ארבע הערות על "אילנה" של פניה ברגשטיין, מתוך הקובץ חרוזים אדומים. וקודם תקציר:
"מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה. מכל הבתים והבניינים – את צריף גן הילדים עם הגג האדום והמטפס הירוק. ומכל האנשים שבעולם – את אבא שלה." כך נפתח הסיפור. אבל אבא של אילנה נסע להילחם (במלחמת העולם השנייה, כפי שניתן להבין בין השורות). הוא נעדר זמן רב ואילנה מתגעגעת. ואם לא די בזה מתרגשת עליה צרה חדשה: "הבחורים" מחליטים לבנות גן חדש במקום הצריף הישן והרעוע. כל הילדים מתלהבים, רק אילנה עצובה, אבל איש לא מקשיב לה. הגן הישן ננטש. הצעצועים הישנים נשארים מאחור, כולל הליצן שאבא של אילנה שלח לכבוד יום הולדתה. הצריף עצוב. מחר יבוא הסוחר להרוס אותו. השקדייה והמטפס מבוהלים, אילנה הנואשת פונה לליצן, והוא מציע לה להסתיר את הצריף. איך מסתירים חפץ כה גדול? ובכן: מבקשים מפרחי השקדייה את הלובן ומכינים קירות לבנים. מן האודם של פרחי המטפס מכינים גג חדש ויפה. מהשבילים מבקשים אבנים וחול ומקימים עמודים יפים ומרפסות גדולות מכל הכיוונים. מהמים השקופים של הבריכה הקטנה מקבלים שמשות לחלונות הבהירים. כוכבי המרום שולחים אור להמון מנורות ופנסים. הליצן צובע את הרהיטים ואילנה מתקנת את הצעצועים ומקשטת את הקירות בציורים יפים. המטפס מכסה את עמודי המרפסות וכבר אי אפשר לזהות את הצריף הישן; שני בתים יפים לבנים חדשים עומדים זה בצד זה, ובתווך שקדייה. כשהחברים מתעוררים הם כל כך המומים שהם מצלצלים בפעמון כמו בשעת שריפה. הם ממששים את המבנה הפלאי ומנסים לנחש ממה הוא עשוי, ואז מופיע הסוחר. הוא מחפש את הצריף שלו ולא מוצא. הוא אפילו מזעיק את המשטרה. לבסוף הוא מתבלבל ומסתלק. חבורת הקושרים פוצחת בריקוד. ואז למרבה השמחה, חוזר גם אבא של אילנה מן המלחמה.
*
כל כך אהבתי את הסיפור בילדותי. ועכשיו ההערות:
1. מלחמת הליריקה ברציונליות הנחרצת
"גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם," אמר פעם יוזף בויס. כל שכן לצמחים ולצעצועים.
אילנה בודדה. אבא שלה נסע. אף אחד לא מקשיב לה, לא המבוגרים (הגננת, הבחורים, הסוחר, ובכלל) הלהוטים לבנות את הגן החדש ולהיפטר מהישן, ולא הילדים. אין לה עם מי לדבר, אז היא עושה מה שעשו גיבורי אגדות מאז ומעולם, היא מדברת אל העצים ואל האבנים ואל הצעצועים.
רק לאחרונה קראתי בספרון הגולגולת של מנגלה על דיבוב חפצים בימי הביניים ולפניהם. ביוון העתיקה היה כמסתבר בית משפט נפרד שעסק בתביעות נגד "סוכנים לא ידועים וחפצים דוממים". אנשים מיוחדים תרגמו את "שפת הדברים" לשפת בני אדם, ו"נתנו קול לדברים שהטבע לא נתן להם קול" (רטוריקן בשם קווינטיליאן המצוטט בספר).
לילדים יש כשרון טבעי לזה. אילנה מדובבת את הליצן ומגייסת שמיים וארץ לעזרתה. היא מדברת עם הכוכבים ועם מי הבריכה, עם המטפס, השקדייה והחול אשר בַּשביל וכולם נחלצים לעזרתה. אחרי שהסוחר מתייאש היא רוקדת עם הליצן, "ופרחי המטפס האדומים קפצו-רקדו גם הם, וחלונות הצריף הזהירו משמחה, והשקדייה מחאה בענפיה כמו בכפיים מרוב נחת". יש בזה משהו מיסטי, כמו בהרים ש"רקדו כאילים, גבעות כבני צאן." לא רק שאילנה כבר לא בודדה, העולם נענה לה והופך לתיבת תהודה.
*
2. צל ההיסטוריה
הסיפור מסופר מנקודת המבט של אילנה. למלחמה של אבא אין שם. ואף מילה על השואה. אבל היא רובצת ומתגנבת בעקיפי עקיפין, דרך ההאנשה של הצריף הישן ודרך הצורך "להסתירו" מפני הכּוֹרֵת. דרך האבל על מה שצפוי לו, שבו מהדהד (בעדינות ועל קצות האצבעות) האבל האחר הגדול על העולם הישן שנחרב. כך מתואר הגן העצוב: "נשארו כמה צעצועים שבורים ובובות קרועות, והכסאות עזובים וריקים והשולחנות מבויישים" (נזכרתי בשיר-קינה של אברהם סוצקבר על הבובות שבוכות, כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא"), שלא לדבר על הצריף "הקטן, השחור והכפוף" העומד מול "הבית הגבוה והלבן". הצריף שחור וכפוף כמו הפחמי של חנה'לה, שגם עליו כבר כתבתי כתמצית היהודי הגלותי המגיח מן היערות. ואם כבר מדברים על זה, אילנה זקוקה להרבה אור. והכוכבים של פניה לא פחות נדיבים מהירח של חנה'לה "וכוכבי המרום נתנו להם מאורם, ויהיו פנסים רבים ומנורות יפות על התקרה מבפנים ועל הקירות מבחוץ, ויהי הכל מואר אור בהיר ונוצץ," כותבת פניה ברגשטיין, והשוו לסיום שמלת השבת: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…
יוסל ברגנר
*
3. הערת ביניים (מהסוג המאגי-פסיכולוגי)
בראשית היו אבא וגן וליצן ושקדייה. זו היתה שלמוּת (ואל תשאלו מה עם אמא, אין אמא בסיפור, רק גננת). ואז אבא נסע ועכשיו גם בובת הליצן והגן כולו נמצאים בסכנה. טבעי שאילנה מתנגדת לשינויים. לפי כללי המאגיה הבסיסים – שלא צריך להיות מכשף כדי להבין אותם ואפילו לא פסיכולוג, מספיק להיות ילד – אסור שהגן ייהרס. כדי להבטיח את שובו של אבא צריך לשמר את העולם כפי שהיה. הדאגה לגן היא בעצם הדאגה לאבא, שיהיה לו לאן לחזור.
והתנועה הזאת, בין חוסר אונים גמור לעוצמה אינסופית – כמו של הילדה אילת, רק אחרת.
*
4. ליצן קטן נחמד
ליצנים מבינים מה שאנשי "הרציונליות הנחרצת" לעולם לא יבינו. בסיפור הנפלא של ג'יימס ת'רבר הליצן הוא היחיד שיכול לתת לנסיכה את הירח, כי הוא היחיד שמקשיב לה.
הליצן של אילנה הוא מתנה מהאב ושלוחה שלו, שלוחה משמחת, כי זה ייעודו של ליצן (וגם של אב), להעלות חיוך על פני ילדה עצובה.
אלא שבניגוד לגיבורה של ת'רבר, אילנה אינה נסיכה. היא חיה בעולם שבו אין רכוש פרטי (הליצן אמנם ניתן לגן לכבוד יום הולדתה, אבל הוא של כולם) שבו אין מחשבות פרטיות, ואלה שיש גורמות רק כאב ובדידות. ובעולם הזה הכֹּה שיתופי ויצרני ומגויס (ותאמינו לי, הייתי שם), פניה ברגשטיין, תבוא עליה הברכה, נותנת לגיבורה שלה ליצן! היא מעניקה לה שוטה חצר משלה. בלי לעבור על הכללים; פניה היא ילדה טובה. היא לא עושה דווקא. היא ממתינה בסבלנות שהליצן יתבלה ושאר הילדים ימאסו בו, ואז כמעט בחשאי, היא מוסרת אותו לאילנה עם כל התנופה הפיוטית-חתרנית-תודעתית, עם מגע הקסם שהופך צריף מט לנפול לארמון רב תפארת עם עמודים וגזוסטראות.
וכמה זה הזכיר לי את הליצן מסנדל הזכוכית המופלא של אלינור פרז'ן בתרגומה המופתי של דליה רביקוביץ'. הנה ציטוט קטן מהסוף, שבו הפיה, בדמות סבתא קטנה ומצחיקה מנופפת בקב שלה ומבקשת מן הליצן ("ליצן, ליצן שוטה וחכם") להראות לנסיך את ארץ אין-שם.
הליצן תפס את הקב, וזה הפך בכפו לשרביט של כסף נוצץ שכוכב נעוץ לו בקצהו. הוא החל להסתובב כסביבון בחדר, כמו ילד שהניחו לו לשחק כאוות נפשו, והיה ממלמל ומכה בשרביטו את הרצפה והכתלים, ואחר כך התרומם אל התקרה כמו כדור פורח והיכה בה בשרביטו. כל דבר שנגע בו השרביט שינה מיד את טבעו: הזקנה צימחה כנפיים כמו ציפור, המברך על היין העווה העוויות כמוקיון, הרכב החל לרקוד כמו בדחן, המחצצר הפך לקוסם מארצות קדם שהיה מלחש לחשים והשבעות. הכרוז הפך לזמר ספרדי, מסלסל בגרונו וכובש את לבות הנשים. הגברות הפכו לפרפרים, האדונים לשפיריות והארמון כולו הפך לכוכב שביט שהסתובב שלוש פעמים סביב לשמש.
ובחזרה לפניה ברגשטיין – לכאורה ואולי לא לכאורה, היא איבר חי ופעיל ונאמן של החברה, היא עושה את כל מה שאמרו לי לעשות, ומרצונה. אבל יש בה גם צד אחר, שקשור אולי למחלת הלב שלה. מין צל שמזכיר קצת את אמו של עמוס עוז (שגם לה קראו אגב, פניה). "אמי, מצִדה," (הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך") "חיתה על פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי-מינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי לב ועתירי נפש." ואת המגע הזה של הצל והעצב והפיוט אני לעולם לא אשכח לה. הוא היה כמו מים חיים.
בתמונה למעלה צריף ישן עם שקדיה, מתוך פוסט על צריפים ישנים בבלוג קווים ונקודות. בהמשך הפוסט יש סריקה מלאה של הסיפור למי שרוצה לקרוא. (ולא, בסוף לא שמתי שום איורים כי הם לא מצאו חן בעיני. לא האיורים לסיפור של ת'רבר ולא התמונה של תדי בלון, הליצן שעוזר ללילבס ילדת הקרקס, ולא האיור של צילה בינדר לפניה ברגשטיין. כבר כשהייתי ילדה חשבתי שהיא לא ציירה את הליצן הנכון.)
לתשומת לבם של העורכים והמאיירים – הסיפור הזה הוא פשוט חגיגה למאיירים.
*
עוד באותו עניין
*
עוד על פניה ברגשטיין
אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
*
וכיוון שזה ערב פסח – מבט אחר על ההגדה
*
מרית קרובתי, צפניה ברגשטיין וגדליה רביקוביץ' הם מן המשוררים החביבים עליי בדור ההשכלה.
עם זאת, מעולם לא הבנתי את יחסו של ברגשטיין כלפי חבריו לעת, במיוחד כלפי ד"ר קפקא הוטרינר (יש אומרים רופא הבהמות, אבל כבר קראתי מחקר שהתמחותו הייתה בתוכיים), במיוחד אחרי שחזר מאפריקה מכנס הליצנים במרקש והוציאו אותו מתוך הניילונים שעושים פק-פק שכמפוצצים אותם. העיקר שבסוף רוקדים.
חג שמח (-:
מרגש.
השקדיה בפרונט של הצריף- עוד יותר מרגש.
ועצוב.
חג שמח מרית
עזבי, עזבי את ההגיגים שלך שאני נהנית לקרוא. הבאת לינק לסיפור על הנסיכה שרצתה את הירח! כמה אני מחפשת אותו.
תודה.
חג שמח
אני נהנית כל פעם מחדש להיכנס לעולמך הקסום. תוך קריאת הרשומה חשבתי על היסוד המאגי שבבריאת העולם במקרא, איך בשרביטו של קוסם צמרת הפכו חורבות מפויחות לארץ עוטה אור כשלמה
וגם – המשפחה הגרעינית והרכוש הפרטי עומדים בעיקשות מול הקולקטיביות של הקיבוץ ("הבחורים"), וההנחה המובנת מאליה שכל הצעצועים יימכרו כולל הליצן מאבא, שנהפך מן הסתם לנחלת הכלל.
ניתוח יפה כרגיל.
שועיקי, חג שמח 🙂
איריסיה, נכון ותודה וחג שמח.
רוני, תמיד רציתי להיות שימושית 🙂 תודה וחג שמח גם לך.
ארנה, תודה וברוכה הבאה! וחורבות? את מתכוונת שהיה עולם לפני העולם? (ופעם כתבתי פוסט על אחת עשרה שמלות של אור. זו כמעט השמלה השתים עשרה, רק הכ' מקלקל).
יעל, נכון, המשפחה הגרעינית, והרכוש הפרטי, לפחות בסתר ובדיעבד, כי אין בכלל רכוש פרטי. הליצן היה מראש נחלת הכלל! הפסקה שמציגה אותו כולה שייכות עקומה ורמוסה וחשאית ומתגנבת. זה מתחיל ב"לפני שנה, ביום ההולדת של אילנה, שלח אבא ליצן גדול ויפה לגן הילדים" (ולא לאילנה). ואחר כך מתואר איך כל הילדים אהבו את הליצן ואילנה יותר מכולם, כי זה אבא שלה שלח (ולא, כי זה הליצן שלה), וגם הליצן אהב אותה יותר כי היא נזהרה לא לקלקל אותו (ולא, כי הוא שלה).
ותודה!
חג שמח מרית, לך ולקוראיך!
הספר "רחלי, עמוס ואילנה, היה ספר ילדות אהוב מאוד על כולנו, חמש האחיות, אולי האהוב ביותר. שוב ושוב קראנו את הספורים על עמוס ששנא את התרד ועל רחלי ששטה עם הנעלים וכמובן על אילנה והליצן, זה היה האהוב עליי ביותר. הזדהיתי עם אילנה ועם ניצחונה. הספר עדיין נמצא אצלינו ועדיין אהוב. הניתוח שלך שימח אותי. נתן מילים לתחושות ילדות חזקות שעדיין חיות בי וקיימות כעת בלבושים של עולם מבוגרים. גם עצם המפגש עם הספר הישן דרכך ועם עוד מישהו שמכיר ויודע על קיומו- משמח. תודה! אלישבע
אלישבע, חג שמח ותודה. גם אחותי זכרה את הסיפור וכמה האמינה לכל מילה. את רחלי, עיבדתי פעם להצגה, ומעמוס אני זוכרת בעיקר את המשפך המוזר שהיו לו שתי ידיות כמו לכלי לנטילת ידיים. לפניה ברגשטיין יש עוד סיפורים נפלאים שגם אליהם עוד אגיע יום אחד.
הליצן הוא תמונת מראה מהופכת של האב, כמו שליצן החצר הוא תמונת מראה מהופכת של המלך. מפני שבחצר המלוכה – המשפחתית או הציבורית – רק שניים מכירים את החוקים כולם: המחוקק, כלומר האב/המלך, וזה שבז לכל החוקים, כלומר הליצן. כל האחרים הם רק חיילים נבערים במשחק של היודעים
רק חצי מסכימה. הליצן הוא חלק מהאב (ב"סנדל הזכוכית" הנהדר, הליצן הוא מין כפיל מצחיק-פיוטי-פיסי של הנסיך). בסיפור הזה הוא מייצג את הרגש והדמיון שמנצחים את הרציונליות הנחרצת. זה חתרני, אבל חתרני-חם, לא חתרני של בוז.
איזה יופי. איזה חסד. תודה.
הייתי אומר שבעולם הילדים או בספרים, ובספרות הילדים בפרט – לכל חפץ, חיה, או ליצירי הדמיון, יש מעמד שווה לבני האדם הרגילים, ואף למעלה מזה. הם לא דהו והאפירו מכובד היום-יום.
תודה יעקב.
ומסכימה. אתה ניסחת את זה בנימוס אבל אני חושבת שעם הגיל מתפתחת גזענות כלפי חפצים ויצירי דמיון.
מה זאת אומרת גזענות כלפי חפצים ויצירי דמיון?
פעם ביקשתי מהחלל הריק "בוא אליי פרפר נחמד/שב אצלי על כף היד"
והתיישב לי חד קרן על היד [מאגיקונים צריכים לדייק]
מאז אנ'לא מנגן פסנתר (לא מסוגל) אבל נרשמתי לשיעורי אבוב,
רק נרשמתי לשיעורי אבוב וכבר שמו לי צמיג סביב הגוף וזרקו אותי לבניאס (-:
צודקת, בעצם – ההערה שלי היתה כללית. אני מזכיר את הכפתורים של איילת
באתי
ראיתי
נכבשתי
(ביופי…)
סליחה שאני סוטה מהנושא* (וסליחה שאני סוטה), אבל האם ליצנים לא התחילו מ…אצבעות? ילדים מאנישים את האצבעות שלהם שיש בהם באמת משהו בובתי – הם מחוברים לגוף אבל גם מנותקים ממנו באופן מוזר, ועצמאיים עד שהם כמעט יצורים בפני עצמם. כמו בסרט "הניצוץ", שם יש ילד שהאצבע שלו היא מעין שדון, וכשהוא מדבר הילד הופך למדיום שלו.
עם הדקטילים, למשל, שהם כולם אצבעות (הם נוצרו כשריאה כרעה ללדת ומרוב כאב תקעה את אצבעותיה באדמה), נחשבו לקוסמים וחרשי ברזל מפליאים. הידיים הכי מעוצבבות, כלומר רגישות, ועצבים הם כמו חוטים (כמו חוטי האור שבהם בני אדם קשורים לאלוהות, כמו ששועי כתב ברשימה הקודמת)
* בווריאציה על מה שרוני אמרה, גם אני יותר מדי קונילמל 🙂
מרית, כשאת מסירה כך את קורי האבק מהצריפים הישנים אני מיד נשאב פנימה, משום שזהו בית הגידול שלי. הצריפים של הקבוצה, של הכווצה, כפי שאת קוראת לה. ופניה ברגשטיין הייתה נחמה גדולה שלי בילדות ואני חייב להודות שמאוד אהבתי את הציורים של צילה בינדר וגם היא הייתה במידה רבה בשבילי סוג של מפלט מן המציאות המכווצת והמסדרת.
אבל זה היה העולם שעיצב אותי לטוב ולרע ועם העולם אין מתווכחים אלא שורדים אותו.
ואת כבר מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני מאלה שלוקחים באופן אישי.
מכל הדמויות שבסיפור הזדהיתי דווקא עם הצריף. מההתחלה הצריף היה בשבילי "דמות".
ואני הזדהיתי איתו. לא עם אילנה, ואפילו לא עם הליצן שובה הלב. כשקראתי את הסיפור בפעם הראשונה מיד זיהיתי את עצמי עם הצריף. אותי הם ניסו להרוס, אבל לי לא היה עץ שקד שיסתיר אותי בתפרחתו ולא הייתה לי ברירה אחרת, אז שרדתי.
גם אני נעלבתי עם הצריף למרות שאצלנו לא הייתה לינה משותפת רק חינוך משותף ומלחיץ. אבל היה גם בית ומשפחה בתוך הלחץ החברתי. ובו היה מפלט. ובכל זאת הזדהיתי עם הצריף וגם עם התרד שעמוס לא רצה להשקות.
עכביש, תודה. אני עוד באקונצ'י שהפך את הזין שלו לדמות נבדלת http://wp.me/pSKif-e1l (לגלול עד סעיף 3)
דודו, שברת לי את הלב עם התגובה הזאת.
מרית יקרה
תודה על הפוסט המאיר והמעשיר והסיפור כל כך יפה. ומרגש!! לא הכרתי אותו.
תמיד אהבתי ליצנים אבל בן זוגי אמר לי שהוא תמעד פחד מהם בילדותו וגם לאח שלו היו חלומות שליצנים רודפים אחריו. תהיתי למה ומאיפה זה בא…
ברכות אביביות לחג מטוקיו
קרן
שלום קרן!
פגשתי פעם בחור שסיפר לי שבילדותו ראה קרקס (שהסתבר שגם אני ראיתי באותה עת) והוא נבהל ופרץ בבכי כי הייתה לו הרגשה שגזלו למופיעים (רובוט וגם חיות) את הרצון העצמי שלהם. נזכרתי בזה כששאלת לגבי הליצנים של בן זוגך ואחיו. אני נבוכה בדרך כלל מליצנים כי נראה לי שהם מגחיכים את עצמם, מבטלים את עצמם, מעליבים את עצמם: הנסיון להצחיק בכל מחיר הוא לפעמים עצוב בעיקר. מי שבאמת מצחיק מבפנים לא בהכרח מתחפש לליצן. הליצן בספור הוא בובה מואנשת כמו הדב בשירים של מרים ילן שטקליס וזה משהו אחר.
להתראות
אלישבע
טוב, נכנסתי שוב לרשימת הליצנים שערכת ונזכרתי שיש גם ליצנים מפחידים…זיכרון סלקטיבי זה סוג של מנגנון הגנה:))
קרן, אלישבע, הליצנים התגלגלו לקרקס רק כשמוסד ליצני החצר נחלש ונכחד. במקור תפקידם לא היה להצחיק ולבדר, אלא לחשוב מחוץ לקופסא, עיסוק מסוכן מאד בשעתו. רובם היו אנשים נבונים ושאפתנים שבחרו בליצנות כדי להשפיע מבלי שראשם ייערף. ובמובן הזה הליצן של אילנה הוא לגמרי ליצן ולא בובה שהיא במקרה ליצן. ועל עניין הליצנים המפחידים עוד לא גמרתי לחשוב.
אני מקבלת אותו כליצן חצר! באמת אין קשר בינו ובן קרקס. האסוסיאציה שלי באה בגלל הפחד שהפתיע אותי אז וכנראה גם את קרן.
אלישבע
מרית, נכון. שוטי הכפר תמיד העזו לומר את האמת באופן ישיר. זה בעצם היה התפקיד שלהם …ובקשר לליצנים המפחידים, שאלתי את בן זוגי והוא ענה שכל האיפור על הפנים שלהם פשוט הפחיד אותו, כילד. וכשלמדתי על הבופונים, אז גם הם סוג של ליצנים , עם כל זה שיש בהם משהו שנוגע ללב, זה גם קצת הפחיד והרתיע. אלישבע, תודה גם לך:))