"בכל אשר אלך אני מוצא את פּוּ," כתב א. א. מילן, בשמו של כריסטופר רובין. ככה אני עם מרינה אברמוביץ' (שמכאן ואילך תיקרא מרינה, הגענו לשלב של שמות פרטיים). והפעם שבע הערות על Imponderabilia עבודה מ1977 שבה ניצבו היא ואוליי עירומים בפתח גלריה וכל מי שנכנס עבר ביניהם.
מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977
מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977
מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977
*
1. פורטרט עצמי
ראיתי תיעוד של העבודה לפני שנים. לכאורה משעמם; אנשים עוברים בפתח. המון אנשים, כמו ברכבת התחתית בשעת עומס. ובעצם מרתק ואפילו מותח.
אם יצירת אמנות היא ראי שכל אחד רואה בו את עצמו, Imponderabilia הופכת לפורטרט גלוי של הקהל: יש מי שעובר לאט לאט, מתעקש לא לצדד את גופו, משתהה על החיכוך ומקנח במבט ממושך במרינה, ויש מי שעובר במהירות, ללא הבעה, או בחיוך קטן של "איזה קטע", או בהתפתלות חתולית. מישהו עוצר באמצע ומביט למרינה בעיניים (הרוב פונים למרינה, לא ברור אם הם מחקים זה את זה, או שזה התינוק הפנימי שבוחר בחזה של האמא). מישהי נותנת לה נשיקה חטופה על הלחי, גבר מתעכב כדי ללחוש לה משהו (דברי זימה מן הסתם). מישהו עובר ונעמד לצפות. אני מתעצבנת שהוא מסתיר לי. זו בעצם לידה, הם נולדים מחדש מתוך האיש והאישה העירומים, בסדרה של פורטרטים עצמיים לא מודעים. יש למרינה את הכשרון הזה, לקלף אנשים.
הנה סרטון לטעימה (האיכות איומה אבל התחליפים עוד יותר גרועים).
*
2. פיתחו את השער
הרעיון שמאחורי העבודה על פי מרינה: האמנים הם השער לאמנות.
*
3. החפץ והקרבן
האמנים כשער זה מימוש המטפורה, זה ההפך מהאנשה, כלומר חיפצון על גבול הכישוף. הם לא חופשיים לפעול, מישהו הפך אותם לשער.
אלן ג'ונס, מתלה כובעים
.
מן האדם-חפץ לקורבן הדרך קצרה. לפי האגדה הגיאורגית קרס מבצר סוראם שוב ושוב. מגדת עתידות אמרה שרק אם צעיר כחול עיניים ייקבר חיים בתוך הלבנים הוא יחזיק מעמד. סרגיי פראג'נוב עשה על זה סרט יפהפה.
מבצר סוראם
"אנחנו מגש הכסף" אומרים הנערה והנער (עוד נערה ונער) בשירו של אלתרמן. מן הקורבן לחיפצון ובחזרה. בתמונה: מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי יגור בהדרכת רבקה שטורמן
*
4. הרקע והדמות
על פי פסיכולוגיית הגשטלט אנחנו מחליטים כל הזמן מה הדמות ומה הרקע, ולפי זה מפענחים את הדימוי. הדוגמא המפורסמת היא הגביע שהוא בעצם הרווח בין שני פרצופים בפרופיל.
גביע או שני פרצופים בפרופיל?
.
מי הרקע ומי הדמות ב Imponderabilia מי הגיבור, השער או מי שעובר בו? זו שאלה אתית והררכית שהעבודה מציפה. מצד אחד המפתחות אצל האמנים, כלומר השליטה, ומצד שני הם בסך הכל השער, משתמשים בהם, הם חשופים, הם תקועים (ובזמן האחרון היו לי כמה מפגשים שהראו לי באיזה שפל מדכא ודרגת חיפצון נמצאים סופרים. אם הייתם יודעים הייתם בוכים).
*
5. קריאטידות
Imponderabilia גרמה לי לחשוב על הקריאטידות (שער או עמוד, זה לא באמת משנה). קאריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בצורת דמות אנושית. שש הקריאטדות הראשונות ניצבות עד היום במרפסת צדדית של מקדש ארכתאון באקרופוליס. על פי האדריכל הרומאי ויטרוביוס הן הוצבו שם בעקבות מלחמות אתונה בפרסים. העיר קאריה חברה לפרסים והאתונאים הרגו בנקמה את כל הגברים ושיעבדו את הנשים. כדי להנציח את ההשפלה הן פיסלו אותן כעמודים ועד היום הן נושאות את נטל הגג והבושה.
קריאטידות, אקרופוליס, אתונה
*
6. בחזרה לגן עדן
אבל בגלל שמרינה ואוליי הם זוג ועוד עירום, הם מגלמים בעל כורם גם את אדם וחווה. אמנם גורשו מגן עדן, אבל בגלגולם החדש כאמנים הם מאפשרים לחזור אליו. למטה בתמונה של מסצ'ו אפשר לראות את השער ממנו גורשו.
מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן (כשניקו את הציור ניקו גם את העלים שכיסו את חלציהם שהיו תוספת מאוחרת)
ואני לא מתכוונת לחזרה לגן עדן רק באופן כללי ורומנטי, אלא במובן הקונקרטי שעליו מדבר היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות". המספר במסה הזאת (שמתחזָה לסיפור) מתפלא על העניין שמגלה ידידו הרקדן בתיאטרון הבובות העממי. הבובות לדעתו הן בידור להמונים שאין לו קשר לאמנות. הרקדן לעומת זאת, מעריץ את תנועותיהן החינניות של הבובות: איבריהן פועלים כמטוטלות. לכל תנועה יש מרכז כובד משלה. כל תזוזה מקרית יוצרת מעין ריקוד. הבובות אינן משועבדות לכוח הכובד. הן יכולות לרחף בלי מנוחה. הן לא מתייפייפות כמו רקדנים והן לא סובלות ממוּדעוּת עצמית שמקלקלת את החן הטבעי.
המספר מסכים עם הטענה האחרונה ותורם סיפור משלו: נער מלא חן שהכיר ניגב יום אחד את רגלו. הוא הציץ בראי והבחין שהוא דומה לפסל מפורסם של נער המוציא קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב, עד שהתנועה הטבעית הפכה למעושה ומגוחכת.
המוּדעוּת העצמית על פי קלייסט, מפצלת וזורעת ספק וביקורת. היא "מגרשת את האדם מגן העדן" של התמימות, מן הפשטות המושלמת של החומר הדומם ושל בעלי החיים. רק האל הכל-יודע יכול להגיע לחן של הבובה. לכאורה מדובר בשני קצוות, הנחות ביותר והנעלה ביותר, ובעצם מדובר במעגל: ככל שאתה מתרחק מנקודה מסוימת אתה גם מתקרב אליה, עד לנקודת המפגש שבה מתאחד לו החומר הפשוט עם האל האינסופי. וזוהי גם תקוותו של האדם: למצוא את "הכניסה האחורית" לגן העדן, לחזור אל התום המוחלט, דרך הידע, לזכות בהרמוניה אלוהית בין מחשבה, רגש וגוף.
*
7. לפני ואחרי (מוסר השכל)
Imponderabilia 1977, 2010
Imponderabilia בוצעה לראשונה ב1977 בגלריה לאמנות בבולוניה, ולאחרונה ב2010, במסגרת הרטרוספקטיבה שנערכה לאברמוביץ' במומה. בתמונה מימין מחליפים את מרינה ואוליי שני אמני מיצג צעירים. מרינה עוברת ביניהם (ובעצם היא לא בדיוק עוברת, נראה שהיא מתייצבת לצילום). מה ההבדל בין שתי הגרסאות, מלבד הליהוק?
זה כמו בפרסומות למכוני הרזיה, רק הפוך: ב1977 הפתח היה רזה, ומרינה אפילו צמצמה אותו, כשהותירה מרווח בינה לבין המשקוף (ראו בתמונות למעלה וגם בסרטון), מה שהגדיל את החיכוך בינה לבין העוברים ושבים וגם הטיח אותה (בקטנטן) שוב ושוב במשקוף. גם זה פורטרט עצמי בפני עצמו, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנושא הוא התרחבותו של הפתח. בשער האמנות של 2010 אפשר לעבור בנוחות בלי להתלבט או להתחכך. כי ככה זה כשמתמסדים. אסור להטריד את הקהל הבורגני של המוזיאון. חייבים למנוע חיפצון ומעשים מגונים ובכלל לשייף את הציפורניים. מן העבודה הפרובוקטיבית המצחיקה והעצובה והשורטת נותר רק המונומנט הריק, הפורטרט העצמי של הממסד.
*
ביום רביעי הקרוב 29/5/13 בשעה 20:30 תתקיים בבית מיכל ברחובות הקרנה של הסרט התיעודי "האמנית נוכחת", על הרטרוספקטיבה של מרינה במומה, וגם אני אהיה שם לשיחה על הסרט ובכלל.
*
עוד על מרינה אברמוביץ'
למה המלכה תמיד מנצחת? על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ'
*
עוד באותו עניין
האיש שגנב את הציור החביב על היטלר
איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים
*
איזה פוסט ממתק. אכן מרינה התברגנה איך שהוא גם
לאמנים זה קורה. כמו שהחלום של הפועלים זה להיות
בורגנים ולא להתארגן כ"מעמד הפועלים" כמו שמרקס
חלם שיקרה. אהבתי שעמדת על זה שהפתח ב-2010
התרחב כדי למנוע אי-נעימות מהבורגנים. (ראיתי את אבא
שלך בטלביזיה הוא עדיין איש מרשים מאוד).
דרך אגב יש לי גירסה של מיצג על מגש הכסף שעשיתי לפני
שנות אלף, אנסה למצוא את זה (-:
רשימה שמזכירה תקופה שעברה ואיננה עוד.
האסוציאציה שלי היא לסרטים של פיטר גרינאוויי, בפרט, ל"חוזה השרטט". הנה קטע שבו הוא ממסגר את המציאות, הופך את האנשים לחלק מהאומנות. באחד מהסרטים שלו יש גם פסל עירום שמתגלה כפסל חי, שעוד יותר מזכיר את מרינה אברמוביץ'.
מעניין לנתח למה זה נעלם. היו הרבה סיבות, נדמה לי: האוכלוסיה באירופה היתה אז צעירה יותר, היו פחות השפעות של הדת, של הפמיניזם, היתה תחושה של חופש שקדמה לטרור ולחיים הממושטרים של היום, הטכנולוגיה הפולשנית חובקת הכל. אבל אלה רק השערות מהשרוול. אולי אומנות כזאת עדיין אפשרית היום.
תודה על מסע מרתק. אפקט הדיוקן העצמי פועל גם מכלי שני, כלומר גם בלי להיות שם אני מדמיינת איך הייתי עוברת ביניהם, וזה מעורר הרבה דברים. אני מדמיינת שהייתי רוצה להיות עם הפנים אליו אבל לא הייתי מרשה לעצמי והייתי פונה אליה. כי זה מעמיד את הנכנס הפולש בעמדה של שלישי מול – באמצע – זוג, וזה מעלה הרבה סוגיות אתיות ופסיכולוגיות. והאם מישהו העז להשתהות בתוך 'חיבוק' הזוג? במצב כזה בטח הייתי מתחילה לבכות…
(וברור שאם הייתי שם באמת, לא הייתי נוהגת כפי שאני מדמיינת).
לגבי הגרסה העכשווית, מלבד הפתח הרחב יותר העמידה של האמנים שם אחרת, מרינה ואוליי מאוד טעונים, אולי בעיקר היא, מאוד מכווננת אליו. זו עמידה פעילה.
ועוד דבר, אולי הוא מובן מאליו אבל את תסלחי לי, נכון? – כל כך מעניין שבאמנות כזאת החוויה שעובר הקהל לעולם לא תהיה זו של האמן – אם אני עוברת ביניהם כשלישית בין בני זוג אני לא ארגיש מתוך כך את החוויה של בני זוג שמישהו עובר ביניהם. ואילו באמנות מסורתית יותר דומה שזאת (לפחות לפעמים) השאיפה: שהקהל ייכנס לעורו של היוצר/הדמות.
ומה היה שם בפנים, אחרי השער, אם זה בכלל חשוב? 🙂
דודו, אומרים מרינה אברמוביץ' ומיד אתה צץ כמו בקסם 🙂 לא נכון שכולם מתברגנים. אוליי למשל נשאר כמו שהיה ומתישהו בעתיד אכתוב על פיטר שומאן שגם הוא לא נוּגע. ואפילו לגבי מרינה – Imponderabilia ללא ספק הסתיידה במומה, אבל הגברת עצמה נותרה מתעתעת כתמיד. התשוקה הזאת שלה להיות במרכז ובקצה בבת אחת, להביא את הקצה כלומר את עצמה למרכז… זה כמו עם Rhythm 0, הכי קורבני והכי הפגנת כוח ושליטה ביחד. ומצד שלישי עבודה כמו Rhythm 0 לעולם לא היתה נכנסת למומה או לכל מוסד אחר. הביטוח לא היה מאשר את זה, התורמים היו מבטלים, וכן הלאה. ואני תוהה אם זה לא הרצון להתקבל שגרם לה ליצור את "האמנית נוכחת", הפגנת סיבולת מרשימה לכשעצמה, אבל גם "חיובית" ואפילו ניו אייג'ית… ובכל מקרה יש פה אזהרה. כי להחזיק את המקל בשני הקצוות רק מרינה יודעת, ולפעמים הוא פשוט נופל כמו במקרה הזה.
ואם תמצא את מגש הכסף – שלח תמונות, אני מתעניינת במגש הזה.
רוני, בארצות הברית באמת הפוליטיקלי קורקט שולט ומדביר, אבל אני לא בטוחה שזה עבר מן העולם. הרוב אולי ירד קומה לריאליטי. והאיזכור של פיטר גרינאווי אמנם רלוונטי. הוא אמן גוף בפני עצמו, ויום אחד אגיע גם לשם.
לי, איזו תגובה מלאה כל טוב. נכון על הכלי השני, ואני מתביישת שלא חשבתי על הצד הפסיכולוגי של ההידחקות בין בני הזוג. את גם צודקת לגבי הטעינה. אולי מפני שמרינה ואוליי היו באמת זוג (ומי יודע על שני החקיינים), ואולי בגלל שלשניים החדשים לא נשקפת שום סכנה או הרפתקה. הם לא השער אלא השומרים של המלכה, שאולי פעם היה להם תפקיד אבל היום הם קישוט לתיירים.
באשר לחוויה השונה של האמן והקהל – אני חושבת שזה נכון תמיד, זה רק יותר מוחצן פה, הכל יותר מוחצן. אני זוכרת כשכתבתי את "אסור לשבת על צמות" שאלה אותי אישה מבוגרת ממני בשנים רבות איך ידעתי הכל על הילדות שלה בפולניה. למותר לציין שכתבתי על הילדות התל אביבית שלי הנטולת פולניות מכל וכל. וזה תמיד ככה. את כותבת על עצמך ומישהו קורא את זה על עצמו, כשזה נוגע בו זה משתנה.
ומה היה שם מעבר לשער? מרינה תמיד טענה שלא חשוב התוצאה, העיקר התהליך 🙂
קודם כל, שלא אשכח – ההבדל העיקרי בין השניים ההם והשניים ההם, ששם ההם הם הם האמנים, ואילו כאן הם רק מבצעים.
ועוד הבדל שמיד אפרט הוא המרחק (אם כי בסרטון שראיתי על הפגישה עם אוליי, עומד שם זוג (אחר) ומשאיר מעבר צר מאד) . וגם, אני בטוח שהקהל היום נראה אחרת ובכלל, הוא שונה מהקהל ההוא אפילו יותר מכל שאר ההבדלים.
עכשיו לעניין היצירה – מעל לכל, ולא יעזור כלום, יש כאן שני אלמנטים – האחד, עירום מלא, ושל שני המינים יחד (שזה שונה מאד מעירום נשי לבד וגברי לבד, (וודאי ששונה ממה שאיננו עירום מלא שבעצם איננו עירום כלל)). השני – הקירבה הכפויה, עד כדי מגע, שהיא אמירה מחייבת שאי אפשר לא להקשיב לה (ולעניין זה, גם קבלת פנים לבושה הייתה לה השפעה על המבקרים). ההכפלה (ובפירוש לא הסכום) של שניהם היא היוצרת את האפקט שהוא כל כך חזק שרב המבקרים מעדיפים "לעצום עיניים".
ועוד שתי הערות – אמנם אני לראשונה שומע על הפרוייקט, אבל ביני לביני כבר דמיינתי כל מיני פעילויות דומות. הידד.
ואחרון, מה שמשליך הרבה על כל האמירה, על תפקידי הקהל-אמן ועל ההבדל בין אז ומומה היום, הוא הסרט הזה http://www.youtube.com/watch?v=Ts66t9muFfQ והמשחק שבין הכללים והאכיפה.
….חשבתי גם על אחדות ההפכים, כלומר הרצון של שני קצוות להשתלם ולהתאחד שכמו שלי כתבה, מופרע כל הזמן על ידי העולם (אבל גם ה'עולם' הזה, התווך, מורכב בתורו מהפכים הפכים שמשתוקקים להתאחד, ואין לזה סוף…) ומכיוון שנוצר שם מתח חשמלי כמעט, אפשר לומר דבר הפוך, שמארינה ואוליי הם מן פלוס ומינוס , ודווקא האנשים הנדחקים יוצרים ביניהם מעין מוליך המחבר ביניהם לרגעים..
(… ברגע שהם משמשים מוליך, נוצר זרם, כלומר הקהל משלים מן מעגל חשמלי ומכניס את העבודה לפעולה)
איזו מחשבה יפה, ובכלל, לגבי מרינה ואוליי (אני לא יודעת עליהם הרבה, וחושבת בעיקר על מסע הפרידה על החומה הסינית והמפגש במומה), מן הסתם היה לקהל תפקיד משמעותי, מקום משמעותי, בתוך הזוגיות הזאת כל הזמן. ואולי האמנות היא השלישי שכל הזמן ביניהם, מחבר-מפריד.
(כתבת את זה לי? איזה כיף, התרגשתי. בדיוק לזה התכוונתי. תודה.)
לכרטיסן של קצה הקו – כן, כתבתי את זה לך, בדיוק ככה הבנתי 🙂
אחרי שהם נכנסו , הוצגה תערוכה בגלריה ? אני הייתי מחפשת כניסה צדדית או אחורית. אני חושבת שאמנים בוראים יצירה ואח'כ כבר לא באמת צריך אותם. כי אם הם עדיין שם זה מסיט את הפוקוס מהיצירה . אני גם חושבת על סוג של כפיה אם מבקשים ממני להכנס להיכל האמנות בדרך שלא נעימה לי, מביכה אותי ולא בחרתי בה. ואם זו הדרך היחידה , אני מעדיפה לחזור הביתה. אני כותבת את התגובה כהדיוטה גמורה בתחום האמנות. זה הופך אותי לבורגנית ?
יעקב, הסרטון שהבאת זה חלק מהסרט שיוקרן בבית מיכל ביום רביעי, זה היום האחרון של המיצג שלה "האמנית נוכחת", ובאמת רק בצפייה הזאת שמתי לב באיזה אגרסיביות היא מוגנת על ידי בחורי הביטחון וכלליהם. ככה זה בחיק המכובדות. חוששים מהבלתי צפוי ודואגים למגר אותו.
ופתאום נזכרתי בוויטו אקונצ'י חביבי שעשה עבודה בשם Pier 17 ב1971 "כדי להתקרב לצופים": במשך 29 יום הוא ישב בקצה רציף נטוש בניו יורק, ובמשך שעה בכל לילה, מאחת עד שתיים לפנות בוקר, הוא סיפר לכל מי שהגיע אליו סוד נורא על עצמו. משהו מביש בתכלית, חומר לסחיטה. ואז הוא הבין שהשיג בדיוק ההפך ממה שרצה: הוא רומם את עצמו לעמדה הכי שנואה עליו באמנות. הוא הפך את עצמו למעין אפיפיור ואת הצופים לעולי רגל המשחרים לפתחו.הוא החליט שאסור לו להיות הפוקוס של העבודה. הוא צריך להעלם.
והבנתי שמרינה הפכה את עצמה לאפיפיור, רק שלה זה לא מפריע.
ודרך אגב, גם כשזה אותו יוצר ומבצע – אין אדם יורד פעמיים לאותו נהר. הזמן משנה. ראה יוקו אונו ובגדי הכעס והאהבה.
ואיזה פעילויות דמיינת?
כ. ק. חשמל זה קצת מעל לרמה המדעית שלי 🙂
ציפי, במקרה הזה העבודה שלהם היא חלק מהתערוכה. וככה זה באמנות גוף. גופם של האמנים הופך למרחב של הפעולה האמנותית ולמושא שלה. אני מצטטת על קצה המזלג מספרי על דויד גרוסמן וויטו אקונצ'י:
ה"בודי ארט" הוא (לטעמי) התגלמות המיצג. הוא מכיל את כל הסתירות שגרמו להופעתו: מן הרתיעה ממסחור היצירה – גוף האמן אינו עומד למכירה – ועד לרתיעה מחיפצון האדם; אמנות הגוף משקפת את החיפצון ויוצאת נגדו בעת ובעונה אחת.
הגוף הוא יותר ישיר ופחות מנוכר מכל אובייקט אחר. לרעיונות המגולמים דרכו יש נופך לירי ואוטוביוגרפי. כשאמן עושה מיצג גוף הוא גם ממשיך את חייו וגם מפקיע את גופו לטובת האמנות.
הגוף גם מוסיף ממשות לרעיונות ומפצה על המימד המנותק הקונספטואלי. הפיצוי, הכרוך לא פעם בסבל ובפגיעה עצמית, הוא המקבילה האמנותית להפרעה שבה אנשים חותכים את עצמם כדי להרגיש משהו.
גם אני לא סובלת שכופים עלי ומשתפים אותי בעל כורחי ומביכים אותי. אני לא משתפת פעולה, וזה בסדר. כשמישהו עושה מיצג כזה הוא לא יכול להכתיב לקהל איך להתנהג (אלא אם כן הוא מציב שומרי ראש כמו במומה, אבל זה באמת הליך כל כך חריג בעולם המיצג, שאני לא יודעת מאיפה לנגוס בו). נראה לי שבורגנות זה קצת יותר מזה, אבל אולי גם אני בורגנית.
שערים ומפתחות. העלה במחשבותיי את הצורך הנואל שלי לקנות ידית חדשה לדלת בית ההוצאה לאור שלי, כאילו רציתי להתייצב בעצמי במפתן ולהתחכך בהכול. ללא ספק, מוצלח יותר כמיצג מאשר במציאות הסתמית. ובכל זאת, אני את עצמי שואלת, מהו הרגע בו מעשה הופך מיצג
ויש עוד מחשבות, בין היתר על הבכיות המרות שבחרת לחסוך מאיתנו, אבל העייפות גוברת
ומתנצלת מראש על טשטוש מחשבותיי, הנישאות בינתיים על כנפי אמנות הגוף למשוררים רוסיים דוגמת מיאקובסקי וחבר המתאבדים-מחוסלים של "דור שבזבז את משורריו", אולי כדאי שאחזור שוב לקרוא את "כשדויד פגש את ויטו", יש חוויות שמוחקות מהראש ספרים שלמים
כרמיתקה, את חייבת לכתוב פוסט על פרשת הידית. היא פשוט נהדרת.
ועל רגל אחת – זה הופך למיצג ברגע שאת מחליטה שזה מיצג.
ועייפות היא מילה נרדפת לאימהוּת.
לא רק האגרסיה של השומרים. האבסורד הוא שבפרוייקט של אברמוביץ' נבהלים מעירום נשי. אגב, מעניין לשמוע אותה (הבחורה) מתראיינת ומסבירה עד כמה היא נכנסה לעומקו של הפרוייקט כחוויה יחודית. וגם אם נקבל שהירדן היום ממש ממש שונה מהירדן של פעם – המרחק ממנו לתמזה גדול פי אלף.
הדמיונות שלי – מצד אחד כל מיני רעיונות לתערוכת אמנות שמותחת את הגבולות של הצופה לעירום, למין ומעבר לזה, ומצד שני לכל מיני אופציות של חציית גבולות בהקשרים ארוטיים.
יעקב, אם אתה מוכר כרטיסים לראש שלך, אני קונה.
כאשר אמכור כרטיסים – תקבלי הזמנה
התכוונתי שתהיי מאלה שיקבלו הזמנה להכנס ולא יצטרכו לקנות כרטיסים
(משום מה, הניסוח שלי יצא כמו נוזפני, אז רציתי להבהיר שלא 🙂 )
תודה, אתה מותק. לא קראתי את זה נוזפני גם קודם אבל עכשיו אני מרגישה שייכת לנבחרים וכיף לי 🙂
ראשית נכון, היא מהלכת עלי איזשהו סוג של קסם. אמנם העבודות שלה עמוסות במטענים "תרבותיים", אבל איכשהו הן מדברות אלי בתדר מאוד רגשי שפוגע בי בכפתורים שבכלל לא קשורים לאינטלקט. ברית'ם 0 שלה ממש בכיתי ואחר כך יצאה ממני אנרגיה שגרמה לי לשבת ולכתוב "זרם תודעה" במשך שעה וחצי בערך בלי שיכולתי להפסיק. זה פגע בי במקומות כל כך עמוקים שאפילו אני לא ידעתי שהם נמצאים שם בכלל
לתחושתי יש בעבודה הזו משהו מאוד אלים. גבר ואישה – זוג בחיים, עומדים ומתבוננים אחד בשניה. ביניהם עוברים זרים, רובם מתחככים באישה. זה מעביר בי תחושה של אונס. עוד אדם ועוד אדם ועוד אחד, כולם מתחככים בה ומניעים אותה מעט אחורה, והגבר שלה – עומד ומביט. יותר מהכל הייתי רוצה לדעת מה הם חשים כי כל כמה שנבין דרך הראש מהו הרעיון שעומד מאחורי העבודה, הקיום שלה הוא פיזי והוא במבט, ובמרחק, ובחיכוך ובהחלטה שלא לזוז משם וכאילו לא להתיחס למה שקורה. אבל המון דברים קורים והגוף זוכר. מה הוא זוכר?
הרטרוספקטיבה נראית כמו בדיחה. גם הדמויות כל כך אחרות, הגוף שלהן יצא בזה הרגע מחדר הכושר והן משדרות חשיבות עצמית. כל כך שונה מהמקור. איך היא נתנה לזה יד?
יעקב, זר לא יבין את רמת הפוריטניות של אמריקאים. שלוש שנים גרתי שם ולא הפסקתי להתפלא. ועיר המחוז שלי עוד היתה סנטה קרוז בירת ההיפים. (המורה של הבן שלי לימד אותו שבסנטה קרוז חותמים peace על מכתבים, במקום sincerely). וגם המרחב הפרטי שם זה משהו שישראלים לא יכולים לתפוס. אם מישהו מתקרב למרחק 30 ס"מ ממך בסוּפּר, הוא אומר סליחה, כאילו דחף אותך. זה מאד נוח כשאת יוצאת מסרט חצות אבל יש לזה מחיר. "לכול יש מחיר," כמו שאמרה המכשפה לדייג בסיפור של אוסקר ויילד. (ובקשר לירדן ולתמזה – לא הייתי חותמת על זה בעיניים עצומות. אני באמת באמת מאמינה ביכולת של אנשים להשתנות.)
דודו, אני מרגישה את ההיענות שלך ומתרגשת ממנה. עם כל ההסתייגויות שלי ממנה (ולא חסר) היא אמנית גדולה.
ורד, את שמה את עצמך במצב הזה, ואולי גם רבות אחרות. אבל מרינה היא מכוכב אחר. היא תמיד היתה יותר מתגרה ונועזת ודוחפת לקצה מאוליי (ומכל אחד אחר). תקראי למשל את הפוסטים על המפגשים שנערכו עם שניהם ותראי איך כל אחד מהם מתאר את Expansion in space. שלא לדבר על Rhythm 0 שנעשה עוד לפני שהכירה אותו. Imponderabilia זה סרט של דיסני על יד זה.
הגוף זוכר הכל, אבל זה לא אחד לאחד. שום דבר לא אחד לאחד כשמדובר בבני אדם.
ואיך היא הסכימה? הרצון שלה לשבור גבולות בא ביחד עם הרצון להיות מחובקת ומהוללת. זה קצת ילדותי ומאד נוגע ללב בעיני. הסתירות האלה – כמו הגדלת החזה שעשתה ושקוממה עליה את הפמיניסטיות – מצחיקות אותי ומגדילות את האמון שלי. אני אוהבת שוברי גבולות אבל פנאטים מעוררים בי חוסר אמון ועוינות. אני אוהבת הפתעות ואצלה אין רגע דל. בשביל עומק אינטלקטואלי ואינטגריטי יש לי את ויטו אקונצ'י.
ובינתיים בכניסה לתערוכה אחרת:
http://en.wikipedia.org/wiki/File:ParadiseLButts12.jpg [גם שם יש מבקר שנכנס באמצע]
[קודם שיגרתי את התגובה הזאת אל הפוסט הלא-נכון]
טעית בכניסה? 🙂
אני נוטה לטעות בכניסה ועוד פעמיים ביציאה. אני עדיין מחפש (-:
as usual, when one of your posts touches me, it is always in a stormy touch.
I can't understand how everyone passes and goes on, I would have stayed there to watch this forever, and I can't believe the gallery had a more touching experience (haha…) to offer. people are so strange this way…
It reminds me how I felt in Dirat-Shnei-Hadarim , the intimacy was the same and perhaps even stronger, and the feeling you are forced into the space between a couple, and must sit and be part of the raison-d'etre of the couple (you can't leave during the dance, they dance for you, you must pass thru the door, and you touch them both at the same time while they don't touch each other)
And I 'sin' as the commenters above me when I talk only about the main dish of your so-rich a meal. the main reason your posts storm me so much when they do is the richness of associations, the tons of unexpected light-sources you use to examine the model you use to draw your post.
I'm grateful.
"את כותבת על עצמך ומישהו קורא את זה על עצמו, כשזה נוגע בו זה משתנה." זה יפה ונכון, אבל עדיין, יש ממד נוסף כשאת 'כותבת' משהו שמעמיד את המישהו האחר מראש לא בנעלייך אלא מולך. אולי קצת כמו ב"ספר המפורש: אברהם הפנר" – מכירה? כשמזדהים יותר עם הטטרי מאשר עם הפנר ונשאבים לתוך היחסים ביניהם…
לקח לי קצת זמן לפנות זמן לקרוא את הפוסט המרתק הזה. אני אוהבת מאוד את מה שמרינה ואוליי עושים כאן, אבל מה שהכי הרשים אותי בסרטון היתה כמות האנשים האדירה, זרם בלתי פוסק של גברים ונשים שנוהרים דרכם לתוך החלל (וגם אני תוהה, מה יש שם, מעבר למעבר הזה). כמעט כמו בתחנת רכבת, המחשבה שיש כמות כל כך גדולה של אנשים שמוכנים לעבור בפתח, לחוות את החיכוך, להיות חלק מיצירת האמנות. אני תוהה אם זה בגלל הסבנטיז והאווירה של אז, והחדשנות וההתנסות. היום הכל נראה לעוס ועייף, כמו הזוג המעושה שמחקה את מרינה ואוליי במחווה הדורה אך ריקה. ובעיקר ההבדל ביניהם ובין המקור הוא בעובדה שב'שער' שלהם עוברת רק מרינה, אולי כי כך צולמה, אבל כך זה נראה לי. כמו מלכה עם שני עבדים העומדים עליה לשרתה. בעוד שבמקור היא השולטת במעשה, היא שהעמידה את עצמה ואת אוליי בפתח הצר במיוחד. מלכה נשארת מלכה.
דב, תודה רבה. זאת השוואה נהדרת לדירת שני חדרים, בהמשך למה שלי כתבה על הפלישה למרחב שבין בני הזוג. הרי זה מה שקורה ביצירות רבות, גם ספרותיות, הקורא/צופה מוזמן לפלוש למרחב הזוגי, Imponderabilia פשוט מממשת את המטאפורה הזאת באופן הכי פיסי וקונקרטי. מזכיר לי את סידבד של ויטו אקונצ'י (העבודה ההיא שבה הוא אונן מתחת לרצפה, במשך שבועיים, שש שעות כל יום, כשהוא מפנטז על קהל הגלריה הצועד מעל לראשו) שגם היא היתה בדרכה מימוש של מטפורת היצירה – של המלאכה המהנה לכאורה והמפרכת למעשה של ההמצאה, הלחץ לפוריות מתמדת, בדידותו של האמן והזיקה המורכבת, הבעייתית לעתים, של היצירה למציאות.
לי, מעולם לא קראתי את הפנר, והכרתי כבר כמה נשים שנשבעות בשמו אז אולי הגיע הזמן…
ובאשר לעניין עצמו – את יודעת מה זה ראי שחור? כששמים משהו כהה מאחורי זכוכית רגילה, היא הופכת למעין ראי אפל. ובכן כשהייתי קטנה הייתי בסדנת שירה שהעביר יהודה עמיחי. והיתה שם נערה בשם טלי בצלאל שכתבה שיר. אני לא סגורה על החלוקה לשורות (בכל זאת, עידן ועידנים) אבל העיקר נחרת: "הייתי צבע שחור ועמדתי מאחורי הזכוכית. מישהו הביט בשירי וקרא, זה אני!"
תרופה, אכן הדורה אך ריקה. אני הייתי יותר רחמנית וקראתי להם משמר המלכה 🙂 אולי לזה רוני התכוון כשהוא אמר שהתקופה חלפה, אולי זה גם ההבדל בין איטליה לארצות הברית כשהפוריטניות והפוליטקלי קורקט פשוט מעקרות מראש כל מגע, אני מניחה שגם שם עברו אבל הכל יצא עקום, מזוהם ומוחתם מראש.
ובמחשבה נוספת אני פתאום מבינה שהכוונה המקורית סולפה. הנושא של הזוג החדש לא היה "השער לאמנות" כמו שמרינה קראה לזה. אלא החשיבות שבחיקוי ושימור מעשיהם של המלכה מרינה והמלך אוליי. וככה זה נראה.
לגבי הראי האפל, אני לא ממש מבינה אבל אחשוב על זה. ומעניין איך הייתה הסדנה עם יהודה. ואם תקראי בהפנר יהיה מאוד מעניין לקרוא אותך קוראת אותו…
ראי אפל זה טריק אופטי. מין קיצור דרך לראי שמשתמשים בו לפעמים בתולדות האמנות (יש לו מין אפקט רמברנדטי כזה). שימי בד שחור או בריסטול שחור (צבע זה יותר מדי בלגן) מאחורי זגוגית החלון ותראי שאת משתקפת בה. (ואם זה השיר שלא מובן, אז בשבילי זה אומר שאת עושה דבר מסוים, כותבת שיר נניח, אבל כשמישהו אחר מביט בו הוא רואה את עצמו).
כן, אני מבינה את זה ומשום מה זה עדיין נראה לי שונה מהאמנות ש"כופה השתתפות" כמו שכתבת בתגובה אחרת, אבל אולי השוני לא באמת כל כך גדול…
גרסת 2010 היא פרסומת למכוני הרזיה – גם בגלל הבחורה הערומה הנוכחית, שכל הצלעות שלה בולטות ואין לה תחת בכלל, לעומת מרינה של 1977 שהיה לה גוף נורמלי ובריא.
מכוני הרזיה? אני מרגישה יותר את מכוני הכושר. גם אוליי ומרינה די גבעוליים, הם פשוט לא מכניסים את הבטן כמו ה2010 (מה שתיכף מבליט את הצלעות) ואין להם שרירים של מכשירים. זו מודעות גוף שונה. ביציבה החדשה יש משהו סטרואידי, הרבה פחות אישי ואנושי.
אנ'לא יודע בקשר לשער לאמנות, אבל בעיני אפשר לשים מעליהם דווקא שלט כזה:
"memento corpus"….
"זכרו את הגוף"…..
או: "לפחות, אל תעלימו עיניכם ממנו"…..
וכמחווה לעבודה הייתי מציב לאורך מסדרון ארוך (כי המסדרון חשוב לא פחות מהטרקלין. בעצם, שלא יהיה שום טרקלין בסוף..) זוגות זוגות שיש לעבור בעדם- שמנים, רזים, צעירים, זקנים.
אני אגיד להם שמותר להם להכניס את הבטן או להוציא אותה כרצונם 🙂
ואולי לא רק זוגות.
כ.ק, איזה רעיון שובה לב. אפילו לפני ההערה הליברלית לגבי הבטנים…
חס וחלילה, לא ליברלי 🙂 אני פשוט אוהב בטנים. כמו שה- en vogue שרו (אגב, בטנים הולכים עם שירה, הלוא הטבור שורר בעצמו):
free your belly
and the rest will follow
לא התכוונתי להאשים אותך בליברליזם :))) ואין כמו רינת הטבור.
אפוקריפית
היי מרית, שמעתי עד עכשו רק במעומעם על מרינה ולמעשה עשיתי איתה הכרה קצרה רק בפוסט שלך. בנוסף אפשר לכנות אותך עורכת הדף הלבן או מיילדת רעיונות. אומנים הם השער לאומנות ולקדושה. קדושה היא במקרא עידון סערת היצרים ואיסור על שימוש פרברטי באנשים כאובייקטים. הפעם חשבתי על יכין ובועז בשני צידי פתח המקדש שהמבקרים בגלריה עוברים דרכם. מרינה והחבר שלה כל כך דומים, כמעט כמו העמודים הזהים (אבל בעלי שמות שונים), יכין מ-כן, בסיס, בועז מ-עוז, עז. מוצאים את ההברה הזאת גם בעזאזל. יכין ובועז הם צירי העולם המתעלים, מלשון תיעול, את העוז, את כוחות ההרס של התוהו ובוהו להרמוניה של הבריאה. מעז יצא מתוק. יצירות אומנות הם גרסות נוספות למעשה הבריאה, חיקויים שלה, יצירת האומנות הגדולה ביותר. אני מביאה כאן את דעת המקרא שעולה בדעתי. מתחם בית המקדש הוא רדוקציה של הקוסמוס. שערי בית המקדש הם שערי גן העדן, כפי גם שמצוין ברשומתך. בשעבוד כוחות ההרס לכוחות היצירה תלוי העולם. כל ישות וכל אדם הוא עמוד. השטן עומד ליד האנשים באופן מאיים. והשטן עומד על ימינו, לשטנו. זכריה ג:א. ויעמוד שטן על ישראל, דברי הימים א, כא:א. אנשים טובים עומדים לידינו באופן מעודד, מסייעים לנו ומכוונים את דרכינו. יהודה נתלה בתמר (שהכווינה אותו לאן שהוא היה צריך ללכת ולמדה אותו שאסור להחפיץ אנשים) כמו בעץ, בעץ תמר, בעמוד. תמר הייתה לו כעינים, ישבה לחכות לו בפתח עינים, כמו עינות המים ועצי התמר במדבר (תחנה שנקראה אילים). פתח עינים רומז לרגע התמרת הכאוס ביצירה מתוחמת (צורה, הצרה). העץ כעמוד, עמוד האש והענן. העמוד כתומך וכמוביל. וגם האהוב בשיר השירים נתלה בעץ תמר ובסנסיניו (כמו מבקרי הגלריה בשדיה של מרינה?) יש עמודים תמרורים, זקופים ותמירים, מתוקים כפרי התמר, ויש עמודים זדונים, מרים כמר המוות, בכי תמרורים. למעשה מה שאומרים הנביאים על הימים הבאים זהו מה שאת מכנה אותו, לפי קלייסט, הכניסה האחורית לגן העדן. תמימות פלוס מודעות. בגרסה המאוחרת עם אומני המיצג הצעירים מרינה החליפה תפקיד והיא מאוד לבושה והחבר שלה נעלם ועוד הרבה נתונים השתנו אבל אני הרבה יותר סלחנית מאשר כולכם בנוגע לגרסה החדשה. היא גם מאוד מעניינת, באופן שונה. מיתוס זה הרבה גרסאות סביב אותו מוטיב.
דש לכרטיסן שהפוסט הקודם שלך עורר אצלו אי אילו נדידות מגדריות. רציתי גם להגיד לשועי באיחור לא קטן שחגיגת עגל הזהב בעין הוד מאוד עניינה אותי ושמחתי לשמוע עליה. מה שנקרא הצתה מאוחרת. בשנות השבעים שמונים על כל פנים, בתקופת הזוהר של מרינה. אינני יודעת אם משתמשים עדיין בביטוי הזה כיום.
מקריאה עכשו בויקיפדיה אני מגלה שהיא ואוליי נולדו באותו יום (כמו העמודים התאומים בבית במקדש…) וכן את כל הטריפ המופרע שלהם כ"גוף דו ראשי". משלב זה אני לא יכולה לקרוא יותר את ההמשך בויקיפדיה, עבורי זה פשוט בלתי נסבל. אולי בפעם אחרת יחד עם שאר הפוסטים שלך על מרינה שיסייעו לי ללא ספק לעכל את התופעה.
הו אפוקריפית, אני בנדודים בעקבות המגדר האבוד….
מאוד יפה בעיניי ההשוואה לעמודי מקדש. הרי התכלית של שער מקדש היא להעביר את האדם – להעביר אותו למציאות אחרת. אם הוא מצליח לעכב אותו רגע, שיעצור וישאל את עצמו האם הוא טהור ובר לבב מספיק כדי להיכנס, השער מילא את תפקידו, ואז אולי המקדש כבר מיותר לחלוטין, כמו שהרגשתי לגבי פנים העבודה של מרינה ואוליי. שאלה פנימית פתאומית, אם היא חריפה מספיק, היא כמו טבילה במים.
[אגב, מעניין להיווכח שוב איך קניונים הפכו אצלנו למקדשים, מקדשי צריכה, עד שאפילו שעריהם האלקטרוניים בוחנים גם הם בדרכם כליות ולב….]
שער הגוף יוצר דילמה – אתית, כמו שכתבה לי – וזה הזכיר לי את "ארבייט מאכט פריי". שם הצופים הוזמנו לסעודה חגיגית, אלא שהמארח היה גזען חשוך שהשמיע ללא הרף דעות חשוכות, מה שיצר אצל הצופים צורך להחליט – לאכול או לא. לאכול פירושו היה להסכים לבלוע גם את המזון הרעיוני העבש. היו צופים שבחרו לא לאכול.. גם כאן, הצופה כבר לא במעמד של צופה ואפילו לא של משתתף, הוא נהפך באחת לאזרח העבודה.
כרטיסן, באחד הראיונות היא דווקא נשאלה למה רק גופים ייצוגיים. היא טענה שהיתה שמחה לגוון אבל התפקיד הקשה מצריך כושר גופני וסיבולת שאין לאנשים מן השורה.
ואני זוכרת שהאהובה של ברוס ויליס בספרות זולה השתוקקה שתהיה לה בטן רצינית.
ארנה, לא זכרתי שיכין ובועז הם עמודים. זה כמו חלום על הפוסט הזה.
ובכלל, אני מרגישה כאילו ראיתי אותך עכשיו עוברת בין מרינה לאוליי.
זה מקסים הזיקה בין איברים למקומות ולנופים. הרגשתי את זה מאד בסיפור שמשון https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/12/27/האש-הגוף-והבית-בסיפור-שמשון/
ואצלך זה הופך לחוק טבע או חוק טקסט שכזה.
מרית, למען הסר ספק [תארי לך שזה היה אפשרי- איזה אושר- "הסרת ספק לצמיתות!"….] אני מאד אוהב את העבודה. מרינה ואוליי הם שני ספינקסים שעירומם מבליט את מלבושי השווא והכזב.. (מכימירי לב במיוחד הם אלה שנדחקים בינותם עם תיקי הג'יימס בונד שלהם.)
אני חושב שלא רק שהם זוג מכושף שקפא, אלא גם הפוך – הם הצליחו להפשיר מעמקי הזמן והמיתוס שער קסמים חי.
….הבנתי ששם העבודה מתיחס ל"מה שאינו ניתן למדידה", אואולי "הדברים שאין להם שיעור". אפשר לשאול איך את מפרשת את השם ביחס לעבודה?
(ומה עם"מתוק ופמיניסטי"? הבטחת להביא חלק נוסף. כן, הבטחת. כולם שמעו.)
אגב הידעת ש:
איש מונגולי לו היה נכתב בספר, היה נכתב בכתב ברייל.
הרוח מוחה את דמעתו, עודה בעינו עומדת,
באבא יאגא אוספת את עקבותיו מן השלג לתוך יעה.
אם אדם רוצה לקרוא אותו הוא צריך להעביר עליו את אצבעותיו ולברור
אותו מן הקור
גם אני רציתי לומר שנורא יפה המונגולי. ולא מזמן הגחתי מקריאה ב"רצות עם זאבים" – קראת? – אז שמחתי לפגוש את באבא יאגה.
imponderable… אני הייתי אומרת שאי אפשר לרדת לסופו, לתהות על קנקנו. והסיומת bilia כמו memorabilia עושה את זה למשהו פיזי, מוחשי, שזה פרדוקס יפה.
(ובנימה אחרת, גם הסרת ספק לצמיתות נשמע טוב…)
כרטיסן, אני לא יודעת בדיוק מה זה Imponderabilia. לפי גוגל זה "בלתי נתפס" שזה קצת שונה מ"בלתי מדיד" (ואם מבקשים מגוגל לבדוק שפות אחרות הוא חוזר עם "תעלומות", זה הפירוש בפולנית 🙂 )
ובאשר למתוק ופמיניסטי – קצת שבעתי מהמתיקות עכשיו (וגם יש לי פוסט המשך לImponderabilia בראש).
המונגולי מקסים. זה אתה כתבת?
כן, תודה…….
כרטיסן, לי, חשבתי עוד קצת על משמעות השם, על השער הבלתי מדיד והמסתורי של האמנות. וזה התקשר לי לפוסט היפהפה שגילי בר הילל כתבה לא מזמן על הקרטוגרפיה של מחוזות הדמיון:
"וכי איך אפשר למפות את ארץ לעולם-לא כפי שתיאר אותה ג'יימס בארי? למעשה, בארי מציין מפורשות שזוהי משימה בלתי אפשרית. "אין סיכוי שינסו לצייר מפה של מוח של ילד, שהוא דבר מבולבל, ואם לא די בזה – גם מסתחרר ללא הרף". ארץ לעולם-לא, לפי בארי, מורכבת מכל הסיפורים הדמיוניים שמסתובבים לילד בתוך הראש, אך גם מטרדות היומיום והמצוקות הפרטיות: "כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז". בנוסף, עבור כל ילד, ארץ לעולם-לא מופיעה באופן שונה: "בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות".
http://gilibarhillel.wordpress.com/2013/04/01/imaginarymap/
תודה על ההפניה לפוסט של גילי. אותי לא קשה לשכנע נגד מפות, כי אני לא יודעת לקרוא אותן. סוג של דיסלקציה, אם יש כזה. גם הסברי הגעה אני מוכרחה במילים (ברוך בורא GPS). ומאוד הגיוני מה שדיאנה וין ג'ונס וגילי בר הלל טוענות, כי גם בחלום זה כך, רחובות יכולים לזוז (וגם גרמי המדרגות בהוגוורטס. רולינג היא מהטובים או מהרעים?)
הו, אני מתה על מפות. כל הקונספט הזה של מודל ושל מבט על ושל מקרא, רק הפטיש שלי לאותיות מתחרה בפטיש למפות. זה כל כך סוגסטיבי ובדולחי ביחד. תראי למשל את זה:
http://mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/
יפהפה!… וזה פשוט משהו שחסום אצלי מתוך חרדה עוד מילדות, כל עניין המפות וההתמצאות…
אבל לגבי ponder, עדיין בתחושה שלי ולפי האינטואיציות הלשוניות שלי, זה פחות עניין של מדידה ומיפוי, ויותר עניין של חדירה לעומק, ירידה לחקר, לשורש, וכיו"ב…
לי, תודה. את "רצות עם זאבים" ניסיתי לקרוא לפני המון שנים ולא עלה בידי.. אבל לא מזמן קראתי ספר נהדר, "טוטם הזאב" ( אמנם רצים שם מפני הזאבים ולא איתם..) והפיוטיות שלו, והבנותיו העמוקות נובעות מן הקונקרטיות של הסיפור. שם הבנתי גם מאיפה צץ המטאטא של באבא יאגא, הציידים המונגולים משתמשים במטאטא זרדים כזה למחות את עקבותיהם בשלג..
מרית, זה פוסט באמת יפהפה. דיאנה וין ג'ונס היא גדולת סופרי הילדים בעיני, לא מפתיע שהיא מלגלגת בצורה כזו על מפות.יש לעגנון סיפור מאד סמלי, "אחרי הסעודה", על איש שעוזב סעודה באמצעה, ומתחיל לטפס על סולם שצמוד לבניין סמוך (בניין בצורת האות ו"ו) הרווחים שבין השלבים נעשים גדולים יותר ויותר עד שלבסוף אין לו ברירה אלא להטיל את עצמו קדימה ולמעלה ['קדימה ולמעלה', אלה בדיוק הוקטורים של הריצה האקסטטית, הגאולית, בספר האחרון בסדרת נרניה…..] הספרים של דיאנה וין ג'ונס הם בין היחידים שבאמת מעזים לקפוץ אל הלא נודע, והעובדה שכל סיפור שלה בא אל סופו, בצורה שהיא גם מפתיעה וגם הכרחית בדיעבד, היא סוג של נס דתי..
[ובלי קשר לכלום, הבנתי למה "אין דבר שלם יותר מלב שבור" ,זה הכלל הגיאומטרי, שאם שוברים למשל קוביה לחלקיה, שטח הפָּנים גדל. לב שנשבר ונשבר פשוט מגדיל את לבביותו. ממש פשוט 🙂 ]
(בזמן האחרון אני מבין יותר ויותר איך דווקא הקונקרטיות נותנת כ"כ הרבה כיווני מרחב לאמנות. אפשר לראות את זה בצורה הפוכה בספרי הפנטסיה שיוצאים בכמויות ענק בשנים האחרונות, וממלעאים את דפיהם עד זרא ביצורים 'פנטסטיים' לשם ה'פנטסטיות'.. למגינת ליבם אלה בדיוק העולמות חסרי המעוף שכל קרטוגרף נוקדן היה שמח בהם..)
כרטיסן, תודה על אזכור "טוטם הזאב", הצצתי באתר טקסט לראות במה מדובר והוא נשמע מעניין. כשעבדתי בהוצאת ספרים נתקלתי הרבה בספרי הפנטזיה הנוסחתיים חסרי המעוף והנשמה, וגם בדיאנה וין ג'ונס הנהדרת שהייתה כחמצן לריאותיי אל מול הללו. (ואני כבר סקרנית מי אתה, מהקצה של איזה קו הגעת אל הבקיאות הזאת והתובנות האלה).
תודה גם על עגנון ונרניה ועל התמונה שנשארה לי בראש.
לגבי הלב, אבל הלוואי שהוא היה באמת נשבר, זה יותר כמו ה'בצק' של הילדים, הפלסטלינה הזאת שגם נמעכת וגם יכולה להתפורר לפירורים…
כרטיסן, העברית מאשרת אותך. שנים, שלם. אפשר לראות את זה יותר בבירור בכינויי הנשים: השונמית, השולמית. כדי להגיע לשלמות, צריך קודם כול לחוות את השבירה. (אני, באופן אישי, כיום, מוותרת על החוויה).
כרטיסן, לקח לי משהו כמו חמישה נסיונות עד שהצלחתי לגבור על ההתנגדויות שלי ולצלוח את רצות עם זאבים (כולל פעם שקניתי אותו ומיד החזרתי כי לא יכולתי לשאת את גודלו ואת כריכת השחור והזהב של רבי המכר המבריקה כאילו ליקקו אותה), ובסוף התברר שהאישה הזאת שכתבה את זה היא מכשפה טובה.
ואין על קונקרטיות.
ואין כמו מכשפות טובות 🙂
מרית, סליחה שאני מציף (אלהים! אני כ"כ מציף! אני חייב לעזוב את עיר האושר) אבל עלו בדעתי שני דברים בעקבות הפוסט (ואחרי זה אני עוזב, אני נשבע) :
הצעקה הזאת, "פתח לנו שער בעת נעילת שער",\ מתפילת יום הכיפורים
ומנגד הענין של להמציא שער יש מאין, כמו שילדים עושים. הם לא מחכים שייפתח בפניהם שער, הם ממציאים אותו
רק מרית (המכשפה הטובה!) מחליטה על עיר האושר, אבל בתור תיירת אני אומרת שדווקא הולמת אותה ההצפה, והגונדולות.
ושהמשפט האחרון על הילדים הוא נכון ונפלא, ותודה (וזה גם שוב מזכיר את נרניה. שערים נפתחים כשצריך אותם, נכון? כשכבר אי אפשר להיות במקום שבו נמצאים).
אני קורא ממנה נסיון לגעת בשורש התנועה,שורש התגובה,שהוא נושא הכי מרתק,למרות שגישתה לעניין נראית לי פשטנית משהו,פורמליסטית מדי
ארנסה, שורש התנועה והתגובה, נכון, מרתק. והיא קצת פשטנית, תמיד היתה, ותמיד פיצתה בעוצמה ובתעוזה. הפורמליזם מציל אותה לדעתי. אחרת עם כל הבשר והדם זה היה תוהו ובוהו. (וברוך הבא 🙂 )
אני כאן בגלל סוראם – התמונה מלאת העוצמה של המבצר שבתה את ליבי. הלכתי לחפש קצת, מצאתי את זה
http://www.editionsmontparnasse.fr/video/aJ9jgn
(הגרסה המקורית לfruit ninja 🙂 )
איזה יופי! הסימטריה, האדום והכתום באמצע, התנועה הקבועה של כל אחד מהמשתתפים והצופים בסצינת הכאת האם. ובאיזה שהוא רגע נדמה בכלל ששני הרעים חד הם! (מרינה ואוליי?? 🙂 )
מצטרפת למשחק האסוציאציות :
סוראם הזכיר לי סיפור, אגדה, מפעם-פעם, בטח היתה ב"משמר לילדים", על בונה הפעמונים הסיני שהוטל עליו לצקת את הפעמון הגדול ביותר אשר לו הצליל הטהור ביותר.
הנה, כאן: http://www.sacred-texts.com/cfu/mlc/mlc18.htm
יש בדף שפע של אגדות, זאת שהתכוונתי אליה היא The Casting of the Great Bell.
(גם שם בכלל שני עמודים – מגדל התוף ומגדל הפעמון. יכין ובועז.)
ומחדש התעוררה בי הטענה הילדותית כלפי האגדה – אם מה שצריך זה דם, למה לא פשוט לדקור את האצבע ולהקיז מעט דם שיתערבב במתכת הנוזלית??
בעצם אולי זה לא היה משנה הרבה. באחד הפרקים הראשונים של הבורגנים, שרית וינו אלעד מבשלת, נחתכת באצבעה, הדם מתערבב בתבשיל. קצת דם לקינוח הדבש. אבא שלה טועם אומר: סוף סוף למדת לבשל כמו אמא. ברררר.
ובאשר למרינה ואוליי : ללקק את השפתיים.
הרהור (בהמשך לענייני הבטן) – הרבה יותר נעים לשמנים לעבור ביניהם, מרגישים יותר את שניהם. ומה נעים יותר להם? נעים להם בכלל? אולי הם סובלים? משתעממים? לא קר להם? הם מתרגשים? רואים בגוף מה הם מרגישים? עומד לו לפעמים?
רינת, אכן שער סוראם (אבל הכי עוצר נשימה של פרג'נוב זה עדיין ובלי כל תחרות "צבע הרימון").
ועל הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת כתבתי פה http://wp.me/pSKif-i3o 🙂 ונכון נכון, לא חשבתי על שני העמודים. הצחקת אותי עם הבורגנים אבל אי אפשר להקיז קצת דם כי זה לא מספיק קורבן וזה הנושא פה כמו בבת יפתח. וההרהורים מתאבכים מעל לפוסט כמו אדים מכוס תה חורפית.
הגעתי לכאן במקרה, הרבה אחרי הזמן, אבל הרשומה מרתקת.
תודה רבה עדה!
[…] אם דרך המסה המכוננת שלו על תיאטרון המריונטות (למשל כאן), ואם דרך מיכאל […]
אוהבת מאד מאד את הפוסטים על מרינה אברמוביץ (אוהבת בכלל את כל הפוסטים שלך. מרגישה שעד שהגעתי אליך שכחתי כבר שנים כמה אהבתי – אוהבת! אמנות והבלוג שלך העיר אצלי את זה בגדול. אז תודה!)
רציתי רק להגיד שברור לי למה הרוב פונים/ות כלפי מרינה – כי בצד השני יש בולבול…
בטח כשהוא חשוף יכול המגע בו לאיים על נשים ואפילו עוד יותר מכך על גברים (מזכיר לי בסרט מועדון קרב שבראד פיט כשהוא קם ממושבו במטוס אומר משהו בסגנון "ועכשיו ההתלבטות הגדולה- האם להפנות למי שיושב את ישבני או את חלציי?").
בכלל מרגישה שמרינה במיצג הזה היא ממזרית ואפילו מטרידה/מתגרה בקהל: עצם זה שפתח קטן כל כך היא מקטינה בכוונה עוד יותר. והעמידות והאומץ שלה שגם אחרי כל ההדיפות והחיכוכים בה היא לא מוותרת ולא לוקחת צעד אחורה.
זה אמיץ בעיני כי כנשים כולנו למודות התחככויות באוטובוסים ובין קהל רב. וכמובן מנסות להימנע מזה עד כמה שאפשר. לצמצם את עצמנו, להתרחק.
ואילו היא? דווקא נתקעת לה בפתח ומעוררת את מירב חוסר הנוחות שהיא יכולה.
אריאל, תודה. אמנות יכולה להציל וזאת זכות ושמחה לתווך אותה.
ומרינה היא כל מה שאמרת ויותר. הקורבנות היזומה שלה היא ספורט אתגרי, לא רק לעצמה. ובעצם יש בשער הזה משהו מExpansion in space עבודה שבה היא ואולאיי העירומים הטיחו את גופם בעמודים והגדילו בהדרגה את הרווח ביניהם. זו היתה אגב העבודה הראשונה שבה מרינה הבינה שאפשר להפיק אנרגיה מקהל, ומעניין שגם היא וגם אולאיי הזכירו את העבודה הזאת כשביקרו פה (כל אחד בנפרד אבל כמעט באותו זמן). ויש בשער הזה גם גרגר מRhythm 0 שהוא בין השאר מיצג ההטרדות (היזומות) הגדול.
כן, קראתי מה שכתבת על Rythem 0 כולל הפוסט על הארמה כריסטי וזה נגע בי במקומות עמוקים ביותר וגבוהים ביותר. עד לרמה הרוחנית. בצורה עצובה ו מרוממת נפש גם יחד.
אוהבת את המידע הזה שהיא מעין שמאנית ומחוברת לארכיטיפים אנושיים ומציגה וחושפת אותם – גם את שלה וגם את של הקהל והצופים/ות – הרי כולנו אחד והארכיטיפים משותפים ומהדהדים אצל כולנו – במיצגים שלה הן לעומק והן לגובה (ומי צריכה בכלל אינטלקט כשיש לה את זה?)
תודה רבה רבה, כיף לשמוע. בשנים האחרונות יש גל של מתאכזבים ממרינה (בעיקר כאלה שהציבו אותה על כן שעליו מעולם לא הציבה את עצמה). אבל היא אחת ויחידה גם בשבילי. ומעבר לכל מה שאמרת, הילדה שהיא היתה כל כך חשופה ונוכחת בה עד היום, וזה לא מפסיק להצחיק אותי ולהכמיר את לבי.