מן התוכניה:
המופע הוא שילוב וחיבור בין אמנויות שונות: מחול, תיאטרון, מוסיקה, עיצוב, תאורה ואנימציה. לעיני הצופים נשזרים סיפורים הנבנים בתוך עולם קסום וכאוטי, מתפרקים ועוברים טרנספורמציה. אבק הוא חומר מפורר עד דק ואינו ניתן להגדרה. הוא לובש ופושט צורה, מתערבל, מתעופף, צונח ושוב מתערבל, כפי שכולנו הולכים לאיבוד, מתפרקים, ושוב מתחברים ונפרדים. עולמות נבראים כמו חלום ומתרסקים כאבק.
וזה הניסיון שלי לדבר על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק דרך כמה מן המחשבות והתמונות שהוא עורר בתוכי. רשימה עתירת ספוילרים, עדיף לקרוא אחרי הצפייה.
*
1. דמעות
הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָםיהודה הלוי
"אבק" נפתח בסרט מצויר, בתקריב של זוג עיניים. אחר כך מתגלה בהדרגה עיר מוצפת; מבני הציבור מוצפים, הבתים, המגדלים. הלונה-פארק שקוע בתוך מים חשוכים. קצה ראשה של הליצנית המכנית עדיין מסתובב סביב עצמו. ספלי ענק של איזו קרוסלה מתנדנדים ונגרפים לאטם. דפים לבנים צפים בכל מקום. דגים שוחים לרגלי הפסל בכיכר העיר, צלליהם מחליקים מתחתם. בכיתה נטושה בבניין בית הספר, בין פגרי כסאות ושולחנות צפים, יושבת ילדה. פלגי מים משפריצים מעיניה. האם היא מקוננת על השיטפון או גורמת לו, מטביעה את בית הספר בדמעותיה או מדביקה אותו בבכיה?

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "…אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן
זה קורה לפעמים בשירה, שנופים של מציאות פנימית משתלטים על המציאות החיצונית. למשל "בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה," (תהילים ו' 7), או "עיני כים נגרש ומימיו יחמרו מדם וּבַבָתי כמו רפסודת" (כלומר האישון הוא רפסודה בים הסוער והמדמם של הבכי, משה אבן עזרא).
.
'הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך!' אמרה אליס, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא. 'כעת אענש על זה, כנראה, בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!'
לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה רנה לטווין
.
האנימטוריות שמרית אלקנתי ורוני פחימה מימשו את המטפורה בסרט היפהפה שלהן, וגלשו מן השירה אל הפנטסיה, אל המציאות הפנימית-חיצונית שבה מתרחש המופע.
שורת הדלתות המצוירות של בית הספר המוצף החזירה אותי גם למסדרון האינסופי של הביטלס ב"צוללת צהובה": דלתותיו הרבות נפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן: רכבת דוהרת, ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי, כוכב שביט צהוב… וג'ורג' הריסון מעיר כבדרך אגב: It's all in the mind.
*
2. מגילות
הילדה עדיין שופכת דמעות. אחד מפנסי העיר עדיין מהבהב. מאי שם ממריא כדור פורח עם ניצולים. ובד בבד השיטפון הוא גם זיכרון רחוק: העיר נטושה. כמה מן הכסאות נתקעו בראשי עצים. סבך טרופי-תת-מימי צומח ליד בית הספר. סנפיר של מפלצת ים עלומה חותר בתוכו…
"וַיַנְג" פירושו באינדונזית "הצללים המניעים את לב האדם", "בֶּבֶּר" פירושו לגולל. הוַיַנְג בֶּבֶּר הוא "תיאטרון מגילה" שנולד ביאווה לפני למעלה מאלף שנה. גם בהודו קיימות מסורות דומות. ה"פַּר" (בד ארוך) הוא מעין מגילת "איורים" המונפשים על ידי הצללים של מנורת השמן. ה"בּוֹפָּה", מעין כוהן נודד, פורש אותה בזמן שהוא מדקלם את הסיפורים המיתולוגיים. המגילה נחשבת לחפץ מקודש. כשהיא מתבלה ונקרעת היא מושלכת לנהר או לאגם בטקס מיוחד.
ב"אבק" יש סדרת מגילות: המופע נפתח במגילה ענקית שעליה מוקרן הסרט. משני צדדיה יש כסאות ועליהם עומדים שני רקדנים ואוחזים במוטות המגילה כמו נושאי דגל בטקס בית ספרי.
המגילה השנייה נמשכת מתוך פיה של הדמות השחורה. זוהי מעין לשון ארוכה וריקה של נייר. מה שנרשם בה אולי נמחק בדמעות (מאוחר יותר הדמות תנסה גם לדבר אבל רק ג'יבריש יבקע מפיה, כאילו נעקרה מגילת לשונה).
לקראת סוף המופע מגוללת אחת הרקדניות מעיניה מסכַת-מגילה עם חורי דמעות. זיכרון הבכי הזה הוא עוד יותר רחוק (בתשוקה נתפסה בזנב מאת פבלו פיקאסו, יש "דמעות אכולות תולעים"). רק חורי הדמעות נותרו, החותם, תבנית הזליגה, כמו אותם כרטיסי ניקוב ששימשו בתחילת עידן המחשב לשמירת נתונים.
.
הצגתי חללים ריקים לחלוטין, עירומים, שהנוכחות היחידה בהם היתה היעדרות, החותם שנותר על הקירות מכל מה שעבר עליהם, צל החפצים שנשמרו במקומות אלו. החומרים למימוש חללים אלה, אבק, פיח ועשן, תרמו ליצירת אקלים של מקום שנעזב על ידי בני אדם.
קלאודיו פארמיג'אני
בעבודות כמו "אבק" (בתמונה למטה) ו"פסל צל" אטם פארמיג'אני ספריות והבעיר אש בתוכן, ואחרי שהחלל התמלא בעשן ובפיח רוקן את המדפים כך שנותרו רק עקבות, רק קווי המתאר המפוייחים של הספרים.
*
3. רוחות
"אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק מתרחש בתוך כיתה. בתוך דוגמית של כיתה: חמישה תלמידים בתלבושת אחידה, מעין כותנות לילה של פנימייה מעוטרות בפס ירקרק טליתי. חמישה שולחנות פשוטים עם מכסה נפתח, חמישה כסאות. בפינה אחת ערימה גבוהה של דפים, ובאחרת דלת.
הבמאי הפולני תדאוש קנטור (Tadeusz Kantor, 1915-1990) הוא מקור השראה תמידי לפינטו-פולק. ביצירתו הנודעת "הכיתה המתה" מגלמים שחקנים זקנים את תלמידי בית הספר (במין תמונת ראי של ילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים). הפער הבלתי ניתן לגישור הוא תמצית האמנות בעיני קנטור.
בתוכניית "אבק" מצוטט פתגם קוריאני:
'אסוף אבק כדי ליצור הר'… המשמעות היא שעבודה קשה מניבה תוצאות. אך במוקדם או במאוחר יגיע משב רוח חזק או גל צונאמי והר האבק יתעופף והכל יתחיל מחדש.
הסיזיפיות של "אבק" עדינה ומלנכולית בניגוד לסיזיפיות השרירים של המיתולוגיה היוונית. אצל ענבל פינטו ואבשלום פולק אין זיעה וגניחות התאמצות, זה לא "סיאנס דרמטי" כפי שהגדיר קנטור את המופע שלו. הכיתה של אבק קרובה יותר ל"זיכרונות" (Amarcord, 1973) של פליני, סרט שבו מזוקקים זכרונות בית הספר לסדרת כוריאוגרפיות ליריות-קומיות: מן המורה לפיסיקה שמנדנד מטוטלת בזמן שהתלמידים מדקלמים "טיק טק" ומתנדנדים לפי הקצב, ועד למורה להיסטוריה שמרצה תוך כדי הליכה מסביב לכיתה וכל הראשים עוקבים אחריו במקהלה, וכשהוא נעלם לרגע מאחורי איזה ארון כולם מותחים את צוואריהם, למורה שתלמידיו נמלטים בשפיפה בזמן שהוא מצחצח את משקפיו, וכן הלאה והלאה.
המבט של פליני יותר מרוחק משל קנטור ופינטו-פולק מתרחקים עוד יותר. הכיתה שלהם היא מרחב פנטסטי ומודולרי ספוג במלנכוליה עזה: המַכְתֵבה היא גם במה ועמוד קלון, אפשר להיבלע בתוכה, להיוולד מתוכה, להיות חצי-ילד-חצי-שולחן. הרקדנים של "אבק" הם דיירי המרחב, מפעיליו וגם חלק ממנו: האנשים מוחפצים והרהיטים מונפשים, השולחנות רוקדים במעגל, הופכים לקרונות של רכבת ומתחברים למעין במת אופנה. פינטו-פולק כמו חוקרי ארצות מנסים למפות את סך כל המסלולים שמציע המרחב.
*
פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!
פרופסור קרויצקם, מתוך "הכיתה המעופפת" מאת אריך קסטנר
בשלב מסוים מצטרף לכיתה איש בחליפה כחולה, לא בדיוק מורה, מין נציג של סמכות רופסת, חסרת עמוד-שדרה ("כמו הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ," אמרה לי נ'). בהמשך מצטיידת "הסמכות" במקל חובלים ומנצחים, מעין עמוד-שדרה חיצוני, בדימוי מבריק של דיכוי שמחפה על חולשה.
בכל פעם שהאיש הכחול פותח את הדלת פורצת מתוכה מוסיקה רועשת מלווה ברוח כה עזה שהתלמידים נאלצים להאחז בשולחנות כדי לא להתעופף (כמו האומְנוֹת החמוצות ב"מרי פופינס"). בכל פעם שהדלת נסגרת כולם חוזרים ומתיישבים כאילו כלום לא קרה. בהקשר הנרטיבי זאת חידה: מהו הכוח המסתורי שפורץ לכיתה? אבל זוהי גם תמצית הכוריאוגרפיה הבית-ספרית: בכל פעם שהמורה מפנה את גבו פורצת מהומה, וכשהוא מחזיר את פניו כולם קופאים בארשת מלאה תום. ובמחשבה נוספת – זה כנראה המודל של משחק הילדים "אחת שתיים שלוש דג מלוח"…
*
4. הנפשות
אנימציה, מלשון Anima, המילה הלטינית לנפש; בעברית – הנפשה, כלומר החייאה של דומם.
מלבד סרטון הפרולוג יש ב"אבק" עוד הנפשה כפשוטה: שלושה מן השולחנות נפתחים לסרטוני דפדוף מעגליים: בסרטון אחד בוקעת דמות אנושית מתוך ערימה אדומה קטנה, ספק נולדת ספק מושכת את עצמה מתוך הערימה, מפסלת את גופה לריקוד וחוזרת ושוקעת לתוך הערימה (בדיוק אמצע הדרך בין הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו בשתי ידיו מן הביצה לבין "מעפר באת ואל עפר תשוב"). בסרטון אחר מנסה דמות מצוירת לפרוץ מן הדף שבו היא כלואה. ובמידה מסוימת היא גם מצליחה; ההנפשה מחלחלת אל המופע ומעצבת אותו בדרכים רבות:

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט. צילם דניאל צ'צ'יק
.
יש קטעי מחול שכמו זלגו מסרט אנימציה, כמו למשל הקטע שבו הסמכות הכחולה רוקדת עם כסא "מונפש" שרגליו מתנועעות וקורסות. הכסא הוא מעין כפיל ושיקוף של הדמות. קטע אחר, שנרקד לצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הוא מחווה ישירה ל"פנטסיה" (1940) של דיסני, הן בבחירת היצירה והן בתרגום של הצליל לתנועה.
תפאורת "אבק" נראית כמו רישום על דף נייר אריזה שנצבע מדי פעם באור כחול, ירוק או ורוד. הרקדנים "מונפשים" ואולי להפך – "מודממים", מלשון דומם, הופכים לדמויות מצוירות כשהריקוד שלהם מפורק ל"פריימים" של אנימציה. לפעמים זו אותה דמות שקופאת לרגע בין תנוחה לתנוחה, ולפעמים זו שורה של פריימים בו זמנית (הרקדנים בתלבושתם האחידה כמו מגלמים אותה דמות בתנוחות שונות). טכניקות האנימציה מעדנות ו"מקררות" את הכאב. זאת תמצית האמנות: למצוא את הכלים והצורות שיכילו את הכאב ואת הכאוס הפנימי. הגבול בין הכלי הנכון לבריחה מהרגש הוא מתעתע. לפעמים ב"אבק", הכאב וההתעללות נחתכים לכל כך הרבה חלקים שהם כמעט נסתרים מהעין. הרקדנים נעים לקול תקתוק, דפיקות הלב של הזמן או של "המוות" שאליו נגיע בהערה הבאה.
*
5. דפים
ה"בולאם" (bulaam) המכהן בחצרות מלכות על שפת הקונגו, חולש על שני תחומים חשובים ורחוקים לכאורה: הוא אחראי על הזיכרון ההיסטורי, כלומר משמש מעין ארכיון שבעל פה של שושלת המלכות. ובד בד הוא גם מדריך הריקודים שמנחיל את המחולות הטקסיים לאנשי החצר. התפקיד הכפול יוצר, ואולי חושף, זיקה בין זיכרון לתנועה במרחב. גם פינטו-פולק מחפשים את הזיקה הזאת בדרכם. (עוד על הבולאם ודומיו בספר המרתק על מוזיאון התודעה)
*
"אבק" כולו דפים: מהדפים הצפים במי הפרולוג, שאחד מהם מקופל לברבור אוריגמי, כאילו באמנות ובהנפשה גלומה המטמורפוזה שיכולה להציל מטביעה – ועד לדפים של סרטוני הדפדוף המתהפכים ברעש גדול של בית דפוס.
ישנו דף-האור הלבן של חלון הדלת ודפי-אור אחרים שהתאורן זורה על הבמה, וישנה כמובן ערימת הדפים הממשיים בפינה של "המוות", או על כל פנים הדמות הלבושה כמו דמות "המוות" מימי הביניים. כי "המוות" של "אבק" הוא צל של עצמו, אין לו אפילו כסא משלו. בכל פעם שמתפנה מושב הוא מדשדש אליו במהירות, ונס בבהלה ברגע שמישהו מתקרב. זה הופך את "אבק" גם לסוג של "משחק הכסאות" בצד "אחת שתיים שלוש דג מלוח", ובצד "כולם עוברים, כולם עוברים [בדלת, ואז היא נטרקת] ואחרון נשאר".
"המוות" של "אבק" המגולם להפליא על ידי צביקה פישזון, הוא זקן, ואולי זקנה – המגדר עמום בכוונה. הוא היה שם מהתחלה (לרגעים חשבתי שאולי הוא הילדה הבוכה שהזדקנה). הוא לא מסוגל להרפות משום דבר. גם הדף שהוא אוחז ממשיך להתנפנף ברוח של הזיכרון, אחרי שהדלת נסגרה.
לקראת הסוף הוא מפרק את ערימת הניירות, הוא מעיין בהם ומתחיל להדביק אותם על כל גופו ופניו. ואז, עוור למחצה ושעון על ענף, הוא מתקדם למרכז הבמה. ערימות של דפים נושרות מחיקו, הוא אוסף אותם והם שבים ומחליקים. הוא מעיף אותם גבוה לאוויר והם חוזרים ונושרים על ראשו.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".
הרקדנים צופים בו בדממה בזמן שהוא זוחל לאסוף את הדפים, מתפלש בהם ולבסוף קורס ללא תנועה.
דמות הדפים נגעה לי עמוקות בפרשנויות הסותרות שהיא אוצרת:
מצד אחד היא מגלמת את הניסיון הנדון לכישלון לזכור הכול ולא לאבד מילה.
מצד שני היא מועדת בעיוורון אל מרכז הבמה כמו קורבן של לינץ' שגולגל בזפת (שחור הלבוש) ובנוצות (לובן הדפים), ועכשיו הוא חוזר ומשחזר את הטראומה בתיאטרון של הזיכרון.
ומצד שלישי לבוש הדפים מזכיר לי תלבושות של שמאנים מכל העולם; תמיד משתלשלים מהם המון חפצים – ומטה הענף משלים את תמונת השמאן.
ואולי כל הפירושים נכונים; התת מודע אינו מכיר בסתירות, והכאב, הזיכרון והריפוי חולקים אברים משותפים.
*
6. קווים
אחרי שהדמות השחורה קורסת, נפתחת הדלת כדי סדק ומקל משתרבב מתוכה. זהו הראשון בשורה של מקלות מחוברים זה לזה. המקלות היו כאן מתחילת המופע, מן המוטות שעליהם גולגלה מגילת הסרט (מוטות התורה נקראים "עצי חיים"), ועד למקלות ששימשו את הסמכות: כמקל הליכה וסקי, כמשוט, כמקל מנצחים, כמקל מרצים ומקל חובלים ("במקל, בסרגל, מה שבא ליד"), כמקל גישוש של עוורים, כמחסום, כמוט הפעלה של בובה ועוד ועוד.
אבל לפני ואחרי הכל המקל של "אבק" הוא הקו ש"ירד" מִדף ההנפשה. הקו מחבר בין הרקדנים. הם אוחזים בקו ו"מציירים" מעין בית ארכיטיפי סביב דמות הדפים. בית ילדותי עם גג משולש, חומה ומגדל של הבתים המצוירים. ואז הם יוצאים מן הבית בשורה, יד ביד. עכשיו הזרועות שלהם הם הקו המזוגזג המחבר. הם רוקדים ונקלעים זה בזה בלי להרפות, עד שחושך יורד על הבמה. סוף.
*
* על פלאי הבולאם למדתי מן ההצגה דודה פרידה: המוזיאון מאת נעמי יואלי
הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה
*
עוד באותם עניינים. על אנימציה:
מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות
*
על תיאטרון מחול
קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר
וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011
ועוד
על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק :
ראשס * אויסטר * שייקר * דגי זהב
*
ה"אבק" הזכיר לי את זה:
https://www.google.co.il/search?q=יסואקי+אונישי+reverse+2012&espv=210&es_sm=93&source=lnms&tbm=isch&sa=X&ei=pJbmUtDDEMnJtAaczIDQCg&ved=0CAcQ_AUoAQ&biw=1133&bih=837#facrc=_&imgrc=uteiTfhG9_sWJM%253A%3Bwcqbr5KllI5dTM%3Bhttp%253A%252F%252Fwww.haaretz.co.il%252Fpolopoly_fs%252F1.1720557!%252Fimage%252F543038400.jpg_gen%252Fderivatives%252Flandscape_457%252F543038400.jpg%3Bhttp%253A%252F%252Fwww.haaretz
מרית קרובתי, קודם כל הרשימה הזאת היא כמו ספר שכאשר מדפדפים בין עמודיו התמונות קופצות (שכחתי איך קוראים לזה בלעז), כך שזו היתה ריצה בין הרים וגבעות.
ככל שעברתי על התחנות השונות, וגם על התצלומים מתוך המופע, חשבתי לעצמי, שאפשר שהיוצרים ניסו לדמות במחול, את תנועת התפשטות האבק במרחב ובחלל.
שכן, תצלומי אבק יש (מאן ריי ודישאן) וגם אזכורים בספרות (פיליפ פולמן),אבל מי ניסה לדמות במחול את תנועת האבק?
מילא, ודאי הנהלת התיאטרון דואגת כי שואבי אבק רובוטיים יישאבו את הבמה בסוף המופע (-:
רונית תודה, לא הכרתי את העבודה. מעניין איך זה נראה במציאות. את פארמיג'אני ראיתי במוזיאון, בלי שום הכנה. פשוט נקלעתי לחדר מעושן כזה. התמונות לא מגרדות את העוצמה.
שועיקי, זאת הכוונה, שיהיה גם מסלול של תמונות למי שרוצה לדלג על ההרים… חשבתי על דושאן (כמובן) וגם על שואבי האבק החדשים שג'ף קונס הציג בתערוכה והתרתח כשהמנקים השתמשו באחד. ובסוף לא נכנסתי לזה. דאגתי לגב של הפוסט שלא יישבר. ושואבי האבק הרובוטיים זה כמו המפלצת עם הפה החצוצרתי מצוללת צהובה ששואבת לתוכה את כל העולם. אמאלה.
מרית, בסופו של דבר, איזה מפיק טלוויזיה אמריקני יעלה על הפוטנציאל, ויעשה סדרת אנימציה שבו צבא של שומרי אבק רובוטיים נלחמים עד חורמה בצבא של שואבי אבק רובוטיים. זה יהיה בדיוק כמו הרובוטריקים רק עם הרבה מאוד אבק.
זה חייב להצליח. זה יזכיר לאמריקנים את המלחמה בעיראק.
אבק
מורה דרך לחיים מודעים.
אני עורם על תודעתי את הרגע הבא.
הרגע בו אנקה את המרווח שבין השטיח לרצפה.
מרווח זה הוא המקום בו אני קונה את החופש שלי מהתכלותי.
כך תמיד יש לי משהו שהוא רק שלי ומחכה לי.
הניקוי פעולת הניקוי הפיזית, היא המקבילה
לפעולת ציחצוח התודעה.
אם אני רוצה להגיע למודעות ערה וחופשית,
כל מה שעלי לעשות זה לטאטא את הבית.
לטאטא בניחותא ,להנות מעצם יכולתי ,מהשפע שיש לי
באפשרות לנקות את הבית.אני יודע שזו פעולה עכשוית .
אני מנקה עכשיו ומייד מצטבר לכלוך חדש שאינני רואה.
ככל שאני יותר בעכשיו ,כך אני יוצר מובחנות רגישה יותר
לעתיד.
ניקוי מאפשר עתיד משיק לעכשיו עד שהעתיד וההווה והעבר ,מתאחדים
לנקודה אחת של חיים משוחררים משאונו של הזמן.
אבק כדרך לחופש.
תודה מרית על הפוסט המצליח להפוך מילים לצבעים ,תמונות מצויירות למופע רגשי זורם
כנקודת המפגש בו הופכים המים בנהר למים במפל וחוזרים להיות המים בנהר.על המפגש בין היובש והרטיבות ,על הזרימה האסוציאטיבית המזמינה ופותחת לאחרים הזדמנות להיות לחלק מהאבק האנושי.
עמוס
..מרית, כולם אומרים "מעפר באת…." כאילו זה אך הגיוני שהכל שוקע למטה בסופו של דבר. אבל אם העפר ישאל את עצמו מנין הוא בא, הוא יצטרך להביט אל הכוכבים. לכן אני חושב ('חושב' ! ממש מוגזם) שאבק הוא אדמה מעופפת. במקום כנפיים הוא רתם לעזרתו את הרוח. הוא למד מן הארבה להתפרק לאלף חלקים כשצריך ולעלות עליה כמו גל של אלפי טיפות מים.
אגב שועי, אלכימדס האלכימאי (הוא מרבה להידחף לי לתגובות בזמן האחרון, אני מתנצל.) חשב כבר בעת העתיקה על מכשיר מהפכני שישאב את המדבר. אבל אנשים – כדרכם של אנשים – לקחו את שרטוטיו הגרנדיוזיים והקטינו אותם בזירוקס פי מאה, וכך נוצר שואב המדבר הביתי. לכן אפשר למצוא בתנ"ך, למשל, לא מעט שואבים ושואבות, ורק אנכרוניזם מצער גרם למעתיקי התנ"ך לעוות את הכל. "לגמליך אשאב"? לא. היה צ"ל "מגמליך אשאב" – אבק, כמובן. וזה רק הגיוני לאחר הליכה של ימים במדבר ובסופות החול. (בגלל זה אני לא מודאג בכלל מהיעדר מים בשנים הקרובות, אני סמוך ובטוח שאת מנהגי הרחצה שלנו, הספונג'ות ומכונות הכביסה ומדיחי הכלים יחליפו שואבי אבק קטנים ועצמתיים. לא מן הנמנע שהטבע שתל את הרמז הזה מלכתחילה, כשיצר את הפיל.)
מחסה, אתה צודק לגמריי, אבל כותב התורה ביקש להסתיר זאת, בבחינת "ודעת לנבון נקל". פשוט ישנם מינים המאמינים כי העולם נברא כתוצאה מהתפוצצות השקית מליאה האבק ששאבה את כל האבק מן העולם הקודם מרוב גודש שהיה בה. The Big Bang, הם קוראים לזה, לך תבין. גם האר"י דיבר על שבירת הכלים ועל נפילת ניצוצות הקדושה וכיו"ב מבלי תת דעת שלמעשה מדובר באבק (איזו קדושה?) שהיה בשקית שנקרעה, וזה התפזר בכל רחבי העולם. זה אגב, מקור המנהג המסופוטמי העתיק לפיהם אבלים לובשים שק ושמים קצת עפר על ראשם. כך הם מדמים את עצמם לשואב אבק, כמו שואב האבק הקוסמי הראשון, שבו התארעה הקטסטרופה. לכן שגה גם וודי אלן שבסירטו "מלחמה ואהבה" הגדיר את הבורא כ-underachiever. חז"ל היקשו בסתר: לא הוא, אלא שואב האבק הקוסמי שלו [אפשר שהופעל על ידי מלאך-פנים, שאינו אלא מהגר-עבודה קוסמי, קשה-יום (יומו של הקב"ה הוא אלף שנה אליבא דאגדתא מפורסמת), בשכר מינימום]. מה שלא ברור לי היא האם כדי להוכיח את הדבר עליי לצאת למאבק או לצאת מהאבק? (על מה אתה חושב נאבקו יעקב אבינו והמלאך במעבר יבוק עד שחר; יעקב תפס את המלאך מנסה לשאוב את האבק מאבני המקום עליהן ישן. זה העיר אותו. איזו בדיחה מוזרה זו להפעיל שואב אבק על יד אוזן של בעל עדרים ישן?!).
שועיקי 🙂
עמוס, תודה (איך הצלחת להפוך הכל ולהחזיר למקום ברגע האחרון 🙂 )
מחסה (נדחף), אתה כמו קרעי מגילות שמוצאים באיזו מערה ולאט לאט הן מצטרפות לקוסמולוגיה אלטרנטיבית.
שועי ומרית, יש אמן בשם ווילארד וויגן שיוצר אמנות מיניאטורית בתוך קופי מחט. רוב החומר שלו הוא סיבים ואבק. (בראיון אתו הוא מספר שעליו להזהר לא לשאוף לקרבו את היצירה שלו תוך כדי עבודה.) לשם הולכות כנראה קרדיות האבק כשהן רוצות לראות תערוכה טובה:
http://www.maniacworld.com/art-in-the-eye-of-a-needle.html
[וסליחה שאני כזה סוטה-מהנושא, אבל לפני המון זמן חיפשתי בשיר השירים את עקבותיהן של נשות שלמה (רעיון מטופש למדי, אני יודע..) והפסוקים האלה, אני בטוח, מדברים על מלכת שבא: "מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכול אבקת רוכל". מה שהיה יפה במיוחד בעיניי הוא שתמרות האבק שעולות מרגלי השיירה הן אבקת האיפור של הסצינה – גם האפקט הדרמטי של דמות הנגלית מבעד למסכי עשן וגם ראיית המדבר כמרחב שכולו מעלה קטורת, או מבשם את ההולכים בו.]
זה כמו אלה שכותבים את ספר בראשית על גרגר אורז! (ישר לפוסט על זום http://wp.me/pSKif-k2d) וקל לדמיין אותך משוטט כמו גשש בדואי בשיר השירים.
רגע, זה לפוסט על זום:
http://micro.magnet.fsu.edu/primer/java/scienceopticsu/powersof10/
וזה בגלל שזו עיר האושר:
🙂
(וזה הקטע במלואו: /watch?v=pLgJ7pk0X-s
להדביק אחרי ה-com, כמובן)
פוסט מרתק
תודה רבה!
את כותבת מדהים
תודה רבה אנונימי