בעצם רציתי לכתוב על ציור מסוים ונפלא מאד של פרה אנג'ליקו, ובסופו של דבר גם כתבתי עליו.
אבל עוד קודם לכן הבנתי שהפוסט מתחיל בתומאס מאן
ועובר דרך ציורי הבשורה למרים
והקשר שלהם לפין-אפ גירלס
(אותם פוסטרים פורנוגרפיים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים המחפיצים נשים פשוטו כמשמעו).
*
1. תומאס מאן
הספר הראשון של תומאס מאן שקראתי היה "הנבחר". א' נתן לי אותו, ובעקבותיו קראתי כל תומאס מאן שהצלחתי לשים יד עליו בעברית או באנגלית. אני חושבת שקראתי הכל חוץ מהר הקסמים. גם על זה יכולתי לכתוב פוסט: "איך לא קראתי את הר הקסמים", ובעצם זה קצת קשור להמשך, אז אספר את זה כאן בקיצור: הר הקסמים מתרחש כידוע בסנטוריום לחולי שחפת. התחלתי לקרוא והרגשתי איך תסמיני המחלה מחלחלים אלי מתוך הספר. חומי עלה. התחלתי להשתעל. הפסקתי לקרוא והבראתי. כך שלוש פעמים. בפעם הרביעית ירקתי דם. א' שהוא גם חובש סיפק הסבר פתלתול ליריקת הדם. כבר שכחתי את הפרטים, וממילא לא השתכנעתי. עד אז מעולם לא ירקתי דם. לא התחשק לי למות בגלל ספר. הפסקתי לקרוא. שנים אחר כך לקחתי קורס תומאס מאן באוניברסיטת תל אביב. נילי מירסקי היתה המורה ו"הר הקסמים" היה כמובן ברשימת הקריאה. דחיתי את קריאתו שוב ושוב. בסוף סיפרתי לנילי מירסקי ושאלתי, לקרוא או לקרוא, והיא אמרה "חד משמעית – לא, אני לא לוקחת אחריות".
ובכל מקרה, "הנבחר" היה ונותר התומאס מאן האהוב עלי ביותר (בצד "וידויי ההרפתקן פליקס קרול", אבל זה כבר באמת נושא לפוסט אחר). גיבור הספר הוא צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל – בן לאח ואחות, שנישא לאימו בלי דעת, כמו אדיפוס, והוליד ממנה שתי בנות. כשהוא מגַלה את כל זה הוא מסתגף כדי למרק את חטאו, הוא כובל את עצמו לסלע שומם בלב אגם, ושם הוא שורד שבע עשרה שנים שבסופן הוא מוכתר (ואולי בעצם נמשח) לאפיפיור. הרומן מבוסס על האפוס "גרגוריוס" מאת המשורר הימי-ביניימי הרטמן פון אַוּאֶה שאותו לא קראתי לצערי. קראתי רק את המקור של שניהם, הקובץ הימי-ביניימי גסטה רומנורום ואין מה להשוות בין הטקסט הפשוט ההוא לתומאס מאן שמהלך על הגבול בין מיתוס לאירוניה ומשאיר את הקורא המוקסם תלוי בין שניהם.
בשלב מסוים מכריז המספר, נזיר אירי המכנה את עצמו "רוח הסיפור", שגרגוריוס שרד על האבן שבע-עשרה שנים. "כלום לא תאמינו?" הוא שואל. ומודיע שיוכיח זאת מבלי להסתמך על ניסים, כי אמנם אי אפשר לחלוק על כוחו הכל יכול של אלוהים, אבל הוא עדיין חושש שהספק יכרסם את לבנו וחלילה לו להביא אותנו לידי ניסיון. ואז הוא מתחיל לתאר מה שקרה על האבן. היום הראשון עובר על גרגוריוס בתפילות. אבל ביום השני הוא נהיה רעב וחסר מנוחה, הוא זוחל על ארבע (אין לו ברירה, הוא כבול) ומוצא מעין גומה:
…מלאה לחלוחית עכורה לבנבנה עד שפתיה, ודאי משארית הגשם דאתמול, כפי שסבר, אלא שהיתה עכורה וחלבלבית עד להתמיה, – ומכל מקום רצויה לו כמשקה, ויהיה נאלח ככל אשר יהיה ומאיזה טעם שיהיה, – וכי זכותו של מי היתה פחותה מזכותו להעמיד תביעות. ולפיכך התכופף על גבי האגן הקטן ולחך בשפתותיו ובלשונו את כל אשר היה בו, גימע עד גמירא, כה מועט היה, רק כדי כמה כפות, ואמנם גם ליקק את קרקע הגומץ לאחר שהתרוקן.
טעם המשקה היה מתקתק-טיטי כגון העמילן, מתובל מעט כבקורט שוּמָר וגם מתכתי-ברזילי, ומיד חש גרגוריוס, שלא את צמאונו בלבד שיבר הנוזל, אלא גם את רעבונו, ובמידה מלאה עד להפתיע. הוא היה שבע. הוא גיהק קלות, וכצחצוחית מן המשקה בצבצה מבין שפתותיו, משל היה המועט – יותר מדי. בפניו הרגיש תפיחות כל שהיא, חמימות מסמיקה התפשטה על לחיי, ומשחזר וזחל אל מקומו הראשון בשפת האבן, הניח את ראשו על מדרגה נמוכה שבסלע ושקע בשינה כילד. כעבור שעות אחדות ניעור מחמת מיחוש-מעיים קל…
(מתוך "הנבחר" מאת תומאס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול)
התיאור נמשך עוד קצת ואז מגיע ההסבר: האדמה, טוען המספר, היא שנתנה לגרגוריוס מחלבה. לא סתם קוראים לה "אמא אדמה"; פעם היא הניקה את כל ילדיה אבל מרגע שהאדם למד להשיג את מזונותיו בעצמו לא היה צורך בכך. המנגנון התנוון, ועדיין נותרו פה ושם כמה מעיינות קמאיים כאלה, ואחד מהם למרבה החסד והמזל של גיבורינו היה באותו סלע באגם. התזונה הבסיסית הזאת כפי שמוסבר בהמשך, גרמה לו להתכווץ לגודל של חיה קטנה, אבל כשהשליחים יגיעו אליו ויתנו לו מזון אנושי הוא יחזור בהדרגה לא מבהילה לצורתו ולגודלו המקורי.
ההסבר המלא הוא מצחיק ויפהפה, הגיוני-מופרך כמו כל מדע-מבוסס-מיתולוגיה, אבל ספק אם הוא היה משכנע מישהו לולא שתל אותו תומאס מאן מראש דרך הפרטים. מאן הוא אמן הסוגסטיה דרך הפרטים (לא סתם הוא כמעט הֶחלה אותי בשחפת), ואם תחזרו רגע לציטוט (בייחוד לפסקה השנייה, הפרדתי ביניהן לצרכי הפוסט) תראו שמאן מתאר כאן בעצם תינוק יונק, בפרטי פרטים בלי לפסוח על שום שלב, מתיאור המשקה המשביע כמאכל, ועד הגרעפס והפליטה, ההרדמות המתוקה, וכאבי הבטן.
*
2. הבשורה למרים
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים אֶת-גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ גָּלִילָה אֶל-עִיר אַחַת וּשְׁמָהּ נְצָרֶת׃ אֶל-בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר-שְׁמוֹ יוֹסֵף מִבֵּית דָּוִד וְשֵׁם הַבְּתוּלָה מִרְיָם׃ וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת-חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים׃ וְהִיא בִּרְאוֹתָהּ נִבְהֲלָה לִדְבָרוֹ וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ מָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת׃ וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ אַל-תִּירְאִי מִרְיָם כִּי-מָצָאתְ חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃ וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאתְ אֶת-שְׁמוֹ יֵשׂוּעַ׃ וְהוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן-עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָֹה אֱלֹהִים יִתֶּן-לוֹ אֶת-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו׃ וּמָלַךְ עַל-בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם אֶל-הַמַּלְאָךְ אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַאֲנִי אֵינֶנִּי יֹדַעַת אִישׁ׃ וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלָיּךְ עַל-כֵּן קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לַיִּלוֹד בֶּן-הָאֱלֹהִים׃ וְהִנֵּה אֱלִישֶׁבַע קְרוֹבָתֵךְ אֲשֶׁר קָרְאוּ-לָהּ עֲקָרָה גַּם-הִיא הָרָה לָלֶדֶת בֵּן בְּזִקְנָתָהּ וְזֶה לָּהּ הַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי׃ כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם הִנְנִי שִׁפְחַת יְהוָֹה יְהִי-לִי כִּדְבָרֶךָ וַיֵּצֵא מֵאִתָּהּ הַמַּלְאָךְ׃
הבשורה על פי לוקאס (ושימו לב שבניגוד ל"רוח הסיפור" של מאן, המלאך דווקא מסתמך על כוחו של הנס. "כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר").
יש אינספור ציורים של הבשורה למרים. כמה מהיפים שבהם הבאתי באחד מפרקי זרעי האהבה, והם יכולים להיות שימושיים גם לענייננו. והפעם ענייננו הוא האופן שבו מוגנב תוכן הבשורה – כלומר העיבּוּר ללא חטא, ההפרייה באמצעות רוח הקודש – לתמונה. התוכן מופיע גם בגלוי כמובן: הטוהר של מרים מיוצג בדרך כלל על ידי השושן הצחור (חבצלת, בשמו העממי) שהמלאך אוחז, ורוח הקודש נוכחת בדמות יונה או יונים. אבל ברבות מן התמונות מרומז-מוצפן גם האקט עצמו בדרכים גנובות ועקיפות אמנם אבל לא פחות (ואפילו יותר) סוגסטיביות.
הבשורה למרים, סימונה מרטיני, המאה ה14, לחצו להגדלה
הבשורה למרים, סימונה מרטיני, פרט, לחצו להגדלה!
.
הנה כאן למעלה, בציור היפהפה של סימונה מרטיני, המילים המוזהבות של הבשורה מכוונות לאוזנה של הבתולה הנרתעת בסרבנות, אבל למטה, בקו אברי המין היא מחזיקה ספר אדום כמו השמלה התחתונה שלה. לספר יש מנעולים כמנהג ימי הביניים, אבל הם פתוחים, אחד הסוגרים מונח על כרכוב הכסא, נועל אותו וסודק אותו בו בזמן, הוא כאילו חוצה אותו לשניים (לעומת הכרכוב השני השלם והלא נגוע) ולבסוף אצבעה מחזיקה את הספר הווגינלי פתוח.
סינדי שרמן, באחד מן הפורטרטים ההיסטוריים שלה. חותכת את היד בקו הערווה ומחליפה אותה בספר פתוח. היא בוודאי הבינה את החפצים של סיפורי הבשורה
.
הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526 לחצו להגדלה
.
בציור של ויטורה קרפצ'ו לעומת זאת, היונה נורֵית בתוך מעין קרן אור פאלית ספק לתוך ראשה של הבתולה, ספק לתוך חדר השינה המוקטן המצויר ברקע. המסך המכסה את חדר השינה מופשל ומגלה את תוכו האפל, ואין צריך לומר (שוב) שהמסך אדום כמו שמלתה של הבתולה. למעשה המלבן שתוחם את אזור האגן שלה (המתחת לשולחן שלפניו היא כורעת), הוא מעין שכפול של חדר השינה המופשל, כולל הבד האדום, האפלה ואלמנטים חסרי חשיבות כמו המלבן החום בצד. אפילו הכתם הבהיר של כרכוב העמוד הפולש לתוך השחור שמתחת לשולחן, הוא מעין הד-ראי עמום של המיטה המוצעת.
ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, מתחת לשולחן, פרט
ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט, חדר השינה הוא בדיוק בגודל של המלבן מתחת לשולחן
הבשורה למרים, אורציו ג'נטילסקי, 1563-1639
אורציו ג'נטילסקי עוד יותר מפורש ומתקרב למודע. ראשית הסצנה שלו מתרחשת בתוך חדר שינה, הבתולה צמודה למיטה המוצעת. מעל לראשה תלוי מסך אדום (כמו שמלתה, כרגיל) עם קפלים וגינליים. היונה עפה מן החלון ספק לתוך הקפלים, ספק לתוך ראשה של הבתולה. והפרט הכי מסגיר – המלאך מצביע ישר לתוך קפלי המסך בעוד שהבתולה שמרימה את ידה במין התגוננות מביטה דווקא למטה, אל החלק התחתון של גופה, וכאילו מסגירה שזה אותו דבר.
*
3. פין אפ גירלס
ציירי הבשורה אמנם שמרו (בדרך כלל) על עמימות ועדינות (פתאום עולה בדעתי שגם האחים גרים עשו את זה בסיפור המופלא בת האיכר החכמה שעליו כתבתי פה). אבל הניסיון לדמיין ולהמחיש את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי.
גם לציירי הפין אפ גירלס, הפוסטרים הפורנוגרפיים של המחצית הראשונה של המאה העשרים היה אסור להראות אברי מין (פות היה אסור מכל וכל, וגם שדיים גלויים היו נדירים מאד). וגם הם השתמשו בחפצים יומיומיים כתחליפים. רק שבעוד שהציירים הדתיים פנו לתת מודע (כמו התומאס מאן שלמעלה), הציירים הפורנוגרפיים מסמנים את המטרה על ידי הפשלת הבגד או על ידי תנוחות מוזרות ששמות את אזור הסקס בפוקוס, ואז תוחבים את החפצים קדימה וקורצים בישירות ובגסות.
[בעצם מתבקש פה דיון על הזיקה בין חפצים כמטפורות ומטונימיות לבין החפצת נשים, אבל לא הפעם.]
הנה שלוש דוגמאות מתוך אינספור. אצל Gil Elvgren האישה מטאטאת את הלכלוך (קריצה נוספת) מתחת לשטיח ורדרד בצבע עור, בעזרת מטאטא פאלי.
.
אצל Zoe Mozert (בתמונה למעלה) אלה המברשת והדלי. כמו בשיר מנקה הארובות האומלל מתוך מילקווד של דילן תומאס (רק בלי החן וההומור והעצב של תומאס).
… עד אישה צעירה ריחמה.
מנקה ארובות מסכן היא אמרה
שחור כמו אלוף בקלפים
הו, איש לא ניקה את אֲרוּמְבָּתִי
מיום שהלך אלופי.
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
היא הסמיקה והיא נאנחה,
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
ותביא ת'מברשת שלך!
ואילו אצל Harry Ekman (בתמונה למטה) החצאית מופשלת והסוודר נפרם בעליזות, כדורי הצמר מהדהדים שדיים והמסרגות הנעוצות בתוכם מציירות את משולש הערווה. (כמעט פיוטי בזכות ריבוי הכדורים והאופי הרישומי המינימליסטי של ערוות המסרגות…)
.
*
גם הארכתי מאד וגם לא רוצה לערבב את הציור הנפלא בחברה הזאת, אז הסיום בפעם הבאה. לבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
ועוד משהו בעקבות התגובות – רוני ה. העיר שלא ברור לו הקשר בין החלקים והוא צודק – שניהם מתקשרים לחלק השלישי והאחרון.
*
עוד בסביבה
מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות
בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן
היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י
.
*****************************
ובלי שום קשר אבל חשוב מאד
ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים מחפשת מנהל!
כל הפרטים כאן. אתם מוזמנים להפיץ
***************************
אפשר להכניס גם את "יונה ונער" של מאיר שלו לשק הזה, עם קצת רצון ומלח של פסח.
מצטער על העיכוב בתשובה: ב"יונה ונער" היונה משמשת שליח לצורך יצירת העיבור. אם יש לנו מספר יונים, כדאי להכניס אותן לשק (לפני הפיכתן ליונים ממולאות – ולא יחד עם חתול, כמובן). ואיך תופסים ? בעדה שלנו יש ביטוי כזה, כשרוצים לתפוס משהו חמקמק ( עכבר ,למשל, אבל זה כבר באמת הולך רחוק מדי) צריך פשוט לשים לו על הזנב קצת מלח של פסח.
משה, תודה על התשובה (באמת לא קראתי וזה העצים את המסתורין). ואני עדיין תוהה על המלח ששמים על הזנב – על מה ולמה בכלל, ועל הפסח בפרט.
משה, תגובה מסתורית. איך הם מתקשרים לשק ולמלח של פסח? (מה זה בעצם?)
הציפור (המגוננת הפעם) והאדמה המיניקה חוברים יחד בתיאור האל-האב-האם בשירת האזינו:
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ.
ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.
יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים
בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;
וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.
ובאותו זמן, ביהדות:
לפי סיפור לידתו של בן סירא, הוא נולד כאשר אמו, בתו של ירמיהו הנביא, נכנסה למרחץ והתעברה מזרע שהותיר שם אביה, שרשעים, בני שבט אפרים, אילצוהו להוציא זרעו לבטלה באיום שאחרת יבצעו בו מעשה סדום. נמצא אפוא שירמיהו הוא גם אביו וגם סבו של בן סירא, ויש הדורשים בגימטריה ש-"סירא" אכן שווה ל-"ירמיהו".
אני לא בטוח שהבנתי את המכנה המשותף לשלושת הנושאים.
אני יכול להוסיף זוית הסתכלות נוספת לשני הנושאים האחרונים. נערות הפין-אפ מסתכלות כולן בעיניי הצופה. לעומת זאת, בתמונות הבשורה למריה אין אחידות (וזה קצת מוזר בעיניי). הראשונה מביטה מרותקת במילים העוברות באוויר. לשנייה נראה שיש מבט לא ממוקד, או אולי היא מסתכלת על אותה נקודה דימיונית שגם המלאך מסתכל עליה. השלישית נראית מרוכזת ריכוז עילאי בעיניים עצומות ומסרבת לפגוש את עיניו של המלאך המסמן לה את האור.
ועוד נקודה קטנה – המברשת והדלי הן כנראה המקבילות של המכחול והשפופרת במסורת היהודית (תמונה כאן: http://www.safa-ivrit.org/milon/מכחול).
תרופה, נו ציפורים ואדמה, שמיים וארץ (ןחסר רק הים, בשביל התת מודע). וכמה חזק ומשכנע הדימוי הזה של אדמה כאם.
נחום, הסיפורים האלה של גילוי עריות באמת חוזרים בכל התרבויות. מה שמיוחד (לפחות אחד הדברים המיוחדים) בסיפור של תומאס מאן זה שכל המרכיבים קיימים אבל זה מסופר בלי שום צהוב. אולי בגלל הריחוק בזמן וצביון האגדה, אולי בגלל שהמספר הוא נזיר והגיבור הופך בסופו של דבר לאפיפיור, ומשהו מין הטוהר והעדינות הסופי מאיר את ההתחלה, ואולי בזכות האירוניה הזאת שמאן היה אלוף בה ושאין בה טיפת בשרים.
רוני, אתה צודק. הקשר באמת רופף. שניהם מתקשרים לציור של פרה אנג'ליקו שעוד לא הגעתי אליו…
המבט הישיר של נערות הפין אפ זה חלק מהגסות והתכליתיות שלא משתמעת לשני פנים. המריות הן צנועות וביישניות, אין מה לדבר על מבט לצופה. וזה לא מוזר שאין אחידות. זה מרתק. זה נפלא שאין נוסחה קשוחה. יש אביזרים אופייניים כמו חבצלת ויונה אבל כל השאר מאד פתוח. פרה אנג'ליקו עצמו צייר לפחות חמש בשורות (ואולי יותר, חמש מהן אני מכירה) וכל אחת שונה לגמרי. זה מקסים הוא כאילו ניסה שוב ושוב להבין מה היה שם.
מרית זה מדהים הסיפור על הר הקסמים, הקשר הסימביוטי בין אדם לספר זכור לי מ'תמונתו של דוריאן גריי' וזה מופלא ונהדר בעיני שחפץ (ספר) שטעון במשמעות משפיע כך עליך.
בקשר לגילוי עריות יש גם את הסיפור המסובך על לוט ובנותיו.
למעשה הסיפור מתחיל בכך שלוט מציע את בנותיו לאנשי סדום שמתאווים למלאכים: "וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם"…
לוט כמארח טוב מקריב את בנותיו במקום את האורחים: "הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי".
זו הצעה מצמררת ביותר ולוט ישלם עליה כי שום פגיעה בתנ"ך איננה נשארת ללא תשובה.
לאחר שנמלטו מהעיר ואישתו של לוט נותרה נציב מלח מאחור, נותרו לוט ובנותיו לבדם.
בנותיו של לוט מאמינות שכל האנושות הושמדה, מאמינות שלא נותר להן אלא לשכב עם אביהן כדי לקיים את האנושות: וַיֵּשֶׁב (לוט), בַּמְּעָרָה–הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. לד וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת-אֲבִיהֶן–יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם. לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם.
אוף לעזאזל איזה חומר מדהים אני רץ לכתוב רומן…
וכך ראה זאת גוסטב קורבה בציור משנת 1844
הו דודו, ראשית, מעניין מה יש בפוסט הזה שהוא מושך אליו כל כך הרבה סיפורי גילוי עריות. הרי זו לא פעם ראשונה שהנושא עולה פה, גם בפוסטים שכתבתי על "כל מיני פרוות" של האחים גרים וגם בפוסט על הסרט של מוניקה גאלאב (פוסט האמבטיות והצמות כרותות).
שנית, נטעלי דויטש השאירה פה לאחרונה כמה לינקים לראיונות עם מרינה אברמוביץ', שטוענת שלקרוא ספר זה לא כמו לחוות משהו, זו התנסות מדרגה שנייה לעומת חוויה גופנית. וכל פעם מתחשק לי להתפרץ למחשב ולספר לה על הר הקסמים (ובכלל – סיפורים יכולים להציל).
ושלישית, ובהמשך ישיר לפוסט הזה – גם קורבה היה מנוע מלצייר אבר מין גברי, ותראה איך הוא משתמש בקפל אדרתו של לוט הממוקם בדיוק במקום הנכון, ושבו אוחזת בת אחת, בקו שנמשך וכולל את זרועו של לוט ואת ידה של הבת השנייה, זה הציר של התמונה.
ורביעית (זהירות, שפריץ של עצבים), זה שבנות לוט מוכנות לשכב עם אביהן (האב שהקריב אותן לטובת אורחים) רק מראה עד כמה הפנימו את דיכויין והנציחו את קורבנותן. אני גם עם מקל לא הייתי מתקרבת לאב כזה. שתחרב האנושות. אם לוט הוא סמן הטוב מי צריך אותה.
מרית קרובתי, הנה שיר לעניין של Momus שאני מניח לו היום לדבר במקומי:
The Lesson of Sodom According to Lot
For seventeen days we've lived in this cave
Overlooking the plain with the ruined remains of Gomorra
When the brimstone was sent we were exempt
But the daughters of Salt are tempting
The lesson of Sodom according to God:
You spoil the child if you spare the rod
But we had a problem, me and my girls
I was the only man in the world
The lesson of Sodom according to Lot:
If a bottle of wine is all you've got
Between the salt in your wounds and Lot, girls
The lesson of Sodom is:
"I forgot"
Is it my drunkenness or my first-born's kiss
That makes my second-born's hips sway like there is no tomorrow?
You know drink is a curse and lust is the worst
But the daughters of Salt are thirsting!
The lesson of Sodom according to God:
You spoil the child if you spare the rod
But we had a problem, me and my girls
I was the only man in the world
The lesson of Sodom according to Lot:
If a bottle of wine is all you've got
Between the salt in your wounds and Lot, girls
The lesson of Sodom is:
"I forgot"
With these alibis, a pair of closed eyes and a head full of wine
There's no need to die for your pleasure
Me, I'm getting the best of both worlds in incest
The daughters of Salt – they insist!
The lesson of Sodom according to God:
You spoil the child if you spare the rod
But we had a problem, me and my girls
I was the only man in the world
To put my girls in the way of the world
The lesson of Sodom according to Lot:
If a bottle of wine is all you've got
Between the salt in your wounds and Lot, girls
The lesson of Sodom is:
You can lead a horse to water but you can't make him drink?
No!
No, no, no, no, no, no, the lesson of Sodom is: A bird in the hand is worth two in the –
No!
Oh, no, no, no, the lesson of Sodom is …..
The lesson of Sodom according to Lot
The lesson of Sodom is …..
I forgot!
תוספת אודיונאלית… (-:
יפה..
את בטח מכירה את הבשורה של קריבלי
הציור של מרטיני מהמם..
ולגבי מערכת האסוציאציות שלך- מדליק!
שועיקי, מומוס תמיד גורם לי לחייך (ולוּ בעקמומיות). פתאום חשבתי שאולי כל סיפור לוט הוא משובש בזמן ובגופים. אולי אשת לוט הסתכלה לאחור כדי לא לראות מה הוא עושה לבנות. אולי בגלל זה היא הפכה לנציב מלך.
איריסיה, תודה. את הקריבלי הנהדר אני מכירה בזכותך (מהפעם הקודמת…). והמרטיני עוצר את נשימתי כל פעם מחדש. שמת לב איך היא נרתעת מהסָפֵק עכביש-אור ספק ביצית-שמש שנופלת לה על הכתף?
בענין גילוי עריות יש פסוק מוקשה בתורה: "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו…חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם". יש הרבה פרשנויות (שמפרשות את המונח חסד כפשוטו לפעמים ולפעמים כמילה נרדפת לחרפה.) חלק מהן מקבילה בין הפסוק הזה לפסוק אחר, "עולם בחסד ייבנה", ומנמקות בכך שהעולם שלנו כבר מיוסד על גלוי עריות, כי הבל וקין הרי נזקקו לנשים, ויש מסורות בדבר תאומות שנולדו עמם. בספר היובלים יש להן שמות: תאומתו של קין היא און, ותאומתו של הבל נקראה עצור (גם לאנוש היתה תאומה בשם נעמה, קינן נשא לאישה את אחותו מהללאית, מהללאל נשא את אחותו דינה ועוד…..)
שועי, התנ"ך הוא ספר החטאים והתאוות. והנה עוד פסוקו של ערב יום שבת: בנות לוט לא עשו אלא את מה שעשה חם בן נח אחרי המבול, כשנשארו רק הם מכל האנושות. אביו שתה לשכרה וחם גילה ערוותו באוהל, ויצא לספר לשני אחיו. אולי גם הוא חש שאם אין עוד אנשים בעולם, אין לו ברירה. הוא אולי לא התעבר מזה, אבל קבע בזאת את גורל בנו, כנען שקולל: עבד עבדים יהיה לאחיו.
וואללה מה נהיה כאן היום, ממש פסוקו של יום! (-: עוד מעט יבוא הבעל-קורא עם האצבע הזאת של בית הכנסת (מהכסף) וישמש לנן כפין-אפ מאן [תמיד חשבתי שהאצבע הזאת של הבית כנסת
זו התגובה היהודית לאלו שנולדו עם כפית כסף בפיהם; תמיד חלמתי לעשות אצבע כזאת לבעל קורא מכסף שהיא גם אצבע משולשת].
נולד בח', מה שהורג אותי הוא שחז"ל מצאו לכולם תאומים ואפילו הצליחו תמיד למצוא כל מיני קשרים משפחתיים בין דמויות תנכי"ות שעד אז הקשר המשפחתי ביניהם לא נודע. בכל מקרה לא ברור איך הם על הדרך לא מצאו איזה תאום של אלוהים, ככה שנוכל להבין מי מביניהם הוא הוא ארך אפיים ורב חסד ואיזה מביניהם הוא נוקם ונוטר ואיש מלחמה. הזורואסטרים לפחות עם אהורמאזדה ואהרימן לפחות עשו בזה איזה סדר גם השבתאים עם אור שיש בו מחשבה ואור שאין בו מחשבה, ואנחנו נותרנו מבולבלים עם גווילים ועם אצבעות מורות מכסף המהלכות לפנינו בכל שנה שלא נתבלבל בדרך (השאירו אותנו במדבר בלי מפת סימון שבילים).
שועי, כשהייתי ילד חלמתי שאלהים פורץ לו דרך התקרה ויורד, כל גופו כסף….
תאומים וכפילויות הם נושא עתיק יומין בכל התרבויות (ובלי קשר, אני מחבב את ספר היובלים -אלף, בגלל שהוא נותן שמות לנשים, ובית בגלל שהוא מנמק את שלל החגים ומועדים (ונופלים, כמו שאמר מאיר אריאל) בסיבות הכי פשוטות ומעשיות שאפשר)
מאחר שהתגובות עברו כרגיל לשדה האסוציאציות, אוסיף עוד אסוציאציה אחת שעלתה לי היום. בעקבות בועז כהן שמתי לב שוב למילות השיר סוזן של ליאונרד כהן. והנה נמצאת גם שם הבשורה למרים הבתולה: For you've touched her perfect body with your mind. ובשורה הבאה אחריה בשיר מופיע כמובן ישו. ויש עוד מוטיבים נוצריים בשיר (האהבה, המדונה ועוד). אולי זאת אחת הסיבות הלא מודעות לפופולריות הגדולה של השיר.
מאורנה
היי מרית, למדתי הרבה איך להתבונן ביצירות אומנות (זקוקה להדרכה). איזו רשומה עמוקה ועשירה. גם לי יש האסוציאציות שלי, לאו דווקא על גילוי עריות. אני חשבתי על ים ארס התנינים המבעבע שדוגמיות ממנו מיועדות לרשעים, על "עמק העכור":
יֶהֱמוּ, יֶחְמְרוּ מֵימָיו [של הים] (…). (תהילים מו:ד)
כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר, מָלֵא מֶסֶךְ, וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ, יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. (שם עה:ט)
המעיין הקמאי שממנו שותה גרגוריוס מותמר, ביד אומן, לחלב תינוקות מזין אך יונק מן הסתם מאותו ארכיטיפ קדום, מאותו מרק ראשוני. הסוגר הסודק את כרכוב הכיסא ונועל אותו בו בזמן, כאילו חוצה אותו לשניים (לעומת הכרכוב השני, השלם, כמה הניסוח שלך מדויק ויפה) מביע את מהות הבריאה כולה הנתפסת כידוע כביתוק (ברא במשמעות הראשונית זה פילח). חצייה (חץ) ושלמות (צח) הם נושאים משמעותיים מאוד במקרא. מכאן מספרם הרב של השורשים שפירושם היסודי, בוריאציות שונות, הוא הפריד, למשל:
בָּצַע, בָּצַר, בִּעֵר, בָּקַע, בִּתֵּק, בָּתַר, בִּתֵּר, גָּזַר, דָּרַךְ, זָמַר, חָזָה, חָצַב, חָצָה, חָצָץ, חַק/חָקַק, חָרַשׁ, חָתַךְ, חָתַת, טָבַח, כָּרָה, כָּרַע, כָּתַת, כִּתֵּת, מָל, נָפַץ, נִפֵּץ, נָקַר, נִקֵּר, נִתַּח, עָקַר, פִּלֵּג, פָּצַע, פָּתַח, פִּתַּח, קָטַף, קָצַר, קִצֵּר, קָצַץ, קִצֵּץ, קָר, קָרַע, רָמַס, רָעַע, רָעַץ, רָצַץ, שַׁח/שָׁחַח, שָׁחַט, שִׁחֵת/הִשְׁחִית, שָׁסַע, שִׁסַּע, שָׁסַף, שִׁסֵּף, שָׂרַט, תִּוָּה/הִתְוָה…
כאילו השפה מנסה להבין שוב ושוב ובדרכים שונות מה באמת היה שם… ומבין כל הגרסאות אולי תהיה איזושהי שתישא חן בעינייך…
שועי, אצבע משולשת מכסף? 🙂 (זה יעקב פרנק מעודן וצורפי)
נולד בח', יום אחד ימציאו סיורים בתודעות של אנשים, אני ברשימת ההמתנה לשלך.
רוני, מי יודע…
ארנה, תודה. כמה אני אוהבת כשאת פותחת את הברז והמילים מתחילות לזרום. זה כל כך מסתורי היפוך המשמעויות, כל כך מופרך והכרחי כמו ים ארס התנינים שמעולם לא שיערתי את קיומו אבל מרגע שאמרת פשוט אי אפשר בלעדיו.
אה…….
מרית, תדעי לך שחשבתי על הציור של מרטיני כל היום (אני מוצא את עצמי הרבה בזמן האחרון מהלך בו זמנית ברחובות עירי ובשדרות הרחבות של עיר האושר.) ההקבלה בין הספר לוואגינה הוא נהדר, אבל אני חושב שבעצם ההקבלה הציור מתכוון לומר דבר שונה לגמרי – שבתחרות שבין הבשר (ואגינה) לרוח (הספר), הספר מנצח. יש ציור נורא ידוע של אברכט דירר, אדם וחוה:
http://viewfromthebow.blogspot.co.il/2010/11/restoration-of-adam-and-eve.html
אני חושב שגם שם,הכיסוי של איברי המין בענף תפוח הוא לא רק הסתרה אלא אמירה: הצמח (כלומר האידיאה של גן העדן טרם אכילת החיות) מנצח את הבשר…. (בעצם הבושה, אולי, או שמא באחרית הימים)
(בקשר לספר היובלים, כתבתי כרגיל בחופזה. התכוונתי לומר שהספר עושה בהסח הדעת דה-מיתולוגיזציה של המועדים, ובעיני, כשקראתי אותו, הוא היה לא פחות משמעותי מהפירוק שעושה , למשל, רוברט גרייבס למיתוסים היווניים ב"גיזת הזהב")
נולד בח', אני חובב אפוקריפים, למעשה המסע שלי אל היהדות, התחיל דווקא בכתבים החיצוניים ובספרות ההיכלות והמרכבה. אגב, כל המסורות האלו התנקזו באופן יוצא-דופן דווקא בכתבים אסלאמיים עד המאה ה-11. חוץ מזה, שישנם גם טקסטים ערביים מן המאה העשירית והאחת עשרה המדברים על כך שנזירים מצאו על יד ים המלח מגילות קדומות, כשקוראים את מה שעלה מהם עולה הרושם המשונה מאוד שהמגילות הגנוזות של מדבר יהודה נתגלו בחלקן כאלף שנים לפני התגלית הקומראנית של ייגאל ידין (אפשר לקרוא על כך המון מחקרים באנגלית, וגם בעברית את מחקריו של יורם ארדר).
מרית, בחיי שפעם שקלתי ללכת לבית הכנסת עם קסדת אופנוע או מסכה אטומה של אמודאי (-: [כיסוי ראש או לא כיסוי ראש?]. מזל שאני לא הולך לבית הכנסת מזל שלי ומזל של הקהילה.
נולד בח', הספר ללא ספק מתמיר את הבשר ומרחן אותו (מלשון רוח, זה בטח לא חוקי להטות ככה), אבל באשר לענף התפוח – הוא מסמל את ההפך, אני חוששת, שאין חזרה מהתפוח, כלומר מהדעת ומהתאווה. העלים מכסים וחושפים את זה בו זמנית.
אני צריך לחשוב על זה….,
ובענין 'רוח', המילה הזאת פשוט לא מסכימה להיכנס לאף בנין פועל. אין מה לעשות. לחופש נולדה 🙂
שועי, מובאת בזה מעשייה עתיקה כלשונה:
בלשכה אפלה, בקצה הארמון,
שוכבת מלכה, אפוקריפית.
ונדים המשרתים בראשם ואומרים זה לזה:
"כמה קריפי!
מוטב כבר שחפת, שפעת,
מוטב כבר לצאת מהדעת!
או שלבקת חוגרת, או גריפה –
הכל מאשר אפוקריפה!"
ומובא לארמון חכם אפיקורסי,
אומרים, בזמנו, שנטל כמה קורסים:
עזרה ראשונה,
החיאה,
הליכה על המים
(בעזרת זוג קביים
ממש ארוכים…)
– "יש להכניסה", הוא פוסק –
– "למוסד?" לוחשים המשרתים בנימת בקשה,
– "לרב-מכר", אומר הוא,
"ורצוי בכריכה קשה!
ובינתיים, להקלה זמנית על סימני המחלה –
יש להקריא לה את כל זה, מהתחלה".
נולד ב, לפני אלף שנים בבחינות קבלה לבצלאל קבלתי תרגיל – לעצב כלי לרוח וכלי למפולת. ודווקא מצאתי מן המוכן… כלי לרוח – רשת פרפרים. כלי למפולת – שעון חול 🙂
נולד בח', במופע הקסמים הבא שלך
אני מוכן להישלף מן הכובע (-:
מרית, זה כ"כ נהדר!
שועי, חוששני שאין בנמצא כובע שיכיל את כל פלאיך….
ולענין תודעות, כבר הצהרתי בעבר ששלי עלובה וטחובה, אני יושב בקצהָ על ספה ממורטת וסופר קפיצים, ממציא עכבישים אלחוטיים ומחכה להזמנה מאלו שלכם…… (אלא מה אעשה בה כשתגיעה, והרי אין לי מה ללבוש. באסה.)
וזה סוף המעשיה באמת:
"…בקאנון היא יושבה וסורקה שערה,
שארך.
כוכבה כבר דרך (על כמה יבלות…)
בימים – גיבורה של ספר;
אך 100 תסריטאיות במהרה יהפכוהו
לסדרת פולחן בלילות…."
(אני מקוה שכולם עוד חולמים זיקוקים בזמן שאני רושם את הגרפיטי הטיפשי שלי על קירות עיר האושר, דביל שכמותי….)
נולד בח', באשטאוקרה גיטא, ספרו ההודי של החכם העקום בשמונה עיקומים, נמסר שהעולם לשפע תופעותיו ותהליכי ההתהוות וההתכלות שבו הריהו כמופע קסמים/פלאים/להטים (אפשר להוסיף זיקוקים, לא אוהב זיקוקים). אני רק מתבונן בעולם, הדברים מגיעים ממנו מאליהם.
לעתים נדמה לי שכמו גיבורו, וכמו כפית הסוכר שבה ממתיקים את התה ובוחשים, כבר מזמן התמוססתי. עכשיו מי יוסיף קצת ברנדי לתה? (המים צמאים).
לנולד בח', השיר שלך מדהים. האם אוכל מעתה ואילך לחתום על תגובותיי בשם מלכה אפוקריפית?
שועי, שיר של אלוורו די קמפוש (פרננדו פסואה):
…אך אני, שמשתקפים בנפשי
כל כוחות היקום,
שבהשתקפותם הרגשנית והמנוערת
דקה אחר דקה, ריגוש אחר ריגוש,
דברים סותרים ואבסורדיים באים ברצף –
אני המוקד חסר התועלת של כל הממשויות,
אני רוח הרפאים שנולדה לכל התחושות,
אני המופשט, אני המוטל על המסך,
אני האישה החוקית והעצובה של המכלול,
אני מתייסר להיות אני מבעד לכל אלה כמו לצמוא ולא למים.
ארנה/אורנה (אני לא בטוח מה הנכון….),
זה כלכך נהדר, שאני מיד מעביר לך את הזכויות לשם (כולל כל הזכויות הנלוות!) , ומי יתן שכל ההאמפרי בוגראטים, מכל הסוגים והמינים שאת חפצה בהם, ילוו אותך במסעותייך, בנהרות ומחוצה להם 🙂
(קראתי באיזשהו מקום שכשבוגארט וג'ון יוסטון עבדו על הסרט, באפריקה המייזעת, הם מילאו את כרסם בכל כך הרבה אלכוהול שכל היתושים שעקצו אותם מתו מיד (ולא היה סיפק בידם לבוא בתשובה על טבעם השפל)
נולד בח', תודה רבה על העברת הזכויות הנדיבה, על אף הספה הממורטת, הקפיצים הבלויים ואני מקווה שלא הנורה החשופה המשתלשלת מהקיר עם הפרשות הזבובים הדבוקות אליה. קובץ מלא שירים אולי יעשה אותך למחבר רב מכר, החלום הרטוב של כולנו. אורנה, מלכה אפוקריפית