כתם הדם בספרייה. איור ואלאס גולסמית 1906
…
לפתע השגיחה עינה של מרת אוטיס בכתם אדמדם כהה שנראה על רצפת החדר, ליד האח. כיוון שהאשה האמריקאית לא ידעה כלל מה פירושו של כתם זה, פנתה אל מרת אומניי ואמרה:
"נדמה לי שמשהו נשפך שם!"
"כן, מאדאם," ענתה סוכנת המשק בקול חרישי, "דם נשפך באותו מקום."
"מה נורא!" קראה מרת אוטיס, "אינני מחבבת כתמי דם בחדר הספרייה. יש לנקותו מיד."
האישה הזקנה חייכה וענתה באותו הקול החרישי, המסתורי:
"זהו דמה של הליידי אלינור דה-קאנטרוויל, שנרצחה במקום הזה, בידי בעלה, סר סיימון קאנטרוויל, בשנת 1575. סר סיימון האריך ימים אחריה תשע שנים, ונעלם לפתע באופן מוזר, ובמסיבות מעורפלות ביותר. גופתו לא נתגלתה לעולם. אבל רוחו החוטאת מוסיפה לשוטט על פני הטירה. כתם הדם משך את תשומת לבם של אורחים ותיירים רבים – אבל אין שום דרך למחות אותו."
"הבלים!" קרא ואשינגטון אוטיס "אני בטוח שתמיסת הניקוי המפורסמת של חברת פינקרטון תסלק בן רגע את הכתם העתיק הזה."
מתוך, אוסקר ויילד הרוח מטירת קאנטרוויל תרגם א. כרמי (וכאן נמצא כל הטקסט באנגלית)
הלורד קנטרוויל רצח את אישתו. אחיה הרעיבו אותו למוות בנקמה. ומאז הוא מסתובב במסדרונות ומבעית את כל מה שנקרה בדרכו. הטירה נמכרת לבסוף למשפחת אוטיס האמריקאית: אבא אמא וארבעת ילדיהם: ואשינגטון, וירג'יניה וזוג תאומים שובבים. האמריקאים כופרים בקיומן של רוחות (בטענה שאם היו רוחות כבר היו מוכרים אותן באמריקה). וגם אחרי שהם מכירים בקיומן הם מתייחסים למעלליו של הרוח בענייניות מעליבה ומציעים לו שוב ושוב פתרונות שכמו נלקחו ממודעות פרסומת. התאומים שוברים את רוחו בסדרת תעלולים נגדיים (יש לי חשד שהתאומים של ויילד היו ההשראה לכתיבת "כופר נפשו של הצ'יף האדום", סיפורו המרנין של או. הנרי על זוג פושעים שחוטפים את ילדו של ראש העיירה בשביל כופר, והוא מתעמר בהם כך שהם משלמים לאביו כדי שיקח אותו בחזרה).
קראתי שהסיפור של ויילד מבקר את סיפורי הרוחות האנגליים. ייתכן. הוא לא פחות עוקצני כלפי המטריאליזם האמריקאי: 'מה שלא מוכרים לא קיים', ו'אין בעיה שאי אפשר לפתור בעזרת מוצר כלשהו', זו ההשקפה של משפחת אוטיס על רגל אחת (בעברית אגב, יש לסיפור גם תת כותרת: "רומן חומרי-רוחי". לא ברור לי מטעם מי).
מתוך NUR DU, מופע שיצרה פינה באוש בארצות הברית, על ארצות הברית. וכלל סדרת תמונות מופרכות שהוכתרה במילים: !very practical. (שימו לב לעכברים הלבנים).
*
מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי)
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.(דוד אבידן)
ובכל מקרה, אני לא פה בגלל הסיפור (המלבב לכשעצמו) אלא בגלל כתם הדם. תמיסת הניקוי של חברת פינקרטון אמנם מעלימה אותו אבל למחרת הוא שב ומופיע, וגם למחרת, אף שדלתות הספרייה נעולות והמפתח שמור היטב עם מר אוטיס. האמריקאים לא מוותרים, הם ממשיכים לנקות את הכתם והוא ממשיך להתחדש, ובמשך הזמן גם משנה את צבעו, לתמהונם; פעם הוא אדום חיוור וכמעט ורוד ופעם אחרת ארגמני ואפילו ירוק. בסוף הסיפור נפתרת התעלומה: הרוח שהתקשה באספקת הדם, גנב את צבעי המים של וירג'יניה בת החמש עשרה, כדי לתחזק את הכתם.
הכתם הזה דיבר אלי מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, מִטעמים שונים ומשונים.
החל משאלת הצבע – האם דם ירוק עדיין נחשב לדם, האם דם סמיך מ(צבעי) מים? שאלה פילוסופית וארס-פואטית עם דם כחול בזווית העין.
ואפילו יותר משאלת הצבע נמשכתי לפיוט הקריר: לא עוד כתם דם קמאי שזועק מן האדמה (או לחילופין, מחבלים עם דם על הידיים), אלא רְאָיה פורנזית-פיוטית על רצפת הספרייה (אלא מה).
ולא סתם ראָיה אלא פיסת תפאורה בזעיר אנפין. במאמר מוסגר אפשר להוסיף ש"הרוח מטירת קנטרוויל" הוא מעין פארסה על-טבעית ואפילו מסה על תיאטרון (כשם שהמלך הצעיר של ויילד הוא מסה על תולדות האמנות). כתם הדם בספרייה הוא רק הערת שוליים לסדרת "התמונות החיות" שהרוח מביים בקפדנות ומכתיר בשמות מצלצלים כמו "יונאס התועה – או חוטף הגופות האובד", "רופרט האיום או הנסיך ללא ראש" וכיו"ב. ברור כשמש שויילד התענג על עיצובן. ואולי עוד אכתוב על זה יום אחד ובינתיים אני עוד בכתם.
בעבדוּת, בסיזיפיות שגובלת בהפרעה טורדנית-כפייתית, בכתם כמשל על הדחף הכמעט מכני להאכיל את האשמה ולתחזק אותה, גם אחרי שהאספקה הטבעית נגמרה.
*
ומה היה בסוף?
ובכן, צבעי המים הם חצי הדרך בין דמה של הנרצחת לבין הדמעות הטהורות של וירג'יניה (כשמה כן היא, בתולה) שתגאל את הרוח לבסוף ותמציא לו מנוחה. וירג'יניה תתפלל בשבילו ותבכה על חטאיו כי דמעותיו שלו יבשו. ככה זה אצל הקתולים. ואני? לא בכוונה יצא לי פוסט ליום הכיפורים, ואני בכלל לא מאמינה בתפילות. רק בחשבון נפש שמוביל לתמורה פנימית.
כמו בסיפור הבודהיסטי על האיש שנשבע לרצוח אלף איש בזעמו. הוא היה כורת את אצבעותיהם של הקורבנות ומשחיל אותן על מחרוזת שענד לצווארו (ולכן קראו לו אנגולימלה, שפירושו בפאלי "מחרוזת אצבעות"). אחרי 999 קורבנות הוא נתקל בבודהה שריפא אותו מכעסו. אנגולימלה חזר בתשובה והפך לנזיר נודד. יום אחד זיהו אותו כפריים ותקפו אותו באבנים ובמכות. הוא לא כעס ולא התגונן. הוא רק בכה מרוב חמלה על התוקפים. גם הוא היה אומלל כמותם, מרוב זעם פגע בעצמו ובאחרים.
יום אחד גם אני ארפא מכעסי.
מאחלת גם לכם.
*
עוד באותם עניינים
חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
עוד כתם דם – הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון
ללמוד פחד (האחים גרים מקדימים את משפחת אוטיס)
*
בלי קשר אבל חשוב:
עדיין נותרו מקומות בחממת האמנים של הקרון לשנה הקרובה.
לפרטים Dalia@traintheater.co.il
*
עיר-האושר 
מקסים. תודה רבה. הרוח מטירת קנטרוויל היה אהוב עליי עוד כשיצא בספריית תרמיל. תמיד ראיתי בו פארודיה גם על האנגלים וכמובן על האמריקאים, שהענייניות הנאיביות שלהם מאוד קסמה לאנגלים. מאחלת לך לנוח מכעסך. מניסיון, התחזוקה שלו שואבת הרבה מאוד אנרגיה. חתימה טובה.
נזכרתי גם ב"בעלטת" של אמיר גלבע שמקבל כאן מובן חדש 🙂
בעלטת / אמיר גלבע
אם יראוני אבן ואמר אבן יאמרו אבן.
אם יראוני עץ ואמר עץ יאמרו עץ.
אך אם יראוני דם ואמר דם יאמרו צבע.
א ם י ר א ו נ י ד ם ו א מ ר ד ם י א מ ר ו צ ב ע .
וצמררת אותי בשורה האחרונה… כלומר בזו שלפני האחרונה. מי שיודע בדיוק מה לאחל לעצמו, אין אלא לענות אחריו אמן. אז: אמן 🙂
אינשאללה, אמן ואמן
בגללכם חזרתי לשמוע את פוליאנה פראנק. רחמים בני אדם.
הכתם הוא אני
אלא שהוא האני האמיתי שחוזר וצץ באין סוף צורות כל פעם שהאגו,כמימושו כיצור חברתי,מתעקש למחוק אותו כחריג ומציק ולא ראוי ולא נחוץ ולא יעיל
אם ואחות, תודה רבה. אני עובדת על זה. למה פוליאנה פרנק?
לי, במידה מסוימת השיר של גלבוע זה ההפך. זה מזכיר לי יותר את העבודה של דניס אופנהיים שבה הוא שכב במשך חמש שעות בשמש, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף ואחר כך כתב: "אני מניח לעצמי להיצבע… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות." הנה http://oneflightover.wordpress.com/2012/06/14/58/
תודה, אחותי.
ארנסה, מראש יש בכתם הדם משהו מאד הישרדותי ואתה כרגיל סוחב את זה לקצה הקצה. מזדהה.
יש לה ביצוע מצמרר לשיר הזה, אבל לא רציתי להביא לינק, כי יום כיפור וגו'…
מאוד מעניין, אופנהיים. תודה. מעניין שדווקא ספר הוא האובייקט שמכסה, ודווקא במקום שהוא מכסה לא מתאדמים… ממש בשבילי 🙂
לתחושתי האופנהיים הזה,וגם זה מאוד קשור לכתם,פשוט ניסה לבטא תחושה של חוסר הפרדה בין הגוף לבין הידיעה,שזו בעצם,מכיוון מסויים,גם ההפרדה הכי גדולה כי המופשט ביותר הוא גם החושני ביותר
אם ואחות, הה, תודה 🙂
ארנסה, וגם לי, ברור שזה קשור, רק שזה הכיוון ההפוך. כמו שפעם יעקב העיר פה (לא זוכרת באיזה הקשר) שחיפצון זה כמו האנשה, זו תמונת ראי, לא זוכרת את המילים המדויקות שלו אבל זה היה הרעיון. והמופשט ביותר הוא גם החושני ביותר זה בדיוק מיצגי גוף (וויטו אקונצ'י אהובי).
כתם הדם של רבין פתאום עלה בי
איזה יום כיפור!
נידבת לי את חתימתך מרית, תודה!!! אולי באמת אזדקק לך. אבל גם אוכל להחזירה אם יהיה לך צורך.. מקווה שלא…
לתחושתי,וזה באמת הדבר שאין מסובך ומורכב ממנו,וגם כמובן לגמרי פשוט,במקום שבו הגוף עצמו הוא הידיעה,המסר והמדיום הם אחד,המסכה זהה לפנים… ההפוך הוא גם ישר.
זאת אומרת,מקומות אלה,מצבים(יש זהות בין מקום ומצב) מגלמים גם רב כיווניות במידה שכל תנועה מתבטאת בו זמנית גם כהיפוכה.
מה שסוחף אותנו במיצגי גוף זה גם העובדה שהם מגלמים נסיון לשבור את המטפורה המקובלת של הראי,את הקוו המקובל בין הפאסיבי והסטאטי לדינמי ולאינטראקטיבי,
הראי חי,הדדי,כשותף שווה משקל ליצירת המשתקף בו
במצב כזה חיפצון הוא כמו האנשה ולהפך אבל המשמעות המוסרית והאתית של הדברים רק מתחדדת,שאיכשהו זה בדיוק המסר שנוטים להחמיץ ,ומסיבה מעניינת כשלעצמה,מול מסרים מורכבים כמו מחשבה פוסט מודרנית וכל נסיון אחר לייצג מורכבות שנראית כפשוטה ביחסים בין הנראה לסמוי
"המופשט ביותר הוא גם החושני ביותר", אמירה נהדרת, תודה, ארנסה.
אני זוכרת את הערתו של יעקב וכל מה שכתבתם אחר כך, ארנסה ומרית, על מיצגי גוף, קראתי בעניין.
איריסיה, קחי, בלב שלם. אני במקום אחר.
ארנסה, אני לא חווה את זה ככה, כאחדות (אולי גם בגלל שאני חשדנית כלפי אחדות, תמיד הייתי, ומסיבות טובות). אם אחדות, אז מסוג המטפורה או האוקסימרון, כשרואים בו בזמן את קו ההפרדה הוא מסומן בקווקווים עם ציור של מספריים למי שרוצה להפריד ולשבת במרחב שנפתח בין שניהם. אני חושבת שאחדות ובו בזמן סתירה, כמה שיותר גדולה, זאת סביבת הגידול המועדפת עלי.
לגבי המשמעות המוסרית והאתית אני עוד פחות בטוחה. כמה ממיצגני הגוף החביבים עלי הם – לא נגיד בלתי מוסריים, סתם אַ. הם פשוט מסיפור אחר.
לי, לא מצליחה להגיד את זה במילים אז בינתיים רק 🙂
לא מאמין בא מוסרי,הפסיכולוגים מתיימרים לזה וגם לכן אני מתעב אותם כל כך
ברור שהאחדות שאני מדבר עליה מורכבת ממה שנדמה לנו כהכי פרדוקסלי,וגם לכן כתבתי שהגוף כידע משקף בו זמנית כיוונים שנחשבים מנוגדים למי שמפריד בין המסך למסכה בצורה השגורה
האחדות עצמה היא סתירה,או לפחות נתפשת לנו ככך ,מזויית מסויימת ומסיבה מאוד טובה ומאוד מעניינת
והעובדה שהיא בו זמנית פותחת מרחב וסוגרת אותו מספרת ומאפשרת ואופיינית בצורה מאוד מוגדרת לתנועה לגוף עצמו כמייצג ידיעה
הבעייה של כל אדם המשתמש בשפה זה שהוא מוצא את עצמו אשם בכל המטען שהיא נושאת איתה,אומרים אחדות וישר כולם חושבים פטריוטיות,משפחתיות מסורתית או מפלגת הפועלים…
אלא שגישה כזאת שוללת מראש את הטעם לחיפוש אחר סיבת הקיום
אסור להשאיר את המונופל על המילים,על השפה,רק למי שהשתמש בה בצורה צבועה
כי אחרת כל נסיון לתאר דברים יצטרך לכלול כל כך הרבה מילים וכל נסיון לחיות יקרוס תחת מורכבותו
ארנסה, לא יודעת מה קראת ב-א מוסרי, אני התכוונתי לשילוב של שלושה דברים: אמנים שלא ניחנו במוסריות ראויה לציון, שמוסריות או העדרה לא היו בכוונות של העבודה שלהם, ולעתים קרובות גם לא בחוויה של מי שפגש בה. אפילו עבודה כמו Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ (שאי אפשר להתחמק משאלות מוסריות כשנוגעים בה) לא נוצרה מתוך כוונה מוסרית ואפילו לא מתוך מודעות לה.
שנית, בטח שהרתיעה שלי מאחדות קשורה במטען שציינת, אבל גם הגלגול המיסטי שלה מעולם לא משך את לבי. אני באמת ובתמים חיה בשלום ובאהבה עם סתירות. יש אנשים שהרמוניה מרגיעה אותם, אני נרגעת מסתירות.
וסיבת הקיום מעולם לא הטרידה אותי. אני פשוט שמחה להיות פה. גם כשאני עצובה אני שמחה.
לא מבין איך עצב או שמחה קשור לעניין בסיבת הקיום,אותי היא מעניינית גם כשאני עצוב ובמיוחד כשאני שמח,פשוט עניין שאין מרתק ממנו לטעמי ובוודאי שמקיים זיקה לשאלת האחדות,שחוץ מהגירסתה המיסטית יכולה להופיע ולהתגלות באין סוף צורות שונות ומשונות ולפחות לי אין ספק שאין ולו אדם אחד הפטור מנסיון כזה או אחר להתמודד עם קיומה או העדרה בצורה כזאת או אחרת,גם אם אינו מודע לכך.
לא יודע מה זה מוסריות ראוייה לציון ואיך להגדירה אבל אין לי ספק שלכל דבר,גם ללא כוונה וללא מודע,יש גם היבט מוסרי,ובוודאי שכל העבודות של מרינה מתמודדות עם השאלה הזאת בצורה מאוד מאוד מפורשת .
שוב,כנראה שיש מי שמזהה מוסריות רק עם הטפה או אחדות רק עם נאומים של ביבי אבל לדעתי אדם כזה מפסיד מגע חיוני עם עומקה ורוחבה של החוויה האנושית ובכלל.
הכעס באמת מזיק מבפנים ומתפשט כמו חלודה. מאחלת לך להירפא ולהתנקות מאלו שעדיין ישנם .אבל את יודעת, נוכחתי לדעת שיש כאלה שעד שלא יכעסו, עד שלא יתירו לעצמם באמת לכעוס, לא ירפאו מרגשות האשמה ( שלא במקומם, שקיבלו על עצמם שלא בדין) שגם הם מעכלים את הנשמה. לפעמים הכעס מרפא.
וגם – רציתי להירשם לחממה, פניתי פעם אחת למייל שפרסמת כאן בעבר. פניתי פעם שנייה ולא נעניתי.
ארנסה, זה לא קשור לסיבת הקיום. כתבתי שאני פשוט שמחה להיות פה. העצב בא לסייג את התמונה, זה לא שאני מתרוננת לי כל היום. לכל דבר יש היבט מוסרי. רק שלא תמיד הוא העיקר. יכול להיות שבשבילך זה כך, אבל לא בשבילי. ובטח לא בשביל מרינה אברמוביץ'. ובאמת מוסר זאת מילה נגועה בשבילי. בהטפות מוסר ובמוסר השכל. ובהררכיוּת (כן, גם בזה). חשוב לי יותר המעשה. יש אנשים (לא רק הבודהא, גם כאלה שאני מכירה אישית) שהתנהגותם מלמדת אותי.
מחסנאית, מהאשמה השתחררתי, מרגע שהבנתי שהיא פה רק להזיק. לכולם. במשך שנים השתמשתי בכעס ככוח, ומדובר באנרגיה גרעינית, אבל מיציתי את הצד החיובי והסוף לא נראה לעין. ואת צודקת בקשר לחלודה.
ובקשר לחממה זה ממש מכעיס לשמוע, מצטערת ומתנצלת. ובכל מקרה עדיין אפשר להרשם. יש יום ראיונות ב6 לאוקטובר ואם נצטרך נוסיף עוד. אם את עדיין רוצה תשלחי את הפרטים שלך למייל הזה Dalia@traintheater.co.il ותיעני במהרה. מבטיחה.
לא מבין את ההנגדה של מוסר למעשה אבל שיהיה
ארנסה, קבל מתנה. בהסבר כתוב שזה ייצוג משונה של מזל קשת, אני מכירה את זה כייצוג של מלחמה פנימית. http://www.flickr.com/photos/28433765@N07/3166490595/
מרית היקרה,
אני עוקבת כבר למעלה משנה אחרי הרשומות שלך. כולל קריאה אחורה וקריאת ספרך האחרון…
הן יוצאות מן הכלל ולא פחות מכך הדיונים בעקבותיהן.
שאפו.
שנה נהדרת,
טל
מרית קרובתי, קודם קצת מיתוס והיסטוריה, אח"כ דברים אחרים:
א. תמיסת הניקוי של פינקרטון אפשר שרומזת לאלאן ס' פינקרטון שהיה בעל סוכנות הבלשים הגדולה ביותר בארה"ב במחצית השניה של המאה התשע עשרה ועד ראשית
המאה העשרים. כל מי שרצה לשכור בלש-פרטי, שוטר-פרטי, מאבטח… היה פונה לפינקרטון. עד כמה שאני יודע זוהרה של הסוכנות הועם בימי המאבקים המאורגנים
באיגודים המיקצועיים. אילי הון שכרו בתחילה אנשי פינקרטון כדי לשבור את המפגינים. ואלו שברו קצת יותר מדיי עצמות, מכדי שהציבור ימשיך לחבב אותם.
ב. ישנה אגדה במדרש איכה רבתי על זכריה בן קבוטל שהיה נביא, וכהן ונרצח על ידי העם בקודש הקודשים ביום הכיפורים, מה שגרם לכך ששנים אח"כ היה שם כתם דם מבעבע. לדברי עורכי המדרש רק עם חורבן הבית נמחה הכתם ונח.
ג. כמי שסבל בחלק מן השנה החולפת מכתם שחור בשדה הראיה של עינו השמאלית. גליתי כי בכי עוזר לליבון כתמים (-: הרבה יותר מתרופות ובדיקות שהציעו רופאים.
ד. אותו הדבר לגבי כעס. רוב הכעסים הם דילוג מעבר לעצבות גדולה. כאילו שאם זה ייצא בכעס לא יהיה צורך עוד לחוש בעצב. אני מעדיף להישאר בדרך כלל בעצב. העצב לפעמים רק גדל והולך אבל לפעמים חלק ממנו נרפא לפתע. חלק ממנו לפחות. מסכים איתך שכעס הוא רעלן גדול. כלומר, עצב קל מאוד להמיר לצחוק (רוב ההומור שלי מקורו בעצב); כעס אפשר להמיר רק באלימות, ואין בכעס שום דבר מצחיק.
תודה,אני מכיר את זה כפסל של בודהה קטן העומד על לשונו של בודהה גדול ומצליב איתו מבטים,פסל שקניתי בוואראנסי ואיבדתי.
לדעתי ולתחושתי הדרך היחידה לפתור את הפרדוקס היא פשוט לחיות אותו,
כשחיים את הניגודים הם מייצרים את המרחב שבו הם נפתרים ולכן במצב כזה ההנגדות המסורתיות פשוט לא תופסות יותר
זה גם המקום שבו החושים מתיישבים עם המופשט
ולכן במצב כזה גם ישיבה על ספסל בשדרה מהווה אקט מוסרי ממדרגה ראשונה
טל יקרה, שמחת אותי מאד, שנה נהדרת גם לך!
שועיקי, באמת התחלתי מפוסט על דמעות, באגדות יש הרבה כוח-דמעות, אבל זה יצא ארוך מדי… המטפלת שלי בחזיונות גוף היתה אומרת שדם זה כאב, וכאן ובסיפור שלך זה גם אשמה, מימוש של כתם על המצפון, והדמיונות האלה כמסתבר, משותפים לבני אדם באשר הם. בתור מומחית-על לכעס, הוא לא לגמרי רע, הוא סוג של אנרגיה מטורפת, תלוי לאן מתעלים אותה, והוא יכול להיות גם מצחיק כמו כל הפרזה, הבעיה היא שהוא גם מסוכן. לבני הקטן יש יכולת מופלאה להפסיק לכעוס (באמת להפסיק, לא לכבוש את הכעס, לשחרר אותו) כשהוא מחליט. גם זה סוג של תיקון.
ארנסה, שלך הרבה יותר הגיוני. אני מכירה את דימוי הקשת כבר שנים ותמיד הטריד אותי איך הוא לא מבין שאם הוא יפגע בדרקון הוא יהרוג גם את עצמו, הם כמו תאומים סיאמיים. ובכלל להרוג את הרע זה לא פתרון, הבנתי את זה לפני שנים, כשקראתי את החטא ועונשו, שאתה לא יכול להרוג את האחות הרעה בלי להרוג גם את הטובה.
"תשובה קלה מדי"! עכשיו הרגזת אותי 🙂
הסטיגמטה היא תיאטרון גוף, כתמי הדם הם האיפור והתפאורה (שבהם השחקן מתפאר, מקשט את סיפורו), הגוף הוא הבית שבו מסתובבת כעת הרוח אבל פצעי החדירה הם לא רק זכרון הרצח שבוצע בעבר וצף מחדש, אלא גם הפתחים שדרכם חודרת עכשיו הרוח פנימה: Saint_Francis_Receives_the_Stigmata_-_Google_Art_Project.jpg
אני לא יכול שלא לחשוב על שני דברים – נפנוף בדם הבתולין לאחר טקס הכלולות, הקדוש הוא הבתולה, והוא חדיר רק לרוח הקודש, וצרעת הבית שהקירות ננגעים בה ויש בה ראיה לאיזה פגם מוסרי של שוכני הבית, רק שכאן הנגעים, הפצעים, הופכים למדליות שהקדוש עונד על גופו.
הדימוי האמריקאי בספרות הבריטית לא נראה לי ביקורתי ביחס לחומרנות, לא כאן ולא בכלל. הבריטים הדגישו את השיוויוניות (שלא היתה קיימת במציאות) והדמוקרטיות של החברה האמריקאית כפי שזו נתפסה בעיניהם לעומת הריבוד המעמדי הבולט באנגליה. הדוגמה המיידית שלי היא לורד פונטלרוי הקטן של פרנסס הודג'סון ברנט (שכתבה גם את סוד הגן הנעלם, וגם שם יש דגש גדול על הריבוד המעמדי, למרות החיבה הגדולה של המחברת לאנשים הפשוטים, הגנן הזקן, דיקון הדובר לחיות ולצמחים, מרתה המשרתת אחותו ואמא שלהם). אני סבורה שכל נקודת המבט הבריטית בתקופה של אוסקר ויילד (המחצית השניה של המאה התשע עשרה) לא היתה חיצונית, אלא פנימית, הביקורת כמובן מופנית כולה לחברה הבריטית על מסורותיה המגוחכות. האמריקאים הם ראי רענן, עם גישת הנו-נונסנס שלהם, חומרי הניקוי, העקשנות וחוסר הנכונות להכנע להרגלים ומסורות ותיקים. עניין החומרנות, אם בכלל היה אישו, נתפס מן הסתם כמשהו חיובי ומרענן.
קוף, פרנציסקוס מאסיזי קרוב ללבי מסיבות רבות שאינן קשורות לסטיגמטה, אבל גם לעובדה שהוא היה הראשון שמגופו צצו פצעי ישו, יש משמעות בעיני, הקשר בין גוף לנפש הוא אחד הנושאים שלי בחיים וזה שהסטיגמטה קרתה דווקא ב14 בספטמבר, כלומר ביום הולדתי, הופך את זה לעוד יותר אישי. אני לא מרגישה שזה מדויק לקרוא להם איפור תפאורה, כי איפור ותפאורה באים מבחוץ והפצעים האלה (גם בניגוד למקוריים של ישו) הגיעו מבפנים. מסכימה שאלה פצעי חדירה לרוח (ונזכרת במיצגן בשם יאן מקלוש, אם אני זוכרת נכון, שדקר את גופו במחטים כדי להניח לשמש לחדור). לגבי דם הבתולין והמדליה, יש בזה משהו אבל זה פשוט מדי וגם מנוסח באופן עויין, ובפרנציסקוס יש מבחינתי משהו שדוחה כל עוינות (אפילו האפיפיור הנוכחי שאימץ את שמו הוא הרבה יותר חביב מקודמיו). ובקיצור, תודה שהזכרת את פצעי הסטיגמטה אבל אני מרגישה שעוד לא ירדתי לעומקם. אולי בשנה הבאה לכבוד יום הולדתי 🙂
תרופה, לא יודעת לגבי הדימוי האמריקאי בספרות הבריטית של התקופה, זה נושא גדול שיש לו הרבה פנים, מברנט (שהיא כל מה שאמרת וגם חצי אמריקאית, היא הגרה בגיל 15) ועד "דיוקנה של גברת" של הנרי ג'יימס. אני רק באוסקר ויילד ובסיפור הנוכחי. והיחס לאמריקאים הוא בהחלט אוהד אבל בו בזמן גם לגלגני. כשמר אוטיס אומר: "אני בא מארץ מודרנית שבה יש לנו כל מה שהממון יכול לקנות … ואני מוכרח להסיק בביטחון, שאילו היה לכם כאן משהו המכונה רוח, או שד, או משהו בדומה – היינו רוכשים לנו מספר דוגמאות…" הוא בעצם מניח שמה שאי אפשר לקנות – לא קיים. והסיפור כולו זרוע סצנות שיכלו להפוך לסרטוני פרסומת כמות שהן (ובעצם למודעות פרסומת, כי אז עוד לא היו סרטונים) בכל פעם שהמשפחה מציעה פיתרון לשד, אם זו תמיסת הניקוי לכתמים של חברת פינקרטון, או שמן החמה הזורחת לשימון שלשלאותיו, או תרופה נגד צחוקו הנורא (שמתפרש על ידי מרת אוטיס החביבה כקולות של כאבי בטן) – זה הכי מודעת פרסומת וגישה שכל מצוקה אפשר לפתור על ידי קניית מוצר כלשהו… (והגדלת מאד את החשק שלי לכתוב על הסיפור כמסה על תיאטרון, אז תודה 🙂 )
מרית, אשמח אם תמחקי את התגובה שלי….. תודה!
קוף, למה למחוק?!
(קיויתי שתמחקי אותה אבל מכיון שהסתבך לי, לא משנה. סליחה.)
על מה סליחה? זאת תגובה מרתקת (כולל הקוצים שלה).
מרית, הסתבכתי עם עצמי (כרגיל. הרגל סביב הצוואר והזנב קשור לענף..) ואולי זו פשוט הדגמה בעל כורחה של נושא הפוסט 🙂
מרית יקרה,
הפוסט כמובן מקסים. וגם הסיפור. יש הרבה סיפורים יפניים על רוחות.
אהבתי את הדימוי של הכתם כדפוס שחוזר על עצמו.
כמו כעס לפעמים.
כי אם הכעס הוא אוטומטי אז הוא מאבד את האיכויות הנפלאות שלו. אני אגלה לך, שמאז שהרשיתי לעצמי לכעוס, החיים שלי נהיו יותר ברורים. וגם פסקו לי המיגרנות!! ועוד למדתי, שאם הכעס מופיע הרבה מדיי פעמים ומתיש, אז זה סימן שהוא מופיע במקום לחוות משהו אחר.
קתמים, כוריאוגרפיה מעניינת 🙂
קרן, לכבוש כעס זה המוות (כמו שהמורה היקר והשיכור שלי לבלט היה אומר על שגיאות מסוימות בביצוע), כי אז הוא באמת הופך לחומצה ולמיגרנה ולגרוע משניהם. החוכמה שאותה אני מנסה ללמוד – בינתיים ללא הצלחה רבה – היא לשחרר אותו.
ואיזה גילויים שווים ומשמחים!
ותודה על כל השאר.
עבר כבר די זמן מיום כיפור, ובכל יום שבא אורב איזה כתם. תודה שהסרת ממני קצת מהאשמה
על זה שאני לא משפשפת ברגע הזה כלים בכיור, אלא קוראת בבלוג הנפלא שלך, אחרי הרבה זמן שלא הייתי כאן. כייף לחזור.
כיף שחזרת 🙂 תודה יפעת.
בלי קשר לפירושים היפים כרגיל שלך, הספר הזה- אבא שלי נתן לי לקרוא בו כדי שאפסיק לפחד מרוחות וזה באמת עזר. עד היום כשאני נבהלת בחושך אני נזכרת בקנטרוויל המסכן והמגוחך..
איזה אבא חכם ונלבב. אשרייך 🙂