עשר הערות שוליים של מרית בן ישראל (כלומר שלי) לראיון שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.
מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג, מוטב שיפסח על הפוסט הזה.
*
[1]
הערות שוליים תמיד קוטעות את הזרימה הנהדרת של הטקסט, כל שכן ההערות הבאות, שלא הוזמנו על ידי רוני או על ידי איזו סמכות אחרת. הן לא הכרחיות להבנת הנקרא ולפעמים הן אפילו מטעות אם כי לא בכוונה. ובקיצור, אתם לגמרי פטורים מקריאתן, אני אפילו סומכת על כך במידה מסוימת. זה חלק מן הקסם בשבילי, החופש הזה שמקנה הנידחות. הערות השוליים נמצאות מתחת לרדאר של כולם. הן "התולעת שמתחת לרצפה" כפי שאמר פעם אמן הגוף ויטו אקונצ'י על עצמו. אקונצ'י דיבר על Seedbed עבודה מכוננת מ1972 שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן ללא הרף כשהוא מפנטז על הצופים שמהלכים מעל לראשו. כתבתי על זה כאן פעם, ושועי רז ציטט בתגובה שיר של מומוס שנפתח ב:
God is a tender pervert and the angels are voyeurs
Watching us forever, their vision never blurs
מה שמחזיר אותי לנושא הגיליון: כשהוזמנתי לתרום את חלקי ל"דיאלוג עם אלוהים" גיליתי שאני לא מדברת איתו; אני כועסת עליו כדמות אב אולטימטיבית (הוא לא יחליט עלי, כמו שאומרים הילדים), אהבתו האינסופית מחניקה אותי, אני משתעממת מחוסר הצורה שלו ונוטרת לו על הגחמנות, האדישות, הרעב המשונה להערצה, הדברים שנעשים בשמו. אני חושדת בו שהוא נוכל כמו הקוסם מארץ עוץ, אם הוא בכלל קיים; אני מאמינה ולא מאמינה, כמו בני הקטן ששאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. כששאלתי בפליאה למה להרוג חלק מאלוהים, הוא ענה שזה חומר טוב לשיקויים…
לא רציתי להיות הפיה הרעה של הגיליון, שגם כשמזמינים אותה היא באה לקלל ולקלקל, וכבר החלטתי להימנע, ואז רוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים ושוב נזכרתי בויטו אקונצ'י; לפני שהוא היה אמן גוף הוא היה משורר, ויום אחד הוא גילה שהדף הוא מרחב והמילים הם אמצעי תחבורה: הן מובילות את הכותב ואת הקורא על פני הדף. בעקבות הגילוי הזה הוא ירד מן הדף אל הרחוב אבל הרגיש קצת אבוד במציאות, הוא לא ידע לאן לפנות, ולכן הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת: הוא עשה עבודה בשם Following Piece שבה עקב אחרי אנשים: כל יום בחר מישהו ברחוב ועקב אחריו עד שנעלם בכניסה פרטית.
ופתאום עלה בדעתי שגם אני יכולה להיות טפיל על הטקסט של רוני, כלומר לכתוב הערות שוליים; האם תיאטרון הבובות כולו אינו הערת שוליים לאנושות? בִּקשתי רשות כמובן, אני טפיל מנומס, כתבתי לה שאני חוששת לפלוש. והיא השיבה מיד: "הפולש הזנב אל הכלב?" ואחר כך חשבתי שלצורה הזאת של טקסט עם הערות יש גם שורשים דתיים, דף גמרא למשל, שהיה המודל של רוני ושלי כשכתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (בצד אנציקלופדיה תרבות המיתולוגית, שהיתה המודל החילוני, למען הגילוי הנאות). כלומר: טקסט עיקרי וטקסט משני שמשרת אותו, וגם להפך; חופר מתוכו מנהרה למקום אחר לגמרי. כי ככה זה עם הערות שוליים, לחופש נולדו, וגם לאקלקטיות; הן לא מחוייבות לאף אחד, אפילו לא זו לזו.
.
[2]
בחפץ לב מספרת רוני איך גילתה לראשונה את קסם תיאטרון הבובות; לא בהצגות הרעשניות של קייטנות הקיץ אלא דווקא בבית הכנסת:
ארון הקודש למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים.
.
[3]
כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמים כולה היתה מוזחת הצִדה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמים."
רגע שמיימי של תיאטרון בובות נוצרי מתוך ירושלים, הרומן הנפלא של סלמה לגרלף.
.
[4]
הרעיון הראשוני להקמת 'טנק מבצעים' הועלה … מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהקרבות עדיין לא תמו, והרבי מליובאוויטש קרא לחסידיו לצאת ל'מבצעים' של הפצת יהדות ולעורר יהודים להנחת תפילין … והדלקת נרות שבת, מבצע שגם הוא נשא קונוטציה 'צבאית' תחת ראשי התיבות נש"ק – נרות שבת קודש. … הרבי מחב"ד … התבטא כי אלו הם ה'טנקים' של צד הקדושה. כשראשי התיבות טנ"ק הם טהרות, נזיקין, קדשים, והם יהוו את חוד החנית במלחמה נגד ההתבוללות. בהזדמנות נוספת התבטא האדמו"ר … [ש]מכיוון שכל דבר שבגשמיות משתלשל מרוחניות, ומכיוון שבמאה האחרונה נעשה שימוש בצבא הגשמי להשתמש בכלי זה, לכן כיום גם ברוחניות יש צורך בטנקים. … [היום] נעשה בהם שימוש בארגון כינוסי ילדים במסגרת תנועת הנוער צבאות השם.
מתוך הערך "טנק המבצעים של חב"ד", בויקיפדיה [בחזרה לראיון]
[5]
מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?
.
[6]
הרבה מן הקסם של הראיון נמצא במתח בין הקונקרטיות הכמעט נאיבית ומכנית של השאלות לבין תיבת התהודה הרוחנית שלהן. המנגנון הזה קיים גם במדרש. קחו למשל (דוגמא אקראית) את "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"; למה? בגלל המהירות הלא אחידה של התפילות: התפילות הטהורות הן קלות וזריזות ואילו האחרות כבדות ומסורבלות, ויוצא שבכל שעה של היום והלילה מתדפקת איזו תפילה על דלתו, ואיך יישן?
.
[7]
בנצרות, מסמלים חלונות הוויטראז' של הכנסייה את הריונה של הבתולה: כשם שהאור (המזוהה עם רוח הקודש) חודר דרכם מבלי לנפץ את הזגוגית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.
.
[8]
אני מבינה; בחפץ לב מספרת רוני על יוסף, בובה שאיתה היא מופיעה במשך שנים רבות, לא בהצגה קבועה, אלא במין שיחה מול-ועִם קהל: "לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)." ובמקום אחר אנחנו מדברות על הצגה שנעשתה על פי "ההילה" של קארל צ'אפק:
בקטע מסוים בהצגה, הבובה ליטפה את ראשו של אדוארדו המפעיל. ובאותו רגע, הוא מספר, באמת הרגיש חלש ומנוחם על ידי הבובה… איך אפשר? הרי הוא עצמו הפעיל אותה. מה, הוא ניחם את עצמו? כן… דרך הבובה הוא התחבר אל החמלה שבתוכו, הוא התבונן בדברים ממרחק המאפשר סליחה ונחמה. המפעיל אמנם שולט בבובה, אבל גם הבובה משפיעה על המפעיל. גם המפעיל מופעל…
.
[9]
כעס? מה שמרעיש אותי בראיון, הוא שהחתרנות ועזות המצח (הלא קטנה) של המראיינת אינן ניזונות מכעס, אלא יותר מסקרנות. יש לזה אפקט משונה; זה מנטרל גם את הכעס שלי לרגע ומאפשר לי להציץ אל מרחב לא מוכר. חתרנות מתוך חופש? זו קרקע בתולה. אני עדיין לא קולטת את מלוא ההשלכות. מסתבר שרוני היא לא רק הנשׂא של הדיאלוג העקיף שלי עם אלוהים אלא הנמען האמיתי בשיחה הזאת.
.
.
[10]
רוני היקרה,
בהערה הקודמת גיליתי שאת לא רק המצע לטפילותי, או לחילופין – שליחת-הדיאלוג שלי עם אלוהים (בסגנון "תגידי לצ'ילבה שלי שכך וכך"), אלא הנמען הראשי. אז החלטתי לכתוב לך מכתב ואני מקווה שיהיה בו גם מן הפיצוי על שתיקתו של המרואיין שלך. רציתי לומר לך שסוף הראיון הוא ממש סקופ עיתונאי. הוא הזכיר לי את הדיאלוג שלך עם יוסף (הבובה) בפרק השביעי של חפץ לב, דיאלוג שאפשר לכנות אותו "נבואי", בדיעבד. בפרק הזה אנחנו מציגות בקצרה את תפקידיו החדשים של המפעיל שעליהם נדבר בהמשך, ואז יוסף מתערב.
יוסף: ולבסוף נדבר על המפעיל המופעל על ידי בובה.
רוני: מה פתאום יוסף, על זה לא נדבר. אין דבר כזה!
יוסף: חכי ותראי.
אבל מכיוון שאנחנו לא לבד – ואני לא מתכוונת להשגחה האלוהית הפעם – אלא לסיכוי שמישהו מהקוראים בכל זאת ירד איתנו למרתף של ההערות, ולמקרה שאינו מכיר את יוסף כדאי שאגיד עליו כמה מילים. ובכן, יוסף (במלעיל) הוא בובה שמלווה את רוני במשך שנים רבות. המופע שלהם הוא לא ממש הצגה, אלא סדרת שיחות. הראיון עם אלוהים, הוא מבחינות רבות ההמשך המפתיע וגם המתבקש של השיחות ההן עם יוסף. על מה הם מדברים? על יוסף כמובן; כמו אלוהים, גם יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, שהעולם זה הוא. אבל יוסף הוא בסך הכל בובת תיאטרון, בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה ומחיה. מה זה בעצם להיות בובה? בדרך כלל חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל יוסף הוא בובה שהיא בובה; כל עולמו נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.
ובכן רוני יקירתי, כך פחות או יותר, הסברת את יוסף במשך השנים. אבל עכשיו אני מגלה ששיטית בנו; יוסף הוא לא בובה אלא בן אנוש. ואני לא מתכוונת חלילה, שכמו פינוקיו הוא הפך לילד אמיתי. אני חושבת שאת עשית כאן תעלול נוסח היינריך פון קלייסט שאותו הזכרת קודם במהלך הראיון. קלייסט כתב מסה שדנה בהיבטים הכי פיסיים-עד-פיסיקליים של תיאטרון המריונטות, אבל רק לכאורה, כי הבובות של קלייסט מתגלות בסופו של דבר כמשל, דרך מבריקה ומקורית לדון במצבו של האדם. ואילו את יצרת את יוסף כדי לומר משהו על עצמך.
לשיחות שלך עם יוסף יש מין תבנית קבועה שבה הוויכוח ביניכם צובר תנופה עד שהוא מתהפך לגמרי בשורה תחתונה המפתיעה, שמתגלה בדיעבד גם כבלתי נמנעת. וזה מה שקרה לך גם פה, אני חושבת; שכנעת ושכנעת את אלוהים להיות הבובה שלך ותוך כדי כך הבנת מי פה הבובה. ובכל זאת את מבקשת שיופיע איתך. ולו כמפעיל.
ובעצם, התפילה הזאת שאומרים בבוקר: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים – יכלה להיות גם תפילתה של בובת התיאטרון הכנועה למפעילהּ.
פתאום בסוף הראיון הבנתי שאין רוני ויוסף. יש רק רוני, פעמיים רוני; גם יוסף הוא רוני, שמתריסה נגד המגבלות שלה ומתחצפת למפעיל, כי איך זה יכול להיות שיש לה מפעיל, שהיא חומר ביד היוצר? יוסף הוא רוני המורדת שרוצה להפעיל את המפעיל. ורציתי להגיד לך שזה רגע עצוב בשבילי, הרגע שבו את מכירה במגבלות שלך ומזמינה את המפעיל להציג איתך בהכנעה ובלב רועד.
*
על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן קוראת שפוך חמתך בליל הסדר?)
*
מרית,
כפי שכבר הגבתי
מדהים ומקסים,
תודה;
מרית קרובתי, הטקסט של רוני הוא לא חתרני בעיניי (לא הייתי מודד אותו בשום קונוונציה פוליטית או דתית); הוא טקסט קיומי משחרר. הוא משחרר בובות מחבליהם, משחרר אנשים מתפישות אוטומטיות של משמעת, הוא גם משחרר את אלהים מחליפתו הטרנסצנדנטית (סוף סוף יש עם מי לדבר). זה הרגע שבו קריאת "שמע" כבר אינה משמעת, אלא קריאה למשמעות. ויותר מכל, זה טקסט מצחיק נורא עם דמעה בזווית העין, שעוזר קצת לשחרר את מועקת המיסטר פאנץ' של ההיסטוריה.
הטקסט הוא כן חתרני באופן שבו את קוראת אותו כי אפ הבנתי אותך– מול רוני (יוסף ואלוהים) עומדים המוני דתיים ברחבי העולם הדוגלים בכך שאין עוד מלבדו, יש רק אלהים, אין עולם, אין אדם, אין גם ממש בחירה חופשית, וכל דבר קיים ונע בחסד האלוה לבדו, כמו שנכתב בפיוט לערב יום הכיפורים "כי הנה כחומר ביד היוצר ברצונו מאריך וברצונו מקצר" (האל כבובנאי היחיד); על פי קריאתך את רוני, האדם "ברצונו מאריך ברצונו מקצר" (האדם כבובונאי שאין עוד מלבדו, כלומר בקירבו שוכן הדמיון שהוא צייר גדול) (-:
עודד, תודה, משמח!
שועיקי, קיומי משחרר ומצחיק לגמרי, רק בקשר לדמעה אני לא בטוחה שהיא הגיעה לזווית העין… ולא נראה לי שמישהו בעולם מלבדך היה גורם לי לכתוב על אלוהים, גם אם זה יצא קצת הפוך ואפל. אני באמת מודה לך. גם על "אלוהים, סטרפטיז" שעוד יעלה פה.
אני מקווה. אם היה בי עוז הייתי כותב לו כמה הערות שוליים, אלא מה, את מכירה אותי קשה יהיה לסכור את הסכר, וגם אפשר שאפגום לחבר וידיד בכמה מחידושיו בספר שעתיד לראות אור במהלך השנים הבאות ובו כמה תימות מרכזיות של אלהות ועירום.
אגב אני צריך פעם שיחה איתך ועם רוני על קבלת האר"י, יש בה יסוד עז של תיאטרון בובות, לא רק של הגוף אלא של כל צד וצד מחייו הפנימיים של האדם. גם אצל הרמב"ן לפניו מסתמא כי ההישג הגדול ביותר הוא להיעשות כלי שרת מוחלט של הרצון האלוהי. בהתאם לתיאטרון הבובות הפילוסופי, הייתי רוצה לעשות תיאטרון צלליות מתורת הפרצופים של האר"י (כולי דיבורים).
איך לומר…? אני בעננים. נהניתי, התרגשתי ובהחלט היתה דמעה בזווית העין. בקרוב גם אתם תחושו אותה.
(בעצת הפסיכולוגית שלי אני אומרת שאינני מתחרטת על דבר. צריך להביט קדימה. השמים הם הזבול.
עם זאת אני מוכרחה לומר שטרם קרעתי את כל החוטים שמחברים ביני לבין המין האנושי. נותרו עוד כמה סנטימנטים)
אלהים, גם אתה קורא את "עיר האושר"? חשבתי שאתה רק בענייני ספרות של חוקים ומשפטים…
בכל אופן, רציתי לספר לך ולרוני שכבר בתחילת המאה הארבע עשרה היה פרשן יהודי ספרדי
שתיאר את מעמד הר סיני כסוג של תיאטרון בובות ענקי (או מיצג פירוטכני) שערך משה לבני ישראל, כדי שיסכימו לקבל את התורה. כלומר לדעת אותו פרשן משה השיג את חוקי התורה בכח תבונתו. עם זאת, הוא הבין שכדי שהעם יסכים לקבל אותם הוא יצטרך קצת ברקים, הרבה רעמים, המון עשן וערפל, וקול שמדבר מתוך החשכה [כשחושבים על זה זה קצת מזכיר את ההצגה על "הפירט הנורא קפטן רוברטס" בסרט "הנסיכה הקסומה" כשווסלי, פזיק הענק, ואיניגו מונטויה מפחידים את ההמון כדי להצליח ולהיכנס לטירה ולהציל את הנסיכה באטרקאפ].
סיכמת את זה יפה, בני. הסחת דעת. זה מה שהורים תמיד עשו כדי שהילדים יבלעו את התרופה המרה. והרי לך העולם והאמנות על רגל אחת (למה יש לי רק רגל אחת? בוא ואספר לך איך זה קרה. יום שישי אחד הסתובבתי בירושלים. פתאום – צפירה. מיד נעמדתי בדום מתוח. כשעשתונותיי שבו אליי מיהרתי לתפוס מחסה אבל זה היה חסר סיכוי, השבת נחתה עליי כמו פגז תועה. ומאז יש לי רגל אחת והרבה רסיסים לאוסף)
שועיקי, לא, צריך להיזהר עם חידושים של אחרים… אבל במבט מלמעלה גם התגובות הן הערות שוליים שמשתלשלות להן מתחת לטקסט…
ו"תיאטרון צלליות מתורת הפרצופים של האר"י" – בלי לדעת שום דבר נוסף זה כבר נשמע מקסים.
אלוהים, אני חושדת שאתה מתחזה. לא זוכרת שהמקורי גרם לי לחייך.
שועי ב', מעמד הר סיני כתיאטרון בובות? זה נשמע יותר כמו מופע אור-קולי.
מרית, בעיר האושר כמו בעיר האושר. חן חן.
שועי, אם כבר מדברים על איברים ובובות, יש קטע בזוהר שמתאר איך לאחר מותו מתייצבים איבריו של האדם אחד אחד ומציגים, כל אחד בתורו, את מעשיו/מעשיהם. קטע מופתי של בובות שגוזרות לעצמן את החוטים ומתייצבות מול המפעיל שלהן.
התגעגעתי אז באתי!
מרית, תראי, אולי אנחנו פנץ' וג'ודי? (בואי נריב מי זה מי)
עכשיו אני רוצה לכתוב ואני לא יודעת איפה – בפוסט שלך או בפוסט שלי?
רגע, אני עוברת לשם. תיכף אחזור.
שועי, כמו שכבר אמרתי לך, אבל לא יזיק שוב, ההכרה שלך היתה כל כך משמעותית עבורי… אשמח לכל מפגש בעניין אלהים או בכלל. לגבי מעמד הר סיני – אני לא בטוחה שזה היה תיאטרון בובות או אפילו פירוטכניקה למרות שעל פניו זה נשמע הכי מתבקש. להרגשתי מדובר במופע של מוסיקה צרופה.
ומרית, אני כבר לא מרגישה את הסיבוך שהרגשתי כשקראתי את ההערות שלך בפעם הראשונה. עד זה שיוסף ואני זה בעצם שני אני, אני קולטת. וגם אני.
אבל בטח שלא התכוונתי במודע שאני מזמינה את המפעיל שלי. בטח לא בהכנעה. בעצם אף רגע לא חשבתי שאלהים מפעיל אותי. מנפיש כן, במובן של תפילת הבוקר שציטטת, שאני כל כך מחוברת אליה. אבל כשכתבתי אליו ראיתי אותו מולי, לא מפעיל אותי. אולי יש שם נתק שאני לא מצליחה עדיין להרגיש…….. אבל מה שברור לי זה מה שכתבתי בפוסט "שלי" – שפתאום לא רציתי להיות לבד.
ואני יודעת שזו בעייה תיאולוגית ביחס לכל מה שפיתחתי קודם. אבל אני לא מצליחה למצוא את ההגיון שלי. הוא אבד, או שאף פעם לא התפתח.
אולי מהשיחה כאן אבין משהו חדש או מחדש….
רוני יקרה, קודם כל ברי לי שהמלים היו בובותייך עוד הרבה לפני שזכיתי לקרוא את הטקסט הזה. כשבן אדם הוא אמן בלב הוא הופך ברגע גם לאמן-כתיבה (זה סך הכל מדיום), זאת הסיבה שאני חושב שסדנאות הכתיבה המצויות כל-כך לא מכשירות אמני כתיבה, אלא אומני (בעלי מלאכה)- כתיבה וזה בכלל לא אותו דבר.
בחיי, אין לי יכולת להגיד אפילו מקצת שבחי הראיון שלך עם אלהים וכמה שהוא נגע לי בכמה צמתים של מחשבות ורגשות שמלווים אותי ביום-יום. אני לא יכול לראות בעצמי מאמין-דתי. עם זאת, יש מושג אינדיאני "במבדי" מישהו שחי נוכח האלהוּת, שלא יכול לתאר לו את חייו אחרת, בלי שזה כרוך בדת או אמונה. זה ניבט אצלי בכל מבט ומחשבה ורגש, לפעמים זה משמח, לפעמים מדכדך עמוקות.
אלהים, היזהר, אני חושב שפול גוגן מחפש אותך, הוא כותב ב"פרא מתורבת" שלדעתו לא צריך להחטיף לכנסייה דווקא, אבל לאלוהים חייבים לדפוק מכות…(-:
ואני לא זוכר קטע כזה בזוהר, תוכל אולי לרענן את זיכרוני (או לפחות לתת כיוון)? תוכל לשאול
את פי הרשב"י. לפי ס' הזהר (לא יודע אם ס' הזהר צודק) הוא נמצא אצלך בישיבה.
איי איי איי שועי, פסה אמונה מן הארץ. נו טוף 🙂
הקטע הנ"ל נמצא בזהר, פרשת שופטים, על סמך הפסוק "לא יקום עד אחד באיש לעל עוון ולכל חטאת… על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר".
והזהר מפרש: "מי מעיד על האדם – קירות ביתו, ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידין עליו". וכאן הוא נעזר בסיפור של חזקיהו המלך אשר חלה במחלה אנושה והודיעו לו שסופו קרב, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר". חז"ל פירשו שבאותו רגע הוא עמד למשפט בפני הערכאות השמימיות כמו ביום המיתה, ותפילתו התקבלה (נוספו לו 15 שנות חיים). חז"ל פירשו כך את רגע המשפט – ה'קיר' אלה קירות ליבו. ומי הם אנשי ביתו? אלה רמ"ח איבריו. אלה לטענת הזהר העדים שמעידים על האדם כאשר הוא עומד למשפט על חייו, הרמ"ח והשס"ה, וגם "עין רואה ואוזן שומעת".
אגב, אני מתפטרת. זה בגלל שדיברתם אליי כל הזמן בלשון זכר (גם לאלהים יש רגישויות מגדריות). חוצמזה, נעה ידלין עושה את זה פי אלף יותר טוב ממני:
http://www.text.org.il/index.php?book=0501121
(אני ממליצה בחום על התשובה לשאלה, "אלוהים, האם אתה הומוסקסואל?")
(פרשת שופטים בספר דברים)
אלהים, אני הולך לבקר בזוהר דפוס וילנה חלק ג', תודה.
משאיר לך פה קטע שאולי יימצא חן בעינייך מתוך קול קורא פרנקסיטי מפראג של ראשית המאה התשע עשרה הנקרא "דבר מה אל המין הנשי" (ההדירה ותרגמה לעברית מגרמנית פרופ' עדה רפופרט אלברט) וכך הוא נפתח:
"ירמיהו [הנביא] אמר את הפסוק שלהלן על דבר שיתרחש בעתיד: עד מתי תעלימי פנייך ותסתתרי, את הבת הסובלת? ה' עשה בעולם דבר חדש, הנקבה תסובב את הגבר– אז העלמה תסובב את העלם!מה פשר הדבר? מהי הבשורה הטובה הזו? איך תשפיע על גאולת העולם? מה הן תוצאותיה הברוכות של הכרזה כה חשובה? האם ברא ה' דבר חדש בעולם? זה דבר גדול מאוד, ראשית כל הטוב שבעולם ובלעדיו אי אפשר. כידוע לכם, היטב, השכינה בהתגלמותה האישית, אשר מעתה והלאה מוטב לקרוא לה הבתולה הקדושה היא השער לה' ולכל האוצרות האלוהיים כל הכח לה' נמצא בה; כל הנראה לעין הניכר והנגלה בעולם יתגלה באמצעותה; היא בצעד הראשון והשער".
נו, אני שואל אותך אלהים, פסו אמונים מן הארץ?!
אלוהים, יוסל רקובר כרגע טלפן. הוא שואל מתי סוף סוף יגיע התור שלו למענה אלוהי. מסרתי לו לבוא לקרוא כאן. זה הסיכוי הטוב ביותר שלו, אני חושב.
שועי, ברשותך אני רוצה לחזור לקטע הזהרי. אני זוכרת שהוא עורר בי צמרמורת למשך זמן. כי בעצם זה ש"אנשי ביתו" מעידים על האדם, הם הופכים להיות האוייבים שלו. מכאן קצרה הדרך להבין את "אוייבי איש אנשי ביתו" התלמודי כאיברי גופו. וזה לא בעקבתא דמשיחא, אחרית הימים, כלשון המסכת, אלא מאז ומעולם. האיברים הם לא רק סוכנים רדומים שמחכים למילת קוד כדי להקיץ ולספר את כל הידוע להם, הם לא רק צופה אובייקטיבי, סרט הקלטה מכאני – הם עצמם הפח היקוש, המלכודת. הגוף הוא האוייב (וכמובן שהאישה היא אם כך מלכודת כפולה ומכופלת – היא כולה מלכודת בדמות גוף שלם חיצוני, והיא מעוררת את איבריו של האדם עצמו לקום נגדו)
יש סיפור חסידי שמבטא את זה מצוין, על שני אנשים שנידונו למוות על ידי המלך. לאחר תחנונים הוא הסכים לחון אותם, אם יצליחו לעבור על חבל שמתוח על פני תהום. אחד מהם צלח את התהום ועבר לצד השני. קרא אליו השני, אחי, איך עברת? והוא השיב: בכל פעם שנטה גופי לצד האחד, נטיתי אני לצד השני…
לא רק שהגוף מכשיל אותך ללא הרף, אתה נדרש לנתק ממנו את ה'אני' בכל עת, אף שהוא הדבר הקרוב אליך ביותר עד שהוא מגדיר את זהותך באופן לא מודע כמעט. אלהים הוא לא רק זה שמציץ בך "מלמעלה". הוא נוכָח בך ונוכֵח בתוכך באמצעות כלי הריגול המשוכללים שלו, והמלחמה שלך היא מול האוייב המתוחכם ביותר.
טוב, נו. אני כבדה.
אבל אם אני אלהים, למה אני כבדה? ואם אני כבדה…
🙂
(* והאם הערות שוליים הן הערות שוליות?)
אלהים לשעבר, משתמשת אנונימית (אם הבנתי נכון את אותה אחת).
ראשית התורה מצווה: כבדת אביך ואת אימך שזה תירוץ מצוין דווקא לא להיות כבדה (-:
הזכרת לי קטע מתוך פרי עץ חיים אוסף המסורות שאסף ר' מאיר פאפרש מגורי האר"י ואליבא דמורם על קיום המצוות. והנה מתבהר משם כי טעם עבדות מצריים היתה אליבא דהאר"י תיקון על הוצאת זרע לשווא של אדם הראשון. ישנו גם סיפור על כך שהאר"י רצה לקחת לביתו בחור צעיר
ומעמיק ולהשיאו לביתו הצעירה אלא שאז ראה כי הלה ראה קרי, ואז שילחו מביתו ללא כלום. עכשיו נכון כי במסורת הזהרית שפיכת זרע לשווא פירושה אבדן חיי העולם הבא– אך אין לי ספק שמישהו לקח כאן את המערכת צעד גדול הלאה [בתורה, אמנם מרחיקים אותך מן המחנה לזמן קצוב על כך, אבל ניכר כי מדובר במעשה כמעט נורמטיבי). וכך אותו מיסטיקון צמחוני (האר"י) שמרחם על כל בעל חי וצמח היה בד בבד קנא וטהרן שקירב או הרחיק מעליו אנשים משום שגופם הוציא (בשוגג או שלא בשוגג) שכבת זרע בשלב כלשהו של חייהם.
עוד דבר, הוציאו מכרז? (-:
רוני, שועי, אלוהים בדימוס, סליחה שנשמטתי, הקיבול התיאולוגי שלי הוא די מוגבל וגם האיברים איכשהו טבולים בו. אז פשוט עברתי לצד הקהל.
המושג הזה, שפיכת זרע, תמיד מזכיר לי את המן (לא הרשע! האוכל השמימי הזה, במדבר)…
מה לעשות, זה הטקסט בעצמו: "והוא כזרע גד לבן…"
ואז אלהים מסתמן פתאום בדמיון בדמותו של השיווה לינגאם… (זה לא אני! זה הטקסט!)
ואיך האר"י ידע שאדם הראשון…?
(. .)
I
O
אלוהים בדימוס, את כמו הליצן של רש"י. זה מקסים.
דימוסית (-: פתאום חשבתי על פלוטינוס שביסוד האמנציה (ההאצלה) של העולמות מן האחד עומד אצלו תהליך בלתי רצוני, גודש באחד, שהתפרץ מתוכו החוצה ויצר את הייררכיית הנאצלים כולה. גם אצל האר"י אגב, נסיון ההאצלה הראשון ממצחו של אדם קדמון יוצר קטסטרופה בקנה מידה שכל הדורות הומים לתקן (=על פי חז"ל מקורו של הזרע הוא במוח ומשם הוא יורד דרך עמוד השדרה לאשכים ולצינור הזרע). תודה שגרמת לי לחשוב על זה (בעצם, איני בטוח).
כמו שמרית רמזה, אני מעדיף את אלוהים בקרקס, על פני אלוהים בדימוס; למעשה אני מעדיף את אלוהים כליצן פורע חוק (את כל סברותינו) ולא כאריה בכלוב בגן החיות, המחויב לחוקי הגן, כפי שצירוהו למעשה מירב התיאולוגים והפילוסופים המונותיאיסטיים- מוניסטים.
ומרית, אני מזכיר לך שלפי איציק מאנגער, האיש עם הפוזמק השחור והפוזמק הלבן, הצוענים הם הכתב רש"י של הדרך (-:
כן, זה נפלא, אפילו יותר מהלורקה של "מחורש הזיתים הגיחו / הצוענים – חלום וברונזה".
מרית, הנה צוענים בצורת כתב רש"י אצל כריסטיאן רוהלפס (1921): http://shoeyraz.wordpress.com/2010/04/08
היתה גם תקופה שבה הצוענים כיהנו כבעלי התוספות של הדרך
אבל אז פרצה תקופה של רעב, ומאחר שהאסמים עמדו ריקים, הצוענים כילו את כל התוספות.
תודה מרית 🙂
וואו, שועי, הכתב-רש"י-של-הדרך ובכלל תפיסת האדם כ'אורח נטה ללון' מעלים בזכרוני תמונה מתוך ספר קומיקס אדיר של ניל גיימן ודייב מק'קן, "signal to noise". הוא מספר על במאי שמגלה שנותר לו זמן קצר לחיות, ותוך כדי כך מתכנן את סרט הבא – סרטו האחרון – על שנת 1000 לספירה, ועל תחושת קץ העולם שאחזה בכולם. הנה חלקים מתוכו (ודווקא את התמונה שרציתי לא מצאתי, על בני אדם שנודדים בשלג, והמצלמה מתרחקת מהם עוד ועוד עד שהם נדמים לאותיות על דף):
חוצמזה, אוגוסטינוס, בספר "וידויים" (אני קוראת אותו בימים אלה, ויש לו טעם של אינפוזיה), מגדיר את אלהים כ"זה אשר מושך אותי לחיק מחשבותיי העמוקות ביותר…"
אוגוסטינוס מהיפו, המניכאי שראה את האור?
עליו שר מייק בורשטיין: הי-הו-איפה היפו-היפו-היפו (זה אני היפופוטם/וקוראים לי גב' תם)
אחרי שגמרתי לשים גם את סנט-אוגוסטין ללעג ולקלס (מותר לי, אני ישוע באנגראם), צריך לזכור
שהרבה בזכותו נשארו יהודים חיים באירופה של ימי הביניים (הוא טען בספרו "עיר האלוהים" (Civitas Dei) שיש להשאיר את היהודים בחיים כדי שכל האומות ייראו את חרפתם; קצת עגום, אבל זה בכל זאת הותיר את היהודים במקומות רבים בחיים.
היפו-היפו-היפו…
התכוונתי לשיר הזה
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=628&wrkid=1099
קוראים לה גברת פם…
סליחה, כן, אבל אם כבר מייק בורשטיין, אז אני לגמרי בעניין של קונילמל. כי "אומרים שאני אינני אני – אז מי אני בכלל…?" (ובאמת מי?)
שימעי כילד מגמגם סבלתי מאוד מהסרט הזה…. מזה ומהמגמגם ב"דג ושמו וונדה". דווקא את המגמגם ב"בראיין כוכב עליון" מאוד אהבתי ומאוד צחקתי (זה שמחליף 99 ב-96 בגלל שהוא נתקע)– גילאים בהם לא קידמתי את פני הגמגום שלי בדרך כלל בהומור.
דבר אחר, דימוסית, לא כדאי לך להיות בדימוס, כדאי לך לאמץ את נהלי האקדמיה ולהכריז על עצמך כאלוהים אמריטוס… זה יימצא חן יותר בעיניי קוראים אריסטוטליים ורמבמיסטיי"ם שחשוב להם שהאלוהים יהיה משכיל (חוץ מזה הפנסיה הרבה יותר טובה ככה).
חוץ מזה, זה יפתח אופק חדש לגמריי, למושג "השכלה גבוהה".
לא כדאי גם להיות בדימוס כי בתור אלהים תוכלי לרהט את ירושלים מחדש; למשל, לשים בה ים,
ולהשיט גונדולות, כי זה הצליח בונציה. או להעביר את היהודים לטיבט ולהביא הנה לירושלים את הלאמות. הכי טוב, להפוך את ירושלים למצפה תת ימי (-:
זאת גם הזדמנות טובה לשנות כמה דברים. לתת לנשים לנהל את הדת. רבניות, כוהנות. לאסור על הגברים לשיר (במיוחד במשחקי כדורגל); תוכלי ליצור מעמד חדש של עַגוּנים; לכתוב מחדש את סיפור יציאת מצריים בהנהגת מרים או מושית.
שועי, בהתחלה רציתי להציע לבטל בכלל את התקן, אבל הבנתי שאלהים נעוץ עמוק בליבה של האנושות. כמו קוץ בליבה של בלנשליס. כמו חץ של קופידון שמרתיח את הדם.
ואז הבנתי שאתה האדם הנכון לאייש את המשרה. יש לך את רוחב היריעה הדרוש (לי אין מספיק אפילו כדי לכסות את עצמי בימים קרים). ואם יריעה, אל תחפש שותף לתפקיד – שניכם רק תמשכו זה לזה את שמיכת הרקיע. ואל תדאג בקשר למגדר: כל ההגדרות מתאפסות עם הכניסה לתפקיד.
כשתתחיל, יהיה לך חשק עצום לצחוק. אנא, התאפק. כל משב צחוק מכה פה גלים למשך 2000 שנה לפחות. ושלא תחשוב להתגרד, אפילו. גם אם האנושות תביא אותך עד בכי.
ואנא, חשוב על הילדוּת, ומה ניתן לעשות בעניינה.
את תלכי בשדה, אני לא מתאים. ממש לא מתאים. אי אפשר למצוא מישהו פחות מתאים ממני.
אני פרוץ לכל הרוחות, בוער וכלה כמו סיגריה, קצת נווד קצת תמהוני, המפוזר מכפר אז"ר. אני אפילו לא מאמין באלוהים (אני מקבל את אפשרותו יותר מאשר את ממשותו). קצת קשה להתנהל
כך אם אבחר לתפקיד.
את מזכירה לי שיש ספר אשכנזי מהמאה ה-12 בו אלהים מתואר כבחור ישיבה נאה, כלומר כמו
כל אחד מחברת-הלומדים של אז, אלא שאי אפשר לדעת מיהו מי (קצת מזכיר את מיתוס ל"ו הצדיקים הנסתרים אבל דווקא לא מדבר בצדיקים אלא באחד אלהינו).
והילדות, נו הילדות, לסיזיפוס היה את הסלע, לי יש חד אופן ואני דוהר עליו במדבריות הנגב בין נופי גמל.
עכשיו הבנתי מי זה פנץ' וג'ודי
והגיע באמת הזמן שמישהו יתרגם מחדש את "ירושלים" לפני שהוא יורד לתהום הנשייה. אחד הספרים החשובים שנכתבו אי פעם בספרות העולם, ודוגמה נהדרת לכוחו של אלוהים הפועל בעולם – גיבור הספר תמיד הולך בדרכי האלוהים ולא בדרכי בני האדם, למרות שאותם בני אדם דתיים אדוקים מאוד.
רונה, התרגום ההוא שהודפס מחדש (ראי לינק למעלה) עדיין מענג על אף כמה מילים משונות כמו איפרכיה וכוהן במקום כומר. אם כבר מתרגמים את סלמה לגרלף, שיתחילו עם הטרילוגיה הנהדרת שכתבה על הטבעת של משפחת לוונסקולד ושלא תורגמה מעולם.
וההליכה בדרכי האלוהים ב"ירושלים" אינה קשורה לדת זו או אחרת (אף שיש בספר כמה ערוצים של נוצריות עם מובלעות מאגיות פגניות קסומות) אלא לעשיית הדבר הנכון, הצודק וההגון, ללקיחת אחריות על משגים.
רוני…
אחרי שגמרתי להיעלב וכדרך הליצנים החלפתי דמע בצחוק (מים מתוקים אפשר להמליח, אבל האם מים מלוחים ימתקו? 🙂 ), שאלתי את עצמי – אז מי אני? פנץ' – או ג'ודי…?
ואז נזכרתי בסרט "יומנו של פקיד מדינה עירום", שבו ג'ון הארט מגלם את דמותו של קוונטין קריספ, סופר בריטי והומוסקסואל מוצהר. ב-1939 מתייצב קריספ בלשכת הגיוס, מול עיניהם הנדהמות של קציני הגיוס. לבסוף נשלח אליו קצין מבוגר, שמביט בו בעירוב של התנשאות, תדהמה וטוב לב מאולץ. הוא מנסה להוכיח אותו על התנהגותו המוחצנת: "האם אינך יודע שבתנ"ך כתוב 'זכר ונקבה ברא אותם?' " הוא שואל. וקריפס משיב לו מבט ומפטיר בשלווה, "זכר ונקבה ברא אותי…"
נו ברור, one man show, שניים שהם אחד, אחד אלהינו. אין צורך לבחור. החירות היא במקום בו אין בחירה..
החירות היא במקום בו אין בחירה?! נשמע כמו סיסמא עליזה של האח הגדול. אפילו אלוהים (או איזו דובר שלו) אמר הכל צפוי והרשות נתונה, לא?
זה בדיוק הקטע, מרית. זאת האשליה. דוקא במקום שכביכול כל האפשרויות קיימות שם אנחנו הכי עבדים. אבל צריך לעלות מדרגה כדי להבין את זה, ואני עכשיו בקרשים. לא מבינה מה שכתבתי. אולי שועי ואלהים יכולים להסביר לי את עצמי.
מרית, תיקון קטן, אמר מי שאמר: הכל צפוי והרשות השניה…. (מתוך: חמישה חומשי צפיה, הועדה הלאומית למידרוג, הקאנון החדש של ספרי הקודש)
למשל, פעם הלך אלוהים (לא את דימוסית, לא את) לאודישן בדה-ווייס התחיל עם "אנוכי ה' אלהיך" ואף מנטור לא הסתובב (זה לא עניין אותם). בסוף הוא הלך הביתה עם הזנב המטפיסי מקופל בין הרגליים. על זה נאמר בספר דברים "קול גדול ולא יסף" (-:
רוני, דווקא אצל ספינוזה הכל הכרחי לגמריי, בחירתו של האדם מתבטאת בבחירתו לדבוק בדרך של התבונה הרציונלית, להמעיט את השפעת הריגשות המטלטלות אותו, מעוותות את כח השיפוט שלו ומונעות אותו מלפעול, ולהגביר את מקום השיפוט התבוני, המאפשר, כך אליבא דספינוזה, מהאדם להיות יותר ויותר פעיל, ועל כן להיות גם יותר שבע רצון ומאושר.
לא בטוח שהצדק עם ספינוזה, כל שיטתו הפילוסופית והאתית היא היפותיזה מדהימה למדיי, אולם היא מנכרת את האדם מריגשותיו. על פי שפינוזה על האדם להתעלות מעל רגשותיו; הן בסופו של דבר גורמות לאדם לאחוז בסברות, דמיונות, ואמונות טפילות– אחד הדברים שאני לומד אט-אט הוא שהרגשות הן המקור להרבה מאוד פעולות-אוטומטיות שאני עושה (אני חושב שאני בוחר, למעשה זה קיבעון), וכי יש המון עבודה לעשות בתוך הרגשות עצמם, כדי לפרק מבנים שנתקבעו, כדי להחליט מה טוב לי כעת ועל מה יש לוותר. הקפיצה שביצע שפינוזה מעל הרגשות היא צעד (עם כל אהבתי לספינוזה) מוגזם למדיי, כי האדם הוא הרבה יותר מאשר כושר אנליטי יוצא דופן,
או אפשרות להגיע לפיתרון מהיר של משוואות מתמטיות.
הו 🙂
הרי זה ויכוח אינסופי… אני לא מחדשת דבר, אבל אם הכל צפוי (ונניח שהעולם הוא מעין מפה של אלהים, והזמנים הופכים למרחב, כלומר אותם מכשולים בלתי עבירים של אתמול ומחר – עינו של האלוה מדלגת מעליהם בקלילות כמו מבט-על ממטוס על הרים נישאים), ברור שאין בחירה. אבל התחושה של הבחירה קיימת, ואיתה אי אפשר להתווכח… כל עוד הזמנים חסומים בפנינו, תחושת הבחירה היא מוחשית לגמרי ובמציאות שלנו – אמיתית.
ובמובן מסוים, הכל תחושה – עושר ועוני, כיעור ויופי, מצוקה ורווחה. אין בזה כדי לבטל אחריות חברתית על שום תופעה… רק כדי לומר שיש פער עצום בין חוץ לפנים. מבחוץ הכל ניתן למדידה על סקאלה שנמתחת בין שני קטבים, עם ערכים ברורים ביניהם. מבפנים אנחנו בלתי ניתנים למדידה, אינסופיים.
בדימוס, יפה אמרת.
אכן, וגם שועי, דברך על הרגש מדבר אלי מאוד. אנחנו מדברים כאילו הכל על אותה רמה ואותו מישור וכך נוצרות המון טעויות. ומרית, אני לא מתכוונת להצדיק מה שאמרתי כי אני הרבה יותר מידי קונילמל בשביל להצדיק משהו שאמרתי אתמול.
דימוסית, זה לא רק ויכוח אינסופי, יש בזה אינסוף של חומרים כתובים (בנושא: Free Will) ועוד יותר אסכולות פילוסופיות גם בזמן העתיק וגם כיום. בהקשר יהודי (בא לי לכתוב דווקא על זה), הייתי אומר שאולי פרדוקסלית יוצרים קאנוניים רבניים ניסו להדגיש בדרך כלל את חופש הבחירה (למצער, גם אם הכל ידוע לבורא, לאדם ישנה למיטב הכרתו, חופש לבחור את דרכיו– זה נקרא דטרמניזם מותנה), עם זאת, מה שעולה ממשנתם של מקובלים כגון רמב"ן והאר"י הוא שזה הישג גדול להגיע לכך שהמצוות וכוונותיהן הפנימיות שולטות בכל מעשה האדם, עד שרצונו שלו בטל וכולו מסור לרצון הבורא (המצוות לדידם הן מניפיסטציה של הרצון האלהי). תר"ך האורות (קבלת האר"י) הקושרים בין גופו של האדם ובין המרום (כעין גוף אסטרלי) יוצרים כשחושבים על זה סוג של מריונטה הפועלת על חוטי אור, שהרצון האלהי מרקיד אותה ממעל (בזה ראו המקובלים אידיאל). בשנים האחרונות בהשפעת אנשי מדעי הטבע באוניברסיטאות בעולם הולכת ומתחזקת המגמה הדטרמיניסטית הפסימיסטית כאשר הנחת המבוקש היא שלאחר גורמי תורשה ודומיהם, יש לאדם מעט מאוד בחירה. כל פעם שאני שומע דברים כגון זה אני טורח לצטט את ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה ההומניסט הקדם-רנסאנסי, שבנאום על כבוד האדם, הביא מדברי פילוסוף פרסי בשם אוונטס, שאינו ידוע משום מקום אחר,לפיו סגולת האדם היא יכולת ההשתנות שלו, האפשרות שלו לטרנספורמציות, לזהויות רבות, היותו משתנה תמיד. אם זו אינה בחירה איני יודע בחירה מהי.
נהדר, נהדר , נהדר.
רוני מנסה לדובב דמות מיסטית ועצומה, בעצם המאמר היא מחפשת באלוהים את הבובה המופעלת בידי האדם.
שוּדדזל (השם שלך נשמע כמו כינוי של אלוהים שדעך), תודה רבה וברוך הבא.