הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה

מוקדש לאורנן ברייר, חייט הפלאים

.

לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה (אחרי שיחזור) לחצו להגדלה

.

פעם בסדנת תיאטרון חזותי, נתתי תרגיל: לצאת מתמונה. מישהי (השמות נשתכחו לצערי) בחרה בסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י. לא בכל התמונה. היא הסתפקה בארבע הדמויות מימין. היא הכינה פיסת שולחן והעמידה את השחקנים מאחוריו כמו בציור.

אחר כך היא לקחה חוט ומחט ותפרה אותם זה לזה. לא את הבשר חלילה, רק את הבדים. את כל נקודות המגע בין חלקי הבגדים ובין הבגדים למפה. וכך הם היו צריכים לאכול ולשתות, בשיתוף פעולה כוריאוגרפי, מבלי שהתפרים ייפרמו.

.

הסעודה האחרונה (פרט, עם סימוני תפרים למי שרואה אותם)

.

זה היה רק תרגיל מהיר ללא המשך, אבל כמו שקורה לפעמים הוא נגע בפקעת של נושאים.

דו ממד, תלת ממד

הציור של לאונרדו הוא ייצוג של תלת-ממד לפי מיטב עדות הפרספקטיבה, אבל כשהוחזר על ידי התלמידה לתלת-ממד של המציאות היא התעלמה מן המקור בנאיביות מכוונת, והעתיקה אחד-לאחד את הדו-ממד הציורי, כאילו עבר על השחקנים מכבש (בלי תופעות הלוואי הרצחניות) ודחס אותם כפי שהם למין תבליט. כלומר גם דמויות שלא נגעו זו בזו במציאות – למשל דמות שנמצאת קצת מאחורי דמות אחרת – במציאות יש רווח ורק בציור יש להן קו גבול משותף – הקו נתפר. וכנ"ל גם נקודות המגע בין אדם לבין עצמו, אם זרוע מורמת נניח לגובה החזה, שרוולה ייתפר לחזה הבגד; התרגום המכני מתלת-ממד לדו-ממד וחוזר חלילה, משנה את התמונה בהדרגה, כמו במשחק הזה שבו מתרגמים משפט בתרגום גוגל שוב ושוב עד שקשה להכירו, והופך למין הרהור מיצגי על דו-ממד ותלת-ממד באמנות.

*

מגדר

תפירה כפעולה נשית מסורתית לעומת אמנות הציור של הגברים.

"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה פעם, "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה".

(מתוך פוסט על עבודת המחט של בורז'ואה, שבע במיטה. לא אחזור על הדברים, אבל כל הפוסט ההוא הוא מעין איבר בדיעבד של הפוסט זה).

דורית נחמיאס (פרט מתוך טרילוגיה)

*

קיבעון וכפייה

וזו גם עבודה על כפייה חברתית. על האופן שבו הסביבה מקבעת אותנו ונותנת לנו תפקיד שמאפשר מעט מאד תמרון ובחירה. פתאום נזכרתי ב"תמונת נישואין", עבודה של חביבה פדיה (מימי לימודיה בחזותי, השם לא נשתכח כי נשארנו בקשר) שהתרחשה כולה בתוך ועל רקע מיטה זוגית עומדת. באחד החלומות של הכלה מגיחות הסבתא והאמא של החתן מאחורי המיטה מצוידות במחטים ובחוטים ענקיים ותופרות אותה לסדין. תוך כדי כך מצלצל השעון המעורר אבל הסבתא והאמא ממשיכות לעבוד.

*

קהילה

ובו בזמן זו עבודה על שיתוף הפעולה ההכרחי כדי שהתפרים המחברים בין בני אדם לא יפקעו. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", שרה חוה אלברשטיין.

ב1981 יצר ויטו אקונצ'י את Community House פסל-בית סגור מפיברגלס גלי, מוקף בששה זוגות אופניים. דיווש על האופניים פתח את דלתות המבנה וחשף מסדרון עם חדרים סגורים משני צדדיו. השיטוט בבית היה תלוי במדוושים שיכלו לפתוח, לחסום או ללכוד מישהו באחד החדרים. השימוש בבית דרש שיתוף פעולה בין קהילת הצופים. הפסל היה מעין מודל של תלות הדדית (אקונצ'י אמנם ביקר את העבודה אחר כך כדרכו, כמכנית וגימיקית מדי, קרובה מדי לטריק של קוסם).

.

ויטו אקונצ'י, Community House 1981

.

שיעור בפרימה

ובהמשך לויטו אקונצ'י ובחזרה לתפירה. בבית הספר לתיאטרון חזותי למדו בשעתו כמה תלמידים מהשטחים. ביניהם היה צייר מוכשר מעזה (גם שמו נשתכח לצערי). בשיעור הראשון נתתי תרגיל היכרות: לעצב פֶּה ולהפעיל אותו. התלמיד פיסל פה גדול מקלקר ותפר אותו בחוט צמר אדום. ואז הוא העביר אותו ביננו שנפרום ונפתח. (ואחר כך בשיחה כשאמרנו צנזורה, הוא התפלא מאד. זה לא עלה בדעתו. זה היה רק משחק).

.

אצבעות תפורות, יוכבד וינפלד 1974-1975 לחצו להגדלה!

*

עוד באותו עניין

על שבע במיטה מאת לואיז בורז'ואה

הרצפה הבלתי מטוטאת

חיוכי האתמול והמחר על שלוש מונה ליזות (ועוד אחת)

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

***

ושתי הודעות משמחות, ואחת ישנה ועצובה:

הילה פלשקס, מתוך זכרונות חבושים

הילה פלשקס המוכשרת נפרדת מילדותה בספר קומיקס מצולם.

היא מגייסת תמיכה בהדסטארט. היכנסו לדף הפרוייקט!

*

ומחר!!!  בספריית גן לוינסקי  אחד שחור חזק!

.

תיאטרון קהילתי שיצרה קבוצת מבקשי מקלט סודאנים בשאיפה ליזום שינוי חברתי בדרכי דיאלוג ופתיחות.

 הצגת הבכורה תתקיים מחר, יום שבת ה22.6  בשעה 20:00 בגן לוינסקי.

כולכם מוזמנים לשמוע סיפור חשוב ולהיחשף לקבוצת אנשים מיוחדת ומעוררת השראה.

במסגרת האירוע  שיתחיל ב 19:00  ויימשך אל תוך הלילה יתקיימו גם מופעי מוזיקה חיה של הקהילות השונות הפועלות בספרייה. מומלץ בחום!

לאירוע בפייסבוק

*

ולבסוף הישן והעצוב – ב29 ביוני, עוד שבוע בדיוק, ימלאו ארבע שנים למותה של פינה באוש.

כל שנה בתאריך הזה אני מעלה פוסט שקשור אליה (למשל חוג ריקודי פינה באוש) עד שייגמר לי. מזמינה את כל מי שרוצה להצטרף, לשתף במחשבות וזכרונות ורגשות ובכלל.

*