקלתי בו לפני שנים, במוזיאון לאמנות בפילדלפיה ולא הצלחתי להינתק. לא האמנתי שצוייר במאה החמש עשרה.
כדי להבין עד כמה התמונה חריגה די להשוותה להורדה מהצלב שוַן דר ויידן עצמו צייר יותר מעשרים שנה קודם לכן.
רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435
שתי הסצנות מתרחשות בשעה שהיא לא יום ולא לילה – השמיים שחורים אבל הדמויות מוארות היטב. שתיהן מתרחשות בצמוד לקיר, אותם צלבים נטועים באותה קרקע סלעית מכוסה בפלומה דקה של עשב או טחבים, שעליה מוטלות עצם וגולגולת. אבל המשותף רק מבליט את ההבדל בין הצפיפות ועושר הפרטים של התמונה המוקדמת לבין הריק החשוף של הצליבה המאוחרת.
רוחיר ון דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)
למעלה תקריב של חלק מההורדה. שימו לב לדוגמאות, לקישוטים, למרקמים השונים; לבטנת הפרווה, לגרביונים ונעלי הבובה של יוסף הרמתי, לעשבי הבר הדקים הצומחים ליד העצם. לעומת כל זה הצליבה של 1460 היא כמו חוברת צביעה לפעוטות: משטחים גדולים של צבע אחיד. שום קישוטים, ניחומים והסחות דעת. נזר-הקוצים והשיער הם רצף אחד עם החום-כהה של הצלב. אפור, שחור, ירקרק, חום ואדום עז. התכלת והוורוד של בגדי יוחנן ומריה דהויים עד כדי וריאציות על צבע הגוף והעצם, צבעי לווין של הבד הלבן העוטף את אזור החלציים.
רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט)
במבט נוסף מתברר שהקיר אינו יצוק או מטוייח אלא מסורג בקווים ישרים של לבֵנים. באריגים האדומים נותרו סימנים של קיפול מדוקדק. בכל הקווים המאוזנים והמאונכים האלה מהדהד הצלב. ועוד לא אמרנו כלום על הצלב הגדול החולש על כל התמונה, כשכרכוב החומה מצטלב בקו המפריד בין חלקי הדיפטיך.
הזרימה של אזור החלציים מטעה, הקצוות המתנפנפים משלימים את קו הזרועות של הצלוב למין איקס שמשפד אותו, ומצטלב גם עם האלכסון שבו מריה גולשת לגולגולת (ויוחנן לא מצליח לבלום אותה). מסגרת הדיפטיך "חותכת" את כנף שמלתה. נטיית ראשה מצטלבת עם נטיית ראשו של בנה, וכן הלאה. הקומפוזיציה כולה מורכבת מאיקסים וצלבים מפורשים ומובלעים.
רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים
מורי ורבי יוסף הירש אמר שצהוב זה הצבע של החיים. אבל אין צהוב בצליבה הזאת, ואין זהב. הדמויות קרובות לקיר עד כדי תבליט וכמעט מסומרות אליו. וברקע האדום העז והבהיר שאי אפשר להסיט עין ממנו, כאב מקופל שנפרש וכמו מרחיב עשרת מונים את החוטים הדקיקים של הדם.
זה לא האדום של "תיאטרון הלחם והבובה" שכולו העצמה של זעקת הסובל, העולם כולו הוא תיבת תהודה שלה. וגם לא האדום של הצליבות האקספרסיוניסטיות של פרנסיס בייקון (אף שבייקון הושפע מן האדום של ון דר ויידן מן הסתם).
"תיאטרון הלחם והבובה" (מתוך מופע מחאה כנראה, על הדיכוי הצבאי באל סלבדור).
פרנסיס בייקון, צליבה, 1965 (לחצו להגדלה)
המבט הקליני של ון דר ויידן לא מפלה בין המסמר שמחבר את בסיס הצלב לאדמה לבין פניהם העצובים של האנשים. יוחנן ומריה תחומים במסגרת נפרדת. רק כנף בגדה של האם משתרבב לטריטוריה של בנה (אפילו לא כדי שמיכי של חמלה). זו צליבה כפולה ומכופלת, ריאליסטית עד כדי צינה ובו בזמן מופשטת במין תיאטרון מודרניסטי ללא אלוהים.
הכי קרוב לזה אינגמר ברגמן של זעקות ולחישות. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתי בת שבע עשרה. בכיתי כל הלילה מהמועקה, מהכאב. אחר כך לימדתי את הסרט כחלק מסדנא על צבע ורגש. הנה הטריילר שלו. האדום מעט חיוור ועדיין נותן מושג (זה רק שתי דקות, ממש כדאי).
"זעקות ולחישות" הוא סרט אדום, עם קצת לבן שמתחלף לעתים בשחור. השימוש בצבעים גורר את הסרט לגבול המופשט. האדום, כמו אצל ואן דר ויידן, עז אבל גם גרפי ותָחום בנוקשות, ממוסגר על ידי משקופים לבנים שלא מניחים לו לזרום ולהתפרץ. רק עכשיו, בזכות ון דר ויידן, פתאום שמתי לב עד כמה "זעקות ולחישות" גדוש בדיפטיכונים וטריפטיכונים, בדימויים נוצריים של חמלה וצליבה, פייטות ומטפחות ורוניקה.
פייטה מתוך "זעקות ולחישות" אינגמר ברגמן, היישר לרשימת הפייטות
ואחרי כל האדום הזה, רק תארו לכם איזו רווחה זאת בסוף הסרט, כשמגיע הירוק.
מתוך "זעקות ולחישות", אינגמר ברגמן
*
עוד באותם עניינים
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
הצבעים של טרנטינו (על כלבי אשמורת)
ועוד
*
ובלי שום קשר, שתי הודעות:
קייג', אקונצ'י, ועוד ביום שלישי הקרוב, 4.2.14
בשעה 20:00, אמניות הקול ענת פיק ואתי בן-זקן במופע קולי ובו יצירות סאונד-טקסט עפ"י טקסטים מאת ויטו אקונצ'י, ג'ון קייג', דיק היגינס וטקסטים מקוריים.
בשעה 20:30, האמנית גבריאל נויהאוס תציג את "יפה" – מיצג בן רבע שעה שבו היא מרכיבה דמויות נשיות מקיפולי נייר.
מספר המקומות מוגבל, דמי כניסה 30 ש"ח, לפרטים: ציפי אדר, מוזיאון בית ראובן, ביאליק 14 תל אביב 054-5584810
*
ולמי שעוד לא ראה את מיטל רז וקרן דמבינסקי – שני מופעים קצרים של תיאטרון נונסנס מלבב לילדים ומבוגרים כאחד!
הסיפור על דומי ודומה, עובר שם סוס
בתיאטרון הידית בפרדס חנה – יום שלישי ה-4.2 ב 17:00 כרטיסים לידית 077-5301381 (מבוגרים חינם)
בתיאטרון החנות בתל אביב בשבת ה-8.2 ב 11:00 – לרכישת כרטיסים בחנות עדכון: אזלו הכרטיסים להופעה בשבת ב11:00 אם רציתם לבוא – התקשרו למיטל וקרן 0544-611492 יתכן שתפתח הצגה נוספת ב12:00
*
מרית קרובתי,
הֲיֵש מַרְאֶה נָכוֹן יוֹתֵר, יָפֶה יוֹתֵר, חָכָם יוֹתֵר
מֵאֲשֶר
יֵשוּ הַצָּלוּב בַּכְּנֵסִיוֹת, בַּקָּתֶדְרָלוֹת, בַּמוּזֵיאוֹנִים, בְּסִפְרֵי
הָאָמּנוּת?
לעֻמַּת זֹאת,
תמוּנַת הַצּלוּב הָאֲמִתִי בְּגֻלְגַּלְתָּא האמִתית
מָה יֵּש בָּהּ
?
זְבוּבִים, סִרְחוֹן, זֵעָה, שֶתֶן,
מָשָל לֹא יִצְמַח כָּאן,
אוּלַי אֵיזוֹ יַבְּלִית מטֻמְטֶמֶת
הוֹ אֵלִי אֵלִי!
[חזי לסקלי, 'הצלוב', סוטים יקרים, הוצאת זמורה-ביתן: תל אביב 1994, עמ' 15]
לדאבוני, המראה היפה, הנכון, החכם שהוא אבן-יסוד של התרבות המערבית, עדיין מעורר בי חלחלה. תמיד עולה בתוכי השניוּת: האם אהבת הדימוי הזה מלמדת על קשב וקירבה לאדם הסובל, המוקע; או האם היא מצדיקה למעשה כל אלימות וטרור, מעשה ידי אדם, כי ניתן להתאבל עליו, לסגוד לו, בבחינת בן אלוהים, אחר-כך לנצח.
הסמל של "עבד ה' הסובל" (ישעיה נ"ג) פירנס כבר כמה וכמה תרבויות אנושיות, שלא נמנעו מאלימות כלשהי בפועל, אלא דווקא הסבל-בעבר הוא שלשיטתם הצדיק הפניית אלימות, כלפי חלשים שזוהו ככופרים או כמתנגדים פוליטיים. מבחינה זו, ישו הכנסייתי (לא האדם שהוצא להורג, אלא כריסטוס בן אלוהים), הוא סמל על נס, לא שונה מדגל של מדינה ריבונית (כל מדינה לרבות ישראל), ליגיון רומי, צלב קרס.
זהו המקום שבו הפוליטיקה מתרוממת מעל האתיקה. בו מתורגם הרצח לאינטרסים פוליטיים צרים של קבוצה אנושית כזו או אחרת. יכולים לצייר את הסמל הזה עוד רבבות פעמים, אבל זה לא משנה את העובדה לפיה האייקון הזה הינו משל לקוצר-ידה של האנושות להתרומם מעל מעגלי הדמים והאלימות, ומסירותה המתמדת לקידום המלחמות שבדרך.
מרית, אני מרגיש שהכאב החותך של מרים משמש בידי הצייר רק כלי להדגים את הרעיון על הכיוונים המנוגדים של הרוח והגוף. לתהייה של קהלת "מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה?" הוא מנסה לתת בדיפטיך תשובה חד משמעית: הבשר נאסף ממזלג הזרועות ונאסף אל נקודת הכובד בחלציים ומשם אל הרגליים האסופות בנקודה אחת, הדם זורם מטה, מרים גולשת על שיפוע הגבעה .רק קצוות הבד מתרוממים באופן מוזר מעלה ומרמזים לעניות דעתי על כיוונה המנוגד של הרוח. הן מעין כנפיים במצב של דאייה, ויוחנן מביט בהן במבט מפוכח כאילו רואה מה שהאחרים לא רואים: בעוד שהגוף שוקע, הרוח עומדת במקומה.
נ.ב.
http://colourthysoul.tumblr.com/post/40632872999/carl-heinrich-bloch-christ-with-mocking-soldier
כאן, גם אנושי יותר (לא גוף על אנקול) וגם אדמדם כביתר התמונות שהבאת למעלה.
…………………………………………………מרית, אני
…………………………………………………מרגיש ש
…………………………………………………הכאב הח
…………………………………………………ותך של מ
רים משמש בידי הצייר רק כלי להדגים את הרעיון על הכיוונים המנוגדים של הרוח והגוף. לתהייה של קהלת "מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה?" הוא מנסה לתת בדיפטי
………………………………………………..ך תשובה
………………………………………………..חד משמעי
………………………………………………..ת: הבשר
………………………………………………..נאסף ממז
………………………………………………..לג הזרועו
………………………………………………..ת ונאסף
………………………………………………..אל נקודת
………………………………………………..הכובד בחל
……………………………………………….ציים ומשם
……………………………………………….אל הרגליים
……………………………………………….האסופות ב
……………………………………………….נקודה אחת,
……………………………………………….הדם זורם מ
……………………………………………….טה, מרים גו
……………………….לשת על שיפוע הגבעה .רק קצוות הבד מתרוממי
…………………ם באופן מוזר 🙂 מעלה ומרמזים לעניות דעתי על כיוונה המנוגד ש
……………..ל הרוח. הן מעין כנפיים במצב של דאייה, ויוחנן מביט 🙂 בהן במבט מפוכ
………..ח כאילו רואה מה שהאחרים לא רואים: בעוד שהגוף שוקע, הרוח עומדת במקומה.
שועיקי, גם אותי זה תמיד הדהים איך אנשים חביבים תולים את הזוועה הזאת מעל מיטתם או בשרשרת על צווארם. ומצד שני בני אדם סובלים כל הזמן, כואב להם הגוף וכואבת הנפש. וזה כמו כליא ברק לצערם. הצליבה הזאת נעשתה במסגרת דתית כביכול אבל היא חסרת אלוהים ונחמה. כל מה שאמור להיות בה איננו. צליבה אקזיסטנציאליסטית מהמאה ה15. איפה שיש אנשים יש הפתעות.
מחסה, אני מסכימה איתך לגבי הגוף והרוח אבל אני לא רואה את זה בציור. בשבילי הוא מתקיים קודם כל במרחב המאד צר ודחוס של העומק שלו, בתבליט ובסימור.
שועיקי, לא יודעת. זה פשוט קצת לפני. מבחינת הבשר זה באמת יותר עדין (אבל הצליבה עדיין באופק). מבחינת הבדידות זה די סיוטי.
ככה, ניסיון יפה, אבל הצלב שלך מושך (מתנפנף?) ימינה, או לאחור, וכל הסמיילים טמונים באדמה. לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת כמו שאמרה נורית זרחי (והשבוע למדתי שהיא אמרה גם, מי שלא מבין, מבין משהו אחר).
מרית, צליבה אקזיסטנציאליסטית זה דוד פלוסר וסימון וייל (פעם כתבתי על זה רשימה שנקראה "הצעקה האחרונה"). לגבי התגובה השניה, ככליא ברק שכמה רעמים כבר הרעישו בראשו, אני חושב שההתמקדות האייקונית בצליבה במקום בלעג הנחרץ לחייו, לזהותו, למחשבתו, לעולמו, של הנידון למוות הוא שגיאה (אין לי מילה טובה יותר). הלעג הזה הוא חורבן של כל שיח וראשיתו של הרצח, ושל כל ג'נוסייד– האנושות לא מספיק מתעכבת על הרגע הזה. היא מרשה את הלעג, הזילות, ההנמכה, ההשפלה (גם חירויות הדיבור והדעה מעניקות להן מקום חברתי, כאן חשוב להזכיר את האחיות התאומות סטיגמטה וסטיגמה). זו הסיבה שהתמונה של קרל בלוך נוגעת ללבי יותר מאשר עירומו המדמם של ישו המחותל על הצלב.
בעיניי ב"סלח להם אבי, הם אינם יודעים מה הם עושים" יש כאב רב יותר מאשר ב-"אלי אלי למה שבקתני" גם מנקודת מבט קיומית-אקזיסטנציאליסטית.
אני מכיר אנשים שזו לא בעיה בשבילם. הם רואים בעצמם כעלית-אנושית, וכמעולים יותר מן "ההמון". אני סולד מתפיסה כזאת (למרות, שפעמים יצא לי להיזקק לה במחשבות, לפרקים קצרים, כדי להימלט מכאבים עזים מנשוא). אני כותב זאת כדי להבהיר מדוע "סלח להם אבי, הם אינם יודעים מה הם עושים", דווקא כאשר אומרים זאת מתוך תודעה של שיויון בין בני האדם, המכירה בתעודתו היחידה של כל-אדם (כל פרט ופרט), היא כאב מוחלט.
שועי, בטח, אבל פלוסר ווייל הכירו את האקזיסטנציאליזם, זאת היתה רוח התקופה. הוואן דר ויידן הקדים בחמש מאות שנה…
הציור של קרל בלוך לגמרי סיוטי והזכיר לי את ההירונימוס בוש הזה שבו ישו מוקף בפרצופים חייתיים https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2011/03/bveron.jpg ובכל זאת, ה"סלח להם אבי" נאמר מתוך עוצמה בעוד ש"אלי אלי" הוא זעקה של חוסר יישע." מהניסיון הפרטי שלי בדידות של חוסר יישע גרועה מבדידות של עוצמה אבל מה אני יודעת.
מרית, קשה לעצב צלב מאותיות פורחות באויר (אבל זה לא מונע מאנשים להיצלב על מילים.) צלב ככליא ברקים יפה בעיני, אבל לגבי הצלב מבטא יותר את הרצון להיות מקושר לעולם הבלתי נראה ולאשש כל הזמן את קיומו, וזה לא רחוק בעיני מהרצון להתחבר אליו תמידית דרך טלפונים ניידים (וספרי תהלים מאידך.)
חומצזה, סדר זה דבר נחמד ("הכל ב-סדר" אומרות הבריות), הוא עובד מצוין כמשכך כאבים לטווח קצר, אבל לפחות למי שהילך אי פעם במדבריות של "חולית" ברור שצריך מדי פעם לפרוע את הסדרים ולשבש את הקצב, אחרת יבוא עקלתון ויאכל אותך. וכשאני מתבונן בציור המוקפד הזה של רוחיר ואן דר ויידן, אני קצת דואג שמא יבוא פתאום עקלתון.
מחסה, נו, גם טלפון נייד אין לי…
ובקשר לסדר, העקלתון לא מדאיג אותי. אני דואגת שהסדר עצמו יתפוצץ וכל הדם יישפך מהמשבצות. שמריה ויוחנן יגלשו עד שייחבטו במסגרת או יפלו לתוך הסדק שכבר קיים בסלע. שהשחור סמיך מלמעלה יעלה על גדותיו ויציף את המרחב הצר. ברור לי שדי בנגיעה מדויקת כדי להפוך את הסדר הזה לדייסה.
ובמחשבה נוספת – תמיד אהבתי צורות נוקשות בגלל המתח שבינן לבין הרגש שהן כובשות, עד כדי שמיטת האפשרויות האחרות. תודה מיוחדת על התזכורת!
תודה על ההמלצה על המופע בבית ראובן, היה מעניין, מצחיק ולרגעים מרגש !
מרית, גם אני שמתי לב לבקע הזה, אולי זה הדבר שעליו נאמר ב"אלף לילה ולילה" שמפריד בין הדבֵקים (נדמה לי שכאב הפרידה הוא אחד הנושאים שחוזרים שם הכי הרבה בבתי השיר. אולי זה לא מפתיע בסיפור שכולו עסוק בהרחקת הקץ..) וההתפוצצות המרהיבה שלך דווקא הרגיעה אותי 🙂
(…בזכותך ראיתי אתמול את "זעקות ולחישות", וחשבתי – אולי זה מובן מאליו- על האור האדום שיש בחדר חושך שבו מפתחים תמונות: הזכרונות שבאים משם ושבים לשם, המאמץ לדלות מתהום הנשייה, ויותר מזה המאמץ להפוך חדר חושך לחדר אור….)
מ' לשפנים, שפן עליךָ מזלךָ, נניח יהודי בן ימי הביניים באירופה, כאשר יצא לסדר את ליל הסדר, מייד נתקף חשש קיטניות (שהיו חיות גרועות יותר מן העקלתונים, דנג'רוסיות ממש,
ממש לא גרגירים חומוס, יותר כמו חמוסים עם טורי שיניים חדות). לכן היתה תקופה שבה העניקו אבות לילדיהם את השם "גדליה" שאם ייתקפו חשש קיטניות (או קיטניות ממש) מרוב הילוך בדרכים ישרות במדבריות אירופה (במיוחד בארצות השפלה הדומות למצה) יגידו להן: אני גדליה. זה היה מספיק כדי להניס אותן.
עוד דבר, לגבי עקלתון, ז'ורז' פרק כתב פעם בעקבות פסקה אצל לורנס סטרן, כי הוא מזמן נטש את הקווים הישרים.
ואחרון חביב, "נחש עקלתון" תמיד היה לי נדמה כמו קרוב משפחה של תות אנח-אמון ותולעי המשי.
שועי, נחש בריח הוא מה שאנשים היו תולים פעם על פתח המערה כדי לנעול אותה..? (כדי להודיע על בואך היית צריך למשוך פעמיים בזנבו ואם הוא לא בלע אותך – ולהמתין (אלא אם כן הוא בלע אותך לפני שהספיקו לפתוח לך את הדלת.) ממש כמו שעשה שירחאן כשביקר את קאה הפיתון ב'ספר הג'ונגל' (הדקה ה-1:48), אם כי יש שהיו משקיעים ותולים בצד גם עכסן, הידוע בכינויו "נחש פעמונים" ולא בכדי:
ולענין פסח, להווי ידוע שאין אוכלים בו חמוסים בפיתה מהטעם הפשוט שחמוסים מנסים לאכול את הפיתה בעצמם, תוך כדי כך הם מעלים את מפלס הטחינה, הטחינה נוזלת על הסנטר כמו ים סוף על סנטרי המצרים, ושום דבר כבר לא ישיב את הסדר על כנו.
הפכתי למחסב; עוד מאמץ קטן ואהפוך למחסן. צריך רק לבדוק אם יש לזה היתר בנייה מעיריית האושר)
הו מצוין, בנוסח שלי (כתב יד אחר) היו נוהגים לשים חדק על הדלת (במקום נחש); לא למזכרת מקולונל האטי כי אם כמזכרת מן הפילון הלבן ואימו החייכנית בלובנגולו מלך זולו [הסרטים שאני אוהב של דיסני הם "ספר הג'ונגל" ו-"רובין הוד" (צפיתי בהם בילדוּת); בשניהם יש נחש ודב בתפקידים משניים בעלי נוכחות; את היס הנחש מ"רובין הוד" אני נוהג עד היום לחקות על פי הדיבוב העברי, שבאמצעותו התוודעו ילדיי לסרט].
אגב, יש אומרים כי ים סוּף נותר גם בקוע לפני המצרים; דא עקא, כדרך המצריים הם אכלו
המון פול עם החומוס ולכן היה להם קשה לחצות בקלילות. עד שזה נגמר, כבר חזרה הגאות.
מסקנה: אסור לשתות מים אחרי הקיטניות (-:
שושי, שילוש מדויק. איזה יופי שנהנית.
גש"ם, לגמרי חדר חושך לפיתוח זיכרונות, אבל הניסיון הוא לצאת החוצה לאור, לא?
שועי ומחסה, אתם מאד מצחיקים. (ודרך אגב גדליה זה השם של סבא שלי, ויש בו הרבה כוח קסם).
שועי, ב"ארץ הגאות והשפל" , ספר נהדר של אמיטאב גוש שבעצם אפשר לכנות אותו גם בשם "ספר הג'ונגל", יש נמר שהוא יצור אלוהי, ותפקידו -או שליחותו האלוהית – מזכירים במקצת את הנחש של "הנסיך הקטן", זה שבא לקחתו למסע בין כוכבים… (את המקום הראשון בדיבוב עברי לוולט דיסני לוקחות בקלות הפילות מ"דמבו". נסה ותיווכח!..)
והנה שתיים מהקינות שב"אלף לילה ולילה" (ספר ד בתרגומו של יוסף יואל ריבלין):
"ירד ליל-אופל, ועוז אהבה כחולי הסעיר,
וחשק את אשר בקרבי מכאב העיר,
ומצוקת פרידה בתוך קרביי תשכון,
ועצב הצעידני עדי כיליון..
ןאין תחבולה אדענה נפרדים לחַבֵּר
אשר את צער לבבי תוכל לעקֵר"
וגם:
"הצטייד בעולם הזה כי אתה נוסע,
והמוות באין ספק יבוא, הווה יודע,
טובך בעולם רק עצב ובוהו
וחייך בעולם הבל ותוהו
הן העולם כתחנת נוסע הנהו,
חנה בו לעת ערב, ולבוקר יעזבהו….."
כן, זכרתי את סבך, אבל יותר מזה זה היה שם אשכנזי מובהק בתקופת ימי הביניים, וגם אם איני טועה (לא אפתח ספר כעת) אחד משבעים שמותיו של מטטרון, שר-הפנים, בספרות סוד אשכנזית בת אותה התקופה, כך שמלחמתו של גדליה בקיטניות הוא מופרך ולא מופרך בעת ובעונה אחת.
הקינה השניה יפהפיה. מזכירה את שירת ימי הביניים במיטבה (אין לי את "אלף לילה ולילה" בבית). כמו דף שנפרם מ"בן קהלת" לשמואל הנגיד או שיר חול שמוט של אבן גבירול.
שועי, אם אני לא טועה, ביוון העתיקה היו זורים שעועית לעבר רוחות רפאים , בקיצור, במקום להילחם בקטניות – אפשר להילחם באמצעות קטניות..
(הו מרית, הסרט מכיש אותך בלב הכיסופים, במקום שבו אתה ממלמל לעצמך, מילא, על כל פשעים תכסה אהבתי. היא תמלא כל חוסר, כל מרחק, תפשיר את הקור הנורא.. רק אל תסתכל על זה מבחוץ, תסתכל מבפנים.. ובדיוק בנקודה הזו הסרט חובט בך)
להסתכל מבפנים זה הכי קשה ומסוכן.
מ' לשפנים, אני בדיוק קורא כעת את "התופת" של דנטה (התרגום החדש בהוצאת כרמל) ומדיי פעם מתהרהר מה היה קורה לו רק היתה נקראת היצירה הזו "הטופו" של דנטה עם מנת הדגל "ביאטריצ'ה", קינוח טופו ועדשים שחורות, ועם וירגיליוס כשוטף כלים. התרבות המערבית היה משתנה מן היסוד. ואיש כבר לא היה יודע האם המעונים שם באחד המעגלים, נידונים על קנאה או על קינואה, ומי ימתיק להם את הגזר (אולי צלאח א-דין שעומד במעגל הראשון מן הצד, כמו הפול המסכן של ביאליק ב"בגינת הירק").
איי קרמבה, כעת ניתן לשנות סוף כל סוף את כותר השיר ההוא של זלמן שניאור ל-"ימי הביניים משתנים".
שועי, התרבות המערבית דוחקת בנו לעשות אחד משני הדברים, או "הרימו את קורת הגג" או "החישו את שקיעת העולם" (כדברי זלמן שניאור בשיר הנ"ל. או בתמצות – לעובדהּ או לאבדהּ) והאדם מתפתל כי אל"ף, קורת הגג כבר רחקה מאוד מהישג ידיו המורמות גבוה, ובי"ת, העולם מחיש את שקיעתו יפה מאוד בעצמו ואין לו צורך בשום עזרה מבחוץ. מה לעשות ואפילו ברירת מחדל כמו ברירת קטניות לא נותרה לו..?
מלבד לזמרר לעצמו בשקט.
fly me to the moon
and let me play among the stars
לאדם יש עוד כמה ברירות: לעבוד בשירות המדינה, להיעשות יזם נדל"ן, להיות מעצב קיטניות (להפעיל חומוסיה, זה בעצם להיות מעצב קיטניות), לכתוב בלוג המתאר התמודדות ארוכה עם חשש הקיטניות והספק המכרסם (הוא סוג של מכרסם).
אני אף פעם לא מוטרד מ"שקיעת המערב" (שפרנגלר), דווקא "שקיעת המעוֹרב" (הירושלמי) מטרידה אותי יותר, כי מאחוריה לא עומדת רגישות לבעלי החיים, אלא סניף גדול של קנטאקי פרייד צ'יקן, או של מקדונלדס, ההומה להיפתח, בצל גשר המיתרים.
בדיוק, העובדה שיש לבני אדם ברירה היא מחדל 🙂
פוסט מדהים שמטפס לשיא של "הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו" שגם בו הראית את ייחודה של יצירה מסוימת לגבי אחרות באותו נושא.
וואו ארנה, תודה רבה!
ההקבלה בין שני לוחות הדיפטיך מבטאת בין השאר את היכולת האנושית להזדהות עם סבל הזולת שהיא ההפך הגמור של ההתנכרות וההחפצה.
[…] רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום […]