אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על הלוח של חבילה הגיעה; גן האנחות, גן הזמן האבוד.
יש משהו בְּגנים שמפעיל את בלוטת הרגש והזיכרון. בגלל גן עדן האבוד או משהו.
בשבוע הבא יבליחו שני גנים כאלה בירושלים.
ובמיוחד גן זה א' וובמיוחד גן זה ב', כך נקראים שני המופעים החדשים של נעמי יואלי בפסטיבל בבית.
ובמיוחד גן זה בגלל ההקדשה החקוקה בגן בלומפילד הנשקף אל הר ציון:
"פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה."
צילי ושלמה הם הוריה של נעמי יואלי, במאית, פרפורמרית, סטנדאפיסטית, בובנאית וחברה יקרה (גילוי נאות).
ובמיוחד גן זה א' מתרחש על הספסל בגן בלומפילד, מעין תחליף הומלסי לבית הילדות שמכרה.
ובמיוחד גן זה ב' מתרחש בגן רחביה, המיקרוקוסמוס שבו גדלה.
שתי העבודות ניזונות מן הקשר בין נוף לזיכרון. וכבר כתבתי כאן פעם שלו היה מד כושר לזכרנים כמו שיש לשחקני שחמט, יואלי היתה רב אמן בינלאומי.
אני רשומה בקרדיטים כיועצת. ואני יכולה לגלות הרבה סודות. זהירות, ספוילר בהמשך הפיסקה! (הידעתם שטור הטוהר של הקומדיה האלוהית נמצא מול הר ציון, כלומר בדיוק במקום של הספסל? ואילו גיא בן הינום, כלומר הגיהנום, מפריד ביניהם?)
אבל גם אני לא יודעת בדיוק מה יקרה שם, בגנים האהובים. כי מעבר לשיחות המרתקות עם יואלי מעולם לא ראיתי חזרה שלמה ולא קראתי טקסט רצוף. שני הגנים הם אירועים חד-פעמיים ונשמרנו מאד שלא יתבלו ויתקבעו טרם זמנם.
ובכל זאת עוד קצת על קצה המזלג.
*
היפה בבנות וחצי המלכות
לשוער שיפתח לי את גן הילדות!(מתוך גן הילדות, שולמית קלוגאי)
בתמונה למטה, "מפה מהזיכרון" של גן רחביה, מתוך ובמיוחד גן זה ב', סיור לילי בלחישה בגן עדן של ילדות. המופע הוא מעין סיאנס דרמטי (אם לשאול את ההגדרה היפה של תדאוש קנטור מ"הכיתה המתה") המתרחש בעבר ובהווה. יואלי מעלה באוב כשבעים ילדים, ודומה שעוד רגע יתרוצצו שם בשערם שהאפיר, במשחק מחבואים וקוקוריקו תרנגול.
"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת גן רחביה ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה. לחצו להגדלה.
.
למטה, מפת המסלולים של ובמיוחד גן זה ב'. בלי משים ובאופן קצת מיסטי נוצרה מעין דמות אנושית, בכרסה ריקוד המתופף ובאבר המין שלה המעוף, וזרועה המונפת מצביעה לעבר חברה קדישא. (ובמבט נוסף, זה לא אדם אלא סירונית, אלא שאין ים בירושלים, כשמגדילים את המפה הזאת אפשר לקרוא בבהירות).
.
"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.
.
ואי אפשר בלי להזכיר את הפוסט היפהפה של גילי בר הילל על הקרטוגרפיה של מחוזות הדמיון שנתן יד והשראה.
*
ובמיוחד גן זה א' הוא ממואר מדיטטיבי המתרחש על ספסל מול הר ציון, בשעת השקיעה.
איכשהו קשה הרבה יותר לתאר אותו מבלי להסגיר את סודותיו.
אז אני מביאה כמחווה תמונות מתוך (2001) Catherine's Room של ביל ויולה. מחווה עכשווית ומדיטטיבית לפרדלות של הרנסנס האיטלקי (predella – סדרה עלילתית של ציורים או פסלים קטנים בתחתית המזבח). ויולה יצר חמש עבודות וידאו מואטות מעט ומוצבות בשורה של פרדלה מסורתית. נפלאה במיוחד השתנות השמיים והענף הממוסגרים כמו תמונה חיה במלבן החלון. ואולי זאת רק אני שמתפתה לקסמי המודל, הדגימה של הטבע (כבר לפני שנים התפעלתי מנערה שהביאה לטירונות קצת ים וחול וצדפים בשקית). נזכרתי גם באוסף העננים המצוירים של נונו "משורר העננים" של אנטוניו קטלנו, מתוך האוסף הכי הכי. נונו הוא אסיר עולם. העננים שלו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא. השמים הנשקפים מן החלון הם פיסת טבע, חופש ממוסגר, חלון געגועים שהופך לדף ציור, לאמנות.
.
ביל ויולה, Catherine's Room, 2001
ביל ויולה, Catherine's Room, 2001
ביל ויולה, Catherine's Room, 2001
ביל ויולה, Catherine's Room, 2001
ביל ויולה, Catherine's Room, 2001
ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 – רגע מתוך כל הפרדלה, לחצו להגדלה
*
תבואו לשני הגנים (אם רק תשיגו כרטיס). יהיה נהדר. למידע נוסף והזמנת כרטיסים.
*
עוד באותו עניין
הבובה מימי, סיפור מאת נעמי יואלי (אפשר לדלג על ההקדמות ולקפוץ ישר לסיפור)
ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי
עוד גן של רגש וזיכרון (הפעם של פניה ברגשטיין)
כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו
***************************************************************************
בלי קשר אבל חשוב, לחצו וקראו:
עצומה נגד סגירת התיאטרון וביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים!
***************************************************************************
וגם מחר יום השנה למותה של פינה באוש. התכוונתי להעלות פוסט אבל הגנים היו דחופים. אתם מוזמנים לחלוק זכרונות וגעגועים.
חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)
מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד (יש עוד שלושה המשכים)
אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף
מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)
*
גן זה ב' – כבר אין כרטיסים 😦
אתה בטוח? אני חושבת שהוסיפו עוד תאריך. בהצלחה!
מרית קרובתי, איי המפות האלו, כמו מפות בכתבי יד עתיקים (אני לא בטוח האם הערגה שלי מובנת, אבל יותר מלכתוב חידה בעצמך תמיד מהנה יותר להיתקל בחידה של מישהו אחר): או מה שלימד אותי רוברט לואיס סטיבנסון: לחיות כאילו שמפת אוצר של פירטים מצויה בקצות אצבעות יד אחת ובקבוק של רום בשניה.
הר ציון הוא הר ציון; כמדומני כי באחת מנבואות הנביאים הוא נבקע לשניים. לפעמים כל ירושלים נדמית לי כמופע פאנץ' וגודי גדול שלא נפסק.
לגבי המופעים בהצלחה גדולה לנעמי וגם לך (-:
איזה יופי המפות-שודדים העתיקות הללו
או מפות בריחה מהכלא. תודה!
שועיקי, זה לא רק החידה במפות, זה קסם העולם קטן, המודל, והשירה כי הן משקפות לא איזו מציאות חיצונית אלא גם פנימית.
רוני מוסנזון נלקן כבר עשתה את ההמרה הזאת לפנץ' וג'ודי. היא קראה לזה אגדת ירושה ליים. תשאל אותה פעם על זה.
ובהצלחה גדולה לנעמי, אני רק העין השלישית…
דורית, מפות בריחה מהכלא, וגם שיבה אליו…
גם העין השלישית היא עין. זה שהיא אינה על הבמה לא אומר שהיא אינה מגיבה לאור, ואיננה ממצמצת. שכחתי לומר אתמול שמאוד נהניתי מביל ויולה. שהוא פשוט, מתכתב עם הציירים ההולנדים הריאליסטים של המאה השבע-עשרה (לא פחות מאשר על הפרדלות של הרנסאנס),
ושיש איזו מן תחושה של מיניאטורה כאשר מביטים בתמונות, כאילו מדובר בחדריו של בית בובות.
הנה טעימה עקומה מאיך שהביל ויולה היה באמת. זה פלא.
העבודה של ביל ויולה מדהימה ביופיה. ודווקא התמונות שבו את ליבי יותר מהמיצג שבסרטון. האסוציאציה המיידית שלי היתה לציור הקיר בפרסקו של אולם התאטרון של הורדוס בהרודיון, שבהם צייר אמן אלמוני תמונות נוף ממוסגרות בתוך דלתות עץ של נוף מצרי ימי ותלויות על חוט ומסמר. גם התמונה, גם המסגרת מעץ כולה ציור, אשליה בתוך אשליה. נילוס בהרודיון, שגם הוא סוג של פטה מורגנה, נווה מדבר ידי אדם אחד עם שגעון שכפה את חזונו על ההר.
תרופה, מעניין מאד. לא ידעתי על ההרודיון (ועוד בתיאטרון, זה המשך של רעיון התפאורה, אם הוא היה קיים בכלל. חבל שאין לינק לתמונה). זה קסם קצת שונה שגם אותו אני מוקירה, יותר קרוב לרצפה הבלתי מטואטאת http://wp.me/pSKif-hJI
אני ראיתי את התמונה על הקיר בהרודיון, אבל הבנתי שהעבירו את זה למוזיאון, לתערוכה על הורדוס. היא תהיה פתוחה עוד עד פברואר אם אני לא טועה. ומסתבר שזה היה תרגיל אמנותי מוכר בתקופה הזו, לצייר את התמונה עם הנוף עם המסגרת החצי פתוחה, כן כמו הרצפה הבלתי מטואטאת שלא הכרתי. איזה רעיון מדליק, אני חושבת שאאמץ. כך אפשר לא לטאטא באמת, מי יבחין בין הלכלוך האמיתי לאמנותי?
נראה אם אלך לתערוכה. עוד יש לי סיוטים מ"הורדוס ומרים" ספר רצחני בהוצאת שטיבל או מצפה או אמנות שירשתי בשעתו מאמא שלי. אני איתך בעניין הטאטוא!
סליחה, אבל מקצועי העיקרי הוא עוכר שמחות. אז אני מעוניין בעוד גילוי נאות.
הפינה הזו "פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה." ? הם קנו בכסף את הזכות שהפינה תיקרא על שמם? או עשו, הם ו\או צאצאיהם איזה מעשה תרומי אחר שהצדיק קריאתה על שמם?? אני ממש סקרן לדעת.
אין כל צורך בארסיות. כמובן שתרמו כסף. גנים ציבוריים ומבני ציבור לא צומחים מעצמם. גם אתה יכול להנציח את אהוביך בדרך כזאת (ואל תשאל אותי כמה, עד כדי כך אין ידיעתי מגעת. תרומה הרבה יותר צנועה מן הסתם מזו של בלומפילד שעל שמו נקרא הגן).
מרית, אני חושב שזה התחיל מן הספסל של ביאליק ב"גן אברהם" ברמת-גן. כלומר, עד כמה שאני זוכר, היה שם ספסל שאיני יודע האם הוא הירבה לשבת עליו או ישב עליו בדיוק פעם אחת. אבל בילדוּת חרשו שם את ראשי הקט על כך שזה הספסל של ביאליק [בדיעבד זה קצת מזכיר לי את המנהג הדתי בבריתות מילה להצביע על הכיסא המיוחד ולהגיד "זה כסא של אליהו הנביא זכור לטוב", מנהג שהתפתח מתוך ספר הזהר). עד היום רחוב החנויות ברמת-גן הוא ביאליק, ובככר רמב"ם הסמוכה (אורדע), הוקם דווקא פסל ענק של ביאליק (במקום מזרקה שפעם היתה שם). לערן צור יש שיר על "בית המרזח של הסבא של ביאליק" (Rush Time). וגם כשקוראים את אגרות עגנון לביאליק, אפשר לחשוב שבתקופות מסוימות, היתה השמש זורחת ושוקעת על פי זמן-ביאליק. כלומר לפעמים זה נתפס לי כך שבין הרצל לבן גוריון, היה איזה רגע שליישוב העברי היה משיח אחר, משורר.
אני מעדיף ספסל ביאליק על פני רחוב או מונומנט ענק. על ספסל ניתן לשבת (או לישון, אם אתה חסר בית). רחוב או מונומנט זה חסר משמעות.
כן, אבל ביאליק הוא זה שקידש את הספסל בנוכחותו. כאן מדובר בזוג מבוגר שהיה מטייל שם מדי יום ביומו. וכשהבעל נפטר אישתו החליטה להנציח כך את זכרו ויותר מאוחר גם היא נוספה לכיתוב. גם בעיני זו דרך יפה ומשתפת.
יש לי את הספסל שלי, אי שם בארץ הילדוּת והנערות, במרחק שעה הליכה בערך ממקום מגוריי כעת. אני חושב שכל מי שיעבור/תעבור שם לא יבינו מדוע דווקא אל הספסל הזה נדדתי (אם אספר). מה שמצחיק הוא שגם היום אני בא לבקר, בערך פעמיים בשנה. וכבר עברו יותר שנים
מהשנים שבהם הייתי יושב על הספסל הזה כמה פעמים בשבוע ומתבונן החוצה ופנימה ושוב החוצה.
מה שכן, נראה לי עדיף שלא תהיה מגמה רבה של אנשים המציינים את זכר יקיריהם על גבי ספסלים. קודם כל, מכיוון שזה מהר מאוד הופך למסחר (ראי בתי כנסת). אחר כך, מכיוון שבסוף יציבו באמצע הרחוב כורסאות טלוויזיה מתכווננות מעור תחש עם כריות מסז' ומוזג משקאות אוטומטי, ושלט אלקטרוני שיבשר "בנו/ביתו של התורם" עם איזה קול רדיופוני שיכריז על כך בקול רם, אבל עליהם יורשו לשבת רק קרובים עשירים של נדיבים ידועים.
כל זמן שזה מעשה של יחידים לזיכרם של יחידים זוהי דרך יפה ומשתפת, Indeed