לא מזמן קניתי ספר, פורטרטים שצייר לוסיאן פרויד. אולי נגסתי מאיזו פטרייה אבל מאחורי כל פורטרט (אני מגזימה אבל לא בהמון) הסתמנה נוכחות רפאית של ציור אחר של צייר אחר. ואני לא מתכוונת לציירים שפרויד עשה להם מחווה גלויה, כמו ואטו למשל.
.
לוסיאן פרויד (בעקבות ואטו) 1981-3
ז'אן אנטואן ואטו, סביבות 1712
.
וגם לא לחשודים הרגילים המשתייכים לשני סוגים: ציירים כמו רובנס, אנגר, וקורבה, שפרויד נחשב למעין ממשיך עכשווי של העירומים הגדולים שלהם. (ביחוד קורבה, לא רק בגלל הערווה הגלויה של "מקור העולם" 1866, אלא גם בגלל הנשים השמנות עם סימני המחוך והתפיסה שאין שום דבר בטבע כולל גוף האדם, שאינו יפה).
ומצד שני מקורבים כמו פרנסיס בייקון, ועמיתים כמו דיוויד הוקני ובלתוס הבלגי. בוויקפדיה כתוב שהציור הבא של פרויד מושפע מאנגר. אני נזכרתי דווקא בבלתוס (לא רק בגלל האישה, גם בגלל הווילון).
.
מימין, בלתוס, החצאית הלבנה 1937. משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עם כלב לבן 1950-1 (לחצו להגדלה)
.
יש לי זיכרון מסוים לדימויים, לתבניות. קורה שתמונה מזכירה לי תמונה אחרת, אבל לא בכמות ובתפזורת כזאת. אני לא יודעת אם מדובר בהשאלות מודעות, כמו באמרה המיוחסת לפיקאסו "אמנים טובים שואלים (borrow) אמנים מעולים גונבים", אם זה משחק חתול ועכבר בתולדות האמנות, או משהו שהופנם וצף מעצמו, אינטואיציה משונה או אפילו צירוף מקרים מהסוג של פול אוסטר, שיש בו מסתורין וכוונה.
האמת מעורבת מן הסתם, ופחות מעניינת מהמרחב שנפתח בין התמונה וכפילתה, וגם מהאופן שבו לוסיאן פרויד מנכס את היצירות. הן לגמרי הוטמעו בסגנונו כמו בחלום פרעה, כשהפרות הרזות בלעו את השמנות וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה; (בראשית מא).
כמה דוגמאות.
*
פול גוגן
פול גוגן, מאנאו טופאפאו (רוח המת משגיחה), 1892
לוסיאן פרויד, חדר במלון 1954
.
קראתי ש"חדר במלון" של פרויד (בתמונה למעלה) הוא מחווה לסמואל בקט; השולחן, הקערה והנורה הבודדת הנשקפים מן החלון הפתוח מופיעים בפתיחה לאחד ממחזותיו. ייתכן. בחיפוש מהיר בספר המחזות לא מצאתי פתיחה כזאת. אני נזכרתי ב"מאנאו טופאפאו" (רוח המת משגיחה) של גוגן. היחס בין הדמות האפלה המשגיחה על האישה השוכבת שכף ידה מושטת אל פניה. העמוד האקזוטי שהרוח הגוגנית נשענת אליו כמו הוחלף בצינור המרזב המתעקל על פי צורת גופו של לוסיאן פרויד (דמות הצל היא פורטרט עצמי). המרחב המיתי-פסיכולוגי בין שתי התמונות מזמזם מרוב אפשרויות.
*
פרידה קאלו
מימין לוסיאן פרויד, ערב בסטודיו 1993. משמאל, פרידה קאלו, בית חולים הנרי פורד 1932 (לחצו להגדלה). זה בטח עוזר שהמיטה (הארכיטיפית והעל-זמנית) דומה. לכן הבאתי דוגמא נוספת.
פרידה קאלו, שורשים, 1943
לוסיאן פרויד, פנים גדול פדינגטון, 1968-9
,
פרויד הוא צייר תיאטרלי, זה בולט במיוחד כשיש יותר מדמות אחת בציור. הוא מעמיד את המודלים שלו בתנוחות מאד ספציפיות אבל לא לגמרי טבעיות או נוחות. הם נמצאים כביכול בעיצומו של משהו אינטנסיבי ולא ברור עד הסוף, באיזור דמדומים ריאליסטי בין חלום לתיאטרון. הצייר פה הוא כמו קַשָׁב (היה פעם מקצוע כזה) שסורק תדרים עד שהוא קולט פיסת תת מודע, לא ברור של מי – יש משהו מאד צונן ואובייקטיבי במבט שלו.
אצל פרידה קאלו לעומת זאת, הכל אישי. הציורים שלה הן פיסות נפש פורחות ומדממות, יומן פנימי. בעוד שפרויד נותר שווה נפש ועגנוני. יש משהו מטריד בהשוואה. משהו שקשור למגדר. המחשבות האלה הן רק ראשי פרקים, אולי בדיון זה יתפרט.
*
אנרי מאטיס
לוסיאן פרויד, אם הצייר נחה ו 1976
אנרי מאטיס, פנים עם חצילים 1911
.
אמו של לוסיאן פרויד שקעה בדיכאון. הוא צייר אותה גם כדי להיות איתה ולעזור לה, עד מותה. המאטיסיות קשורה לטיפול בדוגמאות, במרקמים. הקשתות של כיסוי המיטה משתקפות בכרית ומתחרזות עם גזרת הווסט וקמטי הציפה. ומנגד ישנו הברזל החשוף של המיטה. גם למאטיס יש חיבה לצורות קוויות כאלה ששוברות ומחלקות את הזרימה. וכמובן שהדמיון רק מבליט את השוני ומוסיף עוד ממד לדיבור על עצב וקושי וזקנה. המאטיס של פרויד כבד ואפור, אימו קשה ומובסת. זאת עונה אחרת, מדור אחר של הנפש. אפילו בדוגמת האריג שהיא לובשת יש משהו שרצי.
.
אנרי מאטיס, אישה עם חלוק סגול וכלניות, 1937
*
סינדי שרמן
התכוונתי לכתוב גם על הקשר לפילם סטילס של סינדי שרמן. אבל יש לי יותר מדי להגיד על זה. אז אני רק מניחה כאן שתי התמונות כהבטחה לפוסט המשך.
.
מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980 (לחצו להגדלה)
*
עוד פוסטים על אמנות
פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס
החנות, האמנות ויצירת המופת של אנטואן ואטו
בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
על ברת מוריסו (פינוק ופמיניזם)
מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער
ועוד
*
עיר-האושר 
מרית, לוסיאן פרויד ופאולה רגו אהובים עלי מאוד, שניהם קשורים אצלי בבשרנות של דמויותיהם ואיזו תשוקה לאנטומיה נפשית. המכחול שלהם לש ומכסה ומגרד בו זמנית….. מצאתי ציור רפאים אצל פאולה רגו שאולי ממחיש את הקרבה לפרויד, בציור של האם על המיטה (יש אמנם הבדל בין שברון הלב, ככה נדמה לי\, אצל פאולה רגו, לדכאון העמוק אצל פרויד, והם כמובן שונים גם מבחינות אחרות): http://www.leninimports.com/paula_rego_gallery.html
בזכותך ביליתי אתמול שעה ארוכה עם פאולה רגו. את צודקת לגבי הבשרנות והלישה ואולי גם הגירוד. מה שמרתק אותי אצל פרויד זה חוסר המעורבות שלו. הוא לא מדבר בגוף ראשון (במובן הדקדוקי) אלא בגוף שלישי ואפילו רביעי אם היה דבר כזה. הוא קרוב ורחוק באותה מידה. הפצעים שלו הם שיא השלווה כמו כל דבר שהוא לא אישי. (ומצד שני ברור שזה אישי ואני באמצע).
פרויד, שאני לא מכיר את הביוגרפיה שלו (חוץ מסבו כמובן), תמיד הצטייר לי כמו אדם שגדל במשפחה שכלתנית לגמרי ופתאום זנח הכל והקים מאפייה שבה הוא פשוט נהנה ללוש בצק. הוא מגלה את הגוף כהווה, הוויה שלא נזקקת לשום תירוץ אידאלוגי או דתי ולא צריכה לשרת שום עקרון מלבד נוכחותה. פאולה רגו היא בעיני סוג של שוט לעוברים על "מבשרך לא תתעלם", במובן הכי מילולי, היא מציגה בכפייתיות התנהגות שבעצמה כפייתית – דחיסה של הבשר תחת איסורים מוסרניים, תמיד תגרום לו להציץ החוצה בחדווה אירוטית. יש איזו פיזיקליות משונה לאירוטיות הזו, על פי זווית הדחיסה ועצמתה ככה זווית העקמומיות שלה כשהיא שבה ומתפרצת.
רעיון הרפאים מאד מוצא חן בעיני, ציור של פרויד בעין אחת וציור של פרידה קאלו בעין השנייה הם כמו ראיית תלת מימד (או יותר), או שפת סמלים כמו המצפן הזהוב או מצפן פנג שווי או טכניקות שמזירות את היומיום על ידי הוספת שכבות, שינוי סדר אירועים וכולי…..
(ואם מדברים על צללי רפאים, לפני כמה ימים ראיתי את "פינה", נכון שהציור הזה של פאולה רגו ממש באושי…? http://www.leninimports.com/paula_rego_gallery_15.html )
….מרית, סליחה אם אני מכביר מילים, אפשר לנגוס במלך פטר ובמלכה פטריה כדי לראוץ רפאים, ואפשר לשים מול כל עין ציור אחר וזה יהיה ממש כמו לנגוס בפטריה…..
שט (חבל שאובידיוס כבר לא בינינו, הוא היה כותב גם את ספר המטמורפוזות שלך), זה ניסוח נהדר של ההבדל בין פרויד לרגו לפי מבחן התוצאה. וגם תיאור הרפאים מוכר לי מבפנים. תודה רבה!
בציור הבאושי יש "טעות" באופנה… לא זוכרת אף מופע שבו רקדו אצל פינה בחצאיות, היא טיפוס של שמלות וקומבניזונים משום מה (משום מה?). זה מזכיר לי שפעם הייתי חולמת על משהו שרציתי שיקרה, ופתאום הייתי רואה את סבתא שלי סתם עוברת בתוך החלום, והייתי נזכרת שהיא כבר מתה ואומרת לעצמי (בתוך החלום) אוף, זה שוב חלום…
ושום הכברות! אתה האיש מהביטוי "פיו מפיק מרגליות".
איפה שועי?
אבוי מרית, "פה מפיק מרגליות" מזכיר לי את הדג של יוסף-מוקיר-שבת (האם זה אומר שגם אני כמוהו בולע מרגליות שעוברות לידי במקרה ומקיא אותן לחופה של עיר האושר….? את רואה, עיצבתי לי פה ספת פסיכולוגים מקרטונים ועיתוני סוף שבוע..)
ומכיוון שהפוסט התחיל בפטריה, הנה שיר של נורית זרחי על פטריות:
בצל ענן, בין הטיפות,
צצו בדשא המון כיפות…
…בקטנטונת מצא השבלול משכן,
בגוצה התישב צפרדע,
ובזו הנישאת כמגבעת אביב –
המלכה עם כל רעותיה.
אם תזדמן היום לגן
אולי תהיה גם אתה מוזמן
למשתה עליז של אנשי הכתר –
המלכה פטריה והמלך פטר.
בעצם, נדמה לי שנורית זרחי היא בעצמה המלכה פטריה. נגיסה אחת ממנה ועוברים ליקום מקביל. ולא אתפלא אם בראש עיר האושר עומד המלך פטר!… או להיפך. בכל מקרה אני כבר ממילא חי בשתי ערים במקביל 🙂
(זהו, מרית, ה'אופנה 'הסטרייטית הזו אצל פינה באוש תמיד הרחיקה אותי מהעבודות שלה: שמלות וחליפות.
והחלום שלך נגע ללבי, מכמה בחינות….)
(…אם כי כמו שאת אומרת בשמו של מורך על השדה החלק והארנבות שרצות מהר, אולי שמלות וחליפות הן המצע החלק שעליו מתבלטות פרברסיות למיניהן. ובכל זאת)
מרית קרובתי, הציורים של פרויד (אולי זה כי אני יודע משהו על קוטב העיצבון), הדבר היחיד שאני יכול לומר עליהם זה: 'כה קר באלסקה' (כשאני חושב על זה, זה מתאים גם כמענה לשאלת האנונימי למעלה), ואפילו יש שיר של לו ריד על זה:
[השיר על קרוליין מופיעה באלבום '"ברלין" (1973); גרסה יותר מוקדמת מופיע בשיר על סטפני של ה-Velvet Underground משנת 1968, אבל הטקסט אללי הרבה פחות ממוקד
מן הגרסא המאוחרת יותר שבה הקור הוא קור ואלסקה היא אלסקה].
(על חד אופן או באלסקה, כך או כך, נעשה בלילות די קריר).
אנונימי 🙂
שט, לא בולע, מפיק! (אבל הייתי צריכה לדעת שאתה תעדיף שצפרדעים יקפצו מתוך פיך כמו שקורה לנערות עצלניות במעשיות).
בקשר לפטרייה יש ספר מוזר להפליא של אנדה עמיד שנקרא גד גמד. מעתיקה את ההתחלה שמצאתי באינטרנט (הספר נמצא היכנשהו בספרייתי אבל אני כבר לא מוצאת כלום, גוגל מנוון את כישורי החיפוש שלי). סליחה שאני משאירה אותך במתח.
גד גמד הלך ביער ופתאם שמע קול צער
"הצילוני, אויה יה"!
מי בוכה פה?
פטרייה!
על ראשה עלתה תולעת
ואוכלת ובולעת
כיפתה האדמדמת
בלי רחם היא מכרסמת.
ואין דבר כזה ראש עיר האושר, יש לה המון ראשים.
בקשר לפינה, אני לא חושבת שזאת בחירה ריטורית (אם כי אפקט הארנבת פועל), נראה לי שזה קשור לבגדים של הפצע. והיא לא לגמרי סטרייטית, כלומר גם הבנים לובשים אצלה שמלות
שועיקי, אני מרגישה כמוך. אבל שט ניסח את זה כל כך יפה וחיובי…
מרית, שימחת אותי נורא, גם בשיר המוזר להפליא (אני אוהב להיות במתח!) וגם בעבודה היפהפיה של פינה באוש לגבי "פינה", הרגשתי שחתכו לי אותו בחצי לפחות. רציתי לראות עוד ועוד, גם מהעבודות שלה וגם אותה עצמה.
חוצמזה, רוברט גרייבס כותב על חיות מיתולוגיות שהמספר מאה מופיע בדמותן, למשל נחש בעל מאה ראשים או קרפדה בעלת מאה טפרים בירכה, שהן משתייכות לפולחן הפטריה והאל טלאלוק, אל הפטריה: "אכילת הפטריה גורמת לראיית מראות יופי שלא מהעולם הזה. דיוניסוס היה המקביל האירופי של טלאלוק…. נראה שכוהנות דיוניסוס, הקנטאורים והסאטירים נהגו לאכול אתהפטריה הארסית המנוקדת בטקסיהם, שהעניקה להם כוח עצום, עצמה מינית, מראות שווא כוח נבואה…"
מצאתי סרטון נחמד על פטריות, דרכו מבינים בפשטות שהן חייבות להיות בית לגמדים, אלא מה?: http://www.youtube.com/watch?v=UvTvaxVySlE
וכאן "אליס" הנהדרת וההזייתית בפני עצמה של יאן שוונקמאייר . הגרסא שלו לזחל שיושב על הפטריה מופיע בדקה ה-50 בערך: http://www.youtube.com/watch?v=SM81W7e51qA
(מרית, תודה עצומה על המרגליות-צפרדעים (אוי, פתאום הכל נראה לי הזייתי 🙂 )
(אגב בעיני "קורליין ודלת הקסמים" שאותו ממש אני לא אוהב, הוא כאין וכאפס לעומת הדימויים שמופיעים בסרט של יאן שוואנקמאייר,למשל בדקה ה-54)
(….בקיצור, מרית, אם יש לעיר האושר 100 ראשים, היא הופכת לאנתאוגנית כפטריה מלכותית (סליחה, בדרך כלל אני ממש לא מלוכני) השורש אגב הוא יווני, 'אנתאוס' כלומר, האל שבפנים.
זהו. אני הולך, בחיי.)
שט, תודה רבה על שוונקמאייר, אני אצטרך למצוא זמן לצפות בזה (שוונקמאייר, הוא תמיד גורם למחשבה להשמיע קולות של רעשן בפורים)– הייתי אומר, עוד היום גדול. אבל עברו לשעון חורף. תיכף יורד הליל.
שועי, טיים איז און יור סייד.
יס איט איז.
שט, את פינה הסרט רק חצי אהבתי. http://wp.me/pSKif-iIn אבל יוטיוב מלא כבודה ותמיד אפשר להתנחם בסרט של שנטל אקרמן. הסרטון על הפטריות מהפנט, שוונקמייאר מפתה ומחכה, ובקורוליין מה שאהבתי (מלבד החתול) כלומר אהבתי זה לא הפועל הנכון, אבל מה שצמרר ונחרת זאת הבקשה הקטנה והכמעט זניחה, להחליף את העיניים בכפתורים. וגד גמד הוא קאלט מוחמץ.
Oh Man, הודיעו עכשיו כי לו ריד נפטר היום בניו יורק.
אפילו לא אתחיל לפרט כאן כמה אחורה הוא, ג'ון קייל, ניקו וה-Velvet Underground הולכים איתי.
חושב שהייתי בן ה-15-16 היחיד במחוז שהיה שומע אותם.
בכל אופן, אם אתמול היה לי קר באלסקה.
וכל היום הלכתי ושרתי את השיר.
הקפוא היום קפוא מאוד.
מרית, "חצי אהבתי" מזכיר לי את הנאום החצי מעליב של בילבו מ"שר הטבעות" ביום הולדתו ה-111 לפני אנשי הפלך, בטרם עזיבתו הסופית: "…אין אני מכיר אף מחצית מכם במחצית המידה שבה הייתי רוצה להכירכם. ואני רוחש לפחות ממחציתכם אך מחצית מן החיבה שאתם ראויים לה". זה היה בלתי צפוי, וקצת מסובך. אי פה אי שם נשמעו מחיאות כפיים פזורות, אך הרוב ניסו לרדת לסופם של הדברים ולבחון אם אכן היה בהם כדי מחמאה…"
הסרטון באמת מהפנט וסקסי. אם ימציאו מכשיר שינסה לכמת את האורגזמטיות של הצמחים, אני חושש שריר יזל ודמעות יזלגו מעצמן .
שועי, אין לי מושג מה באמת מצער אותך בימים אלה (חוץ ממותו של לו ריד), אבל מוזיקה, אהמ, מצליחה לפעמים לעשות מה ששום דבר אחר לא מצליח. אם בא לך להקשיב, זה קטע מתוך "my song" של קית' ג'ארת ויאן גארברק: http://www.youtube.com/watch?v=RQkIX–ijNQ
שט, לפעמים לא צריך לעשות הרבה כדי לגרום לי להיות מלנכולי; אני קצת לץ-מלנכולי (מרית תעיד). אני נוטה לפזר הרבה צעצועים, ולהצחיק את סובביי, אבל עם מציצים מאחורי הפרגוד, אני איש די עצוב.
…אם מציצים מאחורי הפרגוד
שועי, מה שיפה וקשה בפרגודים ואנשים, זה שהפרגודים נמשכים לפעמים לנצח…..
אני רק יכול לספר שכשאני צולל וצולל,והכאב כמו הורג אותי פעם ועוד פעם, לפעמים אני מגיע לקרקעית מסוימת ומגלה שלמרבה המוזרות אפשר לנשום עליה, כאילו חומר המים נעשה דק מאד. אני אדם טבוע ובצורה משונה חי מאד.
בפעמים אחרות שמחייבות מכת חשמל, אני שם לי מוזיקה עתירת גיטרות חשמליות 🙂
מה שמעניין זה שלפעמים מגיע משהו ומנשים אותך באופן כמעט ניסי (אני אומר ניסי כי אני חש שזה לגמרי לא מגיע לי..) (זה קרה לי עם הציור של קונרד וויץ, כריסטופר מרכיב את ישו על כתפיו וחוצה את המים. הרגשתי כאילו הציור הערה את כל המים שלו לתוכי, ובעצם זה אני שחוצה את המים האלה, חוצה וחוצה ולא רוצה להגיע..)
ובגלל שאי אפשר בלי להרים תרומה ליוטיוב , הנה שיר של חאריס אלקסיו, זמרת מופלאה, בשיר דכאוני המחץ. היא אומרת שם משהו כמו, אני נדלקת עם הסיגריה ונכבית עם המשקה, אני רוצה להעלים את הכל ואת כולם, ללכוד את עצמי בעשן, לשתות ולא לזכור דבר (זה לא מידיעת יוונית, זה מהתרגום). בקיצור, לפעמים אני פשוט צריך ללכת לצדם, לצילם, של שוכני קרקעיות, כורי עצב עם פרצופי פֶּחֶם, כדי שדברים יתחילו להסתדר:
(מה שרציתי להגיד, זה שעצב כמו געגועים הוא חומר העולם. אבל אולי זה לא מדויק, זה לא החומר אלא משהו בפיזיקליות שלו, בהתפשטות החוצה, במרחקי המרחקים שיש בין הדברים. כי יש רגעים שבהם אני מצליח לאסוף משהו מההתפזרות הזו בחזרה אל עצמי. אבל אפילו אז משהו מטעמו של העצב נשאר, כאילו היה בכל זאת חומר מחומרו של העולם…..)
שט, אתה מכיר את נהגה בחשכה, ספר הראיונות הנפלא שערכה ונדה יוקנייטה עם ילדים? (שועיקי, לך כבר המלצתי). יש שם ילדה עוורת בכיתה ז' בשם לורטה. שקרו לה עוד כמה וכמה אסונות, והיא האדם היחיד ביקום שגרם לי להבין למה אנשים מחפשים מורים רוחניים (אני עדיין תקועה בגיל שנתיים עם ה"אני לבד") וכשקראתי את הראיון רציתי לנסוע אליה כדי ללמוד על החיים. איכשהו מה שכתבת גרם לי להיזכר בה. כאן יש חלק קטן מהראיון http://www.asiapublishers.co.il/Book/40 (ומגיע לך, רק טוב מגיע לך והמון!)
מרית , ברגעים כאלה, כלומר עכשיו, אני מרגיש שיש לי הכל, הכל……….
אני חושב שאנשי הכאבים מחזיקים בכאב כמו שהגיבור של "מובי דיק", ישמעאל, משאיר את קצה חוטמו מחוץ לשמיכה החמה בלילה הכפורי, כי
"כדי ליהנות באמת מחמימות הגוף חייב אתה לחוש קור בחלק קטן שבגופך, שהרי אין בעולם הזה סגולה שאיננה מה שהינה מכוח ניגודה בלבד…. אם, בדומה לקוויגקווג ולי במיטה, קצה חוטמך או קודקודך שרויים בצינה מעט, או אז באמת בתודעתך הכללית אתה חש חום מהנה ביותר, חום שאיננו מניח כלל מקום לטעות. משום כך ראוי שלא להתקין לעולם אח בחדר השינה, והרי אח היא אחד מטירדות-התפנוקים של העשירים. שכן שיאה של הנאה מסוג זה היא שלא תהיה אלא השמיכה בינך ובין חמימותך לבין הצינה שבאוויר החיצון, או אז הרי אתה מוטל שם כגץ החם היחיד בליבו של גביש קוטב"….
אני כ"כ מבין את ה"אני לבד" שלך 🙂 ואני לא מכיר את "נהגה בחשיכה" אבל בטוח, בטוח שאחפש אותו.
ועד שתמצא הנה עוד ציטוטים משיחות אחרות http://wp.me/pSKif-iyd
(ואגב לשאלה מהי שמחה, לורטה עונה שזה מגוון. גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה. אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב, אבל אם טיפונת מהכול בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילה החיים עצמם מלאים בשמחה.)
מרית, ,נהגה בחשכה" הוזכר ברשימת ספרי 2012-2010 שלי. הוא פלא קטן עם אור יציב.
שט, קראתי את התגובה שהשארת לי וחשבתי על דג/צלופח-חשמלי ועל האמפיביות של אנשים עצובים המסוגלים גם לשקוע במצולות וגם מדי פעם כמו לוויתנים לשכב קצת על קו החוף עד שמישהו יחזיר אותם למים (פעם אמרה עליי מישהי שלדעתה התפקיד שלי בעולם הוא להחזיר את הלוויתנים למיים, זה קצת נכון הדימוי, אבל זה בדרך כלל אני לא יכול לראות לראות עצב נקודתי). פתאום נזכרתי בהזדהותו הנושנה עם קרמיט הצפרדע, שגם הוא (כמוני) דו-חיים, וגם לו לא קל להיות ירוק. צפרדע שמחזירה לווייתנים למיים? זה כנראה למה אני שר עם בני הקט את הלהיט שלנו (תודה על חאריס): "יופי טופי/החיים הם כמו צפרדע" (אותו
זה מצחיק), אבל זה בכלל לא קל להיות ירוק.
ב" אני לא יכול לראות עצב נקודתי" לא התכוונתי שאינני מבחין בו; אלא שעצב נקודתי (כלומר של פרט) הופך אותי ללץ המנסה לשמחֹו.
שועי, כמו שאומרים ב "אדם האמפיבי", מי שהולך לישון עם הדגים שלא יתפלא אם הוא קם עם קשקשים!…. (ואני לא עצב נקודתי, אגב, אני עצב פסיקי (ויש שיגידו פסיכי), והמצפן שלי באמת מכוון לפעמים יותר על השווי ופחות על הפנג, אבל זה יתוקן, אמן)
טוב, שט, זה פשוט מאוד, אני פשוט דוגל בפאנג שועי, שזה די דומה לפאנג שווי, רק בלי מצפן ועם הרבה קושי לתפוס מקום.
🙂
ואני לתומי שועי, חושב שאתה דווקא מרחיב את המקום…..
(אם את/ה מתלבט/ת, ואינך יודע אם את/ה אמפיבי/ת או לא, כדאי שתדע/י את העובדות הבאות:
1. דווקא האדם הלא-אמפיבי יכול לזקוף לזכותו שתי המצאות חשובות: שמפו נגד קשקשים, והרשתות החברתיות (שבהן מצטופפים יחד הרבה דגים זה עם זה באחווה וברעות, עד שמושים אותם מן המים.)
2. מאידך גיסא, הדוגלים באמפיביות למיניה מסתבכים בדיון התלמודי (במסכת בכורות) על אודות בני ימא, האם הם כשרים לאכילה או לאו. אלא מאי, שמכוח הדיון המפולפל והממולח, נולדה ההמצאה הבאה: הגפילטע-מן. אינו נראה כדג ולא כבן אדם ובעצם גם אינו נראה כלל כמאכל כך שהוא כשר למהדרין ומותר לכולם.
בקיצור, את/ה יכול/ה להיות אמפיבי/ת, ועדיין להיות יהודי/ה טוב/ה.)
שט, הדג של יונה הנביא היה הגפילטע פיש הראשון; רק אח"כ היה אפשר להתחיל לדבר בדג של יוסף מוקיר שבת, של קרלו קולודי ושל דני סנדרסון ("אמא ודני הלכו לים") (-:
לגבי הגפילטע-מן, יש איזו אגדתא ברוח זו על יהושע בן נון, שהרי נון בארמית הוא דג (נונא רבא, הדג הגדול), ואם איני טועה זה קשור בחציית ים סוף.
דע לך שבגיל הנעורים הנלוז שלי פיתחתי עם כמה מחבריי את רעיון ה- "יהוּדָגִים"; ראשיתה של העליה מתחילה אחר שהיהודים אכן נזרקו לים…
כשנתקלתי באגדת העם האיטלקית שמביא איטאלו קאלווינו על באצ'אצ'ין (ראה רשימתי "שער הדרקון") כבר הייתי אחוז פליאה.
תודה (פנג) שועי, זו רשימה מרתקת.
(ומכיוון שדמיינתי את דוגן ואת האינדיק משני צדי שער הדרקון, אמנם כל אחד מגיע אליו מצדו האחר, והכל כרגיל התערבב לו בראשי, הנה סיפורו האידיוטי-משהו של האינדיק האמפיבי, או: האמפיביק. ובכן, יושב לו האמפיביק על שפת הים ובוכה. מצד אחד יש על אוזניו אוזניות שבהן הוא שומע את רג'ינה ספקטור בשירה המקסים, "פסנתרים הם חומר הסקה מעולה", שרה:
"there is no cure for crying"
ומצד שני הוא מחזיק בכתב עת מדעי שכתוב בו בפירוש שאכן, בכי הוא מחלה שבין סיבוכיה נמצאת האמפיביות, ועד היום לא נמצאה לו תרופה.
אולם אז מגיח מן המים ראשו עטור האצות של דוגן, והוא אומר: "אמפיביק, בוא ואראך את שער הדרקון, שכל העובר אותו יכול להיות גם בכיין וגם דרקון!" ואמפיביק צולל עמו ומגלה שניתן להזיל גם דמעות של אושר, ושהן יהיו עדיין מלוחות כדבעי.)
שט, פעם כתבתי למרית:
"יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו
איכות של אותיות הנופלות מן העיניים
ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען"
וזה רק קיצורו של העניין.
יש כאלו שהופכים אמפיביים רק מרוב הדמעות שלא ירדו (כאשר היו צריכות לרדת).
שועי אם קראת את "חולית", אתה בטח זוכר את הקטע שבו פול סופד למת ובוכה, והדמעות שלו מתקבלות בתמהון-הערצה ע"י הדררים, "הוא מקריב לחות למת!" באראקיס ארץ התלאובות, כל טיפת מים היא מחווה בלתי נתפשת.
נכון שבכי יכול להסוות אלף מניפולציות כמו שמפל מים יכול להסתיר פתח של מערה בקיר, אבל מצד שני הוא אקטיבי בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, באגדות הגיבורים לא מבטאים צער, ייאוש, הם בוכים, לבַכות הוא פועל שמחליף תיאור רגשי של אבל. אני חושב על כל הפעמים שבהן הגיבורים השתמשו בדמעות כמפתחות, כדי להמיס במן פעולת ראי איזשהו שער שמימי שחסום בפניהם (ומיד עולה בדעתי אכילס הנהדר שכל השיחה בינו לבין אמו מתרחשת תוך כדי הזלת דמעות בלתי פוסקת מצד שניהם.) יש גם את הסיפור הידוע ממסכת גיטין על אדם שבעורמה גרמו לו להתגרש מאשתו ולבסוף נאלץ לשרת בביתם, וכשהיגש להם כוס נשרה לתוכה דמעתו (ועל זה חרב המקדש), כמה הקטע הזה טעון וסמלי מכל בחינה אפשרית . הטיפה הזו היא גם מיצוי מוחלט של מחווה תיאטרלית.
אבל אני גם זוכר תקופה שבכי רב מדי שחק כמעט עד דק איזשהו יסוד פנימי בתוכי(זה היה ממש כמו באמירה האיובית "אבנים שחקו מים"..), מאז יש בי פחד מקראי ממש מפני הצפה 🙂 (אבל עוד לא הגעתי לקוטב האמפיבו-פובי)
מעניין מה שכתבת על דמעות ואותיות כי הרי בדרך כלל נראה שדמעות ממיסות שורות שלמות במכתבים ושתפקידן לנסוך ערפל חלומי בכתוב (דבר שאבד לגמרי במעבר למיילים), ואולי הדמעות שלך הן דיו סתרים שנקרא רק לאור של נר..
אני משתתפת בשיחת הבכי הזאת אבל לא בקול (עד שאחזור ואלמד לבכות). וקבלו מתנה נהדרת. זאת עבודה אינטראקטיבית בשם Text Rain מ1999. תמיד חשבתי שהיא רק של רומי אחיטוב אבל כאן כתוב שהיא גם של קמיל אוטרבק. יש מסך שבו יורד גשם של אותיות. מי שעובר/ מתעכב מולו משתקף בו במצלמה במעגל סגור, ובדרך פלא, יכול לגעת באותיות ולעצור ולשחק בהן. ראיתי אותה במציאות. זה היה פלא. וכאן יש קטע.
מרית, זה רק אני שאותיות פורחות גורמות לו להתעטש? 🙂 הקטע נהדר…. חשבתי הבוקר באמת על דמעות כמסך או מפל, או פרוכת שמאחוריהם מסתתרים הקופסא/הארון/המערה (או פשוט קיר חלק..), וגם טקסט הוא כזה, מלבוש/ מסך של אותיות
שועי, התכוונתי קודם לומר שיש משהו בדמעות שלא רושם אלא מוחק דווקא , ואולי זה מקור הפחד מאפיביות, (אם כי כשאתה חושב על כל טיפה בפני עצמה, היא שומרת על צורתה עד קצה גבול היכולת מבלי להתמוסס)
ונזכרתי אגב בניובה שהפכה לאבן ובכיה לנחל, ואפשר לרחוץ בדמעותיה , כלומר הגוף מייצר את המעין שבכוחו לרפא/להיטהר: http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/2/21/NiobeWeepingRock_AglayanKaya_MountSipylus_ManisaTurkey.jpg
(אגב מרית אין תנאים מקדימים לסבב השיחות הזה 🙂 ולא צריך לשלם בדמעות (מה שב"חולית" דווקא היה מתקבל בברכה…..)
שיואו, אני אוהב את הפינות החשוכות האלה בעיר האושר, אחרי שהמסיבה עוברת למקום אחר. אני אוסף את מה שנשאר מהבמבות, הבקבוקים, הבלונים שטרם נפחו את נשמתם , והסרטים ומארגן לי מסיבה פרטית. ומרגיש כמו סוטה 🙂 (אבל אתה באמת סוטה , טמבל.)
היום אני חוגג את הקמתו של ארגון חדש: בכיינים אנונימיים. אני גם המייסד וגם הנגמל הראשון. כבר יש בריסטול על הקיר (כלומר, גרפיטי שנכתב בקולה): "עצמי אומר לי, גם מזה עוד נצטרך להיגמל? עצמי צודק, הו הו!"
מסתבר שהגעתי לקוטב האמפיבופובי שלי, או יותר נכון שחיתי אליו, שכן הוא שוכן בסוף ים הדמעות.
שתלתי אקליפטוסים בשתי עיניי, ומהיום אם משהו יטפטף מהן, דעו לכם: זה רק שרף עצים! לא עוד אדשדש בביצות הצער, כי כבר אין כאלה. על חודו של קול העברתי פה את חוק היובש. סגרתי את הברז. ואני מרגיש טוב, הו הו! אני מרגיש חזק! אני הולך בלי בעיה עם שני אקליפטוסים בעיניים, הו הו!
(אני חושש שהנטייה המעצבנת הזאת להריע לעצמי בסוף כל משפט מאפיינת את תושבי הקוטב הצחיח הלז. אבל אם זה המחיר, אני מוכן לשלם אותו, הו הו!)
שט, אני מסתובב מבולבל בשאלה מה עדיף להיות בכיין אנונימי או אנונימי בכיין.
ורק לא אקליפטוסים! הם מייבשים את הביצות, וזה הורס את כל החמדה שבקרקורי וקפצוצי הצפרדעים. כמו-גם, כזכור אקליפט ענק גם מנבא את מותו של ארול בשיר "ארול" ("בסוף מצאו אותו זרוק תחת אקליפטוס עוג אחד). וארול זה ארול, אי אפשר לייבש לו את הביצה.
מ.ש.ל
כמו ששר זוהר ארגוב: "ים של דמעות בשתי עיניי" (למה-מה? נגמרו האקליפטוסים? איש אמיץ בוחר לא לייבש) ואני אומר— ים של דמעות בשתי עינייך? יבוא דני סנדרסון וישיר "הגלשן שלי" אחריך. עיוני, לא לייבש!
הזכרת לי את רוברט סמית' וחבריו כצלליהם של שלשת הילדים הנוגנים את Boys Don't Cry/
ופתאום חשבתי על כך שאם מרטיבים את "חוֹלִית" מקבלים את "בּוֹצִית", פלנטה לגמריי אחרת.
שועי, אם תשרוק את החוֹלָם תוכל לשוט בבּוּצית עד קצה העולם..
אתה צודק, צריך אומץ, אבל אני האריה הפחדן. מצד שני חסר לי גם שכל בקודקוד ומן הסתם הייתי מתבלבל בעומדי מול הקוסם ולא יודע מה לבקש קודם.
(מרית בטח היתה אומרת שהקוסם והאפקטים שלו מאחורי המסך הם מסה על תולדות התיאטרון, ובעצם גם על הדרך שבה דת ותיאטרון, או יותר נכון: דת ואפקטים, כרוכים זה בזה 🙂 )
(ובעצם, זה לא לגמרי מדויק, ענין האומץ. לפעמים פשוט לופתת את ליבך הקריאה לצאת אל ארצות החום. או אפילו להתייבש על איזה סלע, כמו צבי מים שפושטים על הסלעים בהמוניהם ומתחממים בשמש, מראה מלבב בתכלית 🙂 )
[…] הרפאים של לוסיאן פרויד […]