לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

חבייר פרס, Javier Pérez 2013

מתוך "על קצות האצבעות", חבייר פרס, 2013

בתמונה למעלה, נעלי אצבעות מתוך "על קצות האצבעות" מיצב הווידאו של חבייר פרס, 2013.

הסכינים מנוגדים לנעלי הבלרינה בחומריות המתכת-עץ שלהם ובישירות הברוטלית והיומיומית כאחת  (בכל זאת מטבח) לעומת האשליה המצועפת של הבלט. ובד בבד הם גם מתאימים באופן מוזר: ידית העץ מספקת משען לכף הרגל הנצבת על מדף המתכת הטבעי, הצר והקצר. בקשתות הידית והלהב מהדהדות קשתות כף הרגל. והסכין כולו הוא מעין הפרזה שטוחה ונוצצת של כף רגלה של הבלרינה, והארכה נועזת ועוצרת נשימה של נעליים שכבר יש לה תקדים במציאות בצורת דורבנות (התמונה מימי הביניים אבל גם היום הם מעטרים מגפי בוקרים).

והנה גם הסרטון שבו היא רוקדת על פסנתר כנף.

Javier Pérez – EN PUNTAS (extracts) from Javier Pérez on Vimeo.

את הסרטון שלחה לי טלי גלסקי (ושוב תודה טלי!). היא כתבה לי שהראתה את "הרקדנית הזועמת" למורה הפסנתר של בתה. "חשבתי שיכאיב לו לראות את החריצים והכעס, אבל הוא מאוד הזדהה. הוא אמר שכך בדיוק מרגישים כשמנסים להגיע לשליטה באומנות מסוימת; רוב הזמן על סכינים, ולפעמים מרגישים שעומדים ליפול מהקצה. אני בכלל חשבתי שהיא צועקת "אני שונאת" אל מי שהכריח אותה לנגן, או אולי מנע ממנה לנגן. זה גם הזכיר לי מה שוודאי כל מי שהתנועעה בנעלי אצבע הרגישה – את הריטוש של בשר אצבעותייך. וגם את הסכינים הפנימיות שמניעות אותך להמשיך למרות עיסת הדם והעור שנוצרות שם."

*

אנדרסן (לפני שאני מגיעה לעיקר, אתנחתא קומית)

אני (שתמיד נמשכת אל מחוזות המיתוס והאגדה) ישר חשבתי על אנדרסן שנודע באהבתו לבלט. בסיפור "צווארון הכותונת" הצווארון הדון-ז'ואן מתחיל עם זוג מספריים: "את ודאי הרקדנית הראשונה בבלט. כמה את מפליאה לעשות את תנועת המספריים…" החנפנות לא מובילה אותו רחוק, מה שלא מפריע לו לספח את המספריים לרשימת מאהבותיו: "והיתה גם הרקדנית הראשונה מן הבלט," הוא מספר לחבורת סמרטוטים בערוב ימיו, "היא חתכה בי את החתך שלא נמחה מפרצופי עד היום – היא רצתה לאכול אותי…"

*

אנדרסן, הגרסה המיוסרת

וכך אומרת המכשפה לבת הים הקטנה: "…תנועותייך תוספנה להיות רבות חן – אין רקדנית קלה כמוך להחליק ולדאות – אך בכל פסיעה שתפסעי תרגישי שכאילו על סכין חדה את דורכת, עד כי תהיינה רגלייך זבות דם…"

בת הים הקטנה היא בין השאר בלרינה. וכמו שקורה לפעמים בשירים, רצפת הסכינים של המכשפה זולגת בקלות לנעלי סכינים.

*

מציאות רבה מדי

מה שנפלא בדימוי של חבייר פרס הוא שחידוד נעלי הפוינט לבסיס הכי זעיר ונקודתי לא מוסיף קלילות אלא להפך; אשלית הריחוף וחוסר המשקל של הבלט מוחלפת במציאות הרבה מדי של עולם המיצג. הכל חשוף ואמיתי: המשקל, הסכנה והשריטות, הוונדליזם של הפסנתר (בניגוד לשריטות של רבקה הורן).

מתוך "על קצות האצבעות" של חבייר פרס. את התמונות מן המיצב מצאתי פה.

*

חתונת הדמים

לכאורה יכלו נעלי הסכינים להיווצר בכל מקום שבו יש בלרינות. אבל זה לא מקרה שנוצרו דווקא בספרד, בתרבות שבה מוטמעת ההיקסמות מן הסכין, כמו ההיקסמות של היפהפיה הנרדמת מחוד הפלך.

סכינים נעוצות ונוצצות מכל פינה ביצירתו של לורקה. לא לחינם נקרא קובץ מוקדם של תרגומי שיריו שושנה וסכין, אבל אפילו יותר מזה חשבתי על "חתונת הדמים", מחזה שכבר בשורות הראשונות שלו מופיע סכין. החתן מבקש מאמו סכין כדי לבצור אשכול ענבים והאם רוטנת: הסכין… ימח שם כולן והנבל שהמציא אותן," וכך הלאה עד: "אני לא יודעת איך אתה מעז לשאת סכין, ואיך אני משאירה את הנחש הזה בתוך הארון."

והסכין הנחש הזה חוזר וצץ לאורך כל המחזה המתרחש לאור ירח-סכין. למשל בשיר הערש היפהפה על הסוס שחשק במים: "פצועות הרגליים,/ קופא שער הפֶּרַע,/ באישון העין/ ברק סכין של כסף." ואחרי שהוא ממלא את יעדו הרצחני כמו האקדח של צ'כוב, המחזה מסתיים בדיאלוג-שיר בין האם לכלה על שני הגברים שנהרגו מאהבה, "בסכין קטנטונת,/ כל כך קטנטונת,/ שהיד כמעט אינה תופסת,/אבל היטב חודרת/ בבשר הנרתע לפתע,/ ונעצרת במקום בו/ מרטטת בתוך סבכיה/ הזעקה ששורשה הוא חושך.

חבייר פרס, הריקוד האינסופי

בתמונה למעלה, עבודה אחרת של חבייר פרס; שתי שמלות/כותנות מסתובבות בריקוד אינסופי, ספק לכודות בתוך מעגלי דם ספק מושחות אותו. עבודה שהיא לגמרי "חתונת הדמים" (וגם קצת בנות לילית מחפשות חתן ).

*

כנפי הסכינים החלודות של הדוּאֶנְדֶה

ההיקסמות מן הסכין קשורה להיקסמות מן המוות. "המת בספרד חי יותר כמת מבכל מקום אחר בעולם; הפרופיל שלו פוצע כמו תער גלבים," כותב לורקה במשחק הדוּאֶנְדֶה ותורתו הרצאה שבה הוא מנסה לפצח את סוד ה"דוּאֶנְדֶה", אותה "זעקה דיוניסית ערופה" שהיא תמצית האמנות. "הדואנדה לא יבוא," כותב לורקה, "אם לא יראה אפשרות של מוות." (תרגמה רנה לטווין)

הסכינים של חבייר פרס הם ניסוי בדוּאֶנְדֶה.

ועוד כמה ציטוטים שלא זקוקים לפרשנות:

"את הדואנדה יש להעיר בחדרי החדרים של הדם. ולדחות את המלאך*, ולבעוט במוזה…"

"ידוע רק שהדואנדה שורף בדם כמו רטיית זכוכיות, שהוא מתיש, שהוא דוחה את כל הגיאומטריה המתקוה שלמדנו…" שהוא "אוהב את סף הבור, את הפצע…"

"הדואנדה לא נמצא בגרון, הדואנדה עולה מבפנים, מכפות הרגליים."

לורקה מספר על תחרות ריקודים שבה גברה אישה בת שמונים על "נערות שמותניהן גמישים כמים". הן נוצחו, הוא אומר, על ידי "אותו דאנדה נוטה למות, אשר גרר על הרצפה את כנפי הסכינים החלודות שלו."

כנפי סכינים (לא חלודות) של רבקה הורן. על אחת כתוב אהבה, ועל האחרת שנאה. (אני יודעת שזה נראה כמו עכביש הפוך, אבל כשהמנוע פועל זה זז כמו כנפיים. רבקה הורן נמצאת בזווית העין של הפוסט הזה כל הזמן).

חואן דה חוני, המאה השש עשרה. "…ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, כשיעור כאבה וכנותה, והוא נפרש כמו יד בת עשר אצבעות סביב כפות רגליו המסומרות אך מסוערות של הצלוב, מעשה חואן דה חוני." מתוך משחק הדואנדה ותורתו, פדריקו גרסיה לורקה

***

החיים יפים

פרהאד מושירי, החיים יפים

לורקה הוא מכשף שצריך לאטום את האוזניים בדונג כדי לא לשמוע את קריאתו. אני לא אוהבת לאטום את האוזניים אבל אני מניחה כאן בצד השני של הפטרייה (תודה ללואיס קרול)  את הטיפורגפיה הסכינאית של פרהאד מושירי האירני. קצת קרירות ואירוניה של פופ ארט לא תזיק.

פרהאד מושירי, החיים יפים (ככה זה נראה מקרוב…)

* "כמה מלאכים אפשר להושיב על חוד של מחט", כך נקראה ההרצאה שפספסתי בכנס על תיאטרון בובות בסלובקיה. המארגנים הבטיחו לשלוח לי את התשובה ולא קיימו…

*

עוד באותו עניין

שמלת הכאב של רבקה הורן

רבקה הורן, מסכה

האישה הוויטרובית

גברים במיצג

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

הקולקציה של נלי אגסי

ועוד המון

*

ובלי שום קשר:

תחת הכותרת קלי לינק – כי פנטזיה זה לא משחק ילדים ייערך ביום חמישי 16 בינואר בשעה 20:30  בהמגדלור, מפגש על הספרים של לינק ועל מסתורין, פנטזיה ואימה בכלל.

בתוכנית: אמת או חובה מלחיצים במיוחד, צ'יזבטים ואיורים, וגם כמה דברים שלא ידעתם על סבון, כובעים, נעליים וארנקים.

משתתפים: דבי אילון, אסף שור, ליאת אלקיים, עודד וולקשטיין, שמעון אדף, גילי בר-הלל סמו ורחלי רוטנר – שתכין במיוחד לכבוד האירוע סדרת איורים לקטע מסיפור שאסף שור יקרא. האיורים יוקרנו במהלך הערב.

איור, שלי ג'קסון, מתוך קלי לינק, "כישוף למתחילים"