עגל הזהב. בקיצור: משה עלה לקבל את לוחות הברית (שנכתבו באצבע אלוהים, זה תמיד הקסים אותי, הקונקרטיות הפיסית, לפני שנשחקה והפכה לביטוי כללי של התערבות אלוהית). זה לקח לו זמן והעם איבד את סבלנותו ודרש מאהרון להכין לו אלוהים אחר. אהרון אסף עגילי זהב (שנקראים בפרשה "נזמי הזהב אשר באוזניהם" אבל הקשר בין "עגיל" ל"עגל" קופץ) ויצק מהם עגל ובנה לו מזבח. ההילולה נקטעה כשמשה ירד מההר וניפץ את הלוחות. אבל זה כבר חורג מתחומי הפוסט. הסגידה לעגל נהפכה לסמל ולמטבע לשון, תכלית החומרנות כמו באיור של Ignatius Taschner למטה.
*
הפוסט הזה הוא על עגל הזהב של ניקולא פוסן. לפני שהתחלתי לכתוב בדקתי איך ראו ציירים אחרים את הסגידה לעגל. למשל פיליפינו ליפי, תלמיד של בוטיצ'לי מן המאה ה15:
.
ליפי מצייר חגיגה רנסנסית עם נופך נונסנסי סוריאליסטי, שהזכיר לי את השיר הנודע מאמא אווזה:
Hey diddle diddle
The Cat and the fiddle
The Cow jumped over the moon
The little Dog laughed
To see such craft
And the Dish ran away with the Spoon
ומי יודע אם ליפי לא שימש השראה לאמא אווזה במשחק הטלפון השבור הבלתי נגמר של הַתַּרבּות (מישהו עדיין משחק בזה?).
והנה אגב, הפרה שקפצה מעל לירח במרכז התמונה של ספר הילדים הקסום לילה טוב ירח.
*
אבל רוב עגלי הזהב שמצאתי היו דווקא מן המאה ה17, המאה של ניקולא פוסן. למה דווקא המאה ה17, מה היה בה שהוציא את העגל לאור? אין לי מושג. שווה לבדוק. ובינתיים שלוש דוגמאות נבחרות:
קלוד לוריין (1600-1680) – שהיה אגב, שכנו של ניקולא פוסן ברומא אבל לעולם לא תנחשו את זה לפי התמונות – מצייר עגל קטן ונישא, מוקף במעין זכוכית או הילה חלבית. שמי הציור תכולים, המרחב והמים – המון מים, מהמפל שמשמאל דרך האגמים אל הכדים למטה מימין – ממתנים ומקררים את התמונה. האווירה פסטורלית, המחולות רבי חן וההערצה מעודנת. מטיילים מהלכים ביער מימין. בויקיפדיה כתוב שהוא התעניין רק בנוף. את האנשים הוא צייר בשביל הקונים. רואים.
.
.
וכמה שונה מלוריין הריאליזם הברוקי של פרנסואה פֶּרִיֶה (1590-1650, אותה תקופה בדיוק) עם הרקדניות המעורטלות והכבש שנשחט בפינה הימנית למטה. במקום כדי המים הזקופים של לוריין מתגוללים כמה כלים הפוכים על שפת שלולית עם עשבים שחורים. קבוצת אנשים מתגודדת בין שלושה עצים במין שילוב של התלהבות, חרדה ואשמה. והתפאורה המדברית והתאורה – לא יום ולא לילה, עננים, סלעים, עשן. זו יכלה להיות סצנה באופרה או בהצגת תיאטרון.
והנה הגרסה של ניקולא פוסן:
.
לכאורה יש הרבה מן המשותף בין פרייה לניקולא פוסן; התאורה, העננים והצוקים, האווירה הפרועה והדרמטית. אבל במבט נוסף נחשפים הבדלי הגישות. זה מתחיל בקטן: התמונה של פוסן היא מאד סכמטית יחסית לתמונה של פרייה. הציור שלו מתחלק לשניים (בדיוק. מדדתי!). צד ימין נשלט על ידי עץ יבש ששני ענפיו דמויי זרועות נשואים מעלה בתפילה. אהרון כמו מחקה תנוחת העץ. כמעט כל האנשים בצד הזה של התמונה נושאים את זרועותיהם במין הד תנועתי, במקהלה.
צד שמאל נשלט על ידי עגל הזהב. גם פרייה וגם פוסן מציירים את הסצנה במין דמדומים אפוקליפטיים. אבל בניגוד לעגל של פרייה הממוקם אי שם בירכתיים האפלוליים של התמונה, העגל של פוסן גדול ומואר. ובמחשבה שניה – הוא לא מואר אלא מאיר. פוסן מצייר את העגל על רקע שמי השקיעה, ובהעדר שמש אפשר לחשוב שזהבו הוא שצובע את השמיים ואת קצות העננים כמו מאור מלאכותי חדש.
.
כשעגל הזהב הוא השמש, ברור שמֹשה שרוי בחשיכה. בקושי אפשר להבחין בו כשהוא יורד מן ההר שמשמאל. העץ השני, החוצץ בינו לבין העגל, משמש אמנם מעין הד ללוחות הברית.
אצל פרייה הריאליסטי משה קטן כי הוא רחוק, אבל הוא מואר כמו שאר הדמויות. פוסן לעומת זאת, עורק מהריאליזם אל שדות הסמליות והשירה.
וזאת רק ההקדמה למעלל האחרון של פוסן. הציור שלו מחולק למעשה, לא לשניים אלא לארבעה חלקים. וכמו שהאנשים מצד ימין משקפים ומשכפלים את העץ היבש, כך משכפלת החבורה משמאל את העגל. ומשכפלת זאת מילה חלשה במקרה הזה כי פוסן חוצה את הגבול לכיוון המטמורפוזה; חבורת הרוקדים שלו מתבהמת פשוטו כמשמעו, כלומר הופכת לעגל. והוא עושה הכל כדי להצביע על כך; החל מן ההעמדה הסְכֶמתית (צד ימין משכפל עץ / צד שמאל משכפל עגל), וכלה באופן המתעתע שבו הוא מצייר את רגלי הרוקדים. ממש לא ברור איזו רגל שייכת למי. הם כולם מתערבבים למין בהמה רב-רגלית אחת. הדמיון לעגל מודגש הן בעזרת בגד הזהב של הדמות המרכזית, והן בעזרת הקו המחבר בין כתפי הרוקדים ומאחד אותן למין גב של בהמה. ואם לא די בזה פוסן מוסיף מעין צל מתחת לבית השחי של המחוללת הימנית, וזרי הפרחים ותוף שמתגוללים בתחתית התמונה כמעין שכפול של הזר והמדליון המקשטים את במת העגל.
.
אבל יותר מכל הזכיר לי חטא העגל של פוסן את הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ, שכל עבודתה נגועה בחומריות ובבשריות של הגוף. כל כמה שהיא מרתקת זה תמיד גורם לי מחנק. העבודות שלה מזכירות לי לא רק את עגל הזהב אלא גם אפיזודות אחרות מיציאת מצריים, כמו הגעגועים החוזרים לסיר הבשר שנענשו והונצחו בשמות מקומות כמו "תבערה" ו"קברות התאווה".
הנה קליפ קצר מתוך Korper של סשה וולץ', ואחריו תמונות מן ההכלאות שיצרה (במסגרת אותה עבודה אבל הן לא מופיעות בקליפ). מיד חשבתי על סשה וולץ כשראיתי את המתבהמים של פוסן.
*
יצאתי לכתוב על ניקולא פוסן כזרע אוונגרד, כתאורן אקסטרימי, שמשתמש בעגל כמקור תאורה, וככוריאוגרף של עדר והתבהמות. זה רק חלק ממה שגיליתי אבל ההמשך (אולי) בפעם אחרת כדי לא להאריך ולפזר. ורק שלוש הערות לסיום.
ראשית, באשר למשפחה הקטנה בקצה הימני התחתון של התמונה: שני התינוקות כמו מפנים עורף לסגידה. הקבוצה הזאת הזכירה לי במעומעם את "המשפחה הקדושה בתחתית המדרגות" של פוסן (יש ניתוח יפהפה של הציור הזה בספרה של לאה דובב שישה מבטים על ציור-מוסיקה). אולי הקבוצה הקטנה החורגת מן העדר רומזת אל ישו שעוד לא נולד אבל יגלם את התיקון לחומרנות והבשריות של חטא העגל.
שנית, גם אמיל נולדֶה ערבב בין הרוקדים לעגל אבל אצל אקספרסיוניסט זה כמעט מתבקש.
.
ושלישית, פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אמר "כל פעם שאני יוצא [אחרי שראיתי תמונות של פוסן] אני יודע יותר טוב מי אני."
*
עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
הנאהבים חסרי המזל (על ציור אחר של ניקולא פוסן)
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
ועוד
*
מרית קרובתי, רשימה יפהפיה, ועכשיו אני צריך לחשוב קצת יותר טוב מי אני (-:
הפרשנות הקושרת בין עגל הזהב ובין מטריאליזם, חומרנות, פיסיות, גופים מתערבבים (אקסטזה
או אורגיה) נדמית לי כהשראת הכנסיה שדרשה לעתים מן האנשים לוותר על העולם הזה לטובת
מלכות שמיים (ולהפקיד את אוצרותיהם במרתפי הותיקן).
יש לי הרבה מה לומר על עגל הזהב. במיוחד על האופן שבו הוא גועה מוּ מוּ מזהב.
רשימה כלבבי. הכי אהבתי את הבכחנליה של אמיל נולדה.
נולדה הוא מאבות המזון שלי (אני אוהב אותו כמו שאני אוהב ריח טרפנטין)
השור כגלגל החמה נורא יפה בעיני (ועגלים הם באמת חיות יפהפיות כמו שנאמר על מצרים "עגלה יפהפיה"), וגם ריבוי הרגליים החייתיות של העדר האנושי וגם באמת הבכחנליה (בקיצור אני אוהב את זה ואת זה וגם את זה…..)
יש כל מיני השערות לגבי העגל (איזה אל הוא מייצג ומנין בא) אבל מה שבטוח, אמו היא פרה.. אני חושב על חתחור, גבירת המערב, הפרה השמימית, ומצחיק אותי שעל אף שהשארנו אותה בצד השני של הנילוס, עם אוזיריס וסת ורע ואיזיס, היא מצאה את דרכה בכל זאת חזרה לסיפור…. גם ליוונים יש את הרה בעלת עיני הפרה ולנו יש את מרים, בעצם זה שמותה נסמך בתורה לפרשת פרה אדומה, מרים מייצגת את הפרה ומותה מכפר על חטא בנה, כלומר על חטא העגל.
שתי הערות פצפונות:
1. ההיתממות וההתכחשות של בני ישראל בפנייתם לאהרן, "זה האיש משה לא ידענו מה היה לו",. מצטלצלת כמו קין בתשובתו לשאלתו של אליהם, "לא ידעתי.."
2. אפילו מבלי לקרוא את הספר של לאה דובב כבר התאהבתי בו (ובשמה, שאני מכנה אותו בליבי לאה דובב-שפתי-ישנים"..),
והכי הייתי רוצה שמישהו יקריא לי אותו. יש סיכוי שהיא תוציא ספר קלטת?
מרית יקרה, כל אמן גאון צריך עיניים כמו שלך! שאפו
שועיקי, המשמעות נוצרית, גם אני חושבת, הילדים בתחתית התמונה שכנעו אותי סופית, אבל המימוש, התרגום לדימויים, זה כבר אמנות ופוסן. מו מזהב נשמע מגניב. ואתה יקיר עיר האושר, זה בטוח.
דודו, תגובה כלבבי, אוהבת כשאתה מערבב מזון עם טרפנטין 🙂 (ולמה אני לא מתפלאת שהכי אהבת את נולדה?)
כרטיסן, מעניין, אני דווקא חשבתי על ההצטדקות של שאול "אשר חמד העם…" אולי כל ההצטדקויות חולקות מין דמיון משפחתי. הספר של לאה דובב נהדר! גם התוכן וגם הכתיבה. מין זבלד של כתיבה עיונית. וספר קלטת? 🙂
איריסיה, להתבונן זה אושר. את יודעת. תודה מעומק הלב.
מה לעשות שתמונת הרקדן בעל שני פלגי הגוף הזכיר לי את מל ברוקס מתוך "שגעון בחלל". הנה זה, ליתר דיוק בדקה ה-1:56 (מכיוון שמל ברוקס הוא בעל לב יהודי חם, ברור שזהו רמז שתול, הצצה לגאולה הממשמשת עלינו לטובה, שבה כל אחד יראה פנים ואחור):
מרית, זכור לי שיר ילדים מדברי (בפרפרזה קלה):
בנו עגל/ בנו עגל/ בנו עגל מזהב
כולם סוגדים/ כולם רוקדים/ ואחרון נרגז
(באמת מפתה לראות את משה רבנו בדמות המכשפה שלא הוזמנה למסיבת ההולדת
ביפהפיה הנמה)
תודה מרית.
השילוב בין היצריות – צריך להתעקש ולדייק ולכתוב חייתיות? – לדתיות – איכשהו המילה רליגיוזיות מסתדרת כאן יותר טוב – מרתק ומעקצץ ומעורר מחשבה.
שבת שלום!
ערגון לחרגון, ככה אני קורא לעגל הזהב. נשמע מפלצתי, נכון, כמו זוג נפילים מסופוטמיים עם ראשים היפופוטמיים; אבל ל'עריגה לחריגה', למשל, יש קונוטציה בנקאית משמימה. אז אולי 'עֶרֶג לחֶרֶג'?
בכולופן, בארצנו נכחדו ברובם היערות ואיתם הסיפורים שיכלו לעבור מדור לדור על נשים שלוחות רסן שקופצות מהעצים כחלק מאיזו מיסטריה, שבסופה צומח לכל המשתתפים קו דקיק, כעין עטרה, על המצח. קו המלכות הזה החל לצמוח כאן באופן אקסקלוסיבי רק ליורשיו הזכרים של בית דוד, וכל החלק הזה של הפסיכה האנושית הודחק לחלוטין על ידי שינון אפוליני של ציוויים, הגבלות והחמרות והוא מוזכר רק במשמעות השלילית ביותר, כמו התבהמות, חייתיות, ציחוקים תחת האלה וכל שטופי הזימה האלה שסובבים את הבית בעיניים דלוקות ורק מחכים לסדק כדי להתפרץ פנימה ולהדביק אותנו בסדומיות שלהם. כלומר לא רק שהודחק אלא שבוער כמו נגע (הרי משתתפיו של פולחן העגל מתו מדי שנה עד שלא נותר מהם איש). ואולי המדבר פשוט מחמיר יותר מהיער.
כרטיסן קצה, על חטא המרגלים מתו מדי שנה בשנה אלפי אנשים עד תום דור המדבר (כך מספרת מסכת תענית מן התלמוד הירושלמי בסופה ממש, עמוד אחרון, בדיון על ט"ו באב, יום בו חדלו למות)… על חטא העגל העביר משה את שבט לוי חמושים בחרבות כדי שיפילו אנשים לפי חרב מקצה המחנה ועד קצהו (אני חושב שמדובר ב-3,000 איש שהומתו, אני לא זוכר בדיוק כרגע ואין תנ"ך על ידי), אבל זה היה רצח-עם חד פעמי ולא עונש שחזר מדי שנה בשנה. מה שחשוב הוא שמסורת חז"ל היא שהנשים לא השתתפו במעשה העגל והואיל ויש מסורת שהמעשה התקיים בראש חודש, מנהג ישראל הוא (כך ההלכה) שנשים לא עושות מלאכה בליל ראש חודש (כלומר אסור לשעבדן למלאכות הבית), לא המצאתי, כך כתוב בספרות פסק הלכתית. כל כך הרבה אגדות משונות יש על העגל ואני לא מין על מה הרעש, עדיף לטפס אל פסגת הגבעה, שם עומדת פרה, שעושים לה קרניים והיא לא מרגישה.
אתה צודק שועי, טעות מחפירה (אחרי 40 שנה במדבר אתה כבר בטוח שסימנת טוב טוב את המקום שבו קברת את חצי תאוותך, שכיווצ'צ'ת סלעים בידיך עד שהוציאו מי גבינה ושמשה שבר את הלוחות על ראשך כי ענית תשובה לא נכונה בשיעור)
כרטיסן קצה, אני דווקא חושב כי המקרה ההוא רלבנטי עד ימינו אנו כאשר מדי פעם אנו מדווחים על מנהיגים המצווים לפתוח באש או להוציא להורג את אזרחיהם. למרבה המזל, בימינו קצת יותר קשה שתתפתח אידיאליזציה ותרבות בת אלפי שנים השרה ומהללת את המנהיג ההוא, ועוד יותר קשה לבן תקופתנו להניח כי איש כזה הוא שליח אלוהים (לטעמי כל קטע הסנגוריה בנקרת הצור שבו משה מתחנן לאל שלא יהרוג את כל עם ישראל, הוא בבחינת תוספת שנועדה להמעיט מן העוול שבהוצאתם להורג של 3,000 איש בידי המנהיג). משה כך ניכר די נהנה להוציא להורג מקושש עצים בשבת או את מי שקילל בשם ה' או את קורח ועדתו; אין פלא שבני ישראל מרו בו פעם אחר פעם. הוא אפילו לא מדבר על "מעבדות לחירות" אלא על הוצאת בני ישראל מעבדות מצריים לעבדוּת אצל ה' (כלומר משמעת ברזל לחוק שמכתיב משה). כל התורה מליאה כל כך הרבה אפולוגטיקות: משה לא רצה להנהיג, משה לא רצה להיות נביא, משה לא רצה למשול, משה לא רצה להרוג– ובכל זאת הנביא המנהיג המחוקק הזה די נהנה מכל העולמות, ולא שוכח באחד מפעולותיו האחרונות לרצוח גם את כל המדיינים (וכשמתברר לו שבני ישראל לא הרגו את הטף והנשים ידועות-הבעל, הוא שולח אותם לרצוח גם אותם כי מה זה משנה "כן תרצח" או "לא תרצח" אתה תירצח אם תגיד לאו למנהיג).
מרית וכולם, הנה טקס חגיגת עגל הזהב (בסופו שורפים אותו) שמתקיים בעין הוד מאז 2002 בכל שביעי של פסח. בין מייסדי הטקס (אולי המייסד) היה חברי הצייר והפסל נדב בלוך ז"ל, שכאן מתועד בטקס האחרון שבו נכח בחייו (כמה חודשים אחר השריפה הגדולה בכרמל ששרפה כמה בתים בעין הוד) כרגיל בדמות הכהן הגדול (כמדומני שהוא גם פיסל בכל שנה את הפסל, להוציא הזדמנויות נדירות שבהן פיסל את העגל אחד מחבריו) (-:
עכשיו צפיתי, נדב שם מסתובב עם עגל/כבש זהב קטן ומשרוקית, אי אפשר לפספס (בת זוגו נחמה לבנדל, ציירת נהדרת, מחוללת אף היא עם תוך מריים ואחר כך גם עם העגל/כבש קטן) .וכל כמה שהוזמנתי אף פעם לא הגעתי ושמעתי אח"כ חוויות.
השפעות מאוחרות של אורגיות עגל הזהב, שמתרחשות בדרך כלל על הגבעות הירוקות אי-שם בטבע, מופיעות במיתוסים מודרניים על לידתן של תנועות. למשל כמו זו על לידתה של תנועת השומר הצעיר (להלן גירסה מעודנת משהו):
על ראש הגבעה
עומדת פרה
פותחת סוגרת ת'עין שלה
בא חזיר
נתן לה גרגיר
וככה נולד השומר הצעיר…
בילדותי הירבו לשיר את השיר הזה כדי להתגרות בילדים מקיבוצי השומר הצעיר
ואוו, אתה עושה פה קשר מדהים (ראיתי אחר כך שגם שועי רמז לשיר הזה כמה תגובות קודם: "עדיף לטפס אל פסגת הגבעה, שם עומדת פרה, שעושים לה קרנים והיא לא מרגישה"). חשבתי על "פתח עינים", המקום שבו ישבה תמר כדי לחכות שיהודה יבוא ויתן לה את הגרגיר שממנו יצמחו תאומיה, פרץ וזרח, מתן, שבא, אגב, במקום אתנן "גדי העזים"! אבל לשיר הזה (שאני זוכרת אותו, נדמה לי מימיי בתנועת הצופים), כמו לכל מיתוס אמיתי המכבד את עצמו, יש כמה גרסאות ומה לעשות עם הגרסה הבוטה…
כרטיסן, זה באמת מזכיר המל ברוקס, והזכיר לי את הקטע שבו דיק ואן דייק הופך לחצי פנגווין…
רוני, תודה רבה ושבת שלום!
שועי, אולי לא בצדק, אבל כל פעילות שיש בה שמץ אידאולוגיה ומתרחשת בעין הוד מעוררת בי אי נוחות… אבל נזכרתי שפעם כשגרתי בקיבוץ ובן זוגי היה רפתן החלטנו שצריך עגל עם קרני זהב בראש תהלוכת שבועות. אבל דא עקא שמעוללים לעגלים משהו שמונע מקרניהם לצמוח. אז ניסינו להלביש על בדלי הקרניים של עגל רך נחמד קרניים מנייר זהב. והוא קיפץ והעיף אותן לכל הרוחות.
דודו, בילדותי הלא קשורה לשומר הצעיר סתם שרו את זה בשביל הגסויות.
שתי נקודות שאני ראיתי בציור. ראשית, נדמה לי שהצד השמאלי בתמונה הוא הצד של אלוהים (הרי משה נמצא שם), ולכן זהו מקור האור האמיתי של הציור. יש גם קווים בשמים מצד שמאל שמרמזים על מקור אור. אבל העגל כאילו "גונב" את האור הזה כי הוא נמצא ישירות מתחתיו, ולכן נדמה שהאור בא ממנו.
הנקודה השניה היא האצבע של אהרון. כמו המלאך בציורי הבשורה, הוא מצביע אל אלוהים בשמים. אבל במקרה זה ההצבעה שלו היא דו-משמעית. בקו ישר מהאצבע שלו נמצא גם ראש העגל וגם אלוהים, ולכן לא ברור למי הוא באמת מצביע.
והערה קטנה שלישית – זה עגל זה? לעגלים שאני מכיר יש אוזניים גדולות, רגליים דקות ופרופורציות של גור חיות. העגל הזה נראה לי כמו פר בוגר.
מרית, ככל שהבנתי אין שם ולו מיליגרם של אידיאולוגיה, כלומר מרקדים סביב העגל ואז שורפים אותו, לא כביטוי דתי או אנטי דתי, פוליתאיסטי או מונתיאסטי, אלא כאנארכיזם (אם תרצי דאדא), לפיו כל תופעה ממוסדת (גם אמנותית) היא גם משעבדת, והחירות מצויה ממנה והלאה, ולא בה גופא. באופן כללי, אני מניח שאם היה ניתן לשאול את נדב הוא היה מסביר כי הטקס הזה מכוון כנגד כל אידיאולוגיה, ואני אפילו לא משוכנע האם הפרשנות האנארכיסטית שהבאתי היתה מוצאת חן בעיניו.
ולסיום דבריי, פפהג'י:
"אך הכל רק דמיון, ערימת קש שאתה יכול לחסל בעזרת גפרור בוער אחד. ההתניה לחשוב על החטא, על טוב ורע, היא כל כך עמוקה, שאפילו המחשבה להעלות באש את ערימת הקש נראית לך כמו חטא. הרעיונות על טוב ורע, נכון ולא נכון, מונעים ממך להדליק את הגפרור. כל המעצורים שלך יכולים לעלות באש שתשרוף הכל בעזרת גפרור אחד. האש הזאת היא אש החופש. שרוף הכל באש החופש".
[אש החופש— סטסנג עם פפהג'י, ספר ראשון מתוך שלשה, בעריכת דיויד גודמן, מאנגלית: דיויה (שחר לב), הוצאת אבן חושן, רעננה 2010, עמ' 128]
זוהי אולי פירומניה, לא בטוח שאידיאולוגיה (-:
ריבוי הרגליים האנושיות היה הדבר הראשון שלכד את עיני בתמונה של פוסן, וניסיתי ל'עשות סדר בבלאגן', ולזהות איזו רגל שייכת למי עוד לפני שקראתי את הניתוח המרתק שלך, מרית. וחשבתי על כך שאנחנו משתמשים בביטוי 'עיני עגל' לטמטום, אבל כאן לדעתי הוא נאחז בתפיסת 'רגלי עגל' להתבהמות. ואולי אפילו הוא בכוונה יוצר לעגל האנושי שלו 5 רגליים, מעין איבר המין הזכרי הנוסף על הארבע הטבעיות, כי ההתבהמות בשיח הנוצרי כמובן מינית מאוד. ולכן גם הילדים מסיבים פניהם ואינם נושאים עיניהם אל העגל, הם עדיין לא אכלו מתפוח עץ דעת האישה.
וכרטיסן (עֶרג לחרג? ואולי לזרג?) – חולקת על הזהות שאתה מזהה בין אלוהויות נשיות ובין יערות בהכרח. הכושרות מאוגרית (אלות הפריון) לא ירדו מהעצים, וכך גם לא צלמיות הפולחן הרבות שנתגלו בירושלים וביהודה. אלוהויות פריון נשיות קיימות בכל התרבויות, מיוערות או מדבריות.
מרית, הציור של פיליפינו ליפי הזכיר לי משום מה אסוציאטיבית את הפרשה הנשכחת הזו:
אבל, תרופה למכה, אני לא מדבר על אלות פריון למיניהן אלא על נשים בשר ודם, והחופש שהן מתירות לעצמן בעצמן.. ועל תרבות שמנסה להביט בפראות ובגופניות שבה מבלי לקבור אותה מיד מחוץ לגדר (מרית, זה מה שאהבתי ב"היסטוריה הסודית" של דונה טארט. "קץ הילדות" של ארתור סי. קלארק הוא עוד הרבה יותר פסימי ומרחיק לכת ומבריק.)
ובענין ערג, שכל אחד יכסוף למה שהוא אוהב 🙂
רוני ה., יכול להיות שהעגל גונב את האור האלוהי.
ואם תשים לב, חוץ מהעגל הראשון, כולם די שוריים. אולי הציירים חששו שעגל ייראה חמוד ותמים מדי.
שועי, פפהג'י משכנע מאד, ובכל זאת. עגל הזהב זה לא דימוי פתוח. ולשרוף אותו נשמע כמו מנהג על שמשלב את לג בעומר, שבועות וכפרות. המשמעות כל כך מובנית וממוסדת שקשה להימלט.
תרופה למכה, רגלי עגל להתבהמות. בדיוק.
כרטיסן, אני כבר לא ממש זוכרת את ההיסטוריה הסודית…
מרית, לא חשבתי על זה, שבתי צבי היה נוהג לחגוג את שלושת הרגלים ביום אחד בסוכה, לא ברור איך זה הלך אבל כנראה בתוך כמה שעות הוא היה עובר מליל הסדר לשביעי של פסח, לשבועות ומסיים בסוכות. לנדב היתה חיבה עזה לשבתי צבי (הוא וזוגתו יצאו למסע לאלבניה, קסטוריה, וסופיה בעקבות השבתאים). למעשה התוודעתי אל נדב באמת רק כאשר היינו נפגשים חבורת לימוד קטנה, אחת לשבוע, לערב על טקסטים שטרם הודפסו של נתן העזתי. כך שהאינטואיציה שלך לגבי חיבור/דילוג החגים, כמובן שלא חשבתי עליה, אבל זה נראה לי מאוד הגיוני.
שועיקי, עכשיו הסתקרנתי. למה הוא חגג את שלושת הרגלים ביום אחד בסוכה?!?
רשמית, היו לו מצבי הארה ומצבי קדרות; במצבים המאניים הוא עשה כל מיני "מעשים זרים" בלשון
בני הזמן כמו להסיע עגלת תינוק ובה דג הלבוש בבגדי לבן; הכרזה על תחומי מלכותם של חבריו,
שהריי המשיח עתיד לגאול את העולם; נישא בנישואין רבי הוד והדר לאישה אשכנזיה (שרה), ניצולה יחידה של פרעות ת"ח-ת"ט (כל משפחתה נהרגה), שהגיעה במיוחד למצריים לאחר שכל חייה נשאה בתוכה את הידיעה כי היא תינשא אך ורק למלך המשיח (מתנגדי השבתאות הלעיזו עליה שמכרה את גופה לפרנסתה לפני שפגשה את שבתי צבי), הודיע שלא צמים יותר מי"ז בתמוז ובט' באב, האכיל את תלמידיו חלב מן החי (איסור כרת מהתורה) ובירך "ברוך מתיר איסורים" (במקום מתיר אסורים) וגם חגג את כל הרגלים ביום אחד. אני משוכנע שאנטונן ארטו היה מתאהב בו מייד, וכותב ספר על אמנות התיאטרון היהודית.
בשיעור היסטוריה בכיתה ח' ערכנו משפט פומבי לשבתאי צבי. אני הייתי הסנגור ומילאתי את תפקידי בלהט אף שלא ידעתי את רוב הדברים האלה. מעבר לזרות – ישנה הפואטיקה. יום אחד אגיע גם לזה. ואגב – כבר דיברנו על זה, אבל שבתאי הבדאי (כמו שקורא לו בנימין שבילי בשירו הנלבב) מזכיר לי את יוזף בויס יותר מאשר את ארטו שהיה מתאהב בו כמובן, אין חולק.
ומה זה חלב מן החי? כל חלב הוא מן החי, לא?
מרית, הנה הרמב"ם מתוך משנה תורה, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות פרק ה' [הלכה א, הלכה ג', הלכה ה]:
א מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים יב,כג), לאסור אבר שנחתך מן החי; ועל אבר מן החי נאמר לנוח "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט,ד). ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף–בטהורים, אבל לא בטמאים.
ג האוכל מאבר מן החי כזית, לוקה. ואפילו אכל אבר שלם–אם יש בו כזית, חייב; פחות מכזית, פטור. חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית, ואכלו–לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא; אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידים ומן העצמות–אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששינה ברייתו.
ה. תלש אבר מן החי, ונטרפה בנטילתו, ואכלו–חייב שתיים, משום אבר מן החי ומשום טריפה: שהרי שני האיסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי, ואכלו–לוקה שתיים, משום אבר מן החי ומשום חלב; תלש חלב מן הטריפה, ואכלו–לוקה שלוש.
לעשות דברים קצרים: חל איסור לאכול בשר נא (בלתי מבושל) שנתלש מן החיה (גם מן החיה המותרת לאכילה אחר שחיטה, מליחה ובישול כל שכן מן הטריפה); שבתי צבי האכיל את חסידיו
בחֶלב, כלומר בשומן נא שבא מן החי ובירך "ברוך מתיר איסורים". אני צמחוני כזכור, אז אני לא ממש מתלהב מאכילת בשר גם אחרי שחיטה, מליחה ובישול…
בכתה ח' (לידיעת הקורא נולד בח') כיהנתי כשופט במשפט הורדוס (אני לא זוכר מה פסקתי בסוף, אבל היום אני ממש לא חובב יזמי נדל"ן ענקיים); בגבעתיים לא שמעו על שבתי צבי (-: ואל בויס, אני לא יודע למה, אני לא מצליח להתחבר, למרות שהארנבת המתה שלו מזכירה מאוד את מיצג הדג שהוזכר למעלה (משהו שם לא מצליח להתחבר לי, אולי כמו שאת לא מצליחה להבין מה כל-כך מרהיב בעמנואל לוינס). יותר קל לי עם ארטו. אני מרגיש שהיה לו בבסיס איזה דוק של הומור. אצל בויס כמו של מרינה אברהמוביץ, אני מרגיש משהו שלוקח את עצמו ברצינות רבה מדיי, וזה צעד אחד יותר מדיי לדעתי, אם חלק מהישגיך האמנותיים הידועיים ביותר מתבססים על תמונה עם ארנבת מתה ופנים משוחות בזהב.
חשבתי שזה חלב ששותים. רק מקריאת הדיון הזה באיברים נתלשים אפשר להפוך לצמחונים.
לי עצמי יש יחס אמביוולנטי לבויס, אבל אני חושבת שהאגו שלו שהוא הפגם הגדול גם נוגע ללבי איכשהו, זה הופך אותו להרבה יותר ארצי ופצוע וחשוף. ונכון שהוא לוקח את עצמו ברצינות רבה אבל יש לו גם הומור קצת אפל נונסנסי, שמתבטא למשל בשמות המיצגים – איך מסבירים תמונות לארנבת מתה וכן הלאה. וגם המגלומניה של מרינה אברמוביץ (שיש בה הרבה יותר תמימות ותום ילדותי) נוגעת ללבי וקצת מצחיקה אותי, לא בכוונה. דווקא אצל ארטו (שאני מאד מעריכה מבחינות רבות) אני לא רואה הומור, רק את הטירוף שלו שהביא אותו בסופו של דבר לבית משוגעים.
עגל זהב מרשים ביותר, עין הוד, 2010
http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=23&article=1634
ארטו: האם לסוריאליזם יש תמיד אותה חשיבות באירגון חיינו או בהפיכתם על פיהם?
ברטון: זה בוץ המורכב מפרחים בלבד.
ארטו: כמה פעמים אתה עוד חושב לאהוב?
ברטון: זה חייל בבקתת שמירה, החייל הזה בודד. הוא מתבונן בתמונה שזה עתה הוציא מארנקו.
ארטו: האם יש למוות חשיבות בהרכב חייך?
ברטון: זאת שעת השינה.
ארטו: מה זאת האהבה הנצחית?
ברטון: זה אינו חטא.
ארטו: לילה או תהום?
ברטון: זה צל
ארטו: מה מגעיל אותך יותר מכל באהבה?
ברטון: אתה, ידידי היקר, ואני.
[מתוך: 'המהפכה הסוריאליטית, 11' תרגום: איילת רהב, בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת: אנתולוגיה, בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 290]
אמנם לא ארטו הוא המצחיקן כאן אבל אין ספק שהוא מצליח להוציא מברטון הומור (שזה דבר קשה מאוד).
וההבדל בין הומור וטירוף הוא דק מאוד, וכדי לשמור על ההבחנה ביניהם צריך לפתח מערכת משומנת של בלמים (אני יודע שבלמים זו מילה שבטח לא מהחביבות עלייך, ובכל זאת לפעמים
צריך לדעת היכן יש להיעצר, ובאיזו מהירות כדאי לנסוע כדי להיעצר בזמן).
אורנה, אני חושב שהיו כמה פסלי עגל זהב מוצלחים יותר מזה שב-2011 (2010 היתה שנה טובה
לעגלים). הבאתי דווקא את 2011 משום שזו היתה חגיגת עגל הזהב האחרונה של חברי נדב.
…..תגידו, השור אצל פוסן באמת מזהב? אולי הוא רק מצופה זהב? כי הוא נראה, לפחות מפה, מאד חי. והחיוניות שלו באמת קורנת, הוא נראה אלהי. בני האדם לעומתו (הם כבר לא חיה, ועוד לא הדבר שהם מתימרים להיות) כל כך מסוכסכים בינם לבין עצמם (אפילו הכותנות נראות מולבשות עליהם בכפייה) שכל איבריהם נראים פזורים – כמו נפשם – ולכן נלעגים, עילגים, עגלים…..
מרית,במחשבה שנייה (איזה שטויות! במחשבה שנייה…. אם זו היתה המחשבה השנייה שלי הייתי אדם מאושר..) בקיצור, נתפסתי לתאורה הפנטסית אצל פוסן, הרי מקור האור ה'אמתי' עלום, והשור לבדו זורח ומזריח את התמונה כמו שאמרת.
יש סרט, "הנרקיס השחור" (על נזירה שנשלחת להקים מנזר בהימאליה, במבנה ישן ששימש פעם הרמון מצויר ומעוטר בחושניות), שהתאורה שבו באמת נהגתה ונעשתה ביד אמן (הצלם ג'ק קרדיף,) וגם בו בכל הסצינות מקור האור עלום. 100 נגוהות פורצים לרוב דווקא מחללים נסתרים שברקע, חרכים, וילונות, שבכי חלונות, מה שמזריח מיידית את כל הנמצא וגורם לו להיראות נפשי לא פחות מפיסי. האור משחק בין זהובים- אדומים (הטבע, הכפריים המקומיים, היצר המתפרץ) לכחולים-חיוורים של הנזירות ובגדי הלבן שלהן, שהן מעין דרג הכהונה, כמו אהרן, וכמובן מסמלים את שלטון התבונה על הרגש/יצר.
אפוקריפית
וגם מעוררי גועל, נסוגים מגאולה, לועזים, נועזים, כעוג, מלך הבשן, כאשור, עם נועז, נלעג לשון, אין בינה (ישעיהו לג:יט), כמצרים, עם לועז:
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּיִת יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ, יִשְׂרָאֵל – מַמְשְׁלוֹתָיו.
שועיקי תתפלא אבל בבלמים אני מצטיינת. זה כישור מציל חיים בשביל מי שלא מכיר בגבולות.
ואם יש לברטון הומור, הוא בלתי רצוני. הוא פשוט שולף באופן אוטומטי מהתת מודע כמנהג עדות הסוריאליסטים. לפעמים זה יוצא אבסורד ומצחיק.
כרטיסן, בתשובה לשאלתך השור לא נראה לי אלוהי אלא זחוח ומלא בהכרת ערך עצמו (אבל אולי כל מי שסוגדים לו נראה ככה 🙂 ).
(ואם בדיאלוגים עסקינן)
פוסן: טוב שבאת. מעולה, מעולה… דיברו איתך על מחיר?
השור: (בוטש בטלפיו)
פוסן: אל תדאג. כן, תעמוד פה. ממתי אתה מודל? מה אתה הולך לעשות אחר כך?
השור: (מנענע בקרניו)
פוסן: (בהבנה) אה. (מצמצם את עיניו וסוקר את גופו במבט מקצועי.) אבל אני מבטיח לך שלפני זה תהפוך לכוכב. (בתנועת יד מזמין שלושה מעוזריו. הם מתחילים למרוח צבע זהב על כל גופו של השור, עד שהם מגיעים לאיזור שבין קרניו)
השור: (גועה פתאום בצחוק, כל גופו מיטלטל, פולט גיהוק אדיר וציצת עשב נפלטת מפיו. רגלו הקדמית מורמת במבוכה. ממשיך לנחרר מצחוק כבוש)
פוסן: פנטסטי! תמשיך להחזיק אותה ככה באוויר! מון דייה, זה מושלם. (לעוזריו) אולי בכל זאת נשאיר אותו פה עוד קצת…? (מגרד בסנטרו) הוא יכול להתאים בול לקטע עם אירופה.
שלושת העוזרים: bull! (כולם גועים בצחוק, חוץ מהשור)
כרטיסן, זה מזכיר לי את ספרו של ג'יי די סאלינג'ר: "הפוסן בשדה השפיפונד" (שפיפונד זה כמו שפיפון, נחש שפיפון, אבל בצרפתית).
ולקינוח, לא שכחתי את השור:
אה, שועי, אתה מתכוון לשפיפונד
שיושב עד היום בכלא תל מונד
(אומרים שמכר את ארסו, החביב
על פיצוציות ידועות באיזור תל אביב)
בכלא למד על פיצול הלשון
מאם השפות, המקור הראשון
והיום הוא מומחה – לידיעת אפוקריפית –
לכל מה שיצא מההודו-אירופית
הצפע השפוף התמיר ארסו בצוף, האפוקריפית מלקקת שפתיים ומוחאת כפיים.
שועי וכרטיסן (צמד חמד אתם) (( 🙂 ))
כרטיסן צנוע (כן, בטח), בעל דפיקוּת בלתי ניתנת להכחשה (בגלל זה הוא מקבל תמיד את קצה הקו), מרכין את ראשו בתודה, מאושר לעמוד אתכם באותה השורה (גם אם זו טעות שבמהרה תתוקן, כפי שקורה לעתים כה תכופות במקרים דומים)
אגב מרית, נשבע שבאמת באמת עמדתי על החריפות באמירה של פוסן, על אורו של השור המכהה את עין השמש.
וכשארס הופך לצוף, אי אפשר לבקש יותר..
אולי תעניין אתכם כותרת עמוד בבזיליקת מריה מגדלנה בעיר הצרפתית וזלי. מתוך העגל יוצא כוח דמוני.
כרטיסן,
על כך כבר שורר המשורר:
לא טוב היות לאדם ליבידו
אבל הוא ליבידו בין כה וכה (-:
🙂
ארנה, איזה עגל מפתיע. תודה. (אחו של עגלי זהב נהיה פה).
אורנה, תודה, הלינק ששלחת יפהפה.
מרית ושועי, משמאל לעגל רואים כמובן את משה המניף את לוחות הברית. מימין לעגל אפשר לראות את אהרון המרכיב שה על כתפיו. מתוך לוע העגל יוצא השטן ותופס את מרכז התמונה. נאמר במדרש פרקי דרבי אליעזר: סמאל נכנס והיה גועה להתעות את ישראל. לכל דמות ביצירה יש כפיל שאותו הוא נושא בדרך זו או אחרת. כרטיסן, הדיאלוג והשיר טופ. אתה בקצה העליון.
אורנה, במדרש בראשית רבתי שנערך בפרובנס של המאה האחת עשרה על ידי ר' משה הדרשן (מהדורת חנוך אלבק) מתואר באחד העמודים הראשונים שר התהום כשור שחור. לא ממש פרקי דר' אליעזר (שנערך ככל הנראה במאה השמינית או התשיעית), אבל מתכתב עם אותם המקומות.
….ניסיתי להבין אתמול את הקטע בזהר שעוסק בעגל. גם דמיון משולח יכול להפוך סנגור נאמן, בניסיונו להעלות תירוצים מספקים על שולחנה של האינדוקטרינציה הדתית….: הזהב נולד מן השמש השופכת את אורה האדמדם על ההרים, העגל נוצק בצורתו של הממונה בשמש על כוחה זה (ודמותו, מה לעשות, כשל עגל.) הערב רב, ובראשם זוג מכשפים רבי כוח, המיצגים את צד שמאל, זוממים לינוק משפע הימין המבוטא באמצעות אהרן; ועל השור נאמר ביחזקאל "ופני השור מהשמאל", ועל כן אין ספק שבא הוא מהשמאל (עגל הוא מידה מוקטנת שלו. מידת small, אם תרצו…)
[יש פה מילה טעונה יותר מהמילה 'שמאל'..? כלומר, חוץ מערבים והומואים.]
ומעבר לפרשנות הפנטסטית, יש נושא אחד שמתעלה על כל השאר – הפרדת הסיגים, הפסולת, מן הזהב, מטאפורה להתבדלות עם ישראל מן הגויים: "…היה צריך לברר וללבן העם הקדוש מחטא ההוא. והשקה אותם המשקה עד שנתבררו כולם. ולא נשאר בהם פסולת כלל". רצח המוני הוא רק הכרח מצער כאשר יש להכשיר את הלבבות (להכשיר כלומר להפוך אותם למכשיר)
[…] ופוסט נהדר וממלא השראה של מרית בן ישראל על עגלי הזהב באומנות כאן. […]
(ומעניין שבכל הציורים שכחו את המידבר)
בהמיות ההמון כגוף מרבה רגליים,למדתי משהו
עברו כמה שנים…אבל מאוד אהבתי את הפוסט
תודה יהודה.
זה לא מתיישן, אהבה.
הפר המעופף של ליפי הוא באמת מוזר. לפני ששואלים "למה הוא מעופף?" צריך לשאול "למה הוא חי?" האם הוא אכן "חי"? ואולי הוא פשוט אל, כמו האל המצרי אפיס?
ברןר שהןא אל, בגלל זה יצקו אותו. כך הוא ריחף מעליהם בזמן ההילולה, ובסוף נשאר ממנו רק שיר באמא אווזה. שזה די דומה למה שגילינו על פיתומים בזמן שכתבנו את חפץ לב. שפעם הם היו נביאים שרוחות המתים מדברות מתוך בטנם. ואז הם נרדפו על ידי הכנסיה והפכו לבדרנים שמתפרנסים מהשמעת קולות של בעלי-חיים וילדים קטנים ממקומות לא צפויים כמו כובעים או כיסים וגם למדובבים של בובות…
ולמה אבו ראתאק?