לפני כמה חודשים קראתי על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה.
בקיצור גדול למי שפספס: מסתבר שאתגר קרת (סופר עם שורשים פולניים ומשפחה שנרצחה בשואה) פופולרי מאד בפולין. ארכיטקט בשם Jakub Szczęsny בנה לו בית ברווח בין שני בתים, שהוא גם במקרה או שלא – הרווח בין הגטו הקטן לגטו הגדול. זהו הבית הצר בעולם. מימדיו משתנים מכתבה לכתבה, אולי בגלל ההפרש בין הברוטו לנטו. על פי מגזין de-zeen רוחבו 72 סמ בנקודה הצרה ביותר ו122 בנקודה הרחבה ביותר.
.
ברווח בין שני הבתים
*
בפעם הראשונה ששמעתי על הבית חשבתי על הבדיחה העתיקה על האיש שהיה כל כך רזה שהיה לו רק פס אחד בפיג'מה. מתוקף הנסיבות (בכל זאת גטו ורשה) הבדיחה ישר נצבעה בצבעי שואה של המוזלמנים ומדי הפסים של המחנות, ואולי היתה כזאת מלכתחילה. אחר כך קראתי כתבה שענת פרי תרגמה מדי צייט (וגם הוסיפה משלה ומשל אידה פינק, שווה לקרוא!). אמו ניצולת השואה של קרת מדברת על זכרונותיה המושתקים:
אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע לבית-משוגעים. או שאני אתאבד. לא, לא, זה נעול פה חזק," [היא אומרת ומכה על חזה] "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא קורע אותי.
והבנתי שזה לא בית של פס בפיג'מה אלא בית-ריצ'רץ' (וריצ'רץ' תמיד נראה לי כמו צלקת שימושית).
בסרטון, שמלת רוכסנים מתוך אחת עשרה שמלות של אור (ואולי שמלת הרוכסנים מסטרפטיזים משונים יותר מתאימה).
*
אי אפשר לברוח מהשוֹאה אבל הבית הזה מרתק אותי גם מטעמים שאינם קשורים.
בבית הילדים שבו עבדתי לפני שנים היה ילד, נקרא לו א', קיצור של איפכא מסתברא ושל אִיה, החמור המדוכדך מפו הדוב. א' היה פרובוקטור מלידה, משהו בין עורך דין חרוץ שמתביית על כל פרצה במערכת לבין משורר מקולל או מחזאי אבסורד. כשסיפרתי על בת הים הקטנה הוא כל הזמן קטע אותי בשאלות כמו, אז איך היא אמרה שלא טעים לה? (אחרי שהמכשפה חתכה לה את הלשון). כשנתנו לילדים לבחור את צבע חדרם, א' בחר בשחור. זה גם שיקף את הווייתו העגמומית וגם הוכיח את צביעותה של המערכת, שאמנם מעמידה פני קשב ונאורות אבל לעולם לעולם לא תתן לו את מבוקשו. א' אסף טרוניות כמו שמישהו אחר אוסף זהבים. והוא כל הזמן איתגר את הסביבה ושאף להוציא אותה מכליה, וגם הצליח; גם להוציא מהכלים וגם להצחיק במובן של לשבור את הלב.
פעם – הוא היה אז בכיתה א' והלמידה היתה פרטנית – הוזמן א' לשיעור עברית. המורה בקשה ממנו להביא את המחברת שלו. א' הביא מחברת חשבון ישנה, והמורה שהתייגעה מוויכוחים פשוט העמידה פנים שזו המחברת הנכונה. עד סוף השיעור הם כתבו את מה שנדרש ברווחים בין התרגילים. איש מהם לא מצמץ. (המורה אמנם התקשתה לשמור על רצינות לנוכח כמה מהבעות הפנים שהסגירו את תמהונו).
לסיפור המחברת יש איזו איכות של משל בשבילי, רק שאין לי מושג מה הנמשל ולכן הוא ממשיך לצוץ בזכרוני. למשל כשאני שומעת על בית שנבנה בין השיטין. הבֵּין לבין מושך אותי כי כאילו שכחו אותו, פסחו עליו כשכתבו את החוקים.
*
הדמיה של הבית
.
אולי בגלל קוטנו ישר חשבתי על הבית כעל תפאורה, ועל ברכט שראה את מעצב התפאורה כשותף מלא בבימוי: כיסא נמוך ליד שולחן גבוה קובע למשל כוראוגרפיה מסוימת של אכילה ושל התנהגות ליד השולחן. התפאורה על פי ברכט אינה קישוט אלא עמדה. היא מספרת, מצטטת, מכינה ונזכרת. במקום לעזור לצופה לשקוע באשליה, היא מפריעה לו, מעוררת מחשבה ומעכבת את ההיסחפות לעולמן של הדמויות. הכל רלוונטי לבית, ולא רק בגלל השואה.
.
בחרתי את התמונה בגלל שפת הגוף אבל שמה "שקילת הלב" הוא בונוס. לחצו להגדלה!
.
חשבתי למשל איך מתנועעים בבית כזה. דומה שהוא דורש תנועה מסוגננת כמו בציור מצרי. (לחצו להגדלה על התמונה למעלה: על פי הכוריאוגרפיה של הציור המצרי הפנים והרגליים בפרופיל והגוף חזיתי, כך שהדמות המתקדמת היא הכי צרה שאפשר).
וזה גם בית שמכתיב בדידות. כמו מיטת יחיד, רק בְּבית.
*
את הידיעה על הבית קראתי מזמן. מה שגרם לה לצוף במרק המחשבות היה סיום הפוסט הקודם, התהייה על רוחבו הרצוי והמצוי של שער האמנות. וזה מביא אותי למכתב המקסים של מונטסקיה על שגיונות האופנה, שקטע ממנו משמש מוטו לרומן שלי טבע דומם:
…היו זמנים שגובהן העצום [של התסרוקות] מיקם את פני האישה באמצע גופה. לעיתים תפסו רגליה את המקום הזה. העקבים היו מעין כנים עליהם נישא הגוף באמצע האוויר. זה כמעט לא ייאמן, אבל הארכיטקטים נאלצו להגביה להנמיך או להרחיב את המשקופים על פי דרישות האופנה.
מתוך מכתבים פרסיים (המובאה בתרגומי)
"הארכיטקטים נאלצו להרחיב את המשקופים". האינפנטה של ולסקז, 1659 (הציור הזה הוא גם חלק מהסיפור)
מה שמחזיר אותי לפס הפיג'מה ולריצ'רץ' מההתחלה.
*
(עורך אחד הזמין אותי לאחרונה לשיחה על שיתוף פעולה עתידי. ותוך כדי כך הבהיר לי בצער מסוים, שזה לא מעניין אף אחד, הדברים האלה שעליהם אני כותבת. אני מניחה שזה יתמוסס מתישהו, אין לי סבלנות לתחזק דברים כאלה. אבל בינתיים זה נגרר כמו משקולת מקרקשת בעקבות רוכסני ומשקופי הפוסט הזה).
*
עוד באותם ענינים
*
ועל ארכיטקטורה (?)
על שער האמנות של מרינה אברמוביץ' ואוליי
כמה דברים על ספריית גן לוינסקי
*
עיר-האושר 
טוב, ברור שמה שאת כותבת מעניין אנשים כמוני, לחיי כל הפוסטים שבדרך:)
אוי אוי ממש לא התכוונתי שעכשיו יתחילו לנחם אותי. פשוט חילקתי את האבן שבלב (אני מניחה שגם הוא לא התכוון לאף אחד מתמטי אלא במובן כמות לא נחשבת מבחינה מסחרית). אבל תודה 🙂
אותי זה מעניין!
מרית קרובתי,
בדיוק הקראתי לבני הקט שלוש פעמים בשבת את הספר החדש של קרת על גור חתול אדם עם שיער ארוך… מה שמפתיע הוא שבני רואה בעצמו גם אדם וגם חתול ג'ינג'י ויש גם איזה גוון פיראטי
בעלילה, שהוא גם מזדהה איתו יפה.
אשר ל"שקילת הלב", למצרים האות לדיוק היתה פיקטוגראמה של נוצה על כף מאזניים שסימלה את שקילת הנשמות (בעוברן אל העולם הבא), וגם את אמת המידה לאורך הלבֵנה הסטנדרטית, 33 ס"מ. כך שמשום מה כבר במצריים הקדומה הקבילו בין דיוק, משקל הנשמות, ואמת המידה הארכיטקטונית הנאותה…
מרית יקירה, בעקבות מילותייך (הנחוצות! ולא נחמה אלא מחמאה מותרת מפעם לפעם…) חשבתי על עוד מקומות שבין הדברים נמצאים הדברים. ובשל התעסקותי הפרטית והמקצועית לאחרונה בלידות(לימודי דולה) חשבתי על הצירים ועל איך שבזמן צירים אספקת החמצן לתינוק יורדת והוא מתאושש רק ביניהם וככל שאימו נינוחה יותר ביניהם מאפשר לו המרווח את הכוחות לשרוד את הציר הבא וללא הפסקות אלו הצירים יכלו להיות קטלניים עבור העובר. ואני חושבת לעצמי האם הצירים הם בין המנוחות או שהמנוחות הן בין הצירים- יחסים כאלו של תלות בין הדבר לבין ה'בין'.
כרונולוגית המנוחה קדמה לציר. נרטיבית הציר הוא העניין. וכך גם הרווחים בין הבניינים קדמו לבניינים שרק ממלאים וכובשים לנו מרחבים (אולי ירוקים אולי כחולים). אז ראיתי בבניין הריצ'רץ מעין כיבוש חזרה של הריק את החלל. שבוע טוב
מאלף!
אם המצאת את א' אז בטח גם את המורה שלו והרווח ביניהם
ואם שקילת הלב זה אמיתי- גאוני!
ואויויוי למי שפותח את הריצ'רץ. לא רק בתחום שואה.
תודה!
שמחה, איש גמזו 🙂
שועיקי, את גור האדם ההוא עוד לא פגשתי (אף שבפנקס מתווכחים עליו כבר כמה ימים). ואמת מידה ללבנים זה בדיוק מה שחסר לי בחיים.
שרון, שאלת הצירים והמנוחות מחזירה אותי גם לשער של הפוסט הקודם, מי הרקע ומי הגיבור. ולא מזמן הייתי בבאר שבע שבה גדלתי (בית הספר היסודי הארור שלי נעלם והוסתר בגלוי בפארק המדע החדש, כמו באילנה והליצן של פניה ברגשטיין). בכל אופן, השינוי הכי גדול ומזעזע מבחינתי הוא העלמות השדות, חתיכות טבע נא שהיו פזורות בתוך העיר. אבל בוורשה זה לא טבע, זה באמת כמו הפחד מפני החלל הריק שהיה קיים באמנויות עתיקות.
איריסיה היקרה, מי בגד באמונך לאחרונה? א' הוא אמיתי לגמרי כולל כל הסיפורים ועוד רבים אחרים מצויים באמתחתי. וגם שקילת הלב שהיא משהו כמו שקילת הנשמות לפני גיהנום גן עדן.
ואני בעד לפתוח, האמת משחררת!
לא מעניין אף אחד???!!!!
הפוסט הזה כל כך מלא שירים, שקשה להכיל.
שירים לא במובן של לכתוב אותם, אלא במובן של לראות אותם – ואת רואה ומראה.
עצם הרעיון הזה, לבנות בית בין שני בתים (ולא שמעתי על זה בכלל!)
והילד שאסף טרוניות כמו זהבים, והכתיבה בין הרווחים במחברת – אני מבינה אותך שזה לא מרפה ממך, עכשיו גם ממני.
וגם את השירים האלה (כמו חודי מחטים בזווית העין?) אפשר לאסוף כמו זהבים. הנה גרפתי כמה…
פוסט מרתק, מרית. רק את יכולה לחבר בין בית צר ומיוחד לבין רוכסנים, בין שואה לבין הילד א' (כתבת מרתק במיוחד כאן), בין ברכט ותפאורה לבין ציור מצרי, ובין כל אלו לבין עצמם.
הבית הזה כמובן מעורר הרבה מחשבות ושאלות, זה בעצם כמו מיצג חי, עבודת אמנות נחבאת אל הכלים, מיצג שלא רואים את האדם שבתוכו אבל יודעים שהוא שם, לפעמים. בית שהוא תא בידוד והתבודדות בקונטקסט מורכב בין ארצי ובין דורי, תרגיל ארכיטקטוני מלחיץ. יגאל סרנה פעם כתב משפט יפה שהולך משהו כמו זה- "אדם צריך מיטה, שולחן, כיסא וחלון המשקיף לעץ". כאן אינני בטוח שיש לו אפילו עץ להשקיף עליו. המינימליזם הקיומי בהתגלמותו, על רקע השואה והזיכרון, ששם המינימליזם הקיומי שבר שיאים. שבוע טוב. שרון רז
לי, סביר שמי שבא לפה מתעניין וזה נפלא וגם מטעה כי בין הקלוז אפ ללונג שוט יש פער עצום. אפשר לבנות שם ארמון ורסאי ועוד יישאר המון מקום. ובכלל, אני רק פרט קטן בבעיה. המו"לות פה קורסת. גם הארזים שיש להם אידאל תרבותי קורסים. בקרוב יהיו בחנויות רק ספרי מיינסטרים. זה הפסד אדיר לכולנו. ותודה, כמובן!
שרון, תודה רבה. לא יודעת אם רק אני. אני פשוט נמשכת לשם, לרווחים בין התחומים, רק שם בשטחי ההפקר אפשר לשחק בלי שיבוא שוטר. ונכון לגמרי על המינימליזם הקיומי של השואה. רציתי לכתוב על זה משהו ועל הסבים והסבתות של צ'רלי מצ'רלי והשוקולודה שישנו ארבעה במיטה, אבל צריך לשים גבול מתישהו 🙂
שמתי לב שהמולו"ת קורסת ואני גם מושפעת ישירות. וכמובן יש הבדל בין הקלוז אפ ללונג שוט. ובתגובה הקודמת רציתי באמת להוסיף שמי שמתעניין, מתעניין מאוד – בעידן נורמלי יותר זה אולי היה יכול לפצות על הלונג שוט…
אני נשמעת עצבנית – זה לא עלייך כמובן 🙂
בית כזה צר ברוחב מיטה שתחוב בין שני בניינים – בעיני זה מין מסתור לימי השואה שיצא פתאום אל האור. אולי איזה ריצ'רץ' נפתח וחשף אותו אחרי כל השנים..?
והסיפור על א' נהדר. לו היו לו עוד כמה מפגשים כאלה, אולי היה מחייך יותר.
מרית, אשר לספר של קרת, ארבעה ילדים בגילאי 3-10 שמעו אתמול את הסיפור שהקראתי בקול. כולם מאוד נהנו ממנו. אני חושב שזה המבחן. כלומר קרת שם מפזר הרבה מאוד צעצועים (בעלי חיים, ספינת אויר, קפטן הנראה כפיראט) ואם ניתן להתייחס בתמהון כלפי האב המותיר את בנו לבדו בגן החיות ורץ לעסקיו, ובכן לא יודע, כילד לא פעם הושארתי בכל מיני מקומות לפעמים חופשים שלימים. אפילו סבי האהוב היה משלם על כרטיס הקולנוע לקופאי ובא לאסוף אותי אחרי הסרט (זה לא היה חריג בראשית שנות השמונים), אני גם חייב לומר שהילדים להם הקראתי את הסיפור אפילו הביעו בקול את שכנועם שהוריהם אף פעם לא ייתייחסו אליהם כך.
אשר למצב המו"לות, אני מניח שמצבם של מו"לים עצמאיים ויצירתיים קצת דומה היום לבעלי בתי קולנוע בתל אביב בשעתו, כמו: פריז, טיילת, לב, דיזינגוף– שבשעתו היו מקרינים הרבה מאוד קולנוע משובח ולא ממסדי (למשל סרטים של האחים כהן, דיויד לינץ', ג'ים גרמוש, האל הרטלי, וים ונדרס– בימים שמעט מאוד ישראלים ידעו מי הם, שמה התוודעתי גם לפליני, לבונואל, קורוסאווה, ג'וזו איטמי, ז'אנג אימו, מרסל קארנה, פיליפ דה ברוקה– מה הייתי עושה בלעדיהם? ); חלק סגרו, מי שנשארו כבר שנים מקרינים גם בלוק-באסטרים. או לנכונותן של חברות תקליטים ישראליות בעבר להוציא בשמחה רוק אלטרנטיבי מהארץ ומחו"ל ואילו היום להתבסס על "דברים בטוחים".
זה מביא היום לידי כך שיש מוסיקאים ישראלים שמממנים את אלבומיהם החדשים דרך Head Start או שלא מדפיסים את אלבום ומניחים מהדורה דיגיטלית שלו בלבד להאזנה בחינם ולהורדה ב-20 ש"ח ויותר דרך האתר Band Camp. למשל, הרבה מאוד ספרים שלא מוצאים את עצמם בחנויות הגדולות, מוצאים לאור עצמאית היום, ומשווקים בחנויות הספרים העצמאיות ודרך האתר
Indiebook, ואני מניח שככל שיהיה קשה יותר, כך יימצאו עוד ועוד אלטרנטיבות.
כמובן, זה מצב לא טוב אני מזכיר כי הרבה מאוד ספרות אוונגרדית שנחשבת היום לקלאסיקה שבקלאסיקה לא מצאה בקלות מו"ל אמיץ מספיק. זה מעצבן אבל זה גם סוג של אתגר.
יעל, לגמרי מסתור מהשואה. ענת פרי מביאה בהמשך לכתבה, סיפור של אידה פינק על זוג יהודים שהסתתרו אצל זוג איכרים, והבטיחו להם שאם יינצלו מהמלחמה יממנו להם בית חדש. הם אכן ניצלו וקיימו את הבטחתם. וכשהוזמנו לראות את הבית החדש התברר שהאיכר בנה להם בתוכו גם מחבוא ואפילו ריהט אותו למקרה הצורך…
ובו בזמן זה גם עציץ שבו מוזמן יהודי לחזור ולנטוע את עצמו.
שועיקי, אתה טועה. מה שקורה בשוק הספרים היום לא דומה לשום דבר. אפילו איריס בראל מסטימצקי כבר מודה באחריות להרס המו"לות ומאשימה גם את צומת כמובן. אף אחד כבר לא מנסה לטעון שהכל בסדר. וברור שאנשים מחפשים מוצא. אני כותבת עכשיו את ההמשך לבנות הדרקון. עד סוף השנה זה יהיה מוכן, ואני כל הזמן חושבת מה ואיך לעשות.
וכולי הערכה לחנויות הספרים העצמאיות, אבל. בדיוק דיברתי על זה עם ענת והיא אמרה שלשם מגיעים אלה שיודעים ומתכוונים. ומה יהיה על נערות כמונו, איך הן ייתקלו סתם בפלאים שלא שיערו?
מימון המונים הוא הפתרון עבור כותבות כמוך, שיש להן קהל קוראים רחב מאד ומסור. אל תחששי מזה.
לגבי קרת, בזמנו כשקראתי את הידיעה הבנתי מדבריו שלא מדובר בדיוק בבית, אלא בסוג של חלל קצוב לזמן קצוב שנועד לייצר עבורו תנאי כתיבה מסויימים מאד. קרת דיווח שיתקיים מעין ניסוי, אבל מנקודת המבט שלי זו לחלוטין רחם עשויה בטון, ואולי זו הסיבה שאני מביטה על החלל הזה בכמיהה מסויימת. מה שנחמד במיוחד בחלל הזה, הוא המשולש העליון ביותר, הריק. זתומרת, שכל בית זקוק לחלל קטן לא פונקציונלי, שלא משמש לשום דבר מיוחד, חלל גחמות שנועד להזכיר לעצמנו שלא כל דבר זקוק להצדקה מעשית. וכאן אני סותרת את עצמי, כי תיכף הדבקתי פונקציה גם לחלל לא פונקציונלי. (האם הפונקציה של שימוש לא פונקציונלי היא פונקציה, או לא?)
השאלה אם זה רווח בין התחומים או שזה תחום מצומצם עד דק.
חלל שבשארית כוחותיו הגמדיים דוחס את הבתים שמצידיו הצידה, מפנה לעצמו חלל ולו דקיק,
או שהם דוחסים אותו בכח והוא מצמצם עצמו עוד ועוד עד הפסקת נשימה.
או שהם, בכלל לא איכפת להם ממנו, הם ממילא היו שם קודם,
והוא מצמצם עצמו כל כך בלי קשר, לא צריך שיגידו לו שום דבר,
הרי הוא מכיר את השואה מבפנים ועדיף לא לנשום, לא להוציא קול, לא לזוז…
טוב שיש הרבה אנשים. כך כל אחד יכול להיות כך או אחרת, ויש לנו את כל הסוגים והמינים והדרגות של הצמצומים והפסקות הנשימה, כמו גינת הפרחים המצומצמים 🙂
שיתבייש לו העורך. את מצוינת. וכל פוסט הוא פנינה. נועה אסטרייכר
עכשיו מתבקש לצעוק (ומכל הבחינות האפשריות): הרימו את קורת הגג, נגרים…!
החלחלה שלי אחרת, מרית. אני דואג מפני דור שמולעט בהטפות דתיות ולאומניות, שקורא ספרות "כשרה" שכל זכר לבני המין השני הועלם ממנה וכל התקוות המשיחיות של הוריו מועמס על כתפיו (המילה תקוה מטעה, בעצם. בעיני זה יאוש גמור), וגם אם הוא ייתקל בספרים כמו שלך, האם לא יתיחס אליהם כאל מוקצה גמור? (אם כי אז הם עשויים לפרוח כספרות דיסידנטית… סליחה על הפסימיות. אני פשוט שומע את זה יום יום ברחוב)
מירי, קהל הקוראים הרחב והמסור עוד טעון הוכחה.
ובאשר לבית, הפרט ששבה את לבי היה כרעי התרנגולת שמשוות לו נופך פנטסטי וכמעט נודד, מסוג הטירה הנעה.
רוני, הוי, לפי התיאור שלך בית קרת הוא מכת מוות למרחב המסכן. (ואת אלה שסוגרים עלייך תדחפי בלי בושה!)
נועה, את קוראת מהחלומות. תודה מעומק הלב. והוא לא ממש אשם (מעבר לחוסר טקט), העבודה שלו נהייתה בלתי אפשרית.
כרטיסן, הקומוניסטים תמיד אמרו שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. אולי תפרוץ מהפכה 🙂
כמובן, איזה המשך נהדר לשאלת העמודים והרווח ביניהם. הבית שברווח, הרווח שבבית. אני סבורה, כמו מירי שחם, שיש פתרון. שרבים לא יהיו מוכנים לוותר על האיכות ולהשאר רק עם התפלות (עם טפלות אין לי בעיה. טפלות יכולה בנסיבות מסוימות להיות הכי חשובה). הפתרון של מירי למימון דרך האינטרנט זו אפשרות וכך גם ההצעה של שועי להפוך דיגיטלית לגמרי. ויש גם עוד. אדרבה, הרשת פותחת בפנינו אפשרות חשיפה לקהלים שלא היו מגיעים אליך בדרכים המסורתיות. אני למשל :).
תרופה, תיקון קט שבקטים, כקוף המחט, לא הצעתי למרית להפוך דיגיטלית/וירטואלית לגמריי. קודם כל, אני נהנה מנוכחותם הבלתי-וירטואלית של ספריה גם כן. מה שהצעתי לגביי הדסטארט ואינדיבוק. הוא גיוס כספים מן הציבור (כך שלמעשה הציבור מזמין אצל מרית מראש את המהדורה הראשונה או את חלקה, ודרך כך מושג המימון במלואו). את יתר הספרים ניתן לשווק בחנויות הספרים העצמאיות או דרך חנות האינטרנט "אינדיבוק" ודומותיה (אני משער שיהיו עוד עם הזמן) או אפילו דרך "עיר האושר", שם ניתן יהיה לרכוש את הספר באופן מאובטח כמו בכל חנות אינטרנטית אחרת.
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=1125
תרופה, הרשת נפלאה ואני אסירת תודה לדלתות שהבלוג הזה פתח ולמי שנכנס דרכן! ומצד שני אני לא מתהפנטת בקלות. ויש פה גם צד של אחיזת עיניים. מקווה שאתבדה.
מירי, וואו, תודה על הלינק. עוד אתעמק בו בחודשים הקרובים כשתגיע השעה לחתן את בנות הדרקון עם הקוראים. ועם זאת, עוזי וויל היה עתונאי פופלרי שחלש על השער האחורי. שמעתי שיש לו 20,000 עוקבים בטוויטר. איפה הוא ואיפה אני (ובנות הדרקון זה עוד קל, המבחן הגדול יגיע כשארצה לכתוב ספר עיון).
כן כן, גם אותי. שלא יבלבל את המוח
מירי, ממש תודה, לדבר כזה התכוונתי.
מרית, אני מציע לשדרג את בית הקיץ של אתגר קרת, ולבנות את אותו הדגם מאחורי ארון ספרים באמסטרדם.
חוץ מזה קשה היה לי להחליט האם זו שעתו היפה של המשולש ישר הזוית או של המשפט ההוא המיוחס לפיתגורס.
נכון, עוזי וייל בנה בשקדנות את הפרסונה האינטרנטית שלו, הוא לא פעל בחלל ריק.
ועדיין,
אני חושבת שכפי שוייל הציע למכירה פגישות ייעוץ אישיות בנושא כתיבה תמורת 500 ש"ח למפגש במטרה לגייס את הכסף הנחוץ, כך את יכולה להציע למכירה מפגשים סביב דיבוב אובייקטים, סדנאות מרוכזות של טעימת תיאטרון חזותי וכו'. 'עיר האושר' חי. אני די בטוחה שתהיה לזה דרישה. לא כמסלול הכשרה מקצועי לבעלי עניין מביני דבר, אלא לקהל הרחב.
אין לי פתרון לנושא שוק הספרים: הכיוון אכן נראה לא טוב. רציתי רק לומר שלא נוח לי עם הטיפוס החדש שנולד עם האינטרנט – המשווק העצמי. עוזי וייל, מואיז בן הראש, איה כורם ועוד. במקרה הטוב זה גורם להם לחלוקת קשב ולאובדן ריכוז. היה עדיף אילו היו יכולים להרשות לעצמם להיות קצת פחות קפיטליסטים (בפרט קפיטליסטים של לייקים).
במקרה הפחות טוב, ההעלמות של הפילטרים החשובים שהיו פעם בין היוצר לקהל (לקטורים, עורכים, משווקים, מבקרים, תקשורת וכו') ושל עבודת הצוות שנעשתה על ידי מקצוענים מתמחים בתחומם מביאה לדעתי ליצירות שהן תמיד סוג של פשרה. יצירה טובה ממש לא תצא מהשיטה הזאת לדעתי.
לאו דווקא. זה יעודד את שוק העורכים הפרילאנסרים (אתה מכיר את הפרוייקט של ארנה קזין?) ואת שוק העורכים הלשונים הפרילאנסרים, וכל שאר ההתמחויות הנדרשות. הסופר יאסוף סביבו אנשי מקצוע שהוא יבחר, ויחד הם יפיקו את הספר ויתחלקו בהכנסות על פי מפתח שייקבע מראש. סופר-גרופ ספרותי. אולי תפקידו של הסוכן הספרותי ישתנה, והוא 'יתפור' את אנשי המקצוע שיתאימו לספר מסויים ולסופר מסויים, ונקבל וריאציה ספרותית על הוט קוטור. השיווק הישיר מאפשר מרחב תמרון הרבה יותר גדול. אתה צודק, תמיד יהיו אנשים שיתפתו להוציא לאור ספרים מיותרים שכתבו, ללא עורך ובעימוד חובבני, אבל המו"לות תשנה פניה, והצרכן יקנה ספרים על פי טעמו האישי ועל פי המלצות של חברים ברשת החברתית, ולא על פי מה שהוצאות הספרים בוחרות להניח על שולחנות המבצעים.
אני מכיר את הנושא הזה מכמה כיוונים כבר כמה שנים ומה שאת מתארת לא עובד. הנה כמה נקודת מבט לא ממצות: העורכים הפרילנסרים הולכים ומתרוששים ואיכות עבודתם יורדת. אם את צריכה מישהו טוב *עכשיו* (וככה זה, החיים קצרים), את לא תדעי למצוא אותו, ואם תמצאי אותו הוא לא יהיה פנוי, ואם הוא יהיה פנוי, הוא לא יכיר אותך מספיק בשביל להשקיע בך. ואני מדבר על שורה ארוכה של נותני שירותים חיוניים שאי אפשר להצליח בלעדיהם. אין תחליף לעבודה לאורך שנים עם אותם אנשים, טיפוח אנשי מקצוע, כימיה אישית, תחושה נכונה אצלך של כמה דברים צריכים לעלות, איזו איכות של עבודה את צריכה לצפות מכל אחד וכו'. וכל זה בלי לדבר על זה שהיוזמה לא יכולה לבוא רק ממך. מישהו אובייקטיבי חייב לבחור בך ומישהו אובייקטיבי אחר חייב להמליץ עלייך. המלצות של חברים לא שוות הרבה כשמדובר באיכות. את זה צריך לקבוע מישהו בר סמכא ולא חבר.
אוף טופיק, אבל מהו הפרויקט של ארנה קזין?
חוץ מזה, איזה כיף שבבלוג הזה, לא זו בלבד שכל פוסט הוא אוצר אלא גם התגובות מרתקות. אני חוזרת בערך שש פעמים לכל פוסט כדי לראות אילו שובלים מאירים הוא יוצר ואילו דלתות הוא פותח.
כאן:
http://www.writingstation.co.il/
רג'ולי, אחרי שהתעמקתי קצת בהודעתך המסתורית הבנתי שהיא נהיית הגיונית אם קוראים אותה אחרי איש גמזו 🙂 תודה!
שועיקי, אולי מאחורי ספריית גן לוינסקי 🙂 (ליאור ווטרמן המנהל הראשון היה צוחק שהוא מנהל ארון ספרים, ויש לו 70 עובדים וארבעה בוסים).
מירי, יש משהו מוזר בזה שקודם עובדים בלכתוב את הספר ואז בלמכור אותו. טוב שיש לי קצת זמן להסתגל. ואני חושבת שאת קוראת נכון את השינוי.
רוני, יכולה לספר עוד סיפור מהחודש האחרון שהיה משופע בהארות על שוק הספרים מכל הכוונים. הוצאה אחרת (לא זאת של העורך) פנתה אלי ובקשה לכלול מאמר מסוים שלי בספר מאמרים מסחרי (פרוייקטים לא מסחריים זה סיפור אחר, את המאמר שלי לקובץ מאמרי הפנטזיה נתתי בחינם, בלי התלבטויות). הם כתבו לי שישמחו לקבל את אישורי. כתבתי שאשמח לדעת מה הם מציעים בתמורה. הם הציעו 100 שח (במילים: מאה שח) וכן ספרים שלהם בסכום שלא עולה על 200 שח (ורק שכחו להגיד בלי כפל מבצעים). כמובן שלא הסכמתי, אבל אי אפשר להתלונן על המשווקים העצמיים כי הסופרים מתקרבים במהירות למעמד של עובדי קבלן. ויש לי גם סיפור שלישי מסמר שיער על הוצאה שלישית שלא אספר בינתיים. ואגב – כל שלוש ההוצאות פנו אלי, אני רק מתארת לי מה היה קורה לו הייתי פונה אליהן.
המצב כרגע הוא שההוצאות (גם הנאצלות) עסוקות בהישרדות, וכמובן שכל הדברים שעליהם דיברת, בחירת הספרים והטיפול הנכון בהם לגמרי ניזוקים.
רוני, אני לא מתווכחת כמובן עם ניסיונך, אבל רק בנוגע לשאלת ברי-הסמכא – טוב, איך לנסח את זה בעדינות? כמעט ולא קיים אינטגריטי ביקורתי בענף ביקורת הספרים בארץ. רשימות ביקורת רבות נגועות באינטרס אישי כלשהו – למשל, חברות בוועדות פרסים, קצת שלח לחמך, קצת שמור לי ואשמור לך, וגם סתם חברויות מהאוניברסיטה. זו קליקה קטנה, איך שלא נסובב את זה. לכן האינטרנט משחרר כל כך. היהדות כבר מזמן אמרה 'עשה לך רב', וזה אותו פרנציפ. חבר ברשת החברתית שלי, שאני מעריכה את דעתו וכבר הוכיח עצמו בהמלצות קודמות, עדיף בעיניי על מבקר מקצועי כזה או אחר. רק בשבת האחרונה קראתי רשימת ביקורת על ספר שיצא לאחרונה, לא אומר מי כתב ועל מי, אבל היה כל כך ברור מה טיב היחסים בין הכותב המבקר הנכבד לנמענת. הטקסט צעק את זה לאורכו ולרוחבו, בחזה טווסי מאד.
מירי, מה שאת אומרת על הביקורת הוא נכון, אבל לא מבטל את מה שאני אמרתי. אפשר וצריך לשפר את הביקורת, אבל אין לה תחליף. לך אולי יש חבר בעל טעם ספרותי טוב. אבל ל-99.999% מתושבי המדינה אין חבר כזה (אולי קצת הגזמתי) והם סומכים על מה שכתוב בעיתון ועל מה שממליצים להם בחנות. השאלה היא אם את רוצה למכור לשוק של 1000 חברים או של 7,000,000 ישראלים.
כדי למכור ספרים לשבעה מיליון ישראלים צריך לכתוב ספרי נוסחה. מי שרוצה לקרוא ספרי נוסחה, אין לי דבר נגדו. עדיף לקרוא ספר מאשר לצפות באיזה זבלון. אבל אני לא אחת מאלה, ממש כמו רוב קוראי הבלוג הזה יש להניח, כולל אתה עצמך.
רוני, אני חושב שמה שקשה לך היא האפשרות לפיה יש לא מעט אנשים שמעוניינים להגיע לעד 1,000 איש והמילה רב מכר או ספר נוסחה זרה לעולמם מאוד. קח אותי לדוגמא, אני שנים לא קורא מדורים ספרותיים, ואין לי גם שיג ושיח ברשת חברתית. כמעט לא נשען על המלצות. ובכל זאת גם קורא ספרים וגם רוכש ספרים. אני מודה שרוב הספרים שאני רוכש,
כך יש להניח, נמכרים עד 1,000 עותקים לכל היותר, וכמעט לעולם אינם חלק מן המבצעים,
ועל פי רוב גם לא זוכים לפירגון גדול, כך מסתמא.
בשוק היפוטטי של שבעה מיליון ישראלים המתחרים שלך הם ארז טל מ"האח הגדול" , המנטורים של דה ווייס והתכניות המקבילות… שלמה ארצי ואיל גולן; בשוק ההיפוטטי של עד 1,000 איש, על אף אי הכדאיות הכלכלית שלו, המצב מעניין אותי בהרבה.
אותו הדבר לגבי האינטרנט, אני מעדיף שלא לקדם את האתר שלי בשום אופן (כולל בהרצאות לפני קהלים, כולל באירועים שבהם אנשים שואלים אותי מה אני עושה). הסיבה– אני מעוניין לדבר למאות בודדות מאוד של אנשים שבחרו לבוא לאתר קטן, ולא לקהל גדול שבא לאתר "מדובר" , "טרנדי" וכיו"ב. למשל, אחת הסיבות שהתחלתי לקרוא את האתר של מרית לפני כחמש שנים היתה העובדה לפיו מצאתי בו המון מה ללמוד, המון כיווני מחשבה חדשים ופחות שגורים.
זה לא אליטיזם ולא הסתגרות. זוהי בחירה מודעת. ואני עדיין מתייחס אל האינטרנט ככלי לדיאלוג וככלי לימוד והבנה ולא כאמצעי קידום, הפצה ויח"צ. כלומר, כל השיווק העצמי של "כנסו-כנסו" או "ספר שאף ספריה ביתית אינה שלימה בלעדיו" או "בואו לראות אותי מצולם עם טופ-מודל" לא מדבר אליי וכנראה גם לא ידבר אליי בעתיד.
מרית, את מתארת מציאות מוכרת. יש לאחרונה הרבה דיבורים בנושא הזה בפייסבוק: סביב חוק הספרים, סביב "איגוד אנשי הספר" (שאוספים חברים בשבוע הספר בתל אביב) ועוד. אבל לדעתי הדיבורים האלה לא יוכלו לשנות את המציאות. אם את יכולה, עדיף לדעתי ללכת עם הוצאות הספרים הקיימות, עם כל הבעיות הידועות שלהן. (ואין לי טענות למשווקים העצמיים, אבל כחברה אני חושב שעלינו על מסלול לא טוב וצריך שיטה אחרת).
יגורש העורך מדעתך
שלא יעיק ולא יזיק. לא יפה ככה
רביקוביץ׳ כתבה ״החזקתי פנינה ביד״. פנינים זה כאן, לא תמיד זמינות
אבל למי אכפת
מירי, אני חושב שהמהלך שאת משרטטת אופטימי מדיי; כי קרוב לוודאי שבשנים האחרונות כבר ישבו כמה קופירייטרים ואנשי מדיה לחשוב איך מפצחים את הרשתות החברתיות ואיך גורמים להן לעבוד עבור הלקוחות הגדולים מתאגידי הספרים. הרשת היא פלורליסטית, רב תרבותית, פתוחה ומגוונת מאשר התנהלות ממסדי הספרים, אבל גם כאן, אני מניח, לפחות ואולי עוד יותר מאשר בעולם החיצוני יכולים להכניס לאנשים מאוד בקלות שהספר X הוא טרנדי וסקסי וכל מה שדרוש להם לשיחת סלון עדכנית. ואנשים, מה לעשות, אוהבים להיות מעודכנים (לפעמים דומה עליי כי בימינו הצו: היה עדכני! הוא ממש מוסד שבלעדיו ספק אם תוכר כבן תרבות) ועוד יותר, להפיץ לכל חבריהם את בשורתו של הספר X שהוא ורק הוא הוא יהפוך אותם לעדכניים. זה כמו הפירסום בעיתונות ובטלוויזיה, רק עובד מהר יותר וטוב יותר.
רוני, להערכתי אתה מגזים קצת במידת מקצועיותם של בני העליה מקרב העורכים. לא יודע, עבדתי פה ושם בימי חיי (אמנם לא בתחום הספרות, אבל באקדמיה וגם במכון מחקר כלכלי בינ"ל) ראיתי מעט מאוד בני עליה, אחד מעיר שניים ממשפחה (אולי לא ראיתי מספיק), הם אגב היו בדרך כלל אנשים שלא הגיעו לקודקודי הפירמידות, כי השקיעו יותר בלימוד ובעיון ובבדיקת עצמם, ופחות בפוליטיקה, בערבי השקה וביח"צ. כללית, בכל העניין הספרותי אני מוכן לעבוד ולפעול רק עם אנשים שאני רואה בהם חברים. אנשים שאני מבין לליבם והם מבינים לליבי. כמובן, זו אינה ביקורת, זו רק התרשמותי.
מרית, היה עדיף שלא לגלות את הפרט הזה על ארון הספרים. מי יודע, אולי משטרת ההגירה תתחיל לחפש להבא ילדים מאחורי ארון הספרים (-: (לא יודע אם הסמיילי במקום פה, אבל הרגשתי בודד בלעדיו)
והפוסט, איך לומר, מדליק אש גדולה
כרגיל
ושום דבר כאן לא מובן מאליו! זהו!
דורית, את אישה משמחת. תודה!
מירי (תגובה לדבריך למעלה, אי אפשר להגיב ישירות). שבעה מיליון זה לא מספר הקוראים בפועל, אלא גודל *השוק* (כלומר הפוטנציאל). ואני לחלוטין לא מדבר על ספרי נוסחה. נניח שאת גומבריך ואת כותבת עכשיו את ספר תולדות האומנות. ברור שלספר כזה לא יהיו שבעה מיליון קוראים. אבל כדי להגיע למעמד קאנוני וכדי להימכר בחנויות שכל אדם בארץ יכול לקנות בהן אי אפשר לדעתי להשתמש בשיטת השיווק העצמי. שיווק עצמי הוא טוב כדי להימכר בחנויות פרטיות לכמה חברים, אבל לא הרבה יותר מזה.
כבר מזמן השתכנעתי ששוק הספרים בישראל בכל מקרה לא יספק פרנסה לכותבים חדשים שמכוונים גבוה ברף האיכות. סופר מתחיל וחסר שם יכול להפיץ את ספריו בין אוהבי קריאה, לערוך ערבי קריאה בספריות בפריפריה, לטייל בין החנויות העצמאיות ולשוחח ישירות עם הקונים. אם הוא חרוץ, ואם הספר טוב – יצליח לו. בספר השני זה כבר יהיה קל יותר, תהיה לו סוכנת שתטפל בזכויות התרגום. במקרה הרע יזכה בכמה אלפי ש"ח (התשואה בשיווק עצמי גבוהה יותר) ואולי יקטוף פרס או שניים. מי שנמצא בתחום הזה כדי להרוויח כסף, והרבה, ומייד – נמצא בשוק הלא נכון. לפעמים יש הפתעות. למשל, איך אתה מסביר את ההצלחה של פרנסוס (פרנסוס על גלגלים, הוצ' זיקית אם אני לא טועה) ? (בינינו – ספר די מעפן, אבל מעפן באופן חביב) – חלק מהעניין, מלבד המחיר האטרקטיבי שבו הוא מוצע לציבור, הוא המיתוג של הכותרים של זיקית כקניית מחאה הפגנתית. סוף סוף לקנייה האנטי-תאגידית יש שם ולוגו. לא כבד כמו רסלינג, לא אינטלקטואלי כמו נהר ספרים, סתם ספר לא נוסחתי שקשה לומר עליו דברים רעים. פודינגי שכזה. קראת?
לא, לא קראתי. לא נעים לי לומר, אבל מכל מיני סיבות אני כמעט לא קורא ספרים כבר הרבה שנים (ואני לא מעז להודות שאפילו לא שמעתי על פרנסוס). עכשיו קראתי ביקורת והתרשמתי.
נו, שועי, חוץ מקצת אופטימיות מה עוד נשאר?
התאגידים עובדים כל הזמן, בכל מקום. אני מתכוונת לקבוצה שקיבלה חיסון נגד החיידק הזה, וקל יותר למצוא זה את זה ברשת. מספיק ללחוש לגוגל, "יואל הופמן" וכבר מתייצבים לפחות שלושים. לכן, רשת חברתית ייעודית של קוראים היא מהלך אופטימי, אבל הגיוני. ואם בטעות ייכנס לשם איזה תאגידצ'יק, תקרא לי ואשים לו מלח על הזנב. תמיד עובד.
מירי, את צודקת פשוט איך שאני חושב על תאגידים ועל האוליגרכיה הישראלית, עולה במוחי המשפט "החלודה אינה נחה" . אני קצת צ'פליני בזה. ראי למעלה, אני רואה ממסד ותאגיד וכמו
דון קיחוטה ומדמיין ישר דרקונים יורקי אש (בכלל מאחורי החזות הפילוסופית, אני ממש רואה דרקונים כמו פרי מ"פישר קינג"). אז בטח שאקרא לך לשים להם מלח על הזנב (-:
אשר ל"זיקית", אני לא מעורה ממש בתעשיה, ועל כן על פי שמות העורכים זו נדמית לי הוצאת-המשך של "סימטאות" (שחדלה להוציא ספרים, או לא הוציאה כבר קרוב לשנה). אותם אנשים פחות או יותר. אלא שהפעם הלכו על עיצוב פשוט יותר (ספרי "סמטאות" היו מעוצבים לתפארת; אבל קצת סבלו בסיומת מירידה באיכות הספרותית של הספרים המתורגמים שנבחרו, אפילו שגם הפחות טובים היו עדיין הרבה יותר טובים מרוב ההיצע) ועל מחיר שווה לכל נפש, בלי השתתפות בחגיגת המבצעים של התאגידים, שכנראה הסבה להוצאה הקודמת הפסדים, כמו שהיא מסבה להרבה הוצאות אחרות. ספר מושקע מאוד אסתטית, גם בדרך כלל עולה יותר, והואיל וגם הנייר בספרי ההוצאה הזו היה לרוב משובח יותר מן הנורמה, אני מניח שהשתתפות במבצעים היתה דבר הרסני למדיי עבורם.
בכל אופן, אני מתגעגע לספרי סמטאות מצד האיכות הבלתי מתפשרת של ההפקה שהיתה שם. חשבתי שזה יימשוך גם את ההוצאות האחרות להעלות קצת את איכות ההפקה וההדפסה.
רוני, אין לי פייסבוק. כל היידע שלי הוא יד ראשונה. זה לא רק עוזי וויל ומואיז בן הרוש, זה גם גילי בר הילל שהקימה את "עוץ" ומיקי בן כנען את "קרקס". כל רגע צץ פתרון חדש כי הישן מתפרק. גילי כתבה שזה כמו האיכר שניסה לאלף את החמור שלו לעבוד בלי לאכול. זה כמעט הצליח. והחמור פה הוא אפילו לא הסופרים אלא ההוצאות.
ושועי, אם הבנתי נכון הזיקיות פוטרו מהסמטאות וזה בטח לא קרה מעודף הצלחה…
אף אחד לא יודע מה יהיה אבל יותר גרוע מעכשיו לא יכול להיות.
מרית, את לא מפסידה שאת לא בפייסבוק, רק שתדעי שטוחנים שם הרבה מים בנושא. גילי בר הלל ואחרים שהקימו הוצאות ספרים הם מענף אחר בעיניי. האמת היא שקל היום יותר מאי פעם להיות סופר וקל היום יותר מאי פעם להקים הוצאת ספרים. ולא נעים לי לסתור את הדעה המקובלת, אבל בשוק הספרים של היום יש יותר כסף ויותר ספרים מאי פעם. הבעיה היא שחלוקת הכסף היא כזאת שהסופרים (ובמיוחד המתחילים) מקבלים הכי פחות, וגם ההוצאות הקטנות נאבקות. אבל צרך להודות שלפני עשרים שנה רוב הסופרים של היום היו יכולים רק לחלום על הוצאת ספר והיום רובם מגשימים את החלום.
לרוני מהקומה למעלה – עכשיו אני מתחילה להתייאש. אם אנשים מהסוג שלך, שמעורים בעשייה התרבותית ובכל זאת מעידים על עצמם שכמעט לא קוראים ספרים, ושלוש קומות מתחת לזה מספרים על פעילות בפייסבוק – אז הרמתי ידיים. כבר עדיף לפחלץ דרקונים עם שועי, בחיי.
מירי, לא להתייאש, אני לא דוגמה לאף אחד. הסיבה שאני לא קורא ספרים היא שילוב של כמה סיבות מאוד אישיות: אכזבה מספרים בשלב מסוים של חיי (שנדמו לי יותר מדי פעמים לא כדרך להתעלות אלא ככלי ביטוי לאנשים שזורקים עליי את המועקות האישיות שלהם בניסיון לטהר את עצמם), בשנים האחרונות – אכזבה מרמת העברית ובפרט מרמת העברית של התרגומים, ואולי יותר מכל – צורך שלי לעשות משהו משמעותי בכל רגע, וקריאה נתפסת בעיניי כפאסיבית מדי. אין לי שום דבר נגד קריאה וכשהייתי קטן קראתי בלי סוף. מן הסתם עוד אחזור לזה.
(והייתי צריך לכתוב "קריאת ספרים" – אני עדיין קורא רוב היום, אבל לא ספרים).
רוני, ממש לא נראה לי שיש לך מושג. אלה לא רק הסופרים. הוצאות הספרים במצב נורא. כמה שהן יותר איכותיות זה יותר נורא. רק החנויות מרוויחות. ובכל מקרה עייפתי מהוויכוח. אלאן התאורן הבלגי שלי היה מלמד אותי ביטוי בצרפתית בכל נסיעה. ופעם הוא לימד: pédaler dans la choucroute שפרושו לדווש בתוך כרוב חמוץ. זה מה שאנחנו עושים עכשיו, ודי, אני יורדת מהאופניים.
גרוע יותר תמיד יכול להיות, כזכור חואן פרון ורעייתו (בקדנציה השניה כמדומני ב-1953) ערכו מסע פרסום ארצי עם שלטי חוצות עליהם היה כתוב "נעליים ולא ספרים", הם גם הוציאו לרחובות המון עם שייקרא את הסיסמא הזאת בקול, כאשר האינטלקטואלים העזו לומר משהו בגנות השלטון. נכון שתוך שנתיים היתה בארגנטינה מהפכה שהפילה את פרון. טוב, אז לא נמצא להם שלדון אדלסון שיקים להני הזוג חינמון. וכאן נשאלת השאלה עוד כמה זמן יעבור עד שאיזה מיליארדר יהודי ציוני-מאוד יתחיל להפיץ ספרים על ארץ ישראל השלימה ועל קדושת צה"ל ועל הסכנות שבחופש הדיבור והדעה, ויחלק מאה אלף עותקים בחינם (עותק לכל מי שעושה קניות ברשתות המזון)– ספר בחודש. יותר טוב, הפוליטיקאים כבר יסדרו שהילדים יקראו את הספרים האלה כקריאת חובה בבית הספר וייבחנו עליהן בחינות בקיאות. ידפיסו גם ספר של שר האוצר על גיבורי התורה שלו (יש ספר כזה) כדי להשיג רוב בהצבעה על זה בכנסת. סלבריטאים יצטלמו בתשלום עם כרכי הסידרה בכל טורי הרכילות או בפרסומות שבערוץ 2. זה נראה דמיוני? גם "ישראל היום" נראה דבר הזוי לפני כמה שנים וכולם ניבאו את מפלתו. היום הוא העיתון הנפוץ ביותר. בסופו של דבר, בשוק החופשי, גם תאגידי הספרים לא יצליחו לאורך זמן להכתיב מה יהיה, הם רק מחריבים כעת את מה שנותר מן ההוצאות הדעתניות עד שהאוליגרך יבוא ויירכוש אותם במחירי ריצפה. מסופקני האם ספרים שלא יעברו את ועדת הטהרה הציונית מטעם בעל המאה ייזכו להיכלל אז במבצעי ארבע במאה (הבטחתי למירי שאני רואה בנקל אבירים אדומים ודרקונים. אז באתי לממש. נחיה ונראה, יכול להיות שאני רואה שחורות).
"כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם" [אאוגוסטו מונטרוסו, הדינוזאור] (-:
שועי, מלכתחילה הם לא קהל היעד של ההוצאות האיכותיות, אף פעם לא היו. ודווקא היום, הרבה יותר קל להפיץ את בשורתו של ספר מעולה ואת חוויית הקריאה האישית, יש המון ערוצים בהם ניתן לעשות זאת. כל עוד יהיו אנשים חכמים שיכתבו, כל עוד יהיו קוראים חכמים שצמאים לקרוא. אולי הפורמט של הרומאן ממילא אנכרוניסטי, אולי כמו בשוק המוסיקה, במקום להוציא לאור דיסק עם קונספט מהודק גם הסופרים יעברו לנובלות, או לסיפורים קצרים, ולדיוור ישיר דרך מנוי שישולם מראש. הפתרון יימצא כי אנשים רבים מדי לא יוותרו על חווית קריאה משמעותית וכשיש ביקוש יש גם היצע. הדינוזאורים לא באמת נכחדו, הם רק מחכים להזדמנות שלהם.
מירי, האופטימיות שלך מלבבת. אמן.
מירי, שוב אני מסכים איתך, ואפילו הייתי רוצה להותיר את הרומן על קנו ואפילו את הפואמה והאפוס והייתי רוצה שתהיינה גם סטרוקטורות ספרותיות חדשות (רק לארכיטקטים מותר?).
ספרות תמיד היתה מלאכה של יחידים (גם קריאה, אגב. זה מוכח אגב מאגף השירה הכולל בארץ יותר משוררים מאשר קוראי שירה), ובמיטבהּ גם פעילות חתרנית, שאינה מכוונת את האדם פוליטית, וחברתית, ומעמדית, וגם אינה מנתבת אותו לקנות ג'ינס חדש בקניון, אלא פותחת לפניו מעמקים שהוא לא שיער, בעצמו ובזולתו.
רוני כתבת למעלה כי הרבה מגשימים כיום את חלומם להוציא ספר. ובכן, להוציא ספר זה אינו ספרות. להוציא ספר זה כמו לטייל בחו"ל אחרי הצבא, או לאכול במסעדה שקיבלה שניים או שלושה כוכבים במישלן, לזכות בחיש-גד, או לגלם את המלט בהצגת חובבים בקבוצת התיאטרון של המתנ"ס– כלומר פעילות פנאי מבורכת, שנזכרת כתחנה בחיים. אין לזה שום קשר עם מה שכתבתי בפסקה הראשונה, ואולי זאת הבעיה. כלומר לו רק הייתי משנה את שמי לאינגמר או רואלד רז וכותב מותחן תבניתי ודוגמטי כמו אלף סדרות טלויזיה ואלף ספרי בלש, היו לי סיכויים רבים יותר להצליח אצל המו"לים, כי החברה היא שמרנית ורוב אנשיה מעדיפים לבלות את ימיהם בצפיה באח הגדול, ציפיה למה שיעלה הכוכבן התורן לאינסטגרם, ובקריאת רומן משטרה שגור לעייפה, על פני הליכה לתיאטרון פרינג' או תיאטרון מחול, וקריאה בספרות שתאתגר את האופן שבו הם רגילים לחשוב ולפעול.
ספרוּת משנה את קוראהּ, אם היא אינה משנה את קוראהּ היא איננה ספרוּת. מה שעצוב הוא שמסתמא שחלק מן המו"לים והסופרים שכחו את זה לגמריי, וכאן לדאבוני גם מלחמת ההישרדות שהוצעה כאן, לא מתקבלת אצלי כתירוץ קביל.
שועי, ספרות היא הרבה דברים. ספרות שמשנה את קוראהּ זה יפה, אבל זה רק פן אחד. האם התנ"ך משנה אותך? האם גילגמש? האיליאדה? או שהגדרתך את ה'משנה' רחבה במיוחד וכוללת גם 'גורמת לך צחוק/רגש כלשהו/מחשבה'. אני סבורה שספרות היא צינור למשהו נשגב יותר, שהיא המקבילה הנוכחית לתופעת הנבואה. וכשם שאין שני נביאים דוברים באותה שפה, כך אף הסופרים והמשוררים. יש בחלק מן המותחנים המשטרתיים שאתה ממעיט בערכם גם ספרות ראויה, חלקה לדעתי אף תשרוד את מבחן הזמן. ומאידך, גם בתיאטרון הפרינג' ובמחול יש ויש, ולא הכל נפלא וסוגה בשושנים. לא הסוגה היא הבעיה, אלא התכנים והצורה. אני מסכימה שמרבית האנשים אוכלים את מה שמגישים להם, בעיקר זבל בדמות האח הגדול ושאר תוכניות ריאליטי מחליאות, אבל יש לי בעיה עם אליטיזם מתנשא, וזה מה שאני קוראת מדבריך.
מעניין אותי לדעת למה יש לך בעיה עם אליטיזם מתנשא? ולא שאני חושבת ששועי הוא אליטיסט מתנשא, אבל גם אם כן, באיזה אופן בדיוק זה מפריע לך? הברברים לא באים, הם כבר באו. דווקא האליטיזם המתנשא מפריע לך? אליטיזם לא מתנשא עלול להיות מלאכותי ופטרוני. אליטיזם מעצם טיבו לא יכול להיות עממי וכל ניסיון שלו להיות עממי הוא כמו להגיש מופלטה עם קוויאר (סתם דוגמה פרובוקטיבית. לא באמת התכוונתי אליה, אבל אין לי דוגמה טובה יותר. לא מופלטה כפי שנתפסה לפני חמישים שנה, אלא מופלטה כסמן פוליטי של עממיות מעושה המנוצלת בידי גורמי כוח)
אולי כי אני חיה במגדל שן ויש יותר מהאליטיסטים המתנשאים סביבי מאשר גייסות הברברים. מפריע לי הניסיון להגדיר את הגבולות בינך ובין האחר בהכרח במסגרת של סולם ערכים, קצת כמו השאלה הקלאסית מה בין פירוש למדרש: אם אני כותב זה פירוש, אם אתה, זה מדרש. ומאידך גיסא, אני כן מאמינה שיש מקום וגם צורך להבחין בין מה שהוא ערכי ובין זבל. ותמיד קיימת כמובן השאלה מי שמך לקבוע.
אז נאמר ככה: אני לא חושבת שהכל שווה, ושכל ספר שיוצא בהכרח שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. הפתרון שלי שונה: אני בעד להקצות לכל אדם מס' עמודים מוגבל לחייו, נניח 1000, נראה אז אם אנשים ילקו בדבררת שלשולית מהסוג שאני נאלצת לקרוא כל הזמן. אני עורכת כתב עת בתחום שלי, ונאלצת לדחות למעלה משני שלישים מהמאמרים שנשלחים אלי. אני תוהה אם זה בכל זאת לא שונה כשמדובר בצריכת תרבות מול כתב עת מדעי-מקצועי שמלכתחילה לא נועד לפנות לציבור, אלא רק לקומץ החוקרים בתחום. הרהור: יכול להיות שגם אני אליטיסטית מתנשאת, ומה שהפריע לי אצל שועי זו בבואה לתכונה שלי?
עוד הערה בנושא אליטיזם, בהמשך למה שתרופה למכה העירה –
לי אין בעייה עם אליטיזם מתנשא, יש לי בעייה עם אליטיזם מנותק. דוגמה עצובה לאליטיזם מנותק ראיתי לא מזמן ביוטיוב – בתקופה הראשונה של מלחמת יום כיפור (הייתי בת שבע, אז כל מה שאכתוב כאן נודע לי בדיעבד), כשצבא האויב רשם הישגים לא מעטים ומדינת ישראל הגיבה בהלם ותחושת אובדן (גם אבדון) – הטלויזיה שידרה תכנית בידור – טוב, לא בדיוק בידור, אבל תכנית מאולתרת עם אמנים וזמרים שנועדה איכשהו להסיח את הדעת – והליין אפ של התכנית המאולתרת הזאת כל כך אליטיסטי, כל כך מנותק, שאני תוהה מה הם חשבו שם ברוממה. ואולי רק היום זה נראה כך? בכל אופן כדאי לצפות בזה
תרופה, עד כמה שאני זוכר, עמדתך זוכה לייצוג נאה ב"סילבי וברונו" ללואיס קרול, שמבחינתו שייקספיר היה נביא. רוב הספרוּת ששינתה אותי ושמשנה אותי נוצרה
לפני המאה העשרים, ואפילו בטרם היות המאה השמונה עשרה. אני לא מזלזל בספרות מותחנים. אני אוהב גם ספרות בלשית (בכלל, אני הרבה פחות אליטיסט מכפי שאפשר להתרשם משיטוט ברשת), וכמוך קראתי את קונן-דויל, צ'נדלר והאמט, צ'סטרטון וסימנון,מנקל ומוזלי (את אגתה כריסטי לא קראתי, אבל צפיתי בכמה מקרים בסרטים שהופקו על פיהם). מה שמפריע לי בספרות הבלש היא הסכמטיות המתגוונת אך הנותרת בעינה. יוצא דופן גדול לטובה הוא "קו האופק" מאת אנטוניו טאבוקי, ספר די פלאי. ספרות בלש בעיניי היא כמו לקרוא תיאולוגיה. בדרך כלל זה עוד מאותו דבר, ורק לעתים רחוקות מופיע בסוגה הזו משהו שפוקח אופקים או מתחיל לשאול את השאלות הנדושות מחדש באופן רדיקלי.
אני מניח שיש בי גם צד מחמיר ואהבה שאינה תלויה בדבר לכל מיני יצירות קדומות: הלניסטיות, סיניות, ערביות, אירופאיות, גם יהודיות ; מצד אחר– הואיל ולא גדלתי בקרב שועי הארץ, לא בבית עם ספרייה גדולה, לא זכיתי לעידוד יוצא דופן מילדות לקרוא ולהחכים (כלומר לא גדלתי בחממת ידע ומצוינות ולא ביליתי את ערביי במועדון של טובי העיר, בחופשים הגדולים שיחקתי סטנגה וקלעתי לסל כמו כל הילדים), ואת רוב טעמי וקריאתי רכשתי תוך כדי עבודה, לפעמים במלאכות שקשה היה להגדירן כדומות במשהו למה שירשו לעצמם אליטיסטים-מעמדיים או בני-טובים לעשות, אפשר לקבל את העוינות שבה אני מתייחס לעתים לתרבות הפופולרית, לא כהתנשאות על אף אחד, ולא כנסיון להכתיב למישהו מה עליו לקרוא, אלא גילוי דעת (שווה בכל לשלך) לגבי טעמי והעדפותיי. אני מבין למה אני עלול לעצבן. אני מניח שכמה אליטיסטים-שמרנים או פרופסורים שמשוכנעים שרק הם קראו את הספר המסוים ורק הם ומוריהם הזקנים הבינו אותו, אני מעצבן לפחות באותה המידה.
תיקון קטן, ספרו של טאבוקי תורגם לעברית בשם "חוט האופק" ולא כפי שכתבתי בחיפזון.
מירי, בחיי קטע היו-טיוב שהבאת, אף פעם לא חשבתי שאבכה מצחוק כשאראה קטע בביצוע חנה רובינא (תהלים פ"ג) (-: זה קצת הזכיר לי את הקטע ההוא ב"פנטזיה של נושא
רומנטי" של חנוך לוין (הסרט) עם הזקן השר עם הגרמופון (מניע את שפתיו בלבד) את "שובי נפשי למנוחייכי".
הא, אבל חכה עד שתראה את חנה מרון מקריאה-שרה את הקטע מאופרה בגרוש של ברכט, בערך בדעה ה 12:10 ואילך.
הסכמטיות של הספרות הבלשית אינה שונה מכל כללי ז'אנר אחר: ספרות מסע, ספרות חכמה, ביוגרפיה, רומן היסטורי, מחזה. הגדולה של שייקספיר לא נובעת מהמצאת סוגה חדשה, וסרוונטס נשען על ספרות האבירים של ימי הביניים, גם (אולי דווקא) אם הפך אותה על פיה והלעיג את ערכיה. ודווקא האנשים שגדלים מחוץ למסגרות מסוגלים פעמים רבות למצוא נקודת כניסה מקורית ואחרת ולא פוסעים בדרכים הסלולות הנדושות. וזה כמובן מחזיר אותי ישר לנושא הפוסט של מרית, שהוא החיים ברווח, בין לבין.
פנטזיה על נושא רומנטי כמובן (למקלדת שלי יש חיים משל עצמה).
תרופה, אני אכתוב כעת משהו שעלול לעצבן אבל אני באמת כותב אותו במלוא הכנוּת. לפעמים אני לא יכול להימנע מאנלוגיה בין האנשים שחייבים לקרוא עוד ספר בלשי ולצפות בעוד סדרת משטרה/בלש/פשע בטלויזיה, לאנשים דתיים שהולכים לשמוע עוד שיעור אצל הרב ולקרוא עוד ספר תורני שמייצג את אותה סטרוקטורה ואותו תוכן. אני כמובן לא חולם לכפות הטרוגניות, שונות ומִגוָן על איש. כמו שיש צדיקים ומנוולים בכל סקטור חברתי-פוליטי, כך יש אנשים מקובעים ואנשים שממאנים להתקבע בכל מקום. אל נא תקרא את המשפט האחרון כביקורת עליך, איננו מכירים למיטב ידיעתי, ואדרבה העובדה שאני קורא בעצמי מעת לעת ספרות בלשים וגם מעיין מעת לעת בספרות תיאולוגית, מלמדת שהעובדה שאני מרשה לעצמי לבקר, לא הופכת אותי חיצוני לביקורת ולא שמה אותי מעל הביקורת.
אשר לחנה מרון, אני מעדיף את הביצוע של נינה סימון [טוב, גם של לוטה לניה], אבל היא די טובה ביחס לביצועי וייל/ברכט בעברית. אבל מי הפירטים? לא זכורות לי התקפות של חיל הים המצרי על חופי ישראל במלחמת יום הכיפורים (-:
"…חוק טבע הוא מימות עולם, מאז הזדקף על רגליו האחוריות והפך לקוף ורטיקלי, שיתנשא האדם על אותם שמחשיב כנחותים מנו, ויתעלה ויתהלל בעליונים ממנו…"
מהיכן הציטוט? בין הפותרים נכונה תוגרל כיכר בעיר האושר שתיקרא על שמו (זה יכול להיות פתרון לא רע, מרית. וירטואלית או לא, עיר היא עיר, ונדל"ן הוא נדל"ן.. צריך רק קורטוב מהחזון הנדל"ני של דידו מלכת קרתגו 🙂 )
מכיוון שחוק הטבע הזה חל עלי במלוא תוקפו אני מזכיר לעצמי מדי פעם שכולנו שלשולים בעולם. שלשולים בקמץ, כמובן 🙂 אנחנו לועסים את העולם, הוא עובר במוחנו, בגופנו, בתודעתנו, ונפלט החוצה לעוס ומעובד. ושוב, ושוב ושוב….
אגב הידעתם שלשלשולים חמישה לבבות? (הוא גם דו מיני, המניאק)
http://www.edu-negev.gov.il/bs/hofim/limor/shilshul.htm
כרטיסן, אין לי מושג, זה נשמע כמו משהו של ראשית המאה העשרים ברדיצ'בסקי/גורדון שכזה,
אבל אין לי מושג בהיר. אולי פיליטון מתוך ספרו הנודע של ש"י עגנון "תמול שָלשוּל" שבו עסק בהרחבה בחיי השלשולים. אולי מספרו של זאב ז'בוטינסקי "שָלשוּל" שבו עסק בשָלשוּל הגיבור השופט המקראי.אולי קטע מספרו של דן צלקה "אלף לבבות" כלומר "מאתיים שָלשולים". אני מחפש כבר כמה זמן את תורת השָלשוּל בקבלת האר"י אבל מוצא רק את תורת הצמצום בינתיים. בכתבי נתן העזתי רווחת תורת השלשלת (חי כובעי) אבל לא הצלחתי למצוא עדות לכך שמדובר בבעל חיים. המקובל מגולי ספרד ר' מאיר אבן גבאי חיבר פעם ספר על כוונות המצוות הנקרא "תולעת יעקב", אולי תולעת יעקב הזאת היא שָלשוּל, ולכן התחלתי לחפש את תורת השָלשול בקבלת האר"י (-:
אוי, "מאתיים שלשולים" גרם לי לפרץ צחוק עז…
שמע, אני פשוט טוען שהשתלשלות העולמות הוא בעצם התהליך הקוסמי שבו עולמות הופכים לשלשולים. אבל מה אני יודע, ואנוכי תולעת, ולא איש 🙂
ליבי נכמר על עורך הדין, המפגש איתו מזכיר מפגשים
בין מבוגרים לילד/ה בנסיך הקטן. והפוסט שלך כל כך
מדויק שזה קצת הטריד אותי בהתחלה. ואני מתקשה
להאמין שנפגעת ממנו (כלומר אני כן אבל אני לא)
הוי, חזרתי מירושלים וראיתי כמה הפסדתי. אז רק רציתי להגיד שאני לא אליטיסטית. אני בעד ריבוי ושונות והפתעות. אם מחליטים מראש איזה ספרים ישנו את חייך מצמצמים את הפלא הזה שנקרא ספרות ואת המפגש איתה שהוא לא נוקשה, לפחות אצלי הוא כל הזמן משתנה. זה קצת המשך לפוסט ההוא שכתבתי על צנזורה של טעם לילדים http://wp.me/pSKif-j5z
כרטיסן, חמישה לבבות לשלשול? זה רק מוכיח שאסור לשפוט מראש 🙂
(ואני חשבתי שדיונון הוא פנומן כי יש לו שלושה).
דודו, הטריד? ובאשר לסיפא – זה שדה רחב, כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר.
יעל, משום מה הוא לא נתן לי להגיב מתחתייך אבל הפרוייקט הוא תחנת כתיבה של ארנה קזין ודנה אולמרט ודפנה בן צבי http://www.writingstation.co.il/
ובאמת כיף. גם לי.
….לפני כמה חודשים התפרסמה בהארץ קריקטורה של הניו יורק טיימס, "מורתי, אני מרגיש שאת מגבילה אותי רק לתשובות נכונות…!"
מוקדש לאיפכא מסתברא בכל גלגוליו:
http://www.condenaststore.com/-sp/I-feel-like-you-re-limiting-me-to-correct-answers-New-Yorker-Cartoon-Prints_i8682647_.htm
(סליחה, מהניו יורקר…)
שועי (תגובה למה שכתבת למעלה, אין אפשרות להגיב שם). איכשהו גם אתה פספסת את המשמעות של *שוק* שכיוונתי אליה. שוק זה מונח כלכלי שאומר מיהם הקוראים *הפוטנציאליים* שאליהם אתה מנסה להגיע. אם אתה מדבר לחברים במסיבה, השוק שלך הם בהכרח רק המאזינים בחדר. אם אתה מדבר ברדיו, השוק שלך הוא קהל המאזינים לרדיו, זה שוק גדול פי כמה וכמה, אבל הוא לא מחייב אותך להוריד את הרמה או להגדיל את מספר המאזינים. גם ברדיו אפשר לדבר לקהל מצומצם ואליטיסטי.
בהנחה שאתה מעוניין להגיע לשוק הגדול ביותר האפשרי (קרי: גם לאדם המנותק ביותר בארץ שיוכל להתעניין בדבריך) אתה צריך שהדברים שלך יהיו נגישים ומפורסמים. כשמדובר בספרים זה אומר שהם יהיו בכל חנות בארץ (היום גם באינטרנט, אבל הערוץ הזה עוד לא מפותח מספיק בארץ), ושתהיה ביקורת עליהם באופן שהמתעניינים יוכלו לדעת שהספר קיים. וכמה שזאת מילה גסה בעיניך – רצוי מאוד שיהיה גם שיווק ולפעמים גם חינוך, כדי לעורר את העניין הזה.
בדרך כלל מי שכותב ספרים (או בלוג בדוגמה שלך) מעוניין להגיע לקהל הרחב ביותר האפשרי ולא רק לחברים שהוא כבר מכיר. אין כמובן שום רע בלדבר בבלוג עם החברים, אבל בדרך כלל זאת לא המטרה.
כרטיסן, בדיוק 🙂 (וזה גם גלגול של השאלה של גילגי, המורה אם את יודעת למה את שואלת?)
רוני, חי כובעי, שאינני מכיר אישית ולא פגשתי מעולם את רובם המכריע (90% ויותר) של הקוראים/ות את הבלוג שלי. רוב החברים שלי לא קוראים את הבלוג (או מספרים לי שהם נכנסים אליו אחת לחודש, וזה מיעוטם-הבטל, חלקם לא קוראים לגמריי, וזה בסדר גמור מבחינתי) וגם חברים שהכרתי ופגשתי כתוצאה מן הפעילות האינטרנטית המה מעטים/ות, ואינני יכול לומר שלמיטב שיפוטי אני מקיים עם איש/ה מהם/ן מערכת יחסים אינטרסנטית או כזו המבוססת על מחויבות של קידום הדדי (קרא אצלי ואקרא אצלך, קדם אותי ואקדם אותך).
אתן לך את זה מן הפרספקטיבה שלי, עד לפני חמש שנים דיברתי לפני כתות של עשרים סטודנטים או בכנסים שבהם נכחו בממוצע כעשרים שומעים (היו גם כנסים בינ"ל גדולים של 200 איש בקהל, אבל הם ממש לא היו אירועים שגרתיים, אפילו לא שנתיים); הייתי גם מתוסכל מכך שעד שמאמר אקדמי מתפרסם חלפו לעתים כשש שנים ממועד הגשתו ועד המועד שבו אנשים יכולים היו לקוראו בדפוס (האדם מתפתח הרבה בשש שנים, לפעמים בקצב כזה כבר אין קשר בין דעתו העכשווית לדעתו בעבר). גם אז גיליתי כי במקרה הטוב קוראים אותו (בארץ ובחו"ל) עשרה עד עשרות אנשים. בעיה נוספת שנצבה לפניי. תמיד הייתי חובב גדול של אמנויות. כמרצה/חוקר צעיר בתחום שלי (פילוסופיה, היסטוריה של המדעים, ההקשרים הפילוסופיים של ספרות הקבלה) לא יכולתי להביא את הפרספקטיבות ההן בהרצאותיי/מחקריי. אני מניח שכעת הרחבתי יותר לגבי מה שהיה צריך הרחבה, וכך אולי תוכל להבין שאינני אליטיסט-מתנשא ולא אדם שמפנה עורף לעולם ומסתפק בקהל מצומצם של חברים. הואיל ויצאתי לדרך מול כתות של עשרה-עשרים שומעים, המצב שהגעתי אליו הודות לאינטרנט הוא לחלוטין מספק וכלל איני בטוח (לא מחמת חוסר ביטחון אלא מחמת מה שמורה לי הנסיון) האם דברים שאני כותב עשויים לדבר לאלפי אנשים. לא הייתי מתנגד שזה ייקרה, אבל גם לא "עובד בזה" כדי להגיע כדי כך.
לכולם/ן, התפרסם היום שסיפרו של עוזי וייל שלמענו גויס הכסף בהדסטארט (לא תרמתי) יצא לחנויות בהוצאת מודן לכבוד שבוע הספר (כבר בחנויות) עוד בטרם קיבלוהו התורמים (לא יודעו מעולם שהספר עומד לראות אור בהוצאת מודן). מה שמוכיח הוא שמי שמתברר שיש לו קהל של אלף איש שמוכנים לשלם מראש הוצאות הספרים ממהרות לעטוף אותו– קרוב מאוד לתמונת הדברים שהציג רוני ה' לכל אורך שיחת התגובות פה (אני לא נכנס לאכזבתם המשתמעת של התורמים שחשבו כי הם תורמים לפרוייקט אינדי ומצאו כי העניקו רוח גבית לרב-מכר עתידי משווק לעייפה בחנויות "צומת ספרים"). מתברר מזה כי טוב יעשה הסופר המעוניין בבית הוצאה גדול אם יפעיל חשבון פייסבוק, טוויטר, גוגל פלוס, אינסטגרם, ייראה בהשקות של סרטים הוליוודיים, מועדונים ובקבוקי בושם ואני לא יודע מה עוד (אני לא מי יודע מה מעודכן).
עם זאת, לטעמי, הדברים מוכיחים עוד יותר טוב כי בימינו גם ההוצאות וגם חלק ניכר מן הסופרים מחפשים את "הכסף הגדול" את "מנגנוני ההפצה והשיווק הגדולים" ואת הקהל הגדול (אגב, אני מכיר זאת גם מן האקדמיה) על חשבון ייחוד, שונות, נסיוניות, מקוריות… בסופו של דבר בימינו סופרים הופכים למותג, כמו הסלבריטאים, וחלק מהם מסתמא מתמסר לעניין בהנאה רבה. לחלק מהם לדעתי ממש לא איכפת אם קוראים את ספריהם החדשים אם לאו, העיקר שקונים ושמזמינים אותם מדי פעם לדבר על מצב הספרות והמצב הפוליטי באיזה מקום. הספר הופך למותג "יש לך את החדש של X" (עוזי וייל/גו'רג'יו ארמני). ספר כמותג חברתי. עניבה טרנדית, בושם אופנתי.
מה לומר, הואיל ומלאכת קריאת הספרים חביבה עליי, אני רואה בספרות ובמה שהיא אמורה לייצג דבר-מה שונה במהותו לחלוטין.
שועיקי, בדקתי. זה היה ידוע מראש. אולי קצת מוצנע אבל ידוע. הנה פה למשל http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4374224,00.html אני לא אומרת שעוזי וייל צדיק. יכול להיות שהוא עמעם ויצר רושם מוטעה. ולא יפה שהוא לא שמר את הבכורה לתורמים. אבל לגופו של עניין אני ממש לא מבינה על מה יצא קצפך. לכתוב זו עבודה שמשקיעים בה ימים ולילות ואם זה לא רב מכר היסטרי מקבלים עליה פרוטות. בין 2 ל6 שקלים על ספר (ואפילו פחות על מבצעים) אני מתביישת להגיד לך כמה תמלוגים קבלתי מהקיבוץ המאוחד השנה, ויש לי שם שלושה ספרים. אלף ספרים שמודפסים מראש – יכולים לתת לסופר שכר על עמלו במקום לתת לחנויות הספרים שכר על עמלו. ושיתוף פעולה עם הוצאת ספרים מסודרת מאפשר לתת לספר עוד קצת זמן חיים, עוד קצת הפצה ואפשרות להגיע לקוראים.
מדברים כל כך הרבה על חוק הספרים שמנסה להגן על התמלוגים של ספר חדש. יכול להיות שווייל המציא פה מודל חדש ומשופר שלו.
אין לי שום קצף. זכותו המליאה. אני רק מאוכזב מן המצג כאילו מדובר כאן במהלך אלטרנטיבי מכונן המבקש לחתור תחת מבצעי ארבע במאה (כך זה פורסם) שעה שלמעשה הספר יוצא במסגרת התאגיד שייסד את המבצעים הללו (חבר אמר לי קודם שראה את ספרו של וייל כעת במסגרת מבצע 3 במאה בקניון). לא היתה לי כל טענה שהיא לו היה וייל שם כמו בכמה מן האתרים החביבים על שנינו כפתור של תרומה באמצעות Paypal לחיזוק פעילותו הספרותית.
לבקש מאנשים כסף למיזם אינדי ולהשיק אותו באמצעות התאגיד שלגבי פעילותו מחית בקול.
לא יודע מה היה וייל כותב על פוליטיקאי היה מתנהל כך.
למה הדבר דומה בעיניי? נניח לכך שדיויד לינץ' היה פונה לציבור כדי לממן סרט חדש ואוונגרדי שהאולפנים מהססים לממן. וכאשר הכסף היה נאסף היה מתברר כי הסרט כולו זוכה לחסות מתאגיד ההמבורגרים מקדונלדס.
אלו דברים שצריך להבהיר מראש, ומי שהציג מצג שווא כאילו הוא הולך אינדי ולמעשה היה משלב די מוקדם איש-התאגיד (שהרי הפקת ספר והדפסתו בבית דפוס, כריכה וכיו"ב, היא תהליך שאורך כמה שבועות, מסתמא שוייל ידע עליו יש להניח כבר לפני חודש).
בעזרת הלינק שצירפה מירי במעלה הרשימה חזיתי באחד האתמולים בהודעת עידכון שבה הודיע וייל על הצלחת הפרוייקט והודה לתורמיו. אני מניח שההודעה היתה מן השבוע או מן השבוע שעבר. לא היתה שם שום מלה על הוצאת הספר במודן והיותו כלול במבצעי הרשת.
מסכימה עם שועי, יש כאן בעייה מסויימת של גילוי נאות – אם עוזי וייל חתם במקביל על חוזה עם מודן, אז למה פנה מלכתחילה אל הקהל הרחב בבקשת מימון? האם מעתה והלאה סופרים נדרשים בנוסף לכל גם להשיג בעצמם תקציב על מנת לשכנע מו"לים הוציא את ספריהם? ועוד דווקא במודן, מכל ההוצאות שבעולם? ומה השלב הבא?
מירי, מסכימה על הגילוי הנאות וגם מודן מרתיעה בגלל האחריות שלה למשבר. ועם זאת רוב התורמים פשוט קנו ספר שהם רוצים לקרוא ושילמו ישירות לסופר שעמל על הספר זמן רב ולמה שלא יתפרנס ממנו? בדרך כלל סופרים מרוויחים עוד פחות על המהדורה הראשונה כי ההוצאה רוצה לכסות את הוצאותיה. ואם הספר אינו רב מכר אולי לא תצא מהדורה נוספת. וזה הופך את הפירמידה במין גרסה משונה ופרטית של חוק הספרים.
מרית, קראתי היטב את הכתבה ההיא בוויי-נט. נכון שמודן הוזכרה. נכון גם שבכתבה יש הודעה מפורשת על כך שהספר יימכר במחיר מלא בלבד ולא כחלק מן המבצעים. אדרבה, הסופר והעתונאי עוד אומרים מלים בגנות ה-1+1; שניים וגלידה. עוד יוצא משם, כי הספר יימכר לאנשי הדסטארט בהוזלה יחסית למחירו הרשמי של הספר שבדרך (הם נדרשו לשלם 55 ש"ח על עותק חתום ו-110 ש"ח בשביל הספר ועוד ספר הכולל פרסומי עיתונות של וייל מן השנים האחרונות). במבצעים הנוכחיים של שבוע הספר הם יכולים היו לרכוש את הספר הרבה יותר בזול. אני גם מניח שהסופר הנכבד היה מגיע לאיזו שעת חתימה בכיכר רבין. יש מילה אחת למה שאני רואה כאן: אופורטיוניזם (כלומר: סופר שעוסק בתמלוגיו ורווחיו; ושוכח בדרך את קוראיו ותומכיו– והולך במפורש עם החזקים). את יודעת גם ממקומות אחרים עד כמה אני קנא לענייני זכויות. בואי נגיד שאין כאן שום דבר בלתי חוקי, אבל יש כאן משום הפרה ברורה של חוזה אמון בלתי חתום בין היוצר ובין קוראיו/תורמיו ומניעה מן התורמים לקבל תמורה הולמת לכספם כפי שהובטח ומתי שהובטח; בנוסף, ניתן לחוש פה באיזה ניצול בלתי מובן של הרצון האנושי לעזור ליצירה ולחופש היצירה- והכל ביחד יוצר מראית עין ציניקנית למדיי. עכשיו רק חסר ריאיון של עוזי וייל בחליפת ורסאצ'ה וסיגר מפריח לחלל האוויר: "אז אמרתי" ומתרחק בתוך עננת עשן אל דלת מכונית הספורט. או שאולי יהיה פרוייקט המשך: ממנו לסופר היגע אספקה של גלידת פיסטוק לשנה; בלעדיה הוא אינו מסוגל לכתוב.
שועי, בפעם השלוש מאות בשירשור הזה – אתה פשוט צודק.
מירי, תודה. אני מעדיף לא להיות להיות צודק. אולי רק צודק ב-55%.
כל שאני טוען הוא שוייל ניצל בציניות פלטפורמה האמורה לשמש יוצרי אינדי כנים ומהותיים. מזל שאפשר לסמוך על יהוא ירון כשהוא אומר שהוא צריך לגייס כסף (עוד פרוייקט שהצליח).
"כששניים רבים ואחת מהם צודק ב-55 אחוזים. הרי זה טוב מאוד ואין טעם להתקוטט. ומי שצודק ב-60%? יפה מאוד, הוא בר מזל, שיודה לאלוהים! ומה ייאמר על 75 אחוזי צדק? אנשים חכמים אומרים שזה חשוד מאוד. ו-100 אחוזים? האומר כי הצדק איתו במאת האחוזים הוא בריון נתעב, גזלן איום, הנבל הגדול מכולם".
[צ'סלב מילוש, הרוח השבויה, מפולנית: מירי פז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 7].
אני חושבת שפחות התאכזבתי מכם כי מלכתחילה לא רוממתי אותו לדרגת מתקן עולם. זה נראה לי כמו סופר שמתעצבן (ובצדק) על הפער בין כמות הקוראים שלו ליכולת שלו להתפרנס מכתיבה ומנסה לעשות משהו בעניין. בכלל, מעולם לא חשבתי שלסופרים יש עליונות מוסרית על מקצועות אחרים. יש ויש, כמו בכל מקום. הוא באמת עשה את זה קצת עקום. אני מוכנה להיות צודקת רק ב45.
מלכה אפוקריפית
כרטיסן יקר, שועי דשדש אבל אני מצאתי. לא בלי יגיעה. הציטוט לקוח מתוך ספר קדמוני, בלשון הסורית, אשר הוציא לאור החכם גורברג, עם תרגום לטיני בשם קודקס השלשולים, הנזכר בספר הקבלה של החכם פרנק. מתי טקס קריאת הכיכר על שמי? ואגב, האם ידעתם שהנחש פוצה באבר מין כפול לאחר שנענש באיבוד גפיו? אין שום סיבה שיתקנא בדו מיניותם של השלשולים
http://e.walla.co.il/?w=/266/2648347
אורנה, תודה על הלינק לפשקוויל העתיק שהונח בבית הגנזים של וואללה וכן על ההומור המשובח ועל ההתמצאות בלשון הפשיטתא (-:
הואיל ואיני מנוי על קוראיו של וייל ואין לי פייסבוק, אין לי כל אינטרס בסיפור; לבד מן החשש שלעתיד לבוא יכולתם של אמנים ייחודיים לגייס כספים מתומכים ייפגם כתוצאה ממעשי המשובה
של הסופר הלז. אם ירצו קוראיו ללכת אחריו באש ובמים– האהבה עיוורת ועתים מעוורת עיני פקחים. לגבי היתר, אני מניח כי אין בליבי אלא על מה שמצטייר בעיני כנקיטת דרכים עקלקלות לארנקיהם של התורמים. היה ראוי לו לבקש מתורמיו תמיכה להשלמת הספר ללא הבטחות גרנדיוזיות והצהרות כנגד תאגידי המבצעים. איך שהסיפור נשמע ונראה קשה לי לראות בוייל צדיק תמים בדורותיו.
תודה, שועי. הקישורית שהבאתי לעיל מובילה (צד שמאל) לטעימה קצרה מספרו החדש של מגייס הכספים שאותה קראתי אתמול בפה פעור.
מלכה אפוקריפית, ירדת לסוף דעתי 🙂 (את הרי יודעת: די בשתיים שלוש מדרגות כדי להגיע לשם….)
ולענין החיים ברווחים הנה יש לא רק בתים אלא ערים שלמות, שמצטמצמות ונפרשות לפתע פתאום (ממש כמו האוניה של האל הנורדי פריי, שאותה הוא מקפל כמו ממחטה ומניח בכיסו):
"מהיום והלאה אתאר אני באוזניך את הערים", אמר החאן, "ואילו אתה, במסעותיך, תאשר אם אכן קיימות הן".
אולם הערים בהן ביקר מרקו פולו שונות היו תמיד מאלה אותן הגה הקיסר.
"ובכל זאת בניתי במוחי דגם של עיר שממנו אפשר להסיק על כל הערים האפשריות", אמר קובלאי. "דגם זה מכיל בתוכו את כל מה שתואם את הכללים המקובלים. הלוא הערים הקיימות רחוקות מכללים אלה במידות ריחוק שונות, ודי יהיה אם אחזה מראש את היוצאים מן הכלל ואחשב את כל הצירופים האפשריים".
"גם אני הגיתי דגם של עיר ממנו אני מסיק על כל האחרות", אמר מרקו. "זוהי עשויה כל-כולה רק מן היוצא מן הכלל: איסורים, סתירות, אי התאמות, היפוכם של דברים. אם עיר כמו זו הינה בלתי אפשרית, הרי אם נפחית את מספר המרכיבים החריגים, נגדיל בכך את מידת הסבירות שעיר כזו אכן קיימת. די איפוא כי אפחית מדגם זה את היוצאים מן הכלל, וכך בכל כיוון אליו אתקדם מובטח לי שבסופו של דבר אגיע אל אחת מן הערים אשר, גם אם בדרך של היוצא מן הכלל, אכן קיימות. אולם אינני יכול להרחיק במבצע זה שלי אל מעבר לגבול מסוים: שכן אחרת, אשיג ערים שתהיינה מתקבלות על הדעת יותר מכדי שתוכלנה להיות אמיתיות"…..
(דו שיח בין קובלאי חאן ומרקו פולו מתוך "הערים הסמויות מן העין" של איטאלו קאלווינו)
(…אני דןוקא מתקנא בחמשת הלבבות…..)
באמת?! גם אחד קשה לתחזק…
כרטיסן, לי, גם אני מתקנאה בחמישה. טוב שיש גיבוי. מניסיון, אחרי שמרסקים לך אותו קשה להצמיח חדש.
ועוד בעניין עוזי וייל. לא אוהבת שיש רק שתי אפשרויות. לא מאמינה במציאות שבה אתה או אידאליסט וצודק ופלא מהפכני, או ציני ואופורטוניסט ונצלן. אני נגד טהרנות. וגם השמחה לאיד וההוקעה בכיכר העיר מרתיעות אותי.
אני דמיינתי חמישה מתרסקים… 😦
ומה שאמרת אפרופו עוזי וייל, אני אוהבת מאוד. וטוב שאת לא בפייסבוק, יש שם הרבה הוקעות.
מרית, למען הסר ספק, עוזי וייל כאמור בחר ללכת בכיוון מאוד אפור, זה לא שחור ולא לבן. אבל גם לא ברוח טובה. אני מכיר לפחות שני אנשים שהשקיעו בפרוייקט הזה שלו. הם כמובן אוהדים הרבה יותר גדולים שלו ממני (כל ההיכרות שלי עם וייל ככותב היא עם השער האחורי לפני כעשרים שנה, וגם אז קשה לי לומר שהוא היה יותר מאשר טור קומי מוצלח בעתון). לסיכום האירוע, אולי צריך להתייחס אליו כאל שף שהקדיח תבשילו. אני מניח כי גם לשף לפעמים נשרף סיר עם אורז או שהאורז בושל פחות מן המידה. יש מי שהיה בוחר באחריות לא להגיש את האורז הזה; יש מי שיגיש אותו בכל זאת לסועדים, וייצטרך להתמודד עם ביקורת אחר כך או אם העובדה לפיה חלק קטן מן הסועדים כבר לא יבואו לבקר במסעדה. אין כאן לא צדיק ולא מנוול, יש כאן התנהלות שהייתי אומר שנוגעת לאתיקה שבין כותב לקוראיו. גם אם שגה וגם אם שגג הוא אינו יכול להתרעם על איש מקוראיו/תורמיו הבוחר לכעוס.
לי ומרית, באופן מוזר נראה לי שקל יותר לשאת חמישה לבבות מאחד. זה גם הגיבוי כמובן (…..) וגם איזה רצון פנימי, מופרך אולי לגמרי, שיום אחד הכל יהיה רק לב, כמו בסיפור הלב והמעין של רבי נחמן מברסלב: "…ולכל דבר יש לב, והעולם בכללו יש לו גם כן לב. וליבו של העולם הוא דמות שלמה עם פנים וידיים ורגליים. אולם הציפורניים של הרגל של לב העולם הם יותר נלבבים מאשר ליבו של אדם.."
(בחברה שבה גדלתי הסיפור הזה הוא מעין חומר חובה, כשאני חושב על הרצינות התהומית שבה כל אגדה מתפרשת בחברה הזאת אני נחרד – לכל פרשנות יש השלכות אתיות והתנהגותיות (וצוים מחמירים מביאים איתם רגשי אשמה שמחמירים באותו היחס, מה שמזין זה את זה); זו חברה שמתפארת בכך שאין בה תקרות זכוכית אמוניות אבל קירות זכוכית יש בשפע- אבל, להוותי, אני גם קצת מתגעגע..)
שועי יקרי, מצטערת. לא אוהבת את ההתלהמות והצדקנות בתגובות נגד וייל. כולם נהיו מחנכים ושופטים. כמו בספרות ובאמנות – אני מעדיפה להתבונן מאשר לחלק ציונים.
כרטיסן, לב עם צפורניים? אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה.
שועי, הנה קישור מהימים בהם באינטרנט היה חור
http://bidur.nana10.co.il/Section/?SectionID=1330
תודה מירי קראתי את קצתם, מחמת אי רצון להצטייר כאלטיסט, משבית שמחות, דיין ומחמיר– ובהתחשב בכך שאיני תל אביבי כבר שנים מאוד ארוכות, לא טיפוס מי יודע מה טרנדי, לא קורא עיתונים, לא מעורה בברנז'ה, וגם ממאן להכיר בגאונות התסריטים של "החמישיה הקאמרית", סיפורי אתגר קרת (שהוא מספר סיפורים מוכשר) או שירי יהונתן גפן…כל מה שיש לי לומר על הלינק מאותם הימים הוא שמדובר בטורים שנונים אבל רחוקים מלהוציא אותי מגדרי. שוב תודה.
חנה רובינא למעלה הצחיקה אותי הרבה יותר.