מוקדש לאורנן ברייר, חייט הפלאים
.
.
פעם בסדנת תיאטרון חזותי, נתתי תרגיל: לצאת מתמונה. מישהי (השמות נשתכחו לצערי) בחרה בסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י. לא בכל התמונה. היא הסתפקה בארבע הדמויות מימין. היא הכינה פיסת שולחן והעמידה את השחקנים מאחוריו כמו בציור.
אחר כך היא לקחה חוט ומחט ותפרה אותם זה לזה. לא את הבשר חלילה, רק את הבדים. את כל נקודות המגע בין חלקי הבגדים ובין הבגדים למפה. וכך הם היו צריכים לאכול ולשתות, בשיתוף פעולה כוריאוגרפי, מבלי שהתפרים ייפרמו.
.
.
זה היה רק תרגיל מהיר ללא המשך, אבל כמו שקורה לפעמים הוא נגע בפקעת של נושאים.
דו ממד, תלת ממד
הציור של לאונרדו הוא ייצוג של תלת-ממד לפי מיטב עדות הפרספקטיבה, אבל כשהוחזר על ידי התלמידה לתלת-ממד של המציאות היא התעלמה מן המקור בנאיביות מכוונת, והעתיקה אחד-לאחד את הדו-ממד הציורי, כאילו עבר על השחקנים מכבש (בלי תופעות הלוואי הרצחניות) ודחס אותם כפי שהם למין תבליט. כלומר גם דמויות שלא נגעו זו בזו במציאות – למשל דמות שנמצאת קצת מאחורי דמות אחרת – במציאות יש רווח ורק בציור יש להן קו גבול משותף – הקו נתפר. וכנ"ל גם נקודות המגע בין אדם לבין עצמו, אם זרוע מורמת נניח לגובה החזה, שרוולה ייתפר לחזה הבגד; התרגום המכני מתלת-ממד לדו-ממד וחוזר חלילה, משנה את התמונה בהדרגה, כמו במשחק הזה שבו מתרגמים משפט בתרגום גוגל שוב ושוב עד שקשה להכירו, והופך למין הרהור מיצגי על דו-ממד ותלת-ממד באמנות.
*
מגדר
תפירה כפעולה נשית מסורתית לעומת אמנות הציור של הגברים.
"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה פעם, "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה".
(מתוך פוסט על עבודת המחט של בורז'ואה, שבע במיטה. לא אחזור על הדברים, אבל כל הפוסט ההוא הוא מעין איבר בדיעבד של הפוסט זה).
*
קיבעון וכפייה
וזו גם עבודה על כפייה חברתית. על האופן שבו הסביבה מקבעת אותנו ונותנת לנו תפקיד שמאפשר מעט מאד תמרון ובחירה. פתאום נזכרתי ב"תמונת נישואין", עבודה של חביבה פדיה (מימי לימודיה בחזותי, השם לא נשתכח כי נשארנו בקשר) שהתרחשה כולה בתוך ועל רקע מיטה זוגית עומדת. באחד החלומות של הכלה מגיחות הסבתא והאמא של החתן מאחורי המיטה מצוידות במחטים ובחוטים ענקיים ותופרות אותה לסדין. תוך כדי כך מצלצל השעון המעורר אבל הסבתא והאמא ממשיכות לעבוד.
*
קהילה
ובו בזמן זו עבודה על שיתוף הפעולה ההכרחי כדי שהתפרים המחברים בין בני אדם לא יפקעו. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", שרה חוה אלברשטיין.
ב1981 יצר ויטו אקונצ'י את Community House פסל-בית סגור מפיברגלס גלי, מוקף בששה זוגות אופניים. דיווש על האופניים פתח את דלתות המבנה וחשף מסדרון עם חדרים סגורים משני צדדיו. השיטוט בבית היה תלוי במדוושים שיכלו לפתוח, לחסום או ללכוד מישהו באחד החדרים. השימוש בבית דרש שיתוף פעולה בין קהילת הצופים. הפסל היה מעין מודל של תלות הדדית (אקונצ'י אמנם ביקר את העבודה אחר כך כדרכו, כמכנית וגימיקית מדי, קרובה מדי לטריק של קוסם).
.
.
שיעור בפרימה
ובהמשך לויטו אקונצ'י ובחזרה לתפירה. בבית הספר לתיאטרון חזותי למדו בשעתו כמה תלמידים מהשטחים. ביניהם היה צייר מוכשר מעזה (גם שמו נשתכח לצערי). בשיעור הראשון נתתי תרגיל היכרות: לעצב פֶּה ולהפעיל אותו. התלמיד פיסל פה גדול מקלקר ותפר אותו בחוט צמר אדום. ואז הוא העביר אותו ביננו שנפרום ונפתח. (ואחר כך בשיחה כשאמרנו צנזורה, הוא התפלא מאד. זה לא עלה בדעתו. זה היה רק משחק).
.
*
עוד באותו עניין
על שבע במיטה מאת לואיז בורז'ואה
חיוכי האתמול והמחר על שלוש מונה ליזות (ועוד אחת)
איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים
***
ושתי הודעות משמחות, ואחת ישנה ועצובה:
הילה פלשקס המוכשרת נפרדת מילדותה בספר קומיקס מצולם.
היא מגייסת תמיכה בהדסטארט. היכנסו לדף הפרוייקט!
*
ומחר!!! בספריית גן לוינסקי אחד שחור חזק!
.
תיאטרון קהילתי שיצרה קבוצת מבקשי מקלט סודאנים בשאיפה ליזום שינוי חברתי בדרכי דיאלוג ופתיחות.
הצגת הבכורה תתקיים מחר, יום שבת ה22.6 בשעה 20:00 בגן לוינסקי.
כולכם מוזמנים לשמוע סיפור חשוב ולהיחשף לקבוצת אנשים מיוחדת ומעוררת השראה.
במסגרת האירוע שיתחיל ב 19:00 ויימשך אל תוך הלילה יתקיימו גם מופעי מוזיקה חיה של הקהילות השונות הפועלות בספרייה. מומלץ בחום!
*
ולבסוף הישן והעצוב – ב29 ביוני, עוד שבוע בדיוק, ימלאו ארבע שנים למותה של פינה באוש.
כל שנה בתאריך הזה אני מעלה פוסט שקשור אליה (למשל חוג ריקודי פינה באוש) עד שייגמר לי. מזמינה את כל מי שרוצה להצטרף, לשתף במחשבות וזכרונות ורגשות ובכלל.
*
הי מרית
איזו הפתעה. תודה
אולי ראית אצל אלמודובר, ב״העור בו אני חי״, איזכור של ״שבע במיטה״ של בורז׳ואה בקונטקסט קליני תפור למשעי תרתי משמע, כשמי שצופה בדמויות התפורות של בורז׳ואה היא התגלמות השתי וערב האנושי הנתונה בסד של חליפת לחץ עם תיפורים יפים להפליא. ומצמררים לא פחות
וגם כאן, הבערת אש גדולה גדולה עם הדימוי של ויינפלד והסעודה האחרונה
(ואם יתאים, אשלח לך, כשיבשיל הפרוייקט הנוכחי שניצניו בשמלות של כאב)
אין על הפוסטים-שעל-קו-התפר האלה שלך..
דורית, תודה לך! ולא ראיתי את העור שבו אני חי לבושתי ולמגינת לבי 🙂
בדימוי (הנהדר) של וינפלד יש משהו מתעתע. אם מסתכלים רק על שני הקיצוניים אפשר לחשוב שמדובר בשחרור ובפרימת הכבלים, אבל כשבוחנים את הסדרה מקרוב יש משהו משובש ודו משמעי בתהליך, בסדר הזמנים.
וכמובן, תשלחי! אני גוזרת ושומרת.
למי יש פנאי לבושתי.. מענין מה תראי את בסרט. כן אני רואה אותך מכניסה משם משהו לאחד הפוסטים התפורים סביב סביב ה/בעתיד
למקרא הפוסט חשבתי על "וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם…"
הנה סתימת פיות במובן הכי ציורי, בדקה ה-3:30:
ועד כמה חיבור ואיחוי יכולים להיות מעוררי אימה דווקא. רוברט היינליין תיאר באחד מספריו (שאני לא מצליח להזכר בשמו) חברה חייזרית שכל פרטיה חולקים תודעה אחת משותפת. חלק מבני האדם מצטרפים בשמחה לקומונה המחשבתית הזו, ואת החלק האחר היא מרתיעה לחלוטין.
וגם, נהדר התרגום של תרגום התרגום… זה מזכיר לי את הניסוי שעושה הגיבורה של "מר אל כאן אנה" בליצור צל של צל של צל..
[ושני דברים שָלשוליים:
מצחיק שבכל ממקום שבו המחט עוברת כדי לתפור, היא משאירה דווקא חור….
כשאני רואה חתול, יצור מושלם שכמותו, אני לא יכול שלא לחשוב על חייטות עילית. כלומר, איפה לכל הרוחות הם מחביאים את התפר…?]
כרטיסן, גם את המטריקס לא ראיתי לבושתי אבל זו לא תפירת פיות אלא הדבקתם בסדרת תדבק לשוני לחיכי.
והשלשוליים נהדרים!
ואצל וינפלד, בהמשך למה שכתבת, בסקירה זריזה של הדימוי המושחז שלה, ראיתי, לא תאמיני, אצבע משולשת..
תפורה למשעי כמובן. מה שמחדד את החתרנות בדימוי
(ואני כותבת כאן על סקירות כמין שעשוע מומלץ. גם אם הדימוי מוכר, לערוף את ראשו בהרף עין. זה כמו להסתכל על מילה, כדימוי. לא עובר זמן רב והמילה מאבדת ממשמעותה או מחזקת את משמעותה. אבל מטאמורפוזה מתרחשת שם. ככה עם וינפלד והאצבעות)
[…] לעיל מוזכרת בפוסט הסעודה האחרונה או שיעור בתפירה ופרימה, פרי עטה של מרית בן […]
ולעניין תפירת פיות או הדבקתם, ובקיצור סתימתם, מיד חשבתי על הנביא ירמיהו, שהאל שולח את ידו ונוגע בפיו ואומר הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס–לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ.
והכוח הזה שבפה, שאין בלתו, להרוס ולבנות.
דורית, אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת, זה המקבילה ההפוכה להאטה של סרט, שבה מתגלים פריימים שהגיעו ישר לתת מודע מבלי לעצור בתודעה.
ובהמשך לשיר החוט למחט שציטטת בפוסט שלך (פתאום קלטתי, איטית שכמותי, את הפוסט והתימה של הפוסטתימה) ישנה מחט הטלאים של אנדרסן שמתגאה בגזרתה הדקה ומכנה את החוט "פמלייתי": "הנה אני באה עם פמלייתי…"
תרופה, זאת הסיבה שכולם מתאמצים לסתום אותם 🙂 זה לא סתם הפתגמים האלה, חיים ומוות ביד הלשון, או זה שאולצתי לכתוב שוב ושוב "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". באחד הפוסטים הראשונים פה סיפרתי על עבודה של תלמידה בשם נטלי דביר שציפתה את כל גופה בסלמון מעושן ושכבה על מגש של חסה במסיבת קוקטייל. לסלמון יש גוון ומרקם של עור מגליד, והכי חזק זה היה על הפה ועל העיניים, קצת כמו במטריקס שהכרטיסן הביא. (עוד פרטים במיצגניות וגיבורים http://wp.me/pSKif-bJM ).
אז אם הפמלייה של המחט, ראי את אגי משעול מ"החזיר", שהתפרסם בספרות ותרבות בסופ"ש זה:
"… תזכורות
(1)
את לא צריכה לנכש יבלית
רק משום שאיננה פרחים
ולפני שאת מרימה אבן
זכרי שהיא גג.
עצוב לראות אותך זוחלת
עם שובל געגועים רירי
כותבת את השירים האלה
מול השקיעה ושוכחת
שרק לטבע מותר כזה
קיטש.
(2)
כמה פעמים צריך להסביר לך:
איך שלא תסתובבי
העכוז נשאר מאחור….
(3)
צורה לך,
שלכת מרשרשת של עצמך….
04)
כשהתפללת דיברת ודיברת
עכשיו תורך להקשיב:
דבר לא מתפענח
מבגד המילים המחורר
או מילות הדומינו הקורסות לאחור… "
אם הייתי יכולה לסמן במרקר את התשובה ל"פמלייתי" – היה זה סעיף (2) המקוצר שהבאתי כאן
זהו. נותר לעבור בביג טוכעס של חנוך לוין ואנחנו מסודרות עד קץ הדורית
עד קץ הדורות, כמובן..
ועל זאת אענה באופטימיות של קורט שוויטרס (מתוך "לאנא בלומה", שיר כל כך נפלא שהקדשתי לו סדרת פוסטים)
אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת
מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".
חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.
אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!
לא הכרתי את האנה בלומה ואת הפוסטים ואחפש. עסיסי ומקסים. תודה
"כחול הוא צבע שערך הצהוב" http://wp.me/pSKif-hXF זה הפוסט הראשון מתוך ארבעה. וקוראים לה אנא בתרגומו המרנין של שמעון זנדבק ("מאחור את ממש כמו מלפנים", מתייחס גם לכתיב של שמה).
מרית קרובתי, הנה תרומה קטנה לענייני ציור ותפירה… האמנית הלבנונית הוגט קאלנד (ילידת
1931) הדרה כבר שנים ארוכות בלוס אנג'לס (כדאי לגלול בין הדפים, יש שם אמנות יפה… ציוריה נדמים לי כמזכרת מן שנות העשרים של פול קלי/קלה שבהם הוא שילב בדים ביצירותיו. היא בכלל נדמית לי כתלמידה ממשיכה של קליי/קלה):
http://www.huguettecaland.com/
כן, קצת קליי (בייחוד מרחוק) ועוד יותר היא מזכירה לי את מעשה הטלאים והרקמות של יוכבד נאמן אחותו הגדולה של סבי. היא כבר הבליחה פה פעם אבל מגיעה לה תערוכה 🙂
יו, מרית. איך הוספת לי עכשיו דרך לתאר דברים…
תמיד חשבתי להסביר: אני עומדת על צומת. אני הולכת על שפת תהום. אני על שבר טקטוני. אבל לא, אני פשוט על תפר. לפעמים עם המחט.
תודה.
[רוני, כחלק מהעבודה לאאורך הקו אני מוסר חבילות מדי פעם. זה בשבילך:
http://www.youtube.com/watch?v=Zdtm0NN_UUQ ]
…בעקבות המעבר מהדו מימד לתלת מימד, ניסיתי לדמיין את חיי הדמויות בתוך הציור והבנתי שבדו מימד בעצם כולם דמויות, לא? החלונות, השולחן, הכוסות… כולם עשויים לנוע פתאום ולהתחיל להתנהג באופן מסוים. כמו בספר "מישוריה" (פעם הוא נקרא "שטוחלנדיה") על ארץ דו מימדית שיום אחד מגיע אליה כדור, אבל איש -מלבד ריבוע -אינו מעוניין במה שיש לו לומר על מימדים נוספים. להיפך, המנהיגים חשים מאוימים ואוסרים על הכל לשמוע את רעיונותיו המהפכניים:
http://readingmachine.co.il/home/books/book_462_68/chapter01_3627987
[להפתעתי התברר לי שנעשה סרט ע"פ הספר, "flatland"]
והנה הקטע מ"מר אל, כאן אנה":
"עם עיפרון בידה האחת היא הטילה נקודה על דף נייר חלק.
"זה לא נפלא, פין?" הצביעה על הנקודה, "זה יכול להיות הצל של הצל של הצל שלי. או של אוטו, או של כל דבר – זה יכול להיות אתה".
היא הפכה נקודה לקו, קו לצורה, צורה לחפץ, חפץ ל… לפני שידעה היכן היא, כבר טיפסה כקוף למרומיו של עץ בעל מימדים גבוהים יותר ויותר. חפץ, מבינים אתם, עשוי להיות צילו של דבר מורכב ומסובך יותר, ואותו דבר עשוי להיות צילו של דבר מורכב עוד יותר, וכך הלאה"….
כרטיסן, משום מה כל פעם שמזכירים את "שטוחלנדיה" מזכירים אותי (זה קרא לפני כמה חודשים אפילו באינטרנט). לי זה דווקא מזכיר משום מה את האסטרונום התורכי ב"הנסיך הקטן". ובכלל, אם לא קראת, אני ממליץ מקרב לב על מאמרו של מקס וובר "המדע כייעוד" הכולל בכמה מחלקיו דין וחשבון לאקדמיה, מן הנוקבים והמבריקים שקראתי (בחיי שלא ציפיתי לכזה דבר ממקס וובר); אפשר לחשוב שהקוף של קפקא ישב מאחורי כתיפו והכתיב לו.
ו"מר אל כאן אנה" שבר לבבי בקטנותי ואף על פי שאני מחזיקו בביתי, הלב הפגיע ממאן להביט שם, שלא לחדש את הפצע ההוא.
שועי, יש לי הרגשה שגם אתה, הו, מחליף אותי במישהו אחר.. אני לא בא מהאקדמיה. למעשה אפילו אם האקדמיה ואני נצא באותה השעה משתי הנקודות A ו-B, נדהר זה לעבר זו באותה המהירות וניתקל זו בזה בעוצמה, וראשינו יתאחדו לרגע במסע בין כוכבים, לא נכיר זה את זו ולהיפך…..
רוני 🙂 (או עם הפורם. מכירה את הכלי הזה שמכרסם תפרים כמו ארבה?)
כרטיסן, למה רק בדו ממד? בגם בתלת כולם דמויות, תשאל את דניס סילק. (יש לי את שטוחלנדיה בבית. מישהו הביא אותה לאחד מילדי חובבי המדעים. מעולם לא נכנסתי לשם).
ואת מר אל כאן אנה קראתי לפני שנים. איכשהו אני חוששת לחזור אליו.
כרטיסן, כל שהתכוונתי לומר כי מקס וובר שם נותן ליוהרה האקדמית מנה אחת אפיים. גם לי קשה לומר דברים בזכות האקדמיה, לקח את כנפיי ומרטו נוצותיי, ולקח שנים עד שצימחתי מחדש כנפיים.
מלכה אפוקריפית
לשועי היקר, יום אחד החלטתי שאף אחד לא יקצץ לי יותר את הכנפיים. מאז איכות חיי קפצה מעשה פלאים.
שועי, כאמור לא באתי מהאקדמיה לכן בחושבי על "הנסיך הקטן" איני חושב על התוכן התורכי אלא על השועל הקטון דווקא. ואני מוטרד כי, הרי, זה ידוע, שועלים קטנים מחבלים. כן, תאר לך, אפילו שועלים קטנים – מחבלים….!
הדעת מתפלצת למחשבה על הגדולים שביניהם. אין כרם אחד בטוח. אין עינב אחד באשכול שלא חשוף לסכנה..
בכל זאת, איני מאמין ששועלים נולדים מחבלים. הם נעשים כאלה.
מקוצר זמן לאלפם, אולי, או כי לבני האדם יש תמיד דברים חשובים יותר לעשות. והפרידות הללו, שהם נאלצים לשאת, מבלי דעת מתי יחזרו להיפגש!
[מרית, לא שכחתי את נושא הפוסט. אז הנה, עצי מחט! עצי מחט תופרים ת'עננים. אלא מאי, באה הרוח ופרמה את כולם. באסה.]
כרטיסן, אני נקרעת בין ההנאה מהתגובות שלך לבין החשש שאתה מבזבז פה אוצרות בלי להביט לאחור.
ליבי בעיר האושר ואנוכי בקצה הקו
חיבוק גדול ממני
אורנה,תודה, בהצלחה בעונת הנדידה (-:
כרטיסן, הבעיה שלי עם האקדמיה היא שכאשר אגיע לועדת מינויים לא יישאלוני למה לא הייתי שועי, אלא למה לא הייתי זושא [אני בטוח שתבין]
עוד לכרטיסן, יש הבאים בשערי האוניברסיטה כמי שהגיעו מאניפולי ויש היוצאים את שעריה כאילו בילו בגליפולי.
אבל ההינדיק היה אומר, אפשר להיות זושא ועדיין להיות שועי 🙂
(ב"יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש מגלה הגיבור שככל שהוא חי את חייו כמשחק, כך הוא מצליח בהם יותר….)
(מסתמא עכשיו זושא הוא הגנרי, ממש התהפכו היוצרות….:) )
שועיקי, ועדת המנויים זה לא עולם האמת 🙂
שועי, על זה נאמר:
מִי אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם? כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה, לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק, כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם, לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ. (ישעיהו ס:ח-ט)
ארובותיהן, אברותיהן. המון יונים צחורות כנפים שבות לביתן, בהשקט ובבטחה, בגמר המבול.
מרית, מתאים לי להיכנס לועדת מינויים עם וירגיליוס כמלווה-שומר, כמו דאנטה אני במחצית חיי, ומצב רוח שלעתים נוח למאוס בהרבה מאוד דברים שהחברה מציעה. כלומר מה שאני מנסה לומר בסירבול אופייני הוא שאין לי ספק שוועדת מינויים אינה הדרך העולה מעלה.
אורנה, אין ספק שלישעיהו השני היה פאתוס אינסופי, אבל הייתי רוצה לראות אותו מדבר עם יונים. ועם כבר, הזכרת לי את השיר המצחיק הזה, שאני חושש שלו הייתי צריך לבצע אותו הייתי מתפקע מצחוק בכל ניסיון וניסיון:
שועי, אני כבר שבועיים שוברת את הראש על הפסוק הנפלא הזה ואתה מדבר לי פה על פאתוס אינסופי… מחברת השיר כל היונים שזה עתה האזנתי לו היא זרובבלה ששונקין, בתו הבכורה של אלכסנדר פן, ואחותה למחצה של אילנה רובינא. מתוך חיטוט מאלף בויקיפדיה.
האם אפשר לראות קשר בין העבודה המעניינת של דורית נחמיאס המוצגת פה לבין הנני-אינני ואולי גם אין של מיכאל סגן-כהן. או שמא חד תחומיותי הנחרצת משבשת לי את האסוציאציות.
אורנה, פאתוס אינסופי הוא לא רע… הוא פשוט מאז'ורי מדיי לאזניים עדינות. רק אעיר תשומת לב לכך שגם בשיר השירים רבה על "יונתי בחגווי סלע בסתר המדרגה" דימו חז"ל את ישראל
ליונים (שם זה למרבה הצער בהקשר לקידוש השם), ובשירה של יהודה הלוי ומשה אבן עזרא נדמים ישראל גם כן ליונים ואויביהם לעורבים (למשל: יונת רחוקים לריה"ל ויונת אלם למשה אבן עזרא).
שועי, אם כבר העשרת אותנו בידע על דימוי היונה והעורבים, אומר לך רק שהיססתי הרבה בקשר לדימוי היונים בפסוק שציטטתי. בסוף הגעתי למסקנה שכנפי היונים כאן הן דימוי למפרשי אוניות התרשיש שבעליהן, מלכי תרשיש ושריה, מביאים את בני ישראל לביתם. כלומר הרחבה של הברית בין חירם מלך צור ושלמה. או כמו יציאת מצרים "מתוקנת" שבה המצרים היו מביאים הם עצמם את בני ישראל לארצם.
טוב, זה מה שנקרא ריאליה מקראית שנשזרת עם אסכטולוגיה נבואית (-:
On the Wings of a Dove
רק להגיד שהקלות שבה אברות הופכות לארובות גורמת לי אושר. כאילו אין קיבעון בעולם.
לול
אבל זה הולך גם לכיוון ההפוך (על כל מקרה זהו המסר שם)
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=1916429&skip=1
שו שו שובך יונים (להשלמת הסדרה)