תקציר הפרקים הקודמים:
שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.
לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.
כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.
חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.
אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.
בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.
ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.
תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.
ובכן:
*
אלוהים, סטרפטיז
בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.
הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.
בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.
.
פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)
רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה
.
אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.
.
שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12
.
ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.
זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.
.
קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה
.
אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:
ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)
פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):
קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!
לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.
.
איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.
.
אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.
.
פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה
.
התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.
בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.
.
אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה
.
ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.
.
פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת
*
עוד באותו נושא
כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו
סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)
ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:
זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני
וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון
חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)
*
עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)
דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים
*
המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א
*
מרית קרובתי, תודה על הפירגון. זה משעשע לגלות עד כמה האפשרויות החזותיות המתאפשרות
על ידי הפלטפורמה האינטרנטית הופכות את הספר המודפס לטכנולוגיה מיושנת.
ואסראפיל וקבוצת המלאכים של האחים לימבורג מצריכים התבוננות מיוחדת. על כנף הדרקון של אסראפיל בהקשר של יום הדין הוא יום תחית המתים באסלאם, ראי בעקיפין, הרשימה שפרסמתי אמש על זבאלד. קבוצת המלאכים הזכירו לי את קבוצת המלאכים שהתגלתה בפני יעקב (כך אליבא דספר בראשית) במחניים. כאשר התבוננתי בחבורה הכחולה הזאת תהיתי מי מהם הוא נמצ'ק (-:
אה, שכחתי, הוייקינג עם כנפי התחבושות מזכיר לי משום מה את יעקב פרנק המתיישב עירום על ספר תורה, כפי שתיאר הוא עצמו את משובותיו. דומה עלי כי לו פרנק היה מתבונן במיצג הזה הוא היה דורש עליו את הפסוק "קול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים): http://en.wikipedia.org/wiki/File:M%C3%A5rten_Eskil_Winge_-_Tor%27s_Fight_with_the_Giants_-_Google_Art_Project.jpg
שועיקי, זה היה באמת מסעיר לחפש מלאכים וכנפי מלאכים לפוסט. יש אגף שלם שבסוף ויתרתי עליו של קעקועים של כנפי מלאכים. כולל sexy angel wings, למשל http://waktattoos.com/id8483/in-flex-we-trust-angel-wing-sexy-tattoo-1024×768-pixel.html האוקסימרוני כמו הפוסט כולו.
קבוצת המלאכים היא פרט מציור שנקרא מרד המלאכים הנופלים. לא ברור מה תפקידם בכוח. הם נראים קצת כמו ילדים מחופשים, ספק ישנים ספק ערים. אולי יום אחד אכתוב על הציור הזה המדהים בהרבה אופנים http://www.wikipaintings.org/en/limbourg-brothers/the-fall-of-the-rebel-angels#supersized-artistPaintings-265591
ובאשר לפירגון – הכי מגיע לך.
הדברים היפים לקחו אותי לכאן:
החיבור בין כנפי מלאך לתחבושות היגייניות הגיוני מסיבה אחת נוספת: המילה כנפיים בהחלט קיימת בהקשר של התחבושות, אותו חלק שעוטף את התחתונים, השוליים הנדבקים שנותנים הגנה (והרי גם תפקיד המלאכים הוא לרוב להגן).
ועדיין, המלאכים עקרים לגמרי, והתחבושות, בעיקר המוכתמות, הן מסמנות האפשרות לפוריות, לילודה. לפיכך, אולי דווקא הסימליות כאן היא שהכנפיים עשויות מתחבושות צחורות, אלו שלא יכולות לעולם להיות מוכתמות, כי מלאך מעצם טבעו הוא עקר.
תרפים למכים ועלים לתרופה, יש צד משותף נוסף בין המלאכים ובין התחבושות- היותם לשימוש חד פעמי (במדרשי חז"ל מתוארים המלאכים כאילו נבראו לצורך שליחותם וכזאת מסתיימת הם כלים). כלומר, גם המלאכים אמנם אינם ניתנים למיחזור; אך הם כלים (וקלים)– ידידותיים לסביבה.
שוֹעילים קטנים, מחבלים כרמים: ולאן הולכים המלאכים שסיימו את מלאכתם? אולי לספר מלאכים א'?
מרית, וצריך לשאול את חוּלי אם רואים מלאכים בשמי ברלין….
תרופה, כמדומני אין להם מזור/ לפי מדרשי האגדה הם כלים בּנהר די-נור בטבילה של אל-חזור
(כלומר מורידים עליהם את המיים, בניאגרה של שלהבות אש).
תרופה, יש משהו מקסים בפירוט של ההשוואה בין תחבושות היגייניות לנוצות מלאכים. כאילו המעשה האמנותי יצר עובדה.
שועי, בציור המלאכים הנופלים של האחים לימבורג, יש מלאך אחד שמתהפך בנפילה, ושלמתו מופשלת ורגליו נחשפות לכל אורכן… איכשהו רגליים של מלאך (לא רק כפות, ברכיים ויריכיים) זה כמו הרגליים של בת הים הקטנה. זה שלב אחר באבולוציה. בדרך אל האנושי.
חולי, אתה רואה שם מלאכים?
המעשה האמנותי אכן יצר עובדה, וכמו בכל מעשה יוצר כיוון גם לרבדים תת הכרתיים שבאו לידי ביטוי רק אחריו. אני עדיין שבוייה בצער על המלאכים הכלים בטבילה בנהר די-נור אחרי תום מלאכתם. ואולי המלאכים הם מעין אנדרואידים, חסרי רגשות, ואין טעם להצטער עליהם. האם מלאכים חולמים על ענני כבשים?
מה עם המלאכים עם השמות? גבריאל ומיכאל וכן הלאה. הם לא כָּלים בנהר, לא?
יש שיר נפלא של אפולינר על מלאכים. שזכרתי אותו בעל פה משמיעה ראשונה (אני זכרנית, אבל זה אירוע נדיר). הנה הוא בצרפתית, ואחר כך תרגום מילולי כיד הצרפתית הנשכחת שלי.
La blanche neige
Les anges les anges dans le ciel
L'un est vêtu en officier
L'un est vêtu en cuisinier
Et les autres chantent
Bel officier couleur du ciel
Le doux printemps longtemps après Noël
Te médaillera
D'un beau soleil.
Le cuisinier plume les oies
Ah! tombe neige
Tombe et que n'ai je
Ma bien-aimée entre mes bras
המלאכים, המלאכים בשמיים
אחד לבוש כקצין
אחד לבוש כטבח
והאחרים שרים
קצין יפה בצבע השמיים
האביב המתוק הרבה אחרי חג המולד
יעניק לך מדליה
של שמש יפה
הטבח מורט את האווזים
אה! שלג יורד
יורד וכמה שאין לי
את אהובת לבי בין זרועותי
(נדמה לי ששם השיר הוא גם "השלג הלבן" וגם "השלגייה", ושה"יורד" (בבית האחרון) זה גם קבר. אבל דוברי ה מוזמנים לתקן אותי)
מאת אורנה
שלום מרית,
שוב נשביתי לגמרי בקסמייך. מלאך הקיבעון לעולם יפסח עלייך, בטוח!
לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם. הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ, כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ. וְאַתָּה הוּא, וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ. (תְּהִלִּים קב:כו-כח). לפי הפסוק הזה הארץ והשמים אובדים, מתכלים, בלים כמו בגד, מתחלפים כמו חליפה (כמו שמלה, שלמה, תחפושת שאולה?) וחולפים מן העולם. אז למה לא לחשוב שהיו עולמות לפני העולם? (זאת תשובה לשאלה ששאלת אותי בפוסט הקודם ושראיתי רק עכשיו). יש גם מדרש המספר שלפני שברא את עולמנו זה, ברא הקב"ה עולמות והחריבם, אמר אלו טובים הם בעיניי ואותם הראשונים לא היו נאותים לי.
לגמרי במקרה עליתי לאחרונה על מיתוס קדם יווני שמספר על אלה, אאורינומה, שבראה את העולם בריקוד סנסואלי וכתבתי על כך פוסט. אאורינומה רקדה על הגלים, עשתה רוח, מהרוח עשתה נחש, הנחש נמלא תאווה, נכרך סביבה, הפרה אותה. האלה הטילה את הביצה שממנה יצא העולם כולו. הנחש התחיל להתפאר שרק הוא ברא את העולם ואאורינומה רצצה לו את הראש, עקרה לו את השיניים וזרקה אותו לשאול. כאן מגיע החלק שקשור לרשומתך הקסומה: אאורינומה בוראת את שבעת כוכבי הלכת וכוחותיהם ועל כל אחד מהם ממנה טיטאן וטיטאנית. שבעת כוכבי הלכת לפי רבי משה קורדובירו הם שבע הספירות התחתונות ועל כל אחד מהם ממונה מלאך (תגידי, הוא לא העתיק קצת מהיוונים?): קפציאל על שבתאי, צדקיאל על צדק, גבריאל על מאדים, רפאל על חמה, חננאל על נוגה, מטטרון על כוכב, אוריאל על לבנה. סביר להניח שאלה עם השמות יותר עמידים מאלה מהמדרשים.
"אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה"
אבל אחר כך הפוסט כבר נתן לו צורה. ולמעשה היחפצת את אלוהים.
ולמרות שאצלך "חפץ" טעון במשמעויות אחרות,
מצאתי בכך גם סוג של נקמה פואטית
ארנה, תודה. ציטוט נהדר מתהילים. ה"בראשית" הזה פשוט נשמע מאד מוחלט וסמכותי, הוא הרבה יותר מוצא חן בעיני כקיצור של "בראשית העולם הנוכחי". הדימוי הזה של עולמות נחרבים ונבראים הרבה יותר חי ומהדהד בתוכי (ואולי אני סתם לא אוהבת כשיש רק אפשרות אחת).
ועל השמיים כבגד כתבה לאה גולדברג לילדים:
בעמק ירוק סבתא טובה
יושבת יומם וליל וטווה,
טווה ואורגת, בדים מקפלת,
לתפור לשמים שמלה של תכלת.
ביד מצומקת רועד המנור.
שתי וערב – תכלת ואור.
סובב הגלגל וגדל הבד,
לובשים השמיים שמלת שבת.
צוחקת הסבתא, שולבת ידיים,
עמק ירוק תחת תכלת שמים,
על ראש הגבעה צמרות רועדות,
מארץ אחרת באות חסידות.
באות חסידות וחוזרות במעוף:
"סבתא, בארץ שלנו עצוב,
סבתא בארץ שלנו אין כחול,
לובשים השמיים שמלה של חול.
קרע על קרע וטלאי על גב טלאי:
אפור הרום וקירח הגיא."
סבתא את כל החוטים מקפלת,
סבתא אוספת את בד התכלת,
סבתא הולכת לארץ אחרת
לתפור לשמיים שמלה מפוארת.
תופרת בלילה, תופרת ביום,
וירוק העמק ובהיר הרום,
לבשו השמיים שמלה כחולה,
בכל העולם שבת גדולה.
דודו, זה מה שעשיתי? אני חשבתי שרימיתי (בלי כוונה) השתמשתי בו כדי לדבר על אמנות. ובאשר לנקמה – חשבתי שהשארתי את זה הרחק בילדותי, אבל כשראיתי את קיל ביל הבנתי שהדרך ארוכה. (ואיך זה שלא אמרת מילה על הכחול של האחים לימבורג?)
עוד לא אזרתי די אומץ כדי שאוכל להתייחס אל הכחול של האחים לימבורג,
התמונה מערפלת לי את העשתונות ואני הולך לאיבוד
מרית עוד לא אזרתי די אומץ כדי שאוכל להתייחס לכחול של האחים לימבורג
העשתונות שלי נפוצים לכל עבר ואין לי במה להיאחז. ייקח קצת זמן
טוב נרגעתי. לרגע חשדתי שמתחזה הגיב במקומך 🙂
מרית, גבריאל מיכאל מטטרון ועוד כמה וכמה (רפאל, אוריאל, גליצור, אורפניאל, סווריה, רזיאל) הם מלאכים שמלאכתם אינה נגמרת, כלומר ההנחה היא שכל זמן שיש עולם הם יוציאו ויביאו. אגב, בעולמם הרציונליסטי יותר של אנשי המדע היהודיים של ימי הביניים לא תמיד קיבלו את ההנחות החז"ליות כפשוטן, וכך לעתים נתפסו כל הברואים (כולל כוכבים, בני אדם, וארבעת היסודות) כמלאכים לעת מצוא, כלומר: כל מכלול הברואים נתפסים כמי שעושים את רצון בוראם.
תרופה למכה (אני מקווה שאינך מתכוון לרפא את הכעבה) ומרית, המלאכים במיטב מקורות חז"ל מתוארים כעומדים, בחלק מן המקורות כעומדים על רגל אחת (כלומר, רגליהן אינן נפרדות), במקורות מסוימים הם מתוארים כבעלי כף רגל של עגל (אנאלוגיה אל עגל הזהב מתבקשת). יש איזו אגדתא במסכת יומא, אם אני זוכר נכון, על כהן שנפגע ביום הכיפורים ומצאו על פניו כתבנית של כף רגל עגל. מטטרון מתואר כמלאך היחיד שיש לו יכולת לשבת, ממש כבוראו.
מה שמרתק הוא שעוד בראשית המאה השמונה עשרה (כמה עשרות שנים אחרי ששפינוזה שלל
את קיומם של מלאכים ושדים) דרש רמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו) להכיר בקיומם כעיקר אמונה של ממש, כלומר כחלק מהדוגמה היהודית, משהו שאין לכפור בו.
מיכאל הוא בכלל רב-תפקידים. הוא גם כהן גדול בבית המקדש של מעלה, וגם מקדם את הנשמות בעלותן להיכלות העליונים; גבריאל זוהה אצל מקצת הפילוסופים עם השכל הפועל (היישות הממונה אליבא דהפריפטטיים על השכלת המין האנושי) ובאסלאם, הוא זה שמסר לנביא מחמד את הקראן.
ברשימת המלאכים שמלאכתם לא נגמרת שכחתי להזכיר את דוּמה, המתכנה לעתים גם מלאך המוות. כמו שכתב רמי פורטיס ב"פלונטר" שלו: המוות אינו מחוסר עבודה (ולא מקבל דמי אבטלה).
על סודות שעליהם לא רצה להשיב יעקב פרנק לתלמידיו הוא היה עונה להם "משא דוּמה" ושותק,
כנראה משם לקח פנחס שדה את השם לספר שיריו הראשון.
מלאכים הם בשבילי כל מיני דברים (וןגם בעלי חיים. ופעם נפגשתי עם מלאך אמתי בין אם תאמינו ובין אם לאו) אבל בעיקר כוכבים. כשאני מטייל במדבר אני עושה את זה בעיקר כדי לזכות לראות מה שאי אפשר בעיר. אני לא בז לטכנולוגיה וגם נהנה ממנה אבל היא גזלה ממני את השמים שלי. במדבר אפשר לראות הרבה יותר כוכבים, הרבה יותר גדולים וקרובים ואז אני מדמה לאדם קדמון כלשהו ומבין את הרטט החי הזה.
וזה שיר שתמיד מצחיק אותי: שיר ערש/ניקנור פארה (תרגןם טל ניצן)
יום אחד טילתי
לתומי בפרק אנגלי
פתאום מלאך של מעלה
הופיע למולי.
buenos dias סח לי,
עניתי מידית,
בספרדית בירכני,
אני בצרפתית.
dites moi, don angel,
comment va monsieur.
אז ידו הושיט לי,
וברגלו תפסתי.
מלאך,כן, רבותי,
זה עסק לא סימפטי!
טפש כמו ברבור
וכמו בלטה קר,
שמן כמו אוז,
כמוכם מכוער.
גם אם קצת נבהלתי
לא ברחתי מהפארק.
את נוצותיו חיפשתי
ומצאתי כמובן
נוצות קשות ממש
כסנפירים של לויתן.
מלאך כזה בשקט
עלול להיות שטן!
מזל שהתכופפתי
וחמקתי במהירות,
כי את חרבו כמעט
נעץ בי בפראות.
מלאך כל כך אבסורדי
שוב לא אזכה לראות.
good bye, sir, אמרתי,
בחיוך קדוש,
המשך בדרכך
ממני אל תחשוש,
הלואי שתידרס
או סתם תשבור ת'ראש.
וזהו סוף הזמר,
אחת, שתים, שלוש.
נולד בח' – שיר הערש הזה נהדר. האם המפגש בין יעקב והמלאך הפלאי היה בפרק אנגלי?
שועי – משא דומה כמובן הוא קודם כל ציטוט מישעיה: מַשָּׂא, דּוּמָה: אֵלַי, קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל.
ועל פסוק זה כתב כמובן עמנואל לין את שיר השומר:
מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,
עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,
אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,
הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?
חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן
גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?
רוּחַ מִיָּם הָמָה,
בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?
סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים
הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל
אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל
הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?
ואת השורה 'הו שומר מה מליל' לקח גם אריק איינשטיין לשירו היפה 'ארץ ישראל' (http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=fXMzvuIugIo)
ועוד מצאתי בגיגולי ברשת שקדיה מולודובסקי כתבה מסכת ביידיש לכבוד יובל החמישים של דגניה בשנת תשי"ט, וקראה לה בשם זה גם כן: 'שומר מה מליל?' והמסכת הזו שימשה הגדה של פסח.
(וגם אי אפשר לא להזכיר את הכרובים המלאכים שהיו בבית המקדש. כנראה שהם התבססו על פסלים שהיו בפתחי מקדשים בבבל., שהיה להם גוף של אריה או שור עם פני אדם וכנפיים,ותמיד שאלתי את עצמי אם יחזקאל לקח את השראתו פחות מהאלהות ויותר מהאסטרולוגיה הבבלית.כי "פני אדם ופני נשר ופני אריה ופני שור" הם בעצם ארבעת כוכבים שמסמלים את קצות הרקיע ויש להם כינויים של מלאכים..למשל REGULUS בקצה מזל אריה נקרא "המלאך רפאל", או ANTARES הוא הצופה למערב, "המלאך אוריאל", ועוד.)
http://templariosymas.blogspot.co.il/2011/11/los-templarios-en-eliphas-levi-6-lamasu.html
נולד בח' ותרופה למכה (אני מתחיל להתבלבל ביניכם/ן בעוונותיי הלוקים), כמובן ש"משא דומה" הוא פסוק בישעיה, אך אני חושש כי פנחס שדה נטל אותו מ"דברי האדון" ליעקב פרנק, שכן מבחרים מכתבי הפרנקיסטים נמצאו כבר בעיבורי המאה העשרים [כולל כרוניקה פולנית שתורגמה לעברית], ושדה לא היה צריך להרחיק נדוד כדי לקרוא את תרגומה של פניה שלום בספריה בגבעת רם. לנוכח יחסו החיובי מאוד של שדה כלפי שבתי צבי ופרנק (הוא ראה בהם מיסטיקונים מן השורה הראשונה) אין לי ספק שלא על ישעיהו לבדו יחיה האדם.
אשר לרקע הקוסמי-אסטרלי של מראות המלאכים והשפעת האסטרולוגיה הבבלית על התפישה היהודית, כבר מסכת ראש השנה מן התלמוד הבבלי רומזת על זה בכותבה כי שמות מלאכים עלו
מבבל (כלומר הגיעו לארץ ישראל יחד עם עולי בבל, בתקופת שיבת ציון); יתר על כן, אסטרולוגיה היתה דבר רווחת מאוד בתרבות היהודית הארץ-ישראלית במאות הראשונות אחר הספירה, כפי שמעיד היטב פסיפס שנים עשר המזלות בבית הכנסת בבית אלפא. יותר מכך במסכת שבת מן התלמוד הבבלי (דף ע"ה) ניתן למצוא את התפישה הבאה: "אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו (=על הקב"ה, ש.ר) הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מניין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".
שועיקי, נו, רגליים מודבקות זה בת הים הקטנה. זמשצ"ל (כמו שהיו כותבים פעם בסוף הוכחה בגיאומטריה).
נולד בח' – אני מאמינה שפגשת מלאך, וזה לא האחרון. השיר מגניב אבל מה ערש בו?
שועי, למזג בננו זה למצוא תרופה למכה למי שנולד ב-ח…אני מתרשם שכוונתך רצויה 🙂
מרית, ניקנור פרה כתב בספר שנקרא 'שירים ואנטישירים' ואני מניח ששיר ערש שלוהוא בעצם שיר אנטיערש או משהו מעין זה…. להירדם עם זה בכל אופן אי אפשר..זה שיר מעיר
מרית ונולד בח' (האם אתה בכלל מבקש תרופה למכה?) – שירי הערש ידועים באופיים האלים והמחריד, כך שאפשר לומר שכל שירי הערש הם אנטי-ערש. חשבו למשל על השיר לילה לילה של אלתרמן, על שלושת הפרשים חסרי המזל שמתים מיתות משונות 'בדרך אליך' – אחלה מחשבה להרדם איתה. בשירי ערש בלדינו יש תכנים שעוסקים בגילוי עריות בין אב לבתו, שנאת אשה לחמותה ועוד כהנה תכנים נפלאים. כל זמן שזה עטוף במנגינה נחמדה זה עובר…
תרופה, על נטייתם של שירי הערש לאפל ולמטריד כתבתי פה מזמן https://maritbenisrael.wordpress.com/2010/04/08/שירי-ערש-ליום-השואה/
אבל גם המחרידים שבהם בנויים על הניגוד בין התוכן לניגון המרדים (אני מדברת על המוסיקה של המילים, עוד לפני המוסיקה של התווים), וכאן יש אנרגיה של קטטת רחוב.
תודה מרית על ההפנייה, בדיוק חשבתי לי שזה היה יכול להיות נושא נהדר לפוסט שלך 🙂
וכן, השיר של ניקנור פארה אכן נראה כמו סידרת חמשירים ולא כמו שיר ערש מתנגן, אבל הייתי שמחה לראות את המקור ולא את התרגום, שמי כמוך יודעת כמה הוא יכול לחטוא ולהחטיא. אבל מכיוון שהיה איקונוקלסט וכתב בספרדית, ממילא נראה לי שזה חלק ממטרתו – לשבור את הכלים.
מרית, הכעכים הומצאו, כאשר שני מלאכים שהתקוטטו בגן ציבורי הורידו את ההילות העגולות שלהם שלא יישברו ולא יפריעו להם בהחלפת המהלומות (הם מתגוששים באבירות כמו שני ג'נטלמנים בריטיים, זה היה יעקב אבינו הפושטק, שהכריח את המלאך להתאבק שלא כדרכו). בדיוק עבר שם מוכר כעכים יהודי וחשב בליבו: הינה דבר מאכל חדש שיכול לקבל הכשר בפסח (רק אחר כך הועתקו הבייגלאך ליצירי החיטה הנמצאים במרכולים, והמקור נשכח כאשר תפוחי האדמה הגיעו לאירופה), והוציא על זה פטנט. המלאכים לא יכולים היו להוציא ולו מילת מחאה אחת (כי דנטה אליגיירי כתב בקומדיה האלוהית שמלאכים לא מדברים) .
מה שחשוב הוא שגם מלאכים מפסיקים בחמש אחה"צ להתגושש כי שעת התה קרבה ובאה. הם לא לוגמים מן התה, חלילה (מלאכים לא אוכלים ולא שותים). הם מביטים בתימרות האדים העולות מספליהם של בני האנוש, במיוחד מעל האי הבריטי.
ואילו אני אומר: על זה אתם מביטים? התבוננו בוויסקי!
בתגובה הקודמת מוכר הכעכים הקדים את הכעכים. פלא מלאכי שאין להסבירו אלא אם כן יד מלאכית היא שכיוונה את מוכר הכעכים לעתיד למצוא את הכעכים שהותירו המלאכים הנאבקים על ידו ולקחתם עימו; על כן נודע מוכר הכעכים כמוכר כעכים עוד בטרם היות הכעכים (כשם שהאל ידע שחלק מהנביאים יהיו נביאים עוד בבטן אימם) ולא נניח נודע כחומד לצון. זה מקצוע יפה לחמוד לצון. עם זאת, המלאכים יעדיפו שנמכור כעכים כי לחמוד לצון זה מנוגד לעשרת הדיברות (לפחות נגד הדיבר האחרון).
בדיונים סכולסטיים בימי הביניים היו מקדישים לתגובה הזאת (היד המלאכית שכיוונה את מוכר הכעכים) ולהשתמעויות שלה כמאה דף בכתבי יד (-:
כמה הערות. ראשית,תרופה למכה, חשבתי על שאלתך ואין לי תשובה..
שנית, ממתי אתם מציצים לבנות ים(ברחוב הראשי של עירי ראיתי פעם ילד חרדי קטון עם פנים מלאכיות רץ לאורכו של הרחוב, נעצר ליד כל אישה בעלת חצאית או שמלה, מתכופף , מרים את השוליים ומציץ. ורץ במהירות לאישה הבאה…) אבל,בעצם, גם לאלהים אתם מציצים אז מה לי להלין. אבל כדי להפשיט את המופשט רצוי להלביש אותו קודם… אז בעצם כל הפוסט הוא הלבשה תחתונה לספירה עליונה…
לקחתי הרבה אוויר וצללתי אל הכחול של האחים לימברג. במבט מדוקדק ניראה כאילו הכחול השמימי מתערבב בכחול ימי, משום שהוא משקף אידרות של דגים ובעלי חיים ימיים.
וכשסקרתי את המלאכים רעולי העיניים, התברר לי שמלאך אחד שונה באופן מוזר מן האחרים. למלאך הקיצוני משמאל משתלשל זנב אדום מתחת לשריון, זנב שטני משהו. יכול להיות שזהו לוציפר?
שועי, כעכים מזהב? (העשירים בימי הביניים היו אגב מצפים חלק מהמאכלים שלהם בעלי זהב. בחיי)
נולד ב, הלבשה תחתונה לספירה עליונה? 🙂
דודו, אתה צודק, לא שמתי לב לאידרות! הכחול הזה הוא לגמרי פסיכדלי, ובכל אופן משפיע עלי כמו פטריית הזיה. זה באמת לא ברור האדום אדום הזה, אם זה זנב (עבה מאד!) או בגד תחתון משתרבב. אני חשבתי שזה משמר המלאכים שמגרש את המורדים שנופלים משני הצדדים – הנה פה יש הגדלה עצומה של הציור המלא http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/5/56/Fr%C3%A8res_Limbourg_-_Tr%C3%A8s_Riches_Heures_du_duc_de_Berry_-_chute_des_anges_rebelles_-_Google_Art_Project.jpg
אבל הכובעים השמוטים בלבלו אותי. ועכשיו יש גם חשד לזנב?!
מרית, עלים מזהב? אני יודע שבתקופה ההליניסטית-רומית נהגו לשתות (עשירים בלבד) איזה מיצוי לא ברור של פנינים. מעניין עם היה מיצוי של פנינים כשר לפסח.
נולד בח', אם הייתי יודע שיש דבר כזה הייתי מזמין הלבשה תחתונה לספירה עליונה; אני יודע שבסוף יבוא איזה ילד וייצעק שהמלך עירום לגמריי, אבל בכל זאת, ברוכה תהיה האשליה.
דודו, מה שקורה שם בתמונה נראה לי כאינטרפרטציה של האחים לחזון ההקדשה של ישעיהו (פרק ו') שם מתוארים השרפים כבעלי שש כנפיים לאחד (שים לב שבקבוצת המלאכים שהביאה מרית יש שישה מלאכים)– האחים ציירו להם בגד-המסתיים באיזור הברכיים במה שנראה כבעל ארבע כנפות (שניים מכל צד) ועם שני הכנפיים שעל הגב יש שש בדיוק. עם זאת שם מובא: "בשתיים יכסה פניו ובשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף" (ישעיה ו, 2). כאן צויירה הקסדה הזאת המכסה את עיניי המלאכים במקום. עם זאת, דומני כי זאת היתה ההשראה של האחים משום שהיחיד שאני מעלה בדעתי שצייר אחריהם מלאך חבוש קסדת-פלד הוא נתן אלתרמן בשירו "אליפלט" (המלאך גבריאל).
עוד דבר שלמדתי מן הציור הזה (וגם מישעיהו) הוא שמלאכים כמו בקבוקי בירה ומארזים של מים באים בשישיות (-:
האין זה ברור? המלאך הוא בת ים שהתחפשה 🙂
אני רוצה להסביר . הציור כמו כל ציור הוא כתם רורשך משוכלל ופה הכחול הגדול כמו שמרית אמרה סוגסטיבי במיוחד. ומה אני רואה? שנפילת המלאכים ומחזור המים בטבע חד המה. המלאכים הנופלים עוברים מהמים העליונים למים התחתונים (שוב תחתונים! ), הכנפיים מצטמקות והופכות לסנפירים…. והרי לכם בני ובנות ים.
כמו שקורה למים יש להאמין ולקוות שיום אחד גם המלאכים הנופלים יעברו אידוי נמרץ,
, וישובו למקורם. הנה, אחד כבר שב למקורו, רק זנב הדג הבשרני עוד לא לגמרי גמר להתחלף באימרה מלאכית והוא עוד מתחבט לו שמה כאומר בבת צחוק:
רק אתמול עם הדגים אכל ושתה,
והיום הוא ואלוהים כמו אני ואתה..!..
(עוברת עליי ש עה קשה מנשוא ואני חושב על קוהלת ועל מלאכים נופלים. אם ממהותם ליפול אז הם נופלים ואינם מפסיקים ליפול נופלים ונופלים וגם אם הם ננעצים לשעה קלה בחומר, בחושך ובקור הם ממשיכים ליפול, בנאמנות, עד שהם מנקבים את העולם ושבים למקורם. "ואל מקומם שואפים (-למקום אשר בו-) זורחים הם שם")
שועיקי, אבל מה עם הזנב האדום של דודו?
נולד בח', את בטריפ קשה של מלאכים 🙂
מרית, יכול להיות שהתופר של ההלבשה התחתונה לספירה העליונה התרשל ופישל וכתוצאה מכך משתרבב לו זנב (או צנח לו זלזל). עם זאת, ההסבר הדמונולוגי של דודו מניח את הדעת, לוציפר
סמאל או איבליס (בקוראן) מתוארים כמלאכים שלא הסכימו להשתחוות לפני אדם הראשון ולקבל את מרותו כמי שנאצלה בו רוח אלהים, אפשר כי לכן נוסף לו אפיון שדי (זנב). כזכור השטן מתואר בספר איוב כמנוי על קהל בני אלוהים.
מרית מרית, אני מגיעה באיחור לכל מקום בזמן האחרון, וגם לכאן. כמה יפים הציורים שצירפת…
את יודעת שבכתה ב' התחפשתי למלאך בעקבות המלאך על ראש בניין טרה סנטה? לימים הבנתי שזה לא מלאך אלא מריה. או שמא ישו? אבל בשבילי הוא מלאך ואני לא יכולה לראות אותו אלא כך.
או! סוף סוף מישהו שם לב לתמונות. אני השתגעתי מהן. בייחוד מהפרה אנג'ליקו עם ארכיטקטורת החלום והכנפיים המפתיעות, ומהאליפלטים של האחים לימבורג. זה הכחול שאליו התכוונה אלזה לסקר שילר כשכתבה: "הו איך שבאת, כחול מרוב גן עדן!"
ואני רק רציתי להתחפש למלכת הלילה. אבל אמא שלי התחמקה. עד היום לא ברור לי למה.
רוני, מעודי לא הייתי ירושלמי, וגם לא הסתובבתי הרבה בירושלים, אבל מייד שהתחפשת למלאך על ראש בניין טרה סנטה ושלימים הבנת שזה לא מלאך אלא מריה… מייד הבנתי על
מה את מדברת (חלפתי שם כמה פעמים בשנה שבה הייתי עמית-מחקר בירושלים, ומיקומו של הפסל הזה ממושבי בתוך האוטובוס הצליח לבלבל את דעתי). אם בילדותי היה לי דבר כזה על יד הבית, סביר להניח שהייתי בורח למנזר (-:
בירושלים אי אפשר לברוח מזה. גרתי מול מנזר ופינטזתי רבות על לעבור לגור בבניין המפואר עם הגינה המסתורית ממול… שהנזירות יטפלו בי ואהיה חברה של היתומות בתלבושת האחידה…
כל המלאכים בתמונות שהבאת נראים כבולים, מסובכים, מתוסבכים.. מעניין, אף פעם לא חשבתי כך על מלאכים. להיות מלאך אבן בראש מבנה מפואר נראה לי לגמרי רוחני ושיא השיאים. זו ממש תובנה מאירה.
השש כנפיים באמת נראה כבול. חבורת אליפלט לא מפוענחת, והפלמי נראה בורגני (זה נכלל בכבול ומסובך?) אבל גם היתר? מה רע בפרה אנג'ליקו למשל?
את יודעת מה זה לייצב כזה דבר על הגב? תראי איזה טאי-צ'י הוא צריך לעשות. והבורגני נראה כבול בחוסר מודעות. יש לו פנים כל כך אינטיליגנטיות והוא כל כך לא מודע לנחשים הבשרניים עם עיני הטווס שנישאים מאחוריו. ולורקה – דוקא איתו אני מאוד מזדהה. הוא ממש ממש מתוסבך אבל כל כך עדין.
פעם לאונרדו דה וינצ'י שהיה גם מהנדס-על עשה חישוב של מה צריך בן אדם שרוצה לעוף, ונדמה לי שהתברר שהוא צריך בית חזה מפלצתי בשביל מוטת הכנפיים. מלאכים הם יצורים בלתי אפשריים מבחינה הנדסית… ואני לא חושבת שאלה נחשים, אני חושבת שאלה קפלים שמנים של כנפי ברוקד, כיאה למלאך בורגני עשיר. (יש קצת דמיון למשפחה שלך). ובאשר ללורקה, יללה, תחשפי את הקרניים.
מרית, הקרניים כאן, את לא רואה?
שום קרניים. רק כנפיים כבדות של מלאך כמו שראית בתמונות.
[…] בין המבצעים החדשים להוגים, ניר בן גל וליאת דרור. על מלאכים ואמנות אלוהית, ביקורת על הספר "אילנה" של פניה ברגשטיין. כסופרת […]
[…] אי אנושי. הדגלון האדום הוא מצוֹף של רשת דייגים (אופייני לפיורד), והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש"השתקפותו" תתמוך בראשה של הנערה. ומי שמוטרד בגלל סיבות מגדריות – תנוח דעתו: באותה סדנא יצרה אחת הסטודנטיות כנפי מלאך מתחבושות היגייניות והרכיבה אותן על גופו של סטודנט עירום. שתי העבודות הוצגו זו בצד זו: האי היה מיצב שנצפה דרך חור הצצה (נדרשת זווית מדויקת כדי לשמור על אשליית ההשתקפות), ואילו הסטודנט העירום שכב בפתח האולם כמו מלאך שנפל. כל מי שנכנס היה צריך לעבור מעליו. כתבתי על זה בהרחבה באלוהים, סטרפטיז. […]