פוסט המשך על הפילם סטילס של סינדי שרמן. לחלק הראשון.
אמנים מספרים כל מיני סיפורים על למה ואיך הם נהיו לאמנים (ויטו אקונצ'י חביבי סיפר פעם בהרצאה שנהיה אמן כי היו לו רגליים מסריחות. הוא התבייש להזמין אליו בחורות וקיווה שאם יהיה אמן לא יהיה איכפת להן כל כך). לסינדי שרמן יש לפחות שני סיפורי איך-הכול-התחיל.
בתחילת שנות השמונים היא סיפרה בראיון, איך בכל פעם שהיתה מדוכדכת או מבולבלת היא היתה מסתגרת בחדרה ופשוט הופכת את עצמה למישהי אחרת. עד שהאמן רוברט לונגו שהיה אז בן זוגה אמר, "למה שלא תעשי משהו בקשר לזה ותתעדי את זה?"
זוכרים את מסיה ז'ורדן של מולייר, זה שגילה פתאום שהוא מדבר "פרוזה"? ככה גם שרמן. היא בסך הכול ניסתה להערים על הדכדוך וגילתה שהיא עושה אמנות.
אבל אני לא שוכחת את הווידוי שלה בסרט תיעודי מוקדם; שרמן אמרה שבחרה לצלם את עצמה כי פחדה לצאת מהבית.
באותה תקופה קראתי איך דיאן ארבוס השתמשה בצילום כדי לצאת להרפתקאות ולערער את תחושת "החסינות המכאיבה" שלה. הווידוי של שרמן הקסים אותי בגלל הסימטריה ההפוכה. אבל עכשיו אני רואה את הצילומים כסדרה מפורטת של הסברים לפחד הזה.
כמה מן המגיבים לפוסט הקודם נרתעו מהקור המורבידי של הצילומים, מהאמירות על, מהאסתטיקה הפתיינית (דורית). או השוו את שרמן להיצ'קוק ש"פשוט מתענג על כל אלימות מינית ורצח" (שועי, שגם שב והזכיר את "הקור שהופך את כל זה לסף-סנאף"). אני עצמי הופתעתי מהקיפאון המצופה רק בדוחק בנוסטלגיה החמימה של הסרטים הישנים. ונזכרתי בלקח ההוא של מורי ורבי, "אסור לאמן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס."
ואז המילה "אסור" התחילה לגרד לי. והתחלתי לחשוב על הפחד של שרמן, ועל כמה אנשים נמשכים לכאב חם ונרתעים מכאב קר. והרי לו היו לכאב דרגות (כמו אלה שנהוגות נניח במחלת הסרטן) כאב קר היה מעיד על פצע עמוק וחשוך מרפא יותר. ברור ששרמן פתיינית; איך תשרוד אחרת, בלי חוֹם שהוא המפתה הגדול מכולם?
מאיר אגסי טוען בין השאר, ששרמן "הפכה להיות דוגמנית המפרסמת את המוצר 'סינדי שרמן'". זה נכון אבל גם קל וזמין, ומתעלם מהאובססיביות שבה היא חוקרת וממפה ומשחזרת וממחזרת את הפחד והכעס והכאב. כמו המלך מידאס ש"קולל" במגע זהב, שרמן נענשה במגע ניכור. לא משנה במה היא נוגעת, זה הופך לכעס קר, כי כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה: It's all in the mind…
ונזכרתי גם באגדה שקראתי בילדותי על נערה שרקמה את דמותה בתמונה של נוף יפהפה, ובסוף האגדה, כשהתמונה הפלאית התפשטה והפכה למציאות, גם הנערה מצאה את עצמה בתוך הנוף עם בחיר לבה. סינדי שרמן התחפשה כדי לברוח והתעוררה כשהיא מדגמנת את עצמה בתוך התמונות המפחידות והעצובות והכועסות שהן (חלק מן) המציאות שלנו.
בפוסט הקודם התמקדתי בשרמן כאישה-חפץ-דומם בפילם סטילס. התמונות הבאות עם הכוריאוגרפיה הכמו מינית שלהן, הן לא פחות קרות, פתייניות ומפחידות, אבל פיניתי להן קצת מקום בלב.
הפוקוס על החזה שלה; בגלל החולצה המתוחה, בגלל הלבן על רקע השחור (לשד יש מקום ריק בכוננית, כמו לחפץ, ומצד שני מחכה לו שם צלב…). קשה לקרוא את כותרות הספרים אבל במרכז התמונה בולטים שניים: Crimes of Horror ליד The Movies. וכמו ברבים מהפילם סטילס הכוונים סותרים; המבט המופנה למעלה מתכחש גם להצגת החזה המזדקר לפנים וגם לספר הנשלף, שהמשולש הלבן שלו מציץ מהשורה ומשכפל את השד במין סמטריה הפוכה של קלפים.
*
אם תמונת הספרייה היתה קצת שטוחה ופוסטרית, לזאת יש עומק ותת מודע. זה קשור גם למה שמתרחש/התרחש בחדר החשוך וגם לדמות בפינה השמאלית שפניה מוסתרים בכובע דמוי פטמה (לא הייתי מתארת אותו כך, אם שרמן לא היתה דואגת שהצל של כף ידה יצביע על שד אחד, והצל של תחתית הגביע יצייר פטמה לשני. שלא לדבר על ההקבלה בין הווילון המוסט לקומבניזון המופשל. זו תמונה של שידול). וכרגיל הכוונים סותרים: ההצבעה, ההפשלה, תשומת הלב המוסטת למשהו שנמצא מחוץ לפריים, וסוסוני הים המאוהבים על הזכוכית.
שוב החזה במרכז, גם בגלל שהוא לכוד בין שני האלכסונים העקריים של הצילום (למטה בצהוב) וגם משום שקווי הפרספקטיבה של המדפים (באדום) מצביעים עליו. קרוב מדי אליו מצויים כלים דמויי טורסו ללא ראש וכלי אחד מטושטש עם בליטה פטמתית. ההשוואה לטורסו של הדמות ברורה. ואלה כלים בייצור המוני, בלי ההילה האירונית-רומנטית של "נערה עם כדים" של פול קליי, למשל. הדמות כולה חתוכה (כף היד, הקודקוד) כמו החפצים המקיפים אותה. ידית הסיר השחורה והקצת מטושטשת מאיימת. הדמות כולה את עקרת הבית הנואשת של מרתה רוסלר, רק בתוספת המבט המזמין והמתכחש.
*
עוד עקרת בית צלובה וכמעט נאנסת על ידי המצרכים, שהשקית שלהם לא נקרעה כפי שאפשר היה להניח אלא נחתכה בכוונה.
*
למעלה נערה בשמלה לבנה. כף היד מדגישה את הגזע הפאלי, המבט כרגיל מתכחש. התנוחה, כמו התנוחה בתמונה הבאה, לקוחה מאיזה מילון פורנוגרפי, אבל החיקוי מזייף, מיתמם, כאילו לא מבין עד הסוף. זה לא כמו השיכפולים הגבריים של תנוחות מיניות של נשים בקומיקס. שם ברור בדיוק על מי ועל מה צוחקים. כאן זה הרבה יותר עמום ומאיים.

לקוח מכאן
ועוד פרט מאלה שאי אפשר להתיק מהן את העין. השרוכים של השמלה לעומת שרוכי" העץ.
*
והנה הגענו לתמונה שהתחילה את כל הסיפור.
גם אצל פרויד הרגליים קטועות, התנוחה מאולצת. הראי שאצל שרמן משמש מין תחליף מרומז לערווה (הוא משלים למין סט את שחור החזייה, ומתחבר איכשהו לשמיכה עם הקפלים דמויי הירכיים), מוחלף אצל פרויד בביציה, שלחלוטין לא קשורה לסיטואציה. יש משהו אבסורדי בנוכחותה. ספק פרצוף ממושקף ספק שיכפול מרוחק של השדיים. יש עוד כל מיני הבדלים, אבל העיקר הוא שפרויד לא מעורב רגשית. הוא מנקה את התבנית מכעס ומפחד לפני שהוא מנכס אותה. זכותו, כמובן, אבל אני קצת מתרגזת בשם שרמן.
*
בחרתי לסיים בפילם סטיל הזה שאמנם מאיים אבל גם קצת פתוח ומפרפר ולא סופני. מאיים בגלל מי שאולי עוקב אחריה, בגלל שהיא עומדת על הכביש ועלולה להידרס. בגלל שידיה כמו כפותות ויש סלע טרולי שפוער את לועו מאחוריה, בגלל קצה הבגד הנצבט ששמשתרבב מהמזוודה.
ועם זאת נותר בו קצת אוויר. אולי בגלל שלא רואים את פניה של הדמות.
*
עוד על כאב
הכאב הגדול של אנאבל צ'ונג , ויש גם חלק שני
מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות
בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו וגם – יוקו אונו והכוסון
את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו
וגם כל סדרת "שמלות של כאב" ובכלל.
*
עוד על צילום בעיר האושר
סדרת המפורסמים של אנני ליבוביץ'. לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות להמשך)
יורם קופרמינץ, תערוכה ויש גם קטלוג
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי
מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער
אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, ויש גם קטלוג
*
מרית, אני לא מרגישה בכלל קור, המילה הזאת לא מתחברת לי לצילומים. אני מרגישה אימה, אני מרגישה שיש כאן מישהי מאויינת שנשמתה נמלטה והשאירה גוף שלא איכפת לא לשחק מה שלא יהיה, כי כלום לא כואב לו. ואני מרגישה נורא נורא עצובה
ממש מרתק לקרוא ולראות את כל הניתוח הזה שלך כאן ולדעת ולהבין יותר, גם עבודות שלא ממש היכרתי או זכרתי, תודה על הפוסט הזה, שרון
אם לחזור לדימוי,…..אני מרגיש כאילו הצילומים הושקו כוס של עקרות. אני קצת מצטער על ההשוואה ל"עיר השמחה". שם היה עולם שהופשט מעורו, פה אין אפילו עור, רק איפור. ובאמת שלא ברור לי איפה כואב יותר. כמו גלולת הנגאובר בלי שצריך לשתות אפילו
וואו, בטרם אלך אל הלינקים, ההסברים שלך לגבי התמונות מאירי עיניים אבל יותר מזה התרשמתי מהחום שבו את עוטפת את הקור שלה. מרגש.
שוש, את צודקת. אימה ואינות. זה לא סותר. ניכור זאת מנה מהגיהנום שמוגשת קרה.
תודה רבה שרון.
שט, אני מהנהנת כמו בובה סינית. "הושקו כוס של עקרות", לגמרי. וגם כל הדמויים האחרים שאמרת.
לי, הייתי שם…
אני חושב שבשביל להבין את התמונות שלה צריך לדעת למה הן מתייחסות ומה החידוש שבהן. אני מניח שהבסיס הוא תמונות של של נערות pinup, אולי היה לה אלבום של תמונות כאלה ומה שהיא צילמה מתייחס אליהן. הנה כמה תמונות מז'אנר ה-pinup שאולי נתנו לה השראה:
1) http://bit.ly/1iybBPW
2) http://bit.ly/1aJqmLA
3) http://bit.ly/18raDkJ
4) http://bit.ly/19L2qnF
רוני, אם היא היתה מתייחסת לפין אפ, היא היתה קוראת לסדרה untitled pinups. התמונות האלה נקראות פילם סטילס כי הן מתייחסות לסרטים. בי מוביז משנות הארבעים חמישים, קצת סרטים אפלים וקצת נאו ריאליזם. המיניות והחיפצון שם הרבה יותר רכים ומובלעים והיא עושה להם אאוטינג די אלים, כולל לסיטואציות הביתיות. (מה שכן – גם הפין אפ הם סוג של לוויני רחוב לסרטים האלה. זו אותה תרבות).
הסדרה הקודמת נראתה לי קולנועית יותר, אבל זו פחות ולכן חיפשתי מקורות השראה אחרים. האם יש איזה קשר ידוע בין התמונות האלה לסרטים אמיתיים? נראה לי מוזר לעשות מחווה לסרט מדומיין. אני מניח שזה אפשרי, כמובן, אבל האם זה לא מפחית מהערך האומנותי של התמונות?
מרשים מאוד, הפוסט הזה. אכן עטפת את הצמריריות שלה בצמר רך
בפילם סטילס שממוספר 7, בשוליים הימניים של הפריים, יש שתי ידיים שעושות קולות של נוספרטו. כאן: http://kristindearborn.com/wp-content/uploads/2013/10/nosferatu_D.jpeg
השמאלית היא צל היצ׳קוקי קלאסי. הצל הנדיב (נדיב ביחס לבחירה שלה לחשוף ומה לחשוף לצופה. כמובן בלי לפסוח על לבירינט ויזואלי) של שרמן עצמה?
המחווה הזו כאילו מסכמת סיוט מתמשך שמלווה אותה כצל, כשהיא שומרת על עמימות בקשר עין עם הצופה. מגננה שכזאת
ושוב, נוספרטו-מחמד: http://kristindearborn.com/wp-content/uploads/2013/10/nosferatu0000.jpg
הצבעת על אפשרות של כוריאגרפיה מינית. אם לצאת מנקודת המוצא של דיאן ארבוז, ב״ללמוד פחד״ שלך, ששכבה עם מושאי הצילום שלה כדי לקצר את הדרך לפואנטה, הרי ששרמן שוכבת עם האבחנות הוויזואליות של מיהי יצאנית, מהו המתח הראוי לקונטור של חתולת מין מעולם הקומיקס, איך מתים יפה ורומנטי, למה בנות רוצות למות יפות וכמה זה מצליח להן ( שט העלה תמונה בפוסט הקודם, הממוספרת 153, מהידועות שלה) כאן: http://www.art21.org/images/cindy-sherman/untitled-153-1985
יש עוד שלל ניואנסים שאפשר עוד לייחס לפאזלים האלה, שלה
מה שבטוח – הבריכה שלה מלאה במים עצובים. בימים עברו, בהם חרשתי את הדימויים שלה, היו רגעים של סכנת טביעה. בלי קתרזיס לרפואה
תודה על הפוסט
במאמר מוסגר:
משהו שנדחף קדימה, שאגיד אותו כבר
ביומן הסנונית, של אמלי נותומב, יש סיפור על איש שנגזר עליו פריז רגשי, סטריליות תחושתית אולי (מה שמוביל אותו להסב מקצוע לרוצח שכיר מכני יעיל וקר רוח). מה שמוציא את הגיבור מעידן הקרח הוא יומן של .. (ופה אני קרובה למקלקלת למי שעוד לא קרא סליחה), שגם היא כותבת באופן שמזכיר פרוטוקולים של ועד הבית. קר, ענייני, מאוד ויזואלי.
וברגע שהיומן הזה מערים עליו בפליק פלאק לאחור – הוא מפשיר
שמחה גדולה אין שם, אבל יש אניצי חיים. בסוף. וגם זה דואלי
והפתרון המפוקפק אך נחוש בדעתו, זה שנותנת נותומב לכל זה – לא אוסיף עוד.. ופה נסגר לי מעגל עם שרמן. פתאום
דורית, חבל, רציתי לשמוע את הסוף…. (וגם את האמצע, למען האמת. יש פעמים שמרתק לשמוע מישהו מספר ספר לא פחות מאשר לקרוא אותו (באמת, מרית, מתי יצא הפוסט-קלטת..? אני נורא מחכה לגרסת השמע. במיוחד של התמונות!)
מרית, מעבר לתכנים, השימוש שלה בעצמה כמושא בלעדי הוא גם סוג של תרופה, חזיון מוקדם של עולם שבו זהות היא דבר נזיל ביותר.
שט, מבטיחה להשלים פרטים בדרמה אחרי שתקרא
ולמה ככה? כי הספר דק פיגורה. סיפאתי הכל הכל כמעט
נותומב ססמוגרפית של מחוות ניכור על פי כל כללי הטקס כמובן. תראה את זה יפה בחיל ורעדה
רוני, התמונות בשני הפוסטים הן חלק מאותה סידרה (יש עוד הרבה). זאת אני שחילקתי אותן לשניים מסיבותי שלי. לא רק שזה לא מפחית בעיני שהסרטים מומצאים, זה מקסים כמה זה משכנע אף שאין כלום מאחורי הפאסאדה של הפילם סטיל. היא דוברת את השפה של הקולנוע הזה, היא לא צריכה להיות "טפיל" על סרט מסוים (ואני משתמשת במילה טפיל באופן הכי תיאורי וניטרלי שהקנה לה ויטו אקונצ'י חביבי).
דורית, "סכנת טביעה. בלי קתרזיס לרפואה", זה השלט שהמציל צריך לשים על סוכתו. זה באמת אינסופי מה שהיא שמה בהן. גם אני התאפקתי מאד לא להפריז ולא לכתוב שום דבר שדורש הסבר ארכני… מס' 7 היא באמת טעונה במיוחד. אני חשבתי שיש מעין גוף מבותר אסומבלאז'י – הכרס וזוג רגלי העץ של הכסא בחדר, והגו והראש המוסתר בכובע בחוץ. הרי אחר כך היא תבתר גופות, כשתתחיל עם הבובות. זה הקדימון.
את יומן הסנונית לא קראתי עדיין, אבל צרפתים וניכור זה צירוף די טבעי. זה קשור אולי לסגידה שלהם לשפה ולסגנון בלי קשר לנאמר בו. כתבתי את זה / על זה קצת בפוסט על עד כלות הנשימה http://wp.me/pSKif-g8T
שט, אתה חושב שהזהות שלה נזילה? זה היה אולי האידאל, אבל בפועל לא משנה איזה מסכה היא לובשת היא תמיד באותו תפקיד…
מרית קרובתי, פעם שניה שאני מביט בתמונות, וכמו נניח להבדיל, הפופ ארט של וורהול, שיש בו משהו לדעתי יותר מדיי טריוויאלי, אני פשוט לא מוצא מה לחשוב ולהרגיש (אולי זה הקור), ולכן גם לא מצליח לי להגיד. אפשר כמובן לחשוב מה זה מזכיר לי (אסוציאציות/הקבלות). כלומר, שם זה היה סף-סנאף וכאן סף-אירוטי, ובשניהם מודגשת איזו השפעה של דימויים מוסרטים. אבל כיצירה בפני עצמה, פשוט אין לי מה להגיד.
שועיקי, זאת כנראה תרופה רעה מאד לכאב שלך. לא מוכרחים. רק רציתי להגיד שזה לא סף-ארוטי. זה עדיין סף-סנאף, כלומר אונס והתעללות.
כן, אני מדבר על אידיאל, אני חושב שבעצם ההקבלה בין הודו ושיטת המעמדות שלה לשאלות של מגדר לא כ"כ מופרכת, אני לא חושב שניתן יהיה להשיג שוויון כל עוד יהיה ניתן לטעון שגופך הוא התפקיד הביולוגי שלך, אני רואה פתרון רק במעבר בין מגדרים, מוצאים וזהויות באופן כללי. ומבחינתי סינדי שרמן היא איזשהו תמרור בדר
לשם
הו שט… זה מזכיר לי את הקטע שבו הסטנד-אפיסט והאמן בוב פלנגן מסביר איך נהיה מזוכיסט-על. הוא מונה המון סיבות וביניהן – שההורים שלו אמרו לו שכשהוא יגדל הוא יוכל להיות מה שהוא רוצה, וזה מה שהוא רוצה.
(ולהבדיל את תחושת האובדן של בני הגדול, כשגילה בכיתה ב' שגם אם הוא ירצה מאד הוא לא יוכל להיות דלאי למה…)
נזילות זה פלא. אבל סינדי שרמן כמו במטמורפוזות של אובידיוס בורחת מאנס והפכת לדומם. תחנה סופית.
מרית, אין שום כאב. דווקא מה שסיפרתי מאחוריי האתר שמר על חיוך הצ'שייר שלי איתן. מוטב להתאכזב מאחרים ולא להתאכזב מעצמךָ. בסופו של דבר מתישהו באחריתי אצטרך לעשות דין וחשבון עם עצמי לגבי האדם שהייתי, ואני רוצה לדעת ולהכיר שעשיתי כמיטב יכולתי כאדם, ולא שנתתי לאחרים להנמיך את קומתי (ושחלילה לא הנמכתי קומתם של אחרים) בעבור טייטל כזה או אחר או העברה בנקאית כזאת או אחרת. ישנן נקודות שבהן אדם אדם חייב לעמוד על שלו. להבין כי אם מתייחסים אליךָ בניכור ולא רוצים להאזין למה שיש לך להגיד. אם מנסים באופן עקבי לצמצם ולהגביל אותך. אולי זה אינו המקום שבו עליך להימצא. זה היה כל הסיפור. ולכן יש אכזבה מן הזולת, אבל לא מעצמי.
ולהבדיל כמה הבדלות, כמו שכתבתי למעלה, אני לא מסתדר עם סנדי שרמן. היא לא נוגעת ללבי. אני יודע שהרצאות ודאי נאמרות עליה, כמו גם על אנדי וורהול. אבל איני מצליח להבין את אמנותם.
שועיקי, אין לי צל של מושג על מה אתה מדבר וממה אתה מתגונן!
כל מה שהתכוונתי לומר הוא שכמעט כל אדם (ואתה ואני בוודאי) נושא איתו כאב ועצב. והרבה פעמים (בשבילי, על כל פנים) יש באמנות על כל גלגוליה, מרחב, הד, שיקוף והצלה. ושבשביל העצב שלך, סינדי שרמן היא לא התרופה ובשבילי כן. גם. חשוב לי מאד לא להפנות מבט מהפינות שאליהן היא מסתכלת. הייתי שם.
וורהול זה סיפור אחר. הוא מעניין אותי אינטלקטואלית. אי אפשר להבין פופ ארט בלעדיו, ובכלל אין ערוך להשפעתו. (פעם נתקלתי באיזה אתר שמדרג את חשיבותם של אמנים – לא על פי הרגש שהם מעוררים, כי הרי דבר כזה אי אפשר למדוד, אלא על פי דברים שאפשר לספור כמו ספרים/מאמרים/תערוכות מוזיאליות וכן הלאה, וורהול היה במקום ראשון. לפני לאונרדו… אבל אם זה מנחם אותך, גם ידידנו אקונצ'י היה במקום גבוה להפליא…).
דורית, סהדי וסהדתי במרומים שחיפשתי היום את הספר ולא מצאתי (כולי כבר חיל ורעדה ממנו. אני מקוה שבאמת מתניו קטנות מזרתי (או מש'ו כזה), כי אני לא בטוח שיש בכוחי להתמודד עם ניכור עב כרס כרגע….בכל זאת אחפש אותו בשבוע הבא. )
מרית, דלאי לאמה לא? 🙂
אני מבין מה את אומרת לגבי הכיווניות הברורה והפסימית של המטמורפוזות אצל אובידיוס, אבל סינדי שרמן היא שלוש דמויות בגוף אחד – גם זו הנועצת בעצמה את חץ התשוקה ליצור (הדחף חייב לבוא מבפנים), גם האנס, הרודף , וגם זו שמשיתה על עצמה קפאון עצי.
שט, חיל ורעדה כאן, משומש: http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=35254
ויומן הסנונית, חדש, כאן, במחיר שווה: http://adrababooks.co.il/2013/02/יומן-הסנונית-רומן-אַמֶלי-נותומב%D6%BC/
(אין לי דיבידנדים. חיבבתי את היחס ב"אדרבא" אז אני ממליצה).
כל אחד מהם ניתן לקריאה בערב אחד. אני משכתי זמן בכוונה אבל, לא מתחרה בזרתך
ויש שם אמירה על ניכור. גם. לא רק
לא דוברת צרפתית, אבל אם הייתי – הייתי בודקת כמה עסיס יש בקור הצרפתי כפי שכתבה נותומב ללא התיווך התרגומי. היא להטוטנית לא קטנה. ומחושבת. ומפזרת אחריה שביל רמזים קטנטנים כגרגרי אורז. לא תמיד אתה מוצא את הדרך חזרה אבל הדרך, כפי שנימק הומרוס, שווה.
בכלל, קטונתי. לא הגעתי לקרוא עוד ספרים שלה. אבל מאחורי מה שאמרתי עד כה אני עדיין עומדת
שט, אבל מי מנהל את התיאטרון הזה, מי מכתיב את הרפרטואר וכמה ברירה יש לה? הרי ברור שקרה בנפש אסון טבע והיא חיה עם ההשלכות. אני שוב חוזרת לבוב פלנגן שבחר, לגמרי בחר, להשית על עצמו כאב. אבל לפני כן הוא קיבל סיסטיק פיברוזיס.
האם כתבת פוסט על בוב פלנגן? אפשר לינק?
בבקשה. הפוסט השני של הכאב הגדול – על בוב פלנגן http://wp.me/pSKif-ioL (ואם זה/הוא באמת מעניין אותך, כדאי לך מאד לראות את הסרט שמוזכר שם, שהוא לעיתים קשה לצפייה אבל הוא פורטרט נפלא של אדם נפלא).
מרית, הסרט לא עולה. האם יש דרך לדבר איתך בפרטי?
אנסה דרך הפייסבוק, מקווה שאת נכנסת
לא דרך הפייסבוק! דרך *כִּתבו אלי* למעלה למעלה, או למעלה משמאל.
לא ניתן גם בפייס 😦
מרית, טלפון שבור, התכוונתי למייל ששלחתי לך ב-19 לחודש עם כמה עדכונים לגבי דברים שקרו לי לאחרונה, וחשבתי שהגבת עליו בתגובה, אי הבנה שכזאת.
אשר לוורהול, טוב, היה גם לפני כמה שנים מצעד שבו זכה השיר "מקרנה" בשיר היובל (השיר הטוב ביותר בחמישים השנים האחרונות). מצעדים לא עושים עליי רושם, וסהדי במרומים, שאצטרך איזו הפיכת לב עקרונית בכל מה שידוע לי כאמנוּת, כדי להבין מדוע היה וורהול אמן
מן השורה הראשונה.
הדבר היחיד הטוב שבו הוא תמך ככל הידוע לי הם ה-Velvet Underground.
וכן שהיה מכונת שיווק שאינה עוצרת.
איפה הוא ואיפה רות'קו או פולוק, שלא לדבר על אמנים אמריקנים אחרים. אני אפילו מעדיף על פניו את קית' הרדינג, הקומיקסאי שהפך צייר.
טוב, מה שאני מנסה לומר הוא שקשה מאוד יהיה לגרום לי להעריך את וורהול; משום שמעולם לא נתקלתי ביצירה שלו שעוררה בי הערכה.
את וורהול אין טעם לדעתי לשפוט על פי יצירה אחת (לא משנה איזו). המכלול הוא שמרתק ורלוונטי ומשקף (ומעצבן). האתר ההוא שהזכרתי הוא לא בדיוק מצעד, הוא מנסה (ואפשר להתווכח על ההצלחה) למדוד רלוונטיות ושיח. וורהול לא נמצא בשום רשימה של האמנים האהובים עלי אבל בכמה וכמה פוסטים מהותיים הוא התגלה כעד חיוני, למשל ב"מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות" שנכנס לקרביים של סרט אנימציה מדהים, ווורהול הוא כלי מאד משמעותי בהבנתו. ומעניין שגם שם (כמו פה) זה קשור למוות ולקור, צירוף שמזיק לבריאותך והכי טוב שתתרחק ממנו.
יותר מזה, וורהול לדעתי הוא סניף של "מקדונלדס", אבל:
א. אני צמחוני.
ב. למרות שאני צמחוני אני יודע להעריך קרניבורים שהולכים ומתאמצים לקנות נתח בשר איכותי אצל איטליז/קצב, ויודעים לצלות אותו בדיוק במידה.
ג. מי שפותח את הלחמניה באחת מן ההמבורגריות שהזכרתי מגלה קציצה אפורה, שמאוד
קשה להניח שהיתה קשורה אי פעם למשהו חי (היא הוצאה ממקרר או מקפיא ומי יודע כמה זמן שהתה שם), אבל הלחמניה, הקטשופ, הרטבים, החסה המלפפון חמוץ, הצ'יפס והקולה, עוטפים את העובדה הזו. עם כל העטיפות, הצבעים, והטעמים העזים, זו הופכת להיות "חוויית אכילה". מי שמביט ימינה ושמאלה רואה עוד עשרות שעסוקים בבליסה. הוא משתכנע שזה מעדן.
ד. כלומר, גם שם מדובר בחוויית פופ ארט. והטעם? מאוד מתוק, מאוד חמוץ, מאוד חריף, תמיד עושים את העבודה.
ה. וורהול ממש כמו תעשייני הבשר, היה פשוטו-כמשמעו, תעשיין.
ו. אני מניח כי בטח אי פעם התפרסמה כתבה במגזין יוקרתי על אייך מזללות פאסט-פוד תעשייתיות שינו את תרבות האכילה האנושית, וציינו כי מדובר בתופעה שלא היתה כמוה בתולדות האדם. זה כנראה נכון במובנים אחדים, אבל מבחינתי (כמו וורהול)– אין לזה כל מובן.
אתה בחברה טובה. מעתיקה מספרה של טניה ריינהרט מקוביזם למדונה:
"בדומה לתגובות על הדאדא, קיבל המימסד [האמנותי] את הפופ [ארט] כחילול קודש. במאמר בשם "תרבות הפופ – בחילה מטאפיזית והוולגארים החדשים" התריע מקס קוזלוף ב1962 על הפלישה של לועסי המסטיק לחלל הגלריות. קלמנט גרינברג ביטל את הפופ כקיטש, ומבקר אחר כינה את הפופ creation of sissies and parvenus"…
(אתה זוכר את הפרוטוקולים של אגודת לועסי הטפל ב"מחניים"? שורת ויכוחים של כן נכון, לא נכון, הסתיימה ב"יהי דברך האחרון…")
דורית, הוי, תודה רבה! בכל זאת, אחרי שמצאתי וקראתי פרק מן הספר, אני מעדיף לשמוע אותו מפיו של אדם אחר. אני כנראה מחלל את קדשי הניסוח ומצמצם את הספר לכדי עלילה בלבד, אבל זה מה שאני יכול כרגע…. (לפעמים, כדי לשרוד, אדם דוחס למזוודה רק את מה שנחוץ לו ויוצא מהבית, וכל השאר הופך למותרות, כלומר לעול…)
מרית, (ופה אני נתקעעעעע
יגעת על איזה מהשניים שהזכרתי, ומצאת שעדיף להכניס את האינטרפרטציה שלי למזוודה על פני המקור? יומן הסנונית?
מפאת כבודם של מי שלא קרא וכבודה של נותומב, התרשום מייל ואמשיך עד לסוף הלא פתור של הסיפור?
ריינהרט אמנם הקדישה שם דיון יפה ליצירתו של קורט שוויטרס (-:
לא התכוונתי להתווכח. רק להביע עמדה. וורהול ויצירתו כנראה יוסיפו וישגשגו בין כה וכה.
אני גם רחוק מן העמדה הקובעת מהי "אמנות קדושה" ומהי "יצירת מופת" (לא מאמין בשתי
הפראזות הללו, ואיני נתלה באילנות גבוהים, טעמי האמנותי מתבסס בעיקר על מה שמדבר ללבי). לפי עניות דעתי, תרומתו של וורהול לאמנות הוצאה מכל פרופורציה. זו לא עמדה פופולרית-ארטיסטית ובכל זאת, לא יודע למה, אני חש צורך להביעה.
שט 🙂 (נזילות ובחירה זה נפלא ורחב ידיים ולמה להסתפק במועט?)
שועי, יהי דברך האחרון.
מרית, לְמה את קוראת מועט….?
דורית, המילה יגיעה מילאה אותי באשמה, לכן עברתי בספריה (המחיר: השבת הספר הקודם ששאלתי, זה שחשבתי שאתן לו מקלט בביתי לנצח) אבל אמלי נותומב לא הופיעה במדף הנו"נים, למעשה נעדרה כליל מהמקום (אבל ממש בתחילת
הסמ"כים, ובצירוף מקרים נחמד, ניצבה אלי סמית והציעה פרשנות משלה לאיפיס, אחת המטמורפוזות של אובידיוס, מהמעטות שיש להן כיוון שונה.) אני אשמח מאד לפרשנות שלך . המייל שלי: shatbaolam@gmail.com
לשט
אני ממליצה לך מאוד לקרוא את הכותר הבא של אמלי נותומב:
ni d'Eve ni d'Adam
בטח תיהנה ממנו כמוני. ספר גדול (גם בארכו, יותר מערב אחד).
חג שמח, מלכת שווא
(אגב אני גרופי של מורביה)
תודה מלכת שווא, זה מאד מסקרן, אני אחפש (ומזל טוב למלכה הכבר-לא-אפוקריפית על יציאת הספר!…. 🙂 )
שט, מועט זה חופש הבחירה בגבולות שמתווה הפצע. יש כל כך הרבה מרחב מעבר להם, בלי קשר אליהם.
מרית בלי קשר אליהם וגם בקשר אליהם – המרחבים
אֲדוֹן עוֹלָם
צֵל עוֹבֵר
אֲחַר כָּךְ
הַמַּרְאוֹת מִתְבַּהֲרִים
וְאֶחָד חַסֵּר.
מַלְאָךְ הַמָּוֶות לֹא מֵבִין אֶת שִׁכָּרוֹן הַצֶּבָע
הוּא לֹא מֵבִין אֶת צִבְעֵי
הַשְּקִיעָה הַלּוֹהֶבֶת
הָאֵשׁ הָאוֹחֶזֶּת בִּסְּפִינַת חַיַּי
מוֹתִירָה אוֹתָה שָּרִיד
מְפוּחָם וּמְדַמֵּם.
רַק לִבָּה פּוֹעֵם.
אֲשֶׁר יָדַע כָּתוֹם וָאֵשׁ
לֹא יִהְיֶה דוֹמֵם.
אֶל זֶה הַקּוֹל נִמְשָׁךְ מַלְאָךְ הַמָּוֶות הָעִיוֵור
כְּסַכִּינִים יַדָּיו
יַדָּיו כְּמוֹר עוֹבֵר.
שִׁירַת מַלְאָכִים בָּעוֹר הַצְּמָרְמַר מִמֵּימֵי הַבֵּינַיִים
עֵדֵי הַחוּמְצָה מְרַגְּשִׁים אֶת קְרָבַי
שֶׁהִנֵּה
מִצִּינַת הָעוֹרְקִים, מִנִּקְיוֹן חֲלָקְלַק שֶׁל בְּנֵי הָמֵעַיִים,
מַפְצִיעַ סוֹף סוֹף
כְּשַׁחַר גָדוֹל
נִגְלֶה הֵעָלוּם מִכָּל
פָּעוּר כְּטַבַּעַת חֲרוּצַת זָהָב
מִשְפָתֶיהָ אָדוֹם זָב
בְּשׁוּלֶיהָ צְהָבְהַב מוּגְלָה
כַּיוֹפִי בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ
לְאַחַר כָּבוֹד וְעוֹצְמָה
שֶׁמִיצֵי הַמָּרָה הָיוּ לוֹ תַבְשִׁיל מַצְמִיחַ
תָּאִים דּוֹמְעִים בְּחֶבְיוֹן קְלִיפָּתָם הַמּוּשְׁלֶמֶת
הִרְווּ צִימְאוֹנוֹ וְאוֹנוֹ לִמְמָדָיו הַמּוּפְלָאִים
הַתְּשׁוּבָה הָאוּלְטִימַטִּיבִית לְרוֹדְפֵי הַשֹרָרָה וְהַבֶּצַע
הַאֲדוֹן – הַמַּנְהִיג מִכּוּלָם –
הַפֶּצַע – – –
©שושי שמיר
שושי, אני אגיב כשאמצא את המילים.
ובינתיים, תודה.
השמים שמֵי קנאלטו, פתאום. או שזה רק פה…? http://www.wikipaintings.org/en/canaletto/reception-of-the-ambassador-in-the-doge-s-palace-1730#supersized-artistPaintings-250488
(ולשושי ולמרית ולכל מאן דבעי, 2 קטעים משירים של פסואה (לקחת ממנו קטע זה כמעט בלתי אפשרי. על זה ממש אמרה זלדה, שאי אפשר לגזור גל מגל….):
"כל המאהבים התנשקו בנפשי,
כל הנוודים הבטלנים ישנו עליי רגע,
כל הבזויים נשענו רגע על כתפי,
חצו את הרחוב, נתמכים על זרועי, כל הקשישים והחולים,
והיה סוד שגילו לי רק הרוצחים."
וגם:
"היכולת לצחוק, לצחוק, להשתפך בצחוק,
לצחוק כמו כוס שפוכה,
מטורף כליל רק מהרגשה,
מרופט כליל מהתחככותי בדברים,
פצוע בפי מנשיכת דברים,
בציפורניים מדממות מחטיפת דברים,
ואחר כך תנו לי את תא הכלא שתרצו שאֶזָכֵר בְָחַיִים"…..
[לא, לא, מה שרציתי באמת זה השיר הזה של חזי לסקלי:
"השכן חולם על הבן.
הבן חולם על האב.
האב נוהג במכוניתו בשעת לילה מאוחרת. עפעפיו כבדים אך
אסור לו להירדם. הוא כמעט נרדם. הוא נרדם.
העין הפקוחה
היחידה בעולם
שנותרה פקוחה בעולם
למי בעולם
היא שייכת בעולם?"]
השיר של חזי לסקלי הוא סינדי שרמן של בנים
נהדר! חזי לסקלי הוא כ"כ הרבה דברים, אבל תחת הכותרת "סינדי שרמן של בנים" אפשר לשים גם את זה:
הכאב נמצא בתוכך אבל אתה רוצה להיות
בתוכו. לשם כך עליך
להוציא את הכאב, להניחו לצדך
ואחר כך
להכנס לתוכו כמו שנכנסים לחדר.
עכשיו, כל שנותר לעשות
הוא
להדליק את המנורה
ולנשק לאחד הקירות החדשים
שהוא אחד מדפנות הכאב החדש.
לנשק ולחייך,
לדבר אל הקיר בקול מדויק
ולקוד קידות קטנות של נימוס בלתי מתפשר
גונדולות, לגמרי. אני מרגישה בחישה במוח כל החושים יחד עושים חוש חדש 🙂
🙂
שושי, גונדולות, תודה (אין על האפטר פרטי של התגובות).
שט, גם אני לא מתחברת כל כך לניכורים של נותומב אבל הרומן שהמלצתי לך עליו כאילו נכתב על ידי מישהו אחר.
תודה רבה על האיחולים (מרגישה בכל זאת אפוקריפית…)
לשט ונורמה,
הניכורים של נותומב הם אמצעי בלבד. היא מהדהדת הרבה אחרי שסיימת לקרוא את הספרונים הדקיקים שלה. והיא מתוחכמת במובן הטוב של המילה.. אז אם פתחתי פירצה לאמירות על ניכור – אני מבקשת לדייק
ואת הספר שהמלצת עליו, נורמה, אינני מכירה. מה התרגום של הכותר לעברית? תודה
דורית, אני גרה בצרפת כבר הרבה שנים וקראתי כמה מספריה של נותומב, בצרפתית. נותומב נחשבת לאחת מגדולי הסופרים הפרנקופוניים העכשוויים, ואין לי שום ספק בכך. קראתי כמה ספרים שלה כבר לפני כמה שנים, לא קראתי את יומן הסנונית. היא מפרסמת בתכיפות וקשה להדביק את הקצב. מבין מה שקראתי, מצאו חן בעיניי יותר מהיתר הספרים בעלי הגוון האוטוביוגרפי, אבל זו שאלה של טעם אישי. ואולי גם אשנה דעה. את נשמעת לי מאוד משכנעת. הספר שהמלצתי עליו לא תורגם לעברית. זהו סיפור אהבתם של אירופאית צעירה, בת עשרים ואחת, שחיה ביפן, כפילתה של נותומב, ויפני עדין ממשפחה עשירה. אני זוכרת שהספר עשה עליי רושם כביר.
ארנה, דורית. שושי, שט וכולם/ן, ניכור זה עניין מתעתע. בשביל דורית סינדי שרמן קצת עברה את הגבול ובשביל שט היא סירת הצלה, ושושי בכלל לא רואה ניכור אלא את מה שמטעין אותו, וכן הלאה. המילה הזאת – כמו כל המילים אבל הפעם זה בולט במיוחד – מציינת משהו שונה לכל אחת. המהות הזאת מלאה גוונים שנסבלים ואפילו נחוצים, במינון שונה לכל אחד. כך שהשיחה הזאת (ובמידה מסוימת כל שיחה, אבל כאן התפרים גלויים יותר, אולי כי מדובר בניכור) היא רצף מונולוגים.
מרית, זו אשמתה (….) של התקופה הנוכחית בחיי שמאותתת לי להזהר מדברים מסוימים כרגע (ואולי לא בצדק. אולי האזהרה עצמה היא תסמין נוסף של התקופה.)
אני חושב שאנחנו תמיד מדברים אל ועם עצמנו….. (למדתי פעם לימוד קצת איזוטרי עם מורה נהדרת, ונשארו לי משם שני דברים, אחד מהם הוא שכעס הוא תמיד, ביסודו, על עצמנו. בדקתי את זה לא מעט פעמים… ובתור אחד שמרבה להיכנס במראות ובדלתות זכוכית, זה באמת סוג של קונספט, לפגוש שוב ושוב את עצמי בדבר שאני מתנגש בו… 🙂 )
ארנה (ולא נורמה כמו שטעיתי לכתוב קודם), חיל ורעדה גם מדבר על הענין היפני. לא מכירה את סיפור חייה של נותומב עד כדי כך. אבל יש לה ענין עם יפן. הנה, את מספרת על הספר ההוא שלא אגיע אליו בעצמי, אלא אם יהיה לו תרגום.. האם ידוע לך איזה מהספרים שלה אוטוביוגרפי ובעברית?
ואיכשהוא, מרית, גם אם זה שתי וגם עם ערב של התפרים שכתבת. וגם דרך שרמן. וגם אם זה בעקיפין. הנוכחות של הניכור שם כל הזמן. כמו הצד השני בעיני, הרחמי. וכן. מונולוגים, השזורים עם דיאלוגים שתי וערב וחוזר חלילה
דורית, מצא חן בעיניי שפנית אליי בשם נורמה. פתאום הרגשתי מנורמלת. איך הכול נטווה כאן סביב הרגשת הניכור. לכן גם לא תיקנתי אותך.
לאחר חיפוש קצר בגוגל הצרפתי, אומר לך ש"חיל ורעדה" הוא רומן מאוד מאוד אוטוביוגרפי. שאר הרומנים האוטוביוגרפיים שלה לא תורגמו לעברית. הרי שמותיהם (פרסמה עד כה עשרים ושלושה רומנים אך כתבה יותר מחמישים):
Métaphysique des tubes, Le Sabotage amoureux,
Biographie de la faim, Ni d’Eve ni d’Adam.
"תורת ההיגיינה של רוצח", הרומן הראשון שלה שבזכותו קנתה לה פרסום עולמי, (תורגם לעברית), פחות מצא חן בעיניי מאשר "אנטיכריסטה" שהוא בין אלה שקראתי. אני משערת שגם רומן זה הוא אוטוביוגרפי. בצרפתית:
Antéchrista
אמלי נותומב חייתה ביפן את חמש שנותיה הראשונות וחזרה לגור שם בתקופה שעליה היא מספרת ב"חיל ורעדה". אפשרות נוספת לאלה שאינם דוברי צרפתית היא לקרוא אותה באנגלית.
אז בשם הניכור והנורמות – האם כמי שקראה את המקור הצרפתי, תוכלי להמליץ על התרגום האנגליתי?
ותודה, כמובן, על התוספות בקשר לנותומב, בבושקת הניכור ובעיקר – על שבירת נורמות הניכור עם הסבר הפנים שלך.
שט, בוודאי שאנחנו מדברים עם ועל עצמנו, אבל בו בזמן האחרים הם הקולות הפנימיים שלנו. וכשמתרחקים קצת ובדיעבד מתברר שזאת שיחה. ובאשר לכעס (עניין שיש לי דוקטורט בו) אני חולקת על האיזוטרית שלך. אני חושבת שכעס עצמי הוא סוג של מחלה אוטו-אימונית.
דורית, לגמרי.
ארנה, חיוך ואנחה על הנורמה.
ושתיכן, כמה יפה יילדתן את אמילי נותומב מסינדי שרמן. סוג של בבושקה 🙂
אני תוהה, מרית, מה היה קורה בין השתיים אילו היו מתרועעות לפחות. האחת עם המילים והשניה עם הדימויים והרי לך האפטר-פארטי של הקברט.
אם כי לא נראה שהם זקוקות האחת לרעותה משום עולם שלם שהן בוראות בעבודות שלהן. אבל לפחות להעביר איזה דיבור על מקור הגישה שלהן בעבודות, ליהוג, משהו.. היה משעשע להקשיב לשיחה שכזו
(נותומב, דרך אגב, ובעיני, נראית מיצגנית לא פחות משרמן בתמונת הפרופיל שהיא מעלה בגב הספרים שלה ובכתבות שהיו עליה ב'הארץ')
מרית, תודה. ניכור מ-נכר, שורש נ.כ.ר שממנו גם ההפך, הכיר. ב-כנס יש נס. מנוסה והתכנסות, לבד ויחד באותו שורש.
דורית, קרדיט יילוד אמלי מתוך סינדי הוא כולו שלך. נכנסתי לאמזון האנגלי Fear and Trembling
ומצאתי שם חוות דעת אשר מרעיפה שבחים על המתרגמת אדריאנה הנטר. המיצגנות של אמלי מתוכנתת בחלקה מן הסתם על ידי אסטרטגיית שיווק של ההוצאה אבל לגיטימי בהחלט. היא מוזמנת הרבה לאולפני טלוויזיה ומשחקת מעולה את המשחק. ההצלחה לא סנוורה אותה. כיף לראות, לשמוע ולקרוא.
ארנה, לבד לפי אבן שושן – לְחוּד, לֹא יַחַד
תודה על הקרדיט אבל אם העלנו את סף הסקרנות של מישהו לגבי נותומב עשינו זאת יחד. ואם עשינו טוב אז בכלל
מקרה נותומב הוא סיבה טובה להצטער על כך שאינני שולטת בשפת הצרפתית. ותודה על האמזון האנגליתי
בתשע שנים מבוגר יותר מסינדי שרמן הוא פטריק מודיאנו שמפליא גם הוא לצלם, אך במילים, את נוגת הניכור.
ארנה, יש פה כבר "רשימת הליצנים" ו"רשימת הפייטות" ואולי יום אחד אכתוב גם את רשימת הניכור (שקשורה לשתי האחרות, כל אחת בדרכה), אבל עכשיו אני מבלה בקרקס של ירמי את גוזמאי 🙂
אז הנה תוספת ל"עיר האושר" – קרקס מדופרס
אין עליו
יהיה בקרקס
יצור מוזנח
יחזיקו בכלוב
כאילו יברח
יחזיקו בכלוב
בשביל הקהל
יצור עלוב
שיצהל יצהל
המתח יגאה
סורגים יחלידו
קריאות הקהל
יצור הולידו
נרפש מגואל
לעולם לא נכלם
נרפה מעוקל
שוחק למולם
לעמוד לא יוכל
רגליו בתוהו
מריע קהל
אין כמוהו
קהל נוהם
קהל משתגע
קהל מתנשם
קהל תובע
יצור מוגבל
יליד סחרחורת
איך נחשב
בשבילך משכורת
©שושי שמיר, 1986
בילוי נעים!
תוגת הניכור כמובן (ולא נוגת הניכור, גם לא תוגת התיכור)
שושי, ראיתי פעם סרט תיעודי נהדר על ה"מופעי הפריקים" של קוני איילנד שבוטלו בעקבות רוח התקינות הפוליטית. היו שם ראיונות עם אישה עם זקן ואנשי פרא (ובעצם לא זוכרת איך קראו להם, אבל הם היו מכוסים בשיער, כולל האף) וכן הלאה. וחוץ מאישה ענקית – כולם היו מאד נוסטלגיים ומחויכים בקשר לעבר והרגישו קצת גזולים ומתגעגעים לסליבריטאות ולאפשרות להתפרנס היטב משונותם. חבל שאני לא זוכרת יותר פרטים, זה היה מזמן.
(שליתי את התגובה שלך מן הספאם. לאלוהי הוורדפרס פתרונים)
מרית, יש לי הרגשה שהמשיכה הגדולה למופעי הפריקים (כולל היצור מהשיר) נובעת מזה שהם משקפים את המפלצתיות הפנימית-הרוחנית בהתגשמותה. מאפשרים לראות את הסודות הכי אפלים גלויים ופומביים, ואפילו לשמוח בהם.
אני לא יודעת, שושי. בשבילי זה שני דברים שונים. קצת כמו שאמרה דיאן ארבוס – "יש להם איכות אגדתית, כמו דמות ממעשייה שעוצרת אותך ודורשת שתפתור חידה." ובעיקר זו ההוכחה שלא מוכרחים להיות בסדר וכמו כולם, שאפשר להיות מאד שונה, שיש עושר של אפשרויות קיומיות. זה מעורר בי הזדהות גדולה ושמחה שלא קשורה לאפלה אלא לחתרנות וחירות. זה קצת רומנטי, אולי מדי, אבל ככה אני מרגישה.
דייקת אותי לעצמי, מרית. מבחינתי מה שאת אומרת לא סותר את מה שאמרתי אלא מרחיב ופותח אותו באופן שמשמח אותי. תודה
[…] לא מדברת רק על air shutter release fashions. שוורצקוגלר מבליח גם מן הפילם סטילס של שרמן. ובכלל, ככל שהמרכיב הסיוטי והאלים בעבודותיה […]
אהלן,
בדיוק הייתי כאן בתערוכה די גדולה של צילומים של שרמן.
התערוכה מציגה אוסף פרטי במין גלריה כזו בברלין (משהו פילנטרופי כזה נראה לי)
הנה קישור לגלריה שבה התערוכה:
https://www.me-berlin.com/ab-september-2015-cindy-sherman/
והנה תיאור התערוכה עם כמה צילומים:
http://www.museumsportal-berlin.de/de/ausstellungen/cindy-sherman/
תערוכה מצוינת לטעמי.
החללים מעולים להצגה, והאוסף יוצא מין הכלל.
יש כמה צילומים בשחור לבן, מהם כאלו שהצגת באתר כאן מרית, והיה מעניין לראות את המקור, וחלק גדול צילומי צבע בגדלים שונים, גם גדולים מאוד…
הצבעים בצילומים נראים לי מכריעים, וחשוב לראות את זה חי…
וכמובן שבחיים הרושם רב יותר מאשר לראות באינטרנט או בירחון…
חולי, כיף לך, ואתה בטוח צודק בקשר לצבעים. ועם זאת…
לפני שנים ראיתי תערוכה שלה בשיקגו והופתעתי וקצת התאכזבתי מממדי הצילומים. יכול להיות שפשוט התרגלתי לספרים אבל תצלומי הענק נראו לי מנופחים וחסרי בושה כמו כרזות פרסומת. בספרים היה בהם יותר מתח ומין צניעות מתעתעת…
יש משהו במה שאת כותבת לגבי כרזות פרסומת, אבל אולי זה בדיוק עוד צד של היצירות האלו, ההליכה בין היום יומי, לאמנות, כמו פופ-ארט (כתבת על זה כבר…)…
הרבה יצירות יש בהם משחק על המציאות. כמו שקריקטורה משחקת עם המציאות, אבל אצל שרמן הקריקטורה כואבת ולא מצחיקה (שביל קליפות התפוזים…).
הצילומים מהסדרה פילם (פה רפויה) שכתבת עליה, הם בפורמט קטן שמזכיר לי מאוד את הצילומים בווטרינה של בתי הקולנוע של פעם…
הצילום של הליצן למשל שמופיע בקישור שהבאתי למעלה, הוא ענק ואסור לראות אותו בקטן. העיניים של הליצן לא מרפות…
היו גם צילומים של הבובות שגם הם מעוררי שוק.
בכל אופן יופי של תערוכה שתימשך עד אוגוסט… 🙂
[…] סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992 […]