באוטוביוגרפיה המרתקת תקוות השיר, מספרת נדייז'דה מנדלשטם איך געשה ורעשה כל מוסקבה בגלל הסימפוניה של שוסטקוביץ', ומצטטת את הסיכום המתרונן של שקלובסקי: "שוסטקוביץ', דפק את כולם!"
משהו כזה התרחש גם בתל אביב ב1987 כש"דירת שני חדרים" של ניר בן גל וליאת דרור פרצה.
כרבע מאה אחרי, ניב שינפלד ואורן לאור חוזרים לדירה. ראיתי אותם לפני כחודשיים וסוף סוף הגעתי לכתוב.
אם גם אתם כמוני, אוהבים לדעת כמה שפחות מראש, אז לכו לראות (כדאי), ואחר כך תחזרו לקרוא.
*
הפוסט הזה הוא על שתי הגרסאות. זו בושה שאין כלום באינטרנט על הדירה הראשונה. לא תמונות, לא סרטונים, לא כלום. עד שזה יתוקן, צילמתי כמה תמונות מהטלויזיה הביתית. הטשטוש מוסיף נופך רפאי ונואש ובכל זאת יותר טוב מכלום.
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987
*
"זה על שני אנשים; מתי הם ביחד ומתי הם לבד," אמרה ליאת דרור כשנשאלה על מה העבודה. קצת כמו ההכרזה הידועה של פינה באוש "לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם."
אבל לא רק בגלל זה נזכרתי בבאוש. מבקר המחול ולדמר הרש, ניסה להסביר פעם את סודה: "סבל, עומק רגשי, כאב," הוא אמר, "אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים…" באוש הקריבה לטענתו את האתלטיות של הצעירים לטובת נסיון החיים של הרקדנים המבוגרים. חשבתי על זה בזמן שראיתי את הגרסה החדשה של הדירה. יש הרבה הבדלים בין הגרסאות: של מגדר (ברור, שני גברים במקום גבר ואישה), של מרחב, של סגנון וכן הלאה – אבל הבולט מכולם היה פער הגילים. בדירה הראשונה גר זוג בשנות העשרים. בדירה השנייה גרים בני ארבעים.
.
רוזאס, הלהקה של אנה תרזה דה קירסמאקר
.
"דירת שני חדרים" של ניר וליאת (כך קראו להם אז, ואולי גם היום) היתה מפתיעה בביטחון ובבהירות החותכת שלה. היא היתה מגובשת, מנוסחת עד כדי פלקטיות, עכשווית עד כדי טווסיות ובו בזמן כנה וישירה, נמרצת ועמלנית. ניר וליאת היו יומיומיים ומלוטשים כאחד בתספורות המגניבות ובז'קטים השחורים, בשפת התנועה שלא הושפעה מפינה באוש כמקובל באותם ימים, אלא דווקא מרוזאס של אנה תרזה דה קירסמאקר. גם אצל קירסמאקר רקדו בנעליים גבוהות ובתנועות חדות (שדורשות כוח ומהירות שפוחתים עם הגיל). ועם זאת, הם נותרו מקומיים. פחות ליריים מרוזאס ויותר ארציים. מבריקים אבל סולידיים, כבדי ראש, קצת "בוקים" אפילו. המרכיבים הסותרים האלה התלכדו לקול ייחודי ואותנטי. אפילו ההשפעה הרוזאסית הבליטה בסופו של דבר את הישראליות.
.
.
.
במצב ההתבטלות רוצה האדם לחַקות את רוחו של המחוּקה, המתגלה בפעולותיו, ועל כן מחַקה הוא את האחרונות בשלמותן, מבלי לשנות ממטבע שטבעה בהן הרוח ההיא המושכת אותו אחריה. אבל במצב ההתחרות, כל חפצו של המחקה הוא לגלות את רוחו העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוקה לרוחו הוא, ועל כן משתדל, להפך, לשנות מן המטבע שטבע האחרון, כהשתנות רוחו מרוחו של זה או מצבו ממצבו של זה.
מתוך חיקוי והתבוללות, אחד העם
ההקשר שבו נכתבו הדברים שלמעלה שונה ורחוק, אבל אחרי ההתאמות הנדרשות, אחד העם (הוא לא חי רק על שמו הטוב, כמו שהעידה ירושה אבוט על שייקספיר) רלוונטי לא רק להשפעת רוזאס על ניר וליאת, אלא גם ל"פרוייקט החיקוי" של ניב שינפלד ואורן לאור.
*
האם אפשר בכלל להגיע לחיקוי מושלם? פינה באוש (שוב פינה באוש) נשאלה פעם למה אינה "מיַצאת" את הכוריאוגרפיות שלה ללהקות אחרות. היא הטתה את ראשה ומשכה כתף אחת. הרי זה בלתי אפשרי, אפילו שינוי קטן כמו החלפת רקדן ג'ינג'י בבלונדיני, מפר את כל האיזון.
כשניר בן גל מעביר את ידו בבלוריתו השופעת, זה דבר אחד. כשאורן לאור עושה אותה תנועה בדיוק בלי בלורית שופעת, היא נהיית על זיכרון ועל היאחזות ועל פער. תנועה כזאת קטנה (ראו באיור).
"דירת שני חדרים", ניב שינפלד ואורן לאור, איירה רות גוילי
.
(ואגב – לא מזמן כתבתי על הפרוייקט שבו שיחזרה מרינה אברמוביץ' עבודות יסודות בתולדות המיצג. לא אחזור על הדברים אבל מעניין להשוות!)
ניר וליאת רקדו באחידות, שינפלד ולאור נבדלים זה מזה גם כשהם מבצעים אותה תנועה. שינפלד שרקד בלהקה של ניר וליאת מדייק (עד גבול הפרודיה לעיתים, למישהו כמוני שליאת דרור צרובה עדיין בזכרונו). הבצוע של אורן לאור הרבה יותר יומיומי, לא של רקדן אלא של איש שרוקד. חשבתי על דיאן ארבוס ששנאה לצלם אופנה כי הבגדים היו חדשים מדי ועוד לא קיבלו את צורת הגוף של הלובשים. הכוריאוגרפיה המקורית קבלה את צורת גופם של שינפלד ולאור. אבל בזאת לא תמו חירויות החיקוי (שלקחו בברכתם של ניר וליאת). שינפלד ולאור שינו את הסבטקסט, השמיטו והוסיפו, ולפעמים סתם פרמו והשאירו קצוות פתוחים, הפסקות לדיבור והתבוננות, כמו פרקי ההרהור שמשלב אריך קסטנר בפצפונת ואנטון.
.
ניב שינפלד ואורן לאור, "דירת שני חדרים" (החדרים מסומנים על ידי מסקינג טייפ בתחילת ההצגה ומקולפים בסופה)
.
ההבדל בין שתי הגרסאות, הוא כמו ההבדל בין בית חדש שהושלם זה עתה לפי חזון הארכיטקט, לבין אותו בית כעבור שנים, עם המרפסת שנסגרה והחור של המזגן שנעקר והכביסה של הדיירים והצבע המתקלף (והלשלשת של עטלפי הפירות, אם יש פיקוס בחצר). אחרי שהפך לפורטרט עקיף של מי שגר בו.
וזה לא רק שינפלד ולאור שצברו שכבות וספקות ושריטות ותיקונים, גם האידאל האמנותי השתנה; השלמות והרהיטות ירדו מגדולתן. סימן הקריאה התחלף בסימן שאלה.
*
ניב שינפלד ואורן לאור, "דירת שני חדרים"
"דירת שני חדרים" 1987 – התפאורה היתה מעין שלד ברזל מחולק לשני חדרים, עם מנורה תלויה במרכז כל אחד. (את חדרי המסקינג טייפ של הדירה הנוכחית אפשר לראות שתי תמונות למעלה)
.
שיאה של דירת שני החדרים השנייה בסצנת עירום מכמירת לב שלא קיימת כלל במקור (ויכולה להכנס ישר לרשימת הפייטות). שינפלד ולאור בכלל, הרבה יותר חשופים ואינטימיים. הסווטשרטים שלהם יותר ביתיים מהז'קטים של ניר וליאת. הם מכתרים את עצמם בקהל מכל הכיוונים; מוותרים על הפרונטליות והפסאדה ומחליפים את כלוב הברזל של הדירה המקורית במתווה של מסקינג טייפ; מלבן חצוי שמודבק לרצפה בתחילת המופע ומקולף בסופה.
זה קשור לפגיעוּת ולצניעות אבל כמו שקורה בדרך כלל, משקף גם שינויים רחבים יותר שחלו בחברה. ההבדל בין המרחב של הדירה הראשונה והשנייה הוא כמו המעשייה על שלושת החזירונים ברֶוֶורְס – מבית הברזל לבית המסקינג טייפ. ובעצם יש גם גרסה לאומית למעשיית החזירונים: מאויב לאוהב, כך קרא עגנון לסיפור שבו הרוח עוקר את האוהל שנטע, ומתנכל לכל מבנה שהוא מקים עד שהוא בונה בית אבן עם יסודות עמוקים. דירת מסקינג טייפ זה הכי לא יסודות ושורשים. אולי זו האחיזה בארץ שמתרופפת, ואולי רק הד נוסף של מחאת האוהלים.
*
*
עוד באותו עניין
למה המלכה תמיד מנצחת? על החיקויים של מרינה אברמוביץ'
*
על מחול ישראלי עכשווי
קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר
על "דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק
על "יום שני לריסה" של לילך לבנה
ועוד
עדכון: בינתיים הועלתה לאינטרנט "דירת שני חדרים" המקורית.
מרית קרובתי, לא יודע איך זה עובד, אבל לרוב כשאת כותבת על תיאטרון מחול הטקסטים שלך מתחילים לרקוד (כאילו משהו ריתמי ומוסיקלי יותר נכנס בהם, אולי תיבת נגינה פנימית).
לא הכרתי את היצירה אבל צילומי הטלוויזיה (רוחות רפאים וייאוש) וההתנגנות של הטקסט מסביב, בהחלט עושים חשק לצפות.
כן בחיקוי יש ביטול חלקי של אפשרות הבחירה.לו החרות הייתה קיימת ,הדחף ליצירה היה נראה שונה.היצירה הייתה שונה ויתכן ולא הייתה נוצרת.יתכן שבגירסה השניה המחקים חשו חופש פנימי גדול יותר באופן יחסי, מהיוצרים הראשונים.בעיני זו נקודת המוצא, והאסטטיקה הקינטית מעניקה לי חופש ,כאשר היא מתירה את קשרי ההתניות שלי כצופה המתבונן וכחווה ומחקה כאדם. הרץ הטוב ביותר לא מותיר עקבות.מתוך לאו דזה,ספר הדאו.המילים שלך מותירות עקבות שקופות, חסרות משקל וצורה, ובכל זאת ואולי בעיקר בשל כך ,מניעות את גלגלי הדמיון ומציתות את הדחף לדעת ולהעיז לרחף מעל תהומות חדשים.
מרית יקרה, את כותבת נפלא על מחול. כלומר לא רק, על עוד דברים, אבל כשאת כותבת על מחול אני מגיעה למקומות אחרים. בזכותך אני מתחילה לראות מחול מודרני בעיניים אחרות.
שועיקי, הלוואי. דווקא בשתי הפעמים האחרונות (רועי אסף והדירות) היתה לי הרגשה שהמילים רודפות אחרי זנבן, שאני לא מצליחה לתווך את החוויה. זה נכון גם לגבי ניר וליאת והמיזוג הבלתי אפשרי בין צניעות למגניבות, וגם לגבי הדירה הנוכחית. לא זוכרת מתי נתקלתי בעבודה כל כך כנה וחסרת פוזה, אנושית ונטולת סתמיות.
עמוס, אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף. אבל אני דווקא חושבת שהחיקוי שחרר אותם. במובן שכוח הכבידה משחרר. הוא נותן קונטרה ואז אפשר לזנק גבוה יותר.
שלומית, איזו תגובה משמחת. תודה מעומק הלב.
השלמות והרהיטות ירדו מגדולתן. סימן הקריאה התחלף בסימן שאלה.
כל כך מדויק. נהדר!
וגם: מהתיאור שלך נראה ששינפלד ולאור לא רק מחקים, אלא גם מודדים על עצמם את דפוס החיים שהותווה בעבודה הראשונה, כמו שלעתים קרובות לחיים של אנשים וזוגות יש דפוס דומה ובכל זאת כל אחד מהם שונה ואישי.
תודה על הפוסט. אצלי ריקוד נוגע בנשמה הכי עמוקה. הוידאו של רוזאס – מרתק, שלא לומר מהפנט, עם עריכה מופתית של מישהו שידע מה הוא עושה.
ראיתי את דירת שני חדרים ו וחמורים באותה נשימה ולא שכחתי אף לרגע את היופי הצרוף
Thanks for bringing it back.
I think in the version I saw there was only the floor mark
(it was a double feature at the Tel Aviv museum)
As always you write straight to the heart
thank you
יעל, תודה! ונכון, מודדים ועושים תיקונים והתאמות עד שזה נהיה שלהם (המילה חיקוי בכלל השתרבבה דרך אחד העם).
אורי, רוזאס מהפנטת. ומסכימה גם על העריכה.
דב, תודה רבה. מעניין. אני ראיתי את חמורים בערב נפרד. הם בטח ויתרו על המתקן כדי לחסוך את זמן הפירוקים וההקמות. ואולי כבר הרגישו מספיק בטוחים בלעדיו. הוא הפך לפיגום שאפשר לפרק…
רשימה מרשימה מאוד. אני בעיקר זוכרת את היצירה "חמורים". ואת המוזיקה המהפנטת של אורי וידיסלבסקי שהייתי מקשיבה לה שעות בלופ. אני זוכרת שדיברו על הזוג הזה כעל מהפכנים בדימוי הגוף במחול וחתרו תחת הסטריאוטיפ הגבעולי של הרקדנים.
אם ואחות, תודה. גם אני זוכרת את חמורים שהיתה עבודה יותר מופשטת ומדיטטיבית (נדמה לי, וגם את הסרט שתיעד אותה והעלה חמור למרפסת 🙂 ).
מצטרף לעמוס, עם זאת אני לא בטוח שמדובר בחיקוי,
פיקאסו אמר פעם ש"אתה עושה משהו ראשון ואחרי זה
בא מישהו ועושה את זה יפה". והדבר נכון לגבי כל כך הרבה
דברים.
דודו, לגבי ה"חיקוי" השתמשתי במילה במובן אחד העם, בניגוד להתבוללות.
ואני זוכרת שפיקאסו אמר את זה (זה מהספר של פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק, נכון?) אבל כאן זה הפוך. דווקא הראשוני היה היפה.
ואולי תסביר לי מה עמוס אמר? אני לא בטוחה שהבנתי והוא לא חזר להסביר…
חשבתי שתשמחי לדעת שבזכות הפוסט הזה, התמונות והטקסט, קניתי שני כרטיסים ואני הולכת בקרוב לראות בעצמי. אני עוקבת הרבה זמן אחרי הבלוג המיוחד שלך, והספר, ובכלל מה שיש לך לתת לעולם, ורוצה לספר לך שאת, והדיונים המעניינים שמתפתחים פה, משפיעים על ההבנה והתפיסה התרבותית שלי. תודה.
יעל, באמת שמחת אותי מאד, תודה רבה!