אני מרצה בשני אירועים בזמן הקרוב: בסוף אוקטובר במוזיאון ישראל – ערב מחווה לשמלת השבת של חנה'לה (למבוגרים בלבד! כפי שהם טורחים לציין בכל הפרסומים), ובתחילת נובמבר במדיטק חולון – כנס הפנקס לספרות ילדים ונוער.
קודם חנה'לה
ציור של ארנה ברומברג
פעם בכמה שנים מישהו מחזיר אותי לחנה'לה (נגזר, כמו שסבתא שלי היתה אומרת ביידיש, "בַּשֶׁרְט"). הפעם זה היה טלפון ממוזיאון ישראל. הם עורכים ערב לכבוד חנה'לה. אולי אני מוכנה לדבר על האונס המוכחש?
לא, לא רציתי לדבר על הזָר שיוצא מהיער כמו זאב ומכתים את טוהר השמלה והילדה. הפרשנות שלי אחרת, טענתי. ומלבד זאת אין מה להגיד על זה במשך עשרים דקות. אז על מה כן? על ארון הבגדים של האגדות? הצעתי. אמרו, יופי.
אלא שהיו יותר מדי בגדים בארון הזה. ולאט לאט הצטמצמתי לשמלות אור. ושמלות האור של האגדות הובילו אותי בחזרה אל התום המחולל. וכך יצא שאדבר גם על שמלות מהאגדות וגם על כאב ופורנוגרפיה.
יש עוד שתי דוברות בערב:
אפרת אסף-שפירא, מהאגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון תדבר על ילדה או כלה? מבט על הילדות בחברה המסורתית מבעד לבגדי ילדים.
ואילו רחל אסתרקין, מרצה לקולנוע, תדבר על מ"זוהר בדשא" ועד "מד מן", הדימוי השקרי של המשפחה המושלמת בראי הקולנוע.
ובקיצור:
אירוע נעילה לתערוכה "ימי התום" – שמלת השבת של חנה'לה – למבוגרים בלבד!
מוזיאון ישראל, ירושלים, אודיטוריום אגף הנוער
יום שלישי 29 באוקטובר בשעה 20:00
כרטיס: 60 ש"ח, למנויים 40 ש"ח
עדכון – הנה חלק מן ההרצאה
ג'ואנה וסקונסלס, נעליים מסירים מחבתות ומכסים מפלדת אלחלד, ארמון ורסאי 2012 (מיזוג של מטבח העבדות של סינדרלה ושל נעלי הזכוכית שבהן רקדה בארמון?)
ג'ואנה וסקונסלוס, הנעליים שלמעלה, תקריב
*
ובחמישי לנובמבר – כנס הפנקס השני לספרות ילדים ונוער!
הכנס הראשון שנערך בשנה שעברה היה עשיר, מרתק ומאורגן לעילא. חגיגה לכל מי שמתעניין בספרי ילדים ובכלל.
הפעם אני מדברת על רב המכר המשפיע קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד. "ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!" זה שם ההרצאה. קצת ספוילר אבל הו, חכו לפרטים.
גוסטב דורה, טום אגודלוני
והנה גם התכנית על כל טובה ופרטיה. לחצו להגדלה. אפשר ומומלץ להזמין כרטיסים מראש.
לחצו להגדלה
*
עוד בגדים מן האגדות בעיר האושר
חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (בעצם סיפור של מייקאובר כפול)
מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים
מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות
הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על כתונת מוכתמת של כלה עשירה)
הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (שמלות אור וגלימת אלף פרוות)
על ברבורי הבר של אנדרסן (כותנות סירפדים)
ועוד
*
ועדיין אפשר להרשם לחממת האמנים של הקרון בשנה הקרובה
*
מרית קרובתי, הו אני נזהר מבטלהיים, ומכל פרשנות פסיכולוגית של אגדות או חלומות. נשמר היטב מאוד. מדובר לטעמי בתופעה אנטי-הומניסטית, המשטיחה כל מה שייחודי ושונה מאדם
לאדם, מתרבות לתרבות,וכולאת אותם בתבנית דוגמטית אחידה.
יש אין-ספור דרכים לפרש דברים. ההיתקעות על אופן אחד, מעידה על פי רוב, על צרות אופקיו ועל חוסר-המעוף של הפרשן.
הי מרית,
אנקדוטה אישית לגבי חנה'לה: סיפרתי לבת הארבע שלי גרסה קצרצרה בעל פה, ובשלב שבו אמרתי שחנה'לה יצאה לטייל בשמלתה הלבנה, שאלה בתי: רגע, יש לה אמא? – כן. ומותר לה לטייל לבד? עניתי שהיא ילדה גדולה, אבל שעשעה אותי המחשבה שמכל הסיפור זה מה שהכי הטריד אותה. מה שהזכיר לי, שבת השמונה שלי שאלה לפני כמה שנים, איך זה שבסרטים מצוירים להרבה ילדים אין הורים שבאים איתם לכל מקום.
שועיקי, אתה במיוחד צריך להיזהר מברונו בטלהיים. אבל יש גם ספרים נפלאים עם פרשנות לא מצמצמת. מאד אהבתי למשל את הספר של מארי לואיז פון פרנץ "הנשי באגדות". הוא טיפה מיושן פה ושם אבל יפהפה ופותח דלתות פנימיות וגם בחירת האגדות שלה נהדרת. ויש גם אידיוטים גמורים כמו אריך פרום (בכל הנוגע לאגדות לפחות) שכתב את הספר בעל השם המבטיח "השפה שנשתכחה" (ושרוברט דרנטון אמר עליו ובצדק שיש לו כישרון מיוחד להיטפל לפרטים שלא קיימים בשום גרסה מוקדמת). פעם פגשתי את המשוררת צביה ליטבסקי במכולת. היא בדיוק כתבה ספר על מיתוסים ואני על אגדות, ולשתינו היתה בטן מלאה על אווילותו המשרישה של פרום, ואחרי שצביה הלכה האישה לידי אמרה: "אני לא מקנאה במי שריכלתן עליו…"
טלי, משעשע וגם מעניין ונוגע ללב.
מרית, כלל נקוט בידי, כל מי שפונה קודם כל לפסיכולוגיה (מפרויד ואילך) כאשר הוא קורא טקסטים
שנכתבו או סופרו מאות בשנים בטרם היה פרויד, הוא סוג של דרשן, שאינו יודע לקרוא את הטקסט
מתוך הקונטקסט התרבותי שבו ניתן לראשונה.
מציק לי תמיד הדילוג המסויים של חוקרים ודרשנים מסוג זה. הטקסט המקורי בשבילם הוא סוג של בובה על חוטים שהם מרקידים באמצעות מושגים אנכרוניסטיים, שנטבעו מאות בשנים אחר שהטקסט הועלה על כתב. הם בדרך כלל, לא חשים בכך, כי הם אחוזים שכנוע עמוק כי הפסיכולוגיה ומושגיה טובים לכל מקום, לכל זמן, לכל תרבות ולכל אדם.
תארי לעצמך כמה משמימים יכולים להיות נניח, מחקרים על ג'וטו שבהם כל הדיון הוא על התבטאות משנתם של אבות הכנסיה בציוריו, בלי התייחסות עמקנית ליצירות עצמן, או קריאה פרודיאנית/לקניאנית ושות' בלבד, שאין בה מעוף פואטי אלא אנליזה יבשה של הפן החזותי, הניתנת אך ורק מתוך טרמינולוגיה מקצועית פסיכואנליטית מוקפדת.
שהריי מה חשוב להתעניין ביוצר וביצירתו, תחי הפסיכואנליזה.
[בכך אינם שונים במאום מאנשים דתיים אדוקים הסוברים כי התורה היא חוברת הוראות ההפעלה של העולם].
והכלל הנקוט בידי: איפה שיש אנשים יש הפתעות.
אין כל רע בדרשנים. גם אתה ואני כאלה, אם נרצה או לא. ובני האדם לא השתנו כל כך כמו שהם רוצים לפעמים להאמין. אחרת לא היינו מתרגשים כל כך מטקסטים שנכתבו לפני אלפי שנים. לא היינו מרגישים שהם עלינו (לפחות אני מרגישה שזה עלי). כשלמדתי אצל הירש בכלל לא התעניינתי ברישום, אבל מיד הבנתי שהוא יודע דברים ורישום זה הכלי שלו להעביר אותם. וידעתי שגם אם הוא היה מלמד לעשות גבינה (עיסוק שרחוק ממני עוד יותר מרישום) הייתי הולכת ללמוד אצלו. כי מה איכפת לי הקנקן, וגם השאלה האם פסיכולוגיה טובה לכל מקום לכל זמן מעניינת אותי כקליפת השום (ברור שלא וברור שכן, לפעמים כשמניחים משהו לא שייך על משהו אחר מתקבלת תמונה מפתיעה). יש פסיכואנליטיקאים שהם עבדי השיטה ויש כאלה שמשתמשים בה כסולם לתובנות עמוקות ומשחררות. פנאטים יש בכל תחום, יש אפילו אנרכיסטים פנאטיים. זה הדבר הנפלא אצל אנשים, הם כל הזמן חורגים מהוראות השימוש.
נפלאים דברייך, והשורה האחרונה ממש שיר.
(ואני מצפה לכנס!)
🙂
גם אני!
בטח שאני דאדארשן וגם לץ-הגותי, אבל יש נאה דורש ונאה מקיים (שיש לו איזו תיבת תהודה ספרותית-תרבותית-הגותית-אמנותית-מדעית רחבה, או שאיפה שתהיה לו כזו), ויש מי שדורש בעזרת כלי אחד, משוכנע שמה שהוא דורש הוא כליל השלימות, ושלא נחוץ, לו רק לא עצמו, אלא גם לשומעיו, שום דבר אחר פרט לדרשתו.
אני מעדיף בהרבה את הדגם הראשון (שואף אליו, לא אוחז בו). היכן שיש פתיחות וסקרנות יש הפתעות. היכן-שהכל סגור בקליפתו, והאדם סובר כי הכל מפוענח ומונח לפניו, כולומאת. משם לא יכול לפרוח כלום, רק דופליקָטים. כאמור, זו אינה מתקפה על פסיכולוגים דווקא, יש גם שלל רבנים, מדענים ואנשי אקדמיה, שבהשאלה לנגינת גיטרה: יודעים לפרוט שלשה אקורדים ברמה בינונית, ובעיני עצמם, הם אמני גיטרה בינלאומיים מן המעלה הראשונה.
הפסיכואנליזה מבית מדרשו של פרויד וממשיכיו אינה מדע (כבר העירו על כך בשלהי המאה התשע עשרה, בין היתר, הפילוסוף אדמונד הוסרל, ולא רחוק בזמן, גם ישעיהו ליבוביץ). כמו קבלה, מיסטיקה, ספרות (גם שירה), היא מנסה להצביע על נטיות ליבו ומאוויו של האדם, ועל תנועותיו הפנימיות. לעתים באופן מבריק, לעתים באופן פורץ דרך ומערער מוסכמות, ולעתים באופן קרתני, מלא דעות קדומות ומייגע. רוב תובנותיו של פרויד נתהוו על רקע התרבות הוינאית של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים (ראי יחסו לנשים, לאימהות וכיו"ב, אם הספרות הזו היתה נוצרת כיום, דומני שהוא לא רק היה נחשב סקסיסט אלא גם גזען). הוא ודאי היה סופר, ודאי פרשן תרבות. אבל מדען? (בררר) ואת פרויד אני מעריך הרבה יותר מאשר את בטלהים, שבו איני מוצא סיבה להתחיל לדבר כלל.
לפרויד דווקא היתה "איזו תיבת תהודה ספרותית-תרבותית-הגותית-אמנותית-מדעית רחבה". הוא היה הרבה יותר מיתולוג ממדען לטעמי, לא צודק אבל מרתק. ובכל מקרה, זאת לא הנקודה, אני לא צריכה להסכים עם הנחות היסוד של מישהו או אפילו לחבב אותו – כדי להתעניין בו או כדי להתבונן במה שיצר. כל אדם וכל טקסט מבחינתי הם ראי שמלמד אותי על עצמי לא פחות מאשר על הכותב. שום דבר לא פסול מראש. גדלתי בבית שבו הרבה דברים היו פסולים מראש מסיבות אידאולוגיות וזה היה מצמצם וחונק.
ויש סיבה מעולה לדבר על ברונו בטלהיים. קשה להפריז בהשפעת "קסמן של אגדות" על ספרות הילדים בארץ. מו"לים, עורכים, מורים, הורים וכותבים – כמעט כולם הושפעו ועדיין מושפעים ממנו, מי באופן ישיר ומי באופן עקיף ומחלחל. כדי להשתחרר מההשפעה (המאד מזיקה שלו) צריך לעצור לרגע ולהבין במה מדובר (ויותר אני לא אומרת, אבל מן הסתם אפרסם פה את הטקסט אחרי הכנס. ולגמרי אבין אם תחרים אותו 🙂 בחיי).
אני לא מחרים אף אחד. אני קורא וקראתי הרבה דברי עיון, הגוּת וספרוּת שאינם לפי רוחי. אני חושב שיצא לי בימי חיי לקרוא הרבה יותר חיבורים שלא הותירו בי רושם, או שהיו בעיניי גרועים,
מאשר חיבורים שהוקרתי ושהולכים איתי הלאה. אני לא מחרים, ולא קורא לאנשים לא לקרוא, משום
שישנם אנשים רבים ולהם טעמים רבים ודעות רבות, ואפיונים נפשיים שונים לחלוטין מאלו שלי.
"קסמן של אגדות" לטעמי אינו ספר של סימני שאלה אלא ספר של סימני קריאה, ואנשים שכותבים כך זכאים למצוא לעצמם עדת מאמינים וחסידים (אפילו קל יותר להגיע כך לרשימת רבי המכר),לא אתווכח על כך, אבל גם לא אצטרף בקריאות עידוד.
"ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!" נשמע לך כמו קריאת עידוד?
יש שיטות סדורות כל כך שהן מצליחות לעקר כל התנגדות על ידי זה שהן מפרשות אותה במושגים על פי משנתן, כלומר מעכלות אותה חזרה לתוכן. גבולות העולם הופכות להיות אלסטיות עד חנק. אין דרך יציאה. זו כבר לא פרשנות, זו פרשנ-דתא…..
בחנל'ה ושמלת השבת יש בעיני קודם כל סיפור חסידי, גם ברקע הכפרי וגם בתוכן, החסיד נדרש לעשות משהו שמסכן את הוויית השבת הממשמשת ובאה, אבל בסופו של דבר ניצלת השבת וגם הופכת לסוג של פרס על המעשה הטוב שעשה. הניגודיות הבסיסית שחור-לבן (הפחמים השחורים, השמלה הלבנה, הירח הלבן) מוצאת חן בעיניי. היא מתקשרת לזמן הסיפור כי הראייה בלילה היא הרי ראיית שחור-לבן, ובאופן אישי לתקופה האחרונה שבה סרטים בשחור-לבן הם עבורי סוג של טיפול עצמי… מצד שלישי, אני , כן, מזדהה עם הפחמי, ועם תחושת האשמה שלו, הכפולה, היא באה לביטוי בעול שלו אבל גם בכתמים שהוא משאיר אחריו לאורך כל הדרך. ונהדר בעיניי, כמו שכתבת מרית, שהילדה שוות כוח לגבר שבסיפור. מה שלא סותר בכלל את הצער על השמלה שהתלכלכה, קשה לוותר על הרצון בשלמות… (והירח , בתור אחד שמשיג את שלמותו על ידי כך שהוא מחליף צדדים כל הזמן , מסוגל לכן לראות אותה על כל צדדיה ולנחם אותה)
(ואני נורא רוצה לומר שהעונש ששמו ברונו בטלהיים בא על הפשע ששמו אגדות האחים גרים, אבל אתאפק)
פשע?!
מרית, ברור לי שבעניין בטלהיים אנחנו מאותו צד של הבריקדה.
ההסתייגות שלי נגעה לחרמות.
באותה מידה, אני גם לא מחרים פוליטיקאים, אמנים של תרבות פופולרית, וזמרי אופרה.
בכוונה נקטתי בשלוש הדוגמאות האלה היות שאני סובל מחוש שמע רגיש מאוד,
כך, שנניח נאום בחירות, דיסק של אבבא או הקרפנטרס, או תקליטור אופרה,
יכולים לגרום לי לויברציות בלתי רצוניות, עד כדי אבדן הכרה (לפעמים, אני מתגונן על ידי
עזיבה מיידית של החדר).
ובכל זאת על אף שמדובר בדברים המסבים לי נזק, אני מודה בפה מלא בכך בכך שקהל רב מוצא באותם הדברים ממש הנאה מרובה, ואיני יכול שלא להכיר בכך שאני הוא החריג.
כך שכנראה שאהנה מאוד מן ההרצאה הכתובה שלך על בטלהיים (לא יכול להגיע, בהצלחה מקרב לב לך ולעמוס), אבל מסופקני האם היא תצליח לגרום לחובביו להפוך את ליבם.
מרית, קודם כל בקשר לחנל'ה ושמלתה, עצם זה שהיא מגלמת את תפקיד החסיד בסיפור הוא בעיני סוג של מהפכה, מגדרית וגילית, וזה כיף :)
בקשר לאגדות האחים גרים…..
למשל הדמות של מלכת שבא כפי שהתגלגלה מהסיפור המקראי אל הפרשנויות של חז"ל, לברית החדשה, לאיסלם ולאפוס האתיופי. מהמפגש בינה לבין המלך שלמה נולדו גרסאות מצחיקות למדי כמו הסיפור המוסלמי שטען שהשדים שהיו מקורבים לשלמה חששו שיתחתן עם מלכת שבא ולכן הציעו לו לבנות רצפת זכוכית שתחשוף את טבעה השדי – שוקיה שעירות ורגלה רגל חמור (בעקבות הגילוי שלמה שלח לה תכשיר להורדת שיער) או ציניות, כמו חז"ל שתהו על כוונת הפסוק שבו נאמר ששלמה "נתן לה את כל חפצה", מה כבר יכול להיות חפצה של אישה אם לא בילד.
בקיצור, מכל זה נולדה רכילות כאילו-פרשנית שהפכה בחלקה לספרות, אבל אי אפשר להתעלם מהדריסה השיטתית שעברה הדמות שלה לאורך השנים – ממלכה בעלת כוח, עושר, חוכמה ובטחון עצמי לא מבוטל, לאישה צרת אופקים , אוייבת העם היהודי (חז"ל נקמו בה על ההתרועעות של שלמה עם נשים נוכריות והעמידו לה צאצא בדמות נבוכדנצאר) ושדה…. (בברית החדשה היא מכונה "מלכת הדרום", עדה לעתיד ליום הדין שיבוא, אבל גם שם וגם באפוס האתיופי היא והנשיות בכלל עוברות תהליך הפשטה למימדים רוחניים ונשלל מהן כוח פוליטי וארצי.)
האגדות של האחים גרים נדמים לי כמו הסיפורים על רגלי השדה של מלכת שבא, יש בהם הומור וקסם, אבל גם עיוות לא מבוטל (הם מזכירים לי את האורקים המפלצתיים שסארומן הקוסם יוצר ב"שר הטבעות", שהיו בעצם אֵלפים שהושחתו….) נוסף לזה האגדות האלה שהתגלגלו במשך זמן מה הוקפאו בידי האחים גרים ולא הוסיפו להשתנות, למרות שאנחנו השתנינו…. אפשר כמובן לטעון שדרכי הפרשנות שלנו לסיפורים התפתחו ומוסיפים להתפתח, ושזה הדבר החשוב, אבל בעיניי אלה כמו הפרשנויות החדשות להלכה – במקום להודות שדברים רבים בתוכה שגויים מאוד ומחוסרי כל בסיס, יש אנשים שמוסיפים לעבד אותה מתוך מחשבה שהיא אמת מוחלטת ושרק צריך למצוא את הנוסחה המתאימה, התיווך הנכון, שיישבו בינה לבין אורח חיינו העכשווי. באופן דומה גם אגדות קיבלו מעמד קדוש למחצה, כל מה שצריך הוא לפרש אותן באופן הנכון כדי לרדת לאמיתות שבלי ספק חבויות בהן. לכן בחנל'ה ושמלת השבת יתגלה אונס מושתק, והיפהפיה הנרדמת בעצם מתמודדת עם 'קללת' המחזור החודשי.
ואולי הטענה שלי נלוזה ופשטנית כמו של הגיבור של "בכבלי השיכחה" של היצ'קוק. ברגע מסוים הוא אומר לפסיכואנליסט שמטפל בו, "פרויד? איזה שטויות!", והמטפל משיב לו בנחת ובמבטא יקי למשעי, "שטויות. פרויד זה שטויות. ואת זה אומר חולה אמנזיה בעל תסביך אשמה שנאשם ברצח….." (הוא גם נדבק בחיידק טקסים, המסכן. הוא מתעלף במהלך הסרט לפחות חמש פעמים, אם לא יותר 🙂 )
(…..ופתאום אני אומר לעצמי, דרך ששוללת היא לא דרך (כלומר, בפשטות, היא לא-דרך….) אני הלוא נהנה מכל העושר הזה, ולא הייתי רוצה שברונו בטלהיים ינזוף בי בקולה של אימה של כיפה אדומה: "לך כיאות ואל תסטה מן הדרך…." או שיתלונן בפניי שהעובדה שמילאה את הסל שלה בפרחים, בניגוד למצוות האם, הפכה את כיפה אדומה ל"ילדה אדיפאלית רודפת תענוגות…" אני דווקא מקשיב לקולו של הזאב: "ראה מה יפים הפרחים סביבך. מדוע אינך מתבונן סביב? ודאי אינך מקשיב אפילו לזמרתן היפה של הציפורים. אתה צועד בדבקות ובריכוז כאילו היית בדרכך לבית הספר, ואילו כאן, ביער, הכל חוגג.."
אני דווקא רוצה למלא את הסל שלי בפרחים, מכל הסוגים, ולמען האמת גם רגל שעירה של מלכה בדימוס שיש לה שיג ושיח עם שדים משמחת אותי ולא הייתי רוצה להעבירה מן העולם….
(כאילו שיש בכוחך, טמבל.)
קוף, כבר ענית לעצמך ואני מאד מסכימה, דרך ששוללת היא לא דרך (זה גם קשור לוויכוח הקודם שלי עם שועי) ותמיד יותר מעניין להתבונן מאשר לשלול. ובכל זאת כמה הערות. ראשית, הסיפורים על מלכת שבא הם כיום (לפחות בשבילי ובשביל רבים אחרים) הסיפורים על חז"ל. על הפחד שלהם מנשים חזקות ועל התשוקה שלהם להציץ מתחת לשמלתן (כמו הבנים ביסודי, שהיו נועצים שבר של ראי בין האצבע לסנדל). כי כל הסיפורים הם גם פורטרט עצמי של מי שכתב אותם, בין אם הוא התכוון ובין אם לאו (ואז זה אפילו יותר עוצמתי כי זה לא מודע) וגם ראי של מי שקורא, של מה שהוא רואה ברגע נתון, מה שרלוונטי לו. ואני לא חושבת שבני אדם השתנו עד כדי כך. הנפש לא מתחלפת כמו משטר. האבולוציה שלה היא הרבה הרבה הרבה יותר איטית. באמנות ובספרות העתיקה נמצאים הזרעים של הדברים הכי עכשוויים ועתידניים (וגם הרבה דברים מיושנים, אז מה) אני מצטטת מסוף הפרק הראשון של "סיפורים יכולים להציל", אחרי שאני מצביעה על צרימות פמיניסטיות בסיפור שהרזאד:
סיפורים מבטאים בין השאר את הנורמות של הזמן ושל המקום שבהם נוצרו. חיי נערות היו, ועודם, מבחינות רבות, זולים מחיי גברים. זה מקומם ומעורר קריאות להחרים או לעדכן סיפורים, לתקן את הדמות הנשקפת בראי. אבל אי אפשר להסיר קטעים ממאירים מסיפור כמו שמסירים גידול; אי אפשר לדעת לְמה הם מחוברים ואיזו אמת חיונית תיפגע בתהליך. וזה גם לא נחוץ, כי כפי שכתב פעם בורחס, "הזמן ההורס מִבצרים מעשיר את השירה." משמעותה של יצירת אמנות אינה נתונה מראש אלא משתנה ומצטברת במשך השנים; כל סיפור הוא בו-בזמן דיוקן עצמי של מי שיצר אותו, ומראָה המשקפת קורא בכל רגע נתון; כשהייתי קטנה, ראיתי בסיפורו של שַׁהְרִיָּאר [המלך רוצח הנשים] את הייאוש הרצחני שאיכל אותי מבפנים (אם כי לי לא היתה, למרבה המזל, אפשרות לממש אותו). רק אחרי שנים, כשנרפאתי סוף סוף מכעסי, הבחנתי בנערות המתות. הן באו אלי בחלום. כך התחלתי לכתוב את בנות הדרקון (אבל זה כבר סיפור אחר).
ובכלל אין דבר כזה "אגדות האחים גרים" במובן שאתה מדבר עליו, זאת רכבת שדים שנעה בין הפמיניזם העתידני של "בת האיכר החכמה" http://wp.me/pSKif-dl9 לפרגמנטים אנטישימיים, לסיפורי שטות, לסיפורים עמוקים ועשירים ופסיכולוגיים כמו הדייג ואשתו http://wp.me/pSKif-gSL או ליריים טרגיים כמו הנעליים השחוקות ממחולות. אני חושבת שהאחים גרים פשוט ידעו לכתוב היה להם מרקם לשוני והומור ופיוט, אבל זה לא נכון שהאגדות קפאו עם בואם. הסיפור העממי הוא פשוט כבר לא אמנות חיה כמו שהיה, האבולוציה עברה לקולנוע, לעיבודים של דיסני ופיקסר, וגם לעיבודים מרחיקי לכת יותר (נניח היפהפייה הנרדמת של "דבר אליה" האלמודוברי או אפילו "מי מפחד מהזאב הרע?" הישראלי) ובספרות לניל גיימן וקלי לינק שהופכים ומערבבים ומותחים וכן הלאה והלאה.
האגדות לא קבלו מעמד של קדושה אלא מעמד של קלסיקה ואלה שני דברים מאד שונים. בקדושה צריך לקבל את מה שיש, קלסיקה מחליפה צבעים, כל פעם מגלים בה משהו חדש.
ויכולתי להמשיך אבל די.
(את צודקת מרית, מה לעשות שלפעמים אני על הלא-דרך. והכל מתפרק לי כמו קליגרפיה יפנית בהילוך לאחור 🙂 )
קוף, גם קולומבוס רצה להגיע לאיי הודו ותראה לאן הוא הגיע (אגב ההתפרקות בהילוך לאחור).
מרית וקוף, הדברים המעניינים מתחילים לקרות כשלא נמצאים על הדרך הסלולה,
זאת גם הסיבה שאני מוקיר בעיקר אגדות שאין בהן התפתחות לינארית צפויה וגם לא פרשנות תימטית צפויה מראש.
בעצם כשחושבים על כך כמה וכמה מן הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע והטלוויזיה
של שלהי שנות השמונים וראשית התשעים (התקופה בה הייתי תיכוניסט) היו מודרניזציות
של אגדות שנעו בדרכים לא ידועות: "מלאכים בשמי ברלין" (ונדרס), "קטיפה כחולה" (לינץ'), ו"פישר קינג" (גיליאם) — שלשתם הפכו לי המוח (ונדרס עשה את זה קודם עם "פריז, טקסס").
הייתי מונה גם את "נרדפי החוק" (ג'רמוש) שהוא בכלל לא סרט על בריחה מן הכלא; ואת "אמון הדדי" (הרטלי), שהוא בכלל לא סרט מתבגרים מרדניים– הם אגדות מודרניות נפלאות עד מאוד.
הייתי שמח לספר אותם לכל מי שמעוניין/ת לשמוע הרבה לפני "פינוקיו", "כפה אדומה" או "חנה'לה ושמלת השבת".
שועיקי, אפשר להיות הינדיק גם אצל השולחן.
וגם – חלק מהיצירות שהזכרת אהובות גם עלי מאד. אני לא מבינה (באמת לא מבינה) את הצורך לשפוט ולדרג. הררכיות הן עניין כה מייגע ונוקדני (או לחילופין כל כך מצעד הפזמונים).
מרית, את כל הזמן משמחת אותי 🙂
[hear hear וקרקור תרנגול]
שועי, אני מסכים איתך באופן מרגיז ממש (גם כי אני מרגיש קוף אחרי בנאדם (בצדק, כנראה), וגם כי לפעמים יותר כיף לא להסכים 🙂 ), אני בכלל בעד הוצאת סרט-קלטת, כלומר כזו שבה מספרים לך את הסרט. יש לי חברה שנוהגת לספר לי מדי פעם סרטים שהיא רואה ואני חווה אותם לפרטיהם (טוב, היא גם מספרת נפלאה) , אבל אולי זו בכלל המצאה של הנביאים הקדומים, שהיו מדבבי חזיונות ואמני סרט-קלטת דגולים.
כל העולם מלא דירוגים, השפה מליאת מדרגים; ולמרבה הצער, גם המבט של כולנו אינו נטול כח-שיפוט. הדרך ל"תמימות שניה" הוא ארוך ומפותל. למשל, גם אם אני חווה את עצמי כאנטי-הייררכי וכטיפוס שיוויוני למדיי, מדי פעם אני רואה את מעשה ידיי טובעים בים (אגב, זה קורה בעיקר כשאני אומר שירה, וזו הסיבה שתמיד אח"כ נתפס לי הגב). אי אפשר לברוח מזה.
יש איזה משפט יפה מתוך הגו'נג יונג (דרך האמצע וקיומה), אחד מהספרים הקאנוניים של סין הקיסרית, האומר כי החכם תמיד ייבחר בדרך האמצע (האיזון), הצרה היא שאין מי שמצליח להתמיד בדרך הזו יותר מחודש ימים.
פעם סיפר לי רופא אלטרנטיבי (רפואה סינית) כי לדעת האסכולה כיום גם בקפה נטול קפאין יש את אותו הקפאין,משום שהקפה שומר על הזיכרון של החומר.
מה שנפלא בזה הוא שזה מסביר כיצד כל אדם יכול להיות בו זמנית גם הייררכי, שופטני, נוקדני, נקדני, חסר-רחמים וגם נטול פניות, תמים, שיוויוני, רחמן, עניו, בור סוד, לומד מכל אדם, גם אם הוא פונה לכיוון זה אור אחר, תמיד נשמר בו זיכרון של מה שהוא היה לפנים, וניבט לנגד עיניו.
(ואני בענייני הקטנוניים: איך יבדילו בין סרט-קלטת בשחור לבן לסרט-קלטת בצבע…? האם זה יהיה בטכניקה סוגסטיבית כלשהי, למשל חזרה מרובה על המילים שחור ולבן, הדגשת חית ועין גרוניות לעומת חית ועין נטולות אופי, הכנסה פתאומית של אלמנטים מסוימים לסיפור – מעברי חצייה, זברות, מייקל ג'קסון? או כותרות משנה, למשל "צייד לבן, לב שחור" לסרטי דיקטטורים, גנגסטרים ומפיונרים (- מקפלי מפיות במסעדות. כשלעצמם אנשים נחמדים, רק האיגוד המקצועי הקשוח שלהם מוציא להם שם רע.)
שועי, נכון שהעולם מלא דירוגים וקשה לברוח מהם אבל אני עדיין מנסה. דירוגים זה מכליל (והכללות "זה המוות" כמו שהמורה שלי לבלט היה אומר) וגם סותם שיחה ויהיר. אני מעדיפה להתבונן בדברים במקום לדרג אותם. זה משחק הרבה יותר מעניין ומהנה. והפיסקה האחרונה נפלאה.
אנונימי, החשיבה האנליטית היא כח נפלא הוא מדרג, הוא מבחין, הוא מבדיל, הוא מודד, הוא נותן לכל אחד את חלקו בפרספקטיבה; החשיבה הדמיונית עושה כל מיני סינתזות משונות, מהלכים לא עקביים, דילוגים שלא ממש מתקבלים על כל דעת, חלקם לגמריי מופרכים. את הראשונה אנחנו צריכים כדי להבין את המקום של כל דבר בעומס הבלתי נתפס שמתגלה בכל רגע לנגד עינינו וכדי להבין את חלקו המוגדר ביישות הזאת, שאם לא היינו מבינים בה אפילו מלאכותית מה מעלה ומה מטה ומה לצד זה ולצד אחר, היינו מאבדים אחיזה. את השנייה, בתור מה שיכול להטיל תיקונים ושינויים (גם שיפורים) באותה היישות. רוב התגליות המדעיות הכי יוצאות דופן ראשיתן היתה באינטואיציה מלומדת, שקשה לומר שהושתתה על הכושר האנליטי של החשיבה– הרבה יותר על הכח המדמה שבה. הדמיון פחות מגביל, ועל כן פחות מוגבל, והוא אינו מסתפק ביישות הזאת העומדת בפתח העיניים. הוא חותר אל יישויות אחרות.
מרית, תודה מקרב לב על הדברים לגבי הפיסקה האחרונה ההיא. אט-אט יישלמו כל עוונותיי,
ואוכל להיות ילד אמיתי כמו כל הילדים או (Plan B) לברוח עם הקירקס (-:
הוי שועי, אילו הייתי יודע מניין דברים באים, מה בא מן החוץ ומה מבפנים וליתר דיוק מהו שבפנים ומהו שבחוץ, הייתי גם אני יושב מאושר בפתח עיניים, עם פתיל וחותם ומטה / מסודרים לפניי כמו בקלף השוטה / ושותה ושותה ושותה / לא קפה עם או בלי קפאין, בשבילי – הטאו בתה
ואף על פיכן נוע ננוע/גם אם לעתים הכל די צלוע
ואף על פי כן נבחן ונבחין/ מי כתב את הטקסט ומי המלחין
וכאן נפגשים המדע והדאו/ וצליל המדוע מפכה באזניי
מעבר להר הקצפת
יושב המדוע-ו-לאמה
ולצידו, על כרית, לאמה-ככה
ופותרים מי מתי וכמה
משחקים בחמש אבנים
ושבץ נא וארץ עיר
והכל בשתיקה, כי יש שלט:
את השלג לא להעיר
וחושב המדוע-ו-לאמה:
התבלבלתי. מה קודם ומה אָחָר?
ומהרהרת הלאמה-ככה:
תטיל קובייה ונבחר.
אלוהים לא משחק בקוביות,
אך לא ברור יחסו אל הפּוֹקר
הוא האחוז בלבטי-ההיות
המעריב ערבים ורן עם כוכבי-בּוֹקר
למשל, זה שפעם חטפתי שלונסק
עוד לא עושה אותי שלונסקי
וזה שקראתי עגנון… נו, טוב,
הרבה לפני כן הפכתי אגנוסטי
ולכן הלאמה והמדוע (המדע והדאו)
עשויים להיות ערבים לאזניי
ובכל זאת מסתמא כמישור מתכופף
תמיד אעדיף את השביל העוקף
לפיכך כשאני נתקל בשכוי
שנתנה לו בינה אף תושיה
אני מציב לפתחו בקשה חרישית:
נראה אותך מטיל קוביה.
ועוד אוסיף עתה, בבעתה,
שלא ברור יחסו של האל ל-Streap Poker
ומה זיקתו כלפי הפשטה
🙂
שועי,
יש לָמָה שלא נועדה לרכיבה
אלא רק לעופף גבוה
אם רותמים אותה לתשובה
אבודה היא, תמה לגווע
ובכל זאת הרבה יותר לָמוֹת
חוצות ארץ ולא שמים
מדוע זה ככה? פשוט:
קצוצות הן אברה וכנפיים
(אבל עת יחולק לעולם קלף הבוקר
אעמוד ואציץ עם מלכה ועם ג'וקר:
-"זאת אילת השחר שקמה?"
– "לא, טמבלון. זאת הלָמָה….")
ק',
יש תא מרבוטה
ויש תה טיבטי
ויש תעזוב
ת'שגריר האוזבקי
הוא חף מכל פשע
הוא זך כשמיים
ויש גם אומרים
הוא הולך על המיים
ויש מכבירים עוד:
למֶה ומדוע?
כאילו היה השגריר צעצוע;
אבל הוא דיפלומט
ואמן השחמט
ובספל תיוֹ שם ממתיק ציקלמאט
ובספל תיוֹ שָׁטים שם צִיִים
ושטויות שם צפות, ולֵצים– כּאִיים
ותמימי הדעים– בינותיהם כצפרדעים
מנתרים ומנתרים (מחזה די מפעים!)
ולכן לא מדוע, לא למה, לא דאוּ
תעזוב ת'שגריר האוזבקי
האוּ האוּ !!
שהזיז את הגרב
מבוקר עד ערב
ושכח את פני-הפוקר
מלילה עד בוקר,
וגם אם ניצח
זה עלה לוֹ ביוקר,
[הוא כבר לא יקודם;
לא יהיה לניוּ-יוֹרקר],
אז במחילה,
עזוב ת'שגריר
אחר כך מתפלאים
שהופך קצת סגריר!
והשדירה בעצבות צהובה היא נמסכת
מרגישים כמו קלפים, שעומדים בּשלכת
ואז יודעים כי הנה תם היום, ושב אל מיצוֹ
וגם השגריר האוזבקי שוב אל ארצו.
בשורה האחרונה: "שב אל ארצו" (-:
שועי,
לעולם לא אגע בשגריר האוזבקי.
אני מאוהב בנערה בשם בקי.
פגשתי אותה ביריד. ביריד ההבלים.
לא. לעולם לא ארצה נערה ושמה בקי.
אני מאוהב בשגריר האוזבקי.
מצאתי אותו בארון. בארון של אדון בטלהיים.
הוא התחפש לשמלת כתפיות –
אני הייתי מלכת הפיות.
לא, אני הייתי צפוד במקטורן
הוא – קשור לקולב כמו לתורן..
(סירנות צפרו כמו קיטור
כשכיסינו זה את אוזניו של זה,
לפי תור)
ושנינו ביחד הבענו
שלוש משאלות.
והחזקנו קולב כמו אומגה –
וגלשנו לאורך ארון השמלות.
(נפתחו שם כמה רוכסנים
כשגלשנו אלכסונים!
ושלוש משאלות התמלאו עד תום
בצבע אדום-כתום!
טרוף טורפתי בידי האריה
והוא- בפי מכשפה!
אבל שוב התאחדנו עם גוף ועם נפש
כשחלפה בנו אותה מחשבה!)
אנחנו הולמים זה את זה. זה בזה אנחנו הולמים:
אני אנאלי, בנאלי,
והוא – וגינאלי.
אני עץ אדיפלי, הוא – אפיסק או פאלי
אך יש לו פיצוי: חרדת סירוסין
ועל כן נחגוג חגיגת אירוסין
שכן שנינו ממש מתאימים.
(הרבה משוררים דגולים מתחילים בקוף: קטולוס וקיפלינג וקיטס….. ורק אני מתחיל ונגמר בקוף, הרהר הקוף בעוגמה, אך מיד פנה להכין לו תה ממי גשם (על חשבון החורף שיבוא)
לי 🙂
שועי וקוף, אל תפסיקו… (זה כמו דו קרב משוררי מימי הביניים)
מבין משתתפי הכנס, כדאי לציין את עמוס נוי הוותיק, בשעתו מבקר ספרות סימפאטי וחד-אבחנה. שווה לשמוע אותו.
אתה צודק. עמוס נוי הוא מיקירי עיר האושר וגם פרסם פה פוסט אורח נהדר http://wp.me/pSKif-iJM