1. הקדמה
במשך שבעה לילות רצופים ב2005, ביצעה מרינה אברמוביץ' חמישה מיצגים מיתולוגיים של אמנים משנות הששים והשבעים: ברוס נאומן, ויטו אקונצ'י, ואלי אקספורט, ג'ינה פיין, יוזף בויס, ועוד שניים מִשלהּ, אחד משנות השבעים ואחד חדש.
Seven easy pieces "שבע עבודות קלות", כך נקרא הפרוייקט במין קריצה לסרט ההוא, ובכלל בקריצה; אין שום דבר קל בעבודות האלה (בכל זאת, מרינה אברמוביץ'). כל מיצגי העבר כרוכים בסיבולת וכאב או שבירת טאבו לכל הפחות.
מתוך lips of thomas המיצג המשוחזר של מרינה אברמוביץ' עצמה, שבו ישבה על הבמה בעירום, שתתה כוס יין, אכלה קילו דבש, חרצה על בטנה כוכב באמצעות סכין גילוח, הצליפה בעצמה בשוט ושכבה על צלב עשוי קרח.
*
הנימוק
המניע הרשמי לפרוייקט (החסר-תקדים בתולדות המיצג) היה הדחף של אברמוביץ' לשמר את זכרון המיצגים שהשפיעו עליה. היא כמעט הרגישה שאין לה ברירה, זה התפקיד שלה לדאוג להיסטוריה. להחזיר עטרה ליושנה, בייחוד בימים אלה כשרעיונות של מיצגים חשובים מועתקים ללא קרדיט ואפילו מאומצים על ידי עולם האופנה והפרסום.
הגיוני, לא? כמעט מובן מאליו. אז זהו, שלא: העלאת מיצג קרובה יותר לכתיבת שיר מאשר לביצוע מחזה. הרעיון שמישהו ינסה לכתוב שיר שמישהו כבר כתב הוא מקסים אבל לגמרי ספקולטיבי, כמו הסיפור של בורחס על פייר מנאר שמנסה לכתוב מחדש את דון קישוט: "הוא לא התכוון להעתיקו. האמביציה שלו, הראויה להתפעלות, היתה ליצור דפים שיהיו זהים – מילה במילה ומשפט במשפט – עם דפיו של מיגל דה סרוונטס." (מן הסיפור "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה", מתוך גן השבילים המתפצלים)
זאת ועוד. הפרוייקט כולו הוא חלק מהנסיון של אברמוביץ' לתחוב את אמנות המיצג למיינסטרים. בשביל מישהי כמוני, שרואה במיצג את הממזר הכי חתרני של האמנות המושגית, זה מהלך מופרך. כמו לבנות טירה לבדואי. אבל האקסטרימיות של אברמוביץ' כמו מאזנת / מכפרת על התביעה למכובדוּת. ואם המיצג במהותו בודק גבולות, אז שום גבול לא מחוסן, כולל גבול המסחריות והמיינסטרימיות (או בניסוחו היפה של ר' נחמן, אולי "יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן". כאן הסיפור המלא).
עוד על מיצגים ומהותם בשיחה שלי עם מיטל שרון
*
מכשפה
בלי להטיל ספק בכנותה של אברמוביץ' – גם לפרוייקט הזה, כמו לפרוייקטים אחרים שלה, יש תחתית כפולה. מתחת לתכלית הרשמית יש תכלית נוספת, מאגית, המוטעמת בחזרה על המספר הקסום: 7 מיצגים, 7 שעות כל אחד, במשך 7 לילות, שבהם:
ניכסה אברמוביץ' לעצמה את ההיסטוריה/מיתולוגיה של המיצג.
ותוך כדי כך הִקצתה לעצמה שתי שביעיות מההיסטוריה/מיתולוגיה שלו.
והחצינה את מעמדה כאמנית היחידה בחבורה שעדיין ממשיכה ויוצרת את ההיסטוריה/מיתולוגיה של המיצג (מה שנכון, נכון).
מתוך Entering the Other Side, המיצג החדש של מרינה אברמוביץ', המסיים את שבע עבודות קלות".
*
2. פעמיים Seedbed
כל העבודות שבחרה אברמוביץ' הן תחנות יסוד בתולדות המיצג, אבל לשתיים מהן יש מקום מיוחד בלבי. הן נגעו בי באלף דרכים והפכו לחלק ממני כמו זכרונות ילדות מאומצים.
אני מתכוונת לאיך מסבירים תמונות לארנבת מתה (1965) של יוזף בויס, ולSeedbed של ויטו אקונצ'י (1972).
וזה היה שוֹק לראות אותן בביצוע של מרינה אברמוביץ'. לא אותו שוֹק. היו שניים. נתחיל מאקונצ'י:
Seedbed היה כזכור מיצג האוננות שלו. הוא בנה מעין רצפה כפולה לגלריה, ופעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש בערב, הוא זחל מתחתיה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל לראשו. (כאן ניתחתי את העבודה. וגם בספר הזה).
כשמרינה אברמוביץ' נשאלה מה ההבדל בין הגרסה שלה לשל אקונצ'י – היא ענתה שהיא אישה. התשובה הזאת הצחיקה אותי בשעתו, בתמציותה הנחרצת. עד שראיתי את Seven easy pieces. ההבדל הוא אמנם עצום:
גבר שממלמל דברי זימה נשמע כמו סוטה. אקונצ'י נראה כמו עכברוש וכינה את עצמו "התולעת שמתחת לרצפה".
ואישה שממלמלת דברי זימה? היא נשמעת כמו סקס טלפוני או סרט פורנו בדירת השכנים.
וזה רק חלק מהאפקט המוזר של השיחזור; גם הקהל השתנה. בתמונת הקהל היחידה של אקונצ'י יש אישה בודדה שעומדת בגבה למצלמה, הרחק בירכתי התמונה. מעל לראשה של אברמוביץ' לעומת זאת, מסתובבים המון אנשים. קורה שמישהו מתנועע בעצבנות או מחייך, אבל הרוב מתמסרים להקשבה; הם מאזינים לגניחות וללחישות של אברמוביץ' בריכוז של אולם קונצרטים, בכובד ראש של טקס ממלכתי. לא ברור אם זה ההקשר הפנתיאוני שמנטרל את הלחץ והמבוכה. ויטו אקונצ'י הוא כבר לא פרחח אלא אחד האבות המייסדים. המכובדות מילאה את הסדקים.
seedbed 1972, הקהל של אקונצ'י
seedbed 2005, הקהל של מרינה אברמוביץ'
.
או שאולי אישה גונחת זה פשוט פחות מלחיץ מגבר גונח. זה כל כך נגיש בעידן האינטרנט, זה חלק מהפסקול הציבורי.
זאת ועוד. אקונצ'י יצר את Seedbed ב1972, תקופה שבה אמנות הגוף נשלטה בידי נשים שיצרו בעקבות הגל השני של הפמיניזם מה שגרם לו לפי עדותו, להרגיש כמו "קולוניאליסט מגדרי". ב Seedbed כמו במיצגים אחרים, הוא ליהק את עצמו ל"תפקיד נשי", הוא היה "זה שמתחת".
ובמובן זה יש משהו מאד ריאקציוני בגרסה של אברמוביץ'. הרדיקליות המטרידה של המיצג המקורי מתחלפת בשמרנות מעיקה. גם אברמוביץ' עצמה מרגישה אי נוחות. עובדה שהיא מפסיקה לרגע את מלמולי האוננות לטובת הרצאה קטנה על ההיסטוריה של העבודה. היא כאילו מתנערת לרגע מן הפורנוגרפיה והופכת לקריינית, או ל"חוקרת אמנות".
אז אפשר לומר שאברמוביץ' הרסה את העבודה? כן ולא. כי בכוונה או לא בכוונה – ההיפוך שיצרה מנער את העבודה. הוא מכריח לחשוב על הכל מהתחלה, ובמין פיתול מפוקפק של הרגע האחרון מציל ומחיה. (באמת אי אפשר איתה, יש לה מין תכונה של צדיק כפרי, שגם השטויות שהיא עושה פותחות איכשהו את השמיים).
Reenactment of Vito Acconci's Seedbed from Eva and Franco Mattes on Vimeo.
למעלה – הגרסה של סקנד לייף. כאן אין בכלל מלמולים, רק נשימות, וביחד עם הסטריליות והאופנה העתידנית נוצר משהו שלישי. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
*
3. פעמיים איך מסבירים תמונות לארנבת מתה
ב איך מסבירים תמונות לארנבת מתה כיסה יוזף בויס את פניו בדבש ובעלי זהב, ושוטט בגלריה במשך שלוש שעות עם ארנבת מתה, כשהוא ממלמל ולוחש לה הסברים לתמונות המוצגות על הקירות. (כאן כתבתי על קסמו של המיצג, והרחבתי והעמקתי בספר הזה). בויס לא סתם ערסל את הארנבת אלא הפעיל אותה כמו שמפעילים בובה; הוא הפנה את ראשה אל התמונות ונדנד את אוזניה, ופעם אפילו תחב אותן לפיו והרים את הארנבת בכוח שיניו בזמן שידיו הפעילו את רגליה.
וזה היה שוק לראות את הבצוע של אברמוביץ'. כמו להיתקל בזיוף גס.
כשחשבתי איך להסביר את זה, נזכרתי בקטע של יוסל בירשטיין מתוך "סיפור במפגש פוליטי". הטקסט המלא הוא נהדר (וסופר-אקטואלי אף שנכתב ב1981), ורק בלב כבד הפרדתי ממנו את החלמון הקשור לפוסט, החלק שבו מנסה טיפוס בשם ר' גאטל, להסביר מה זה חיקוי:
כאשר יצאו היהודים ממצרים [מספר ר' גאטל] ונכנסו למדבר סיני הם עשו מלחמות. הלכו וניצחו, הלכו וניצחו. קמה בהלה גדולה במדבר. ר' גאטל אמר ביידיש: "אז עס איז געווארן א טרעוואגע צווישן די גויים". חרדה גדולה נפלה עליהם. מי הוא העם הנורא הזה ומה כוחו? מלך אחד גדול אסף את נסיכיו, את ראשי השבטים שלו, את חכמיו, את משני-המלך – כדי לטקס עצה. מי שיודע יקום ויאמר מה ידוע לו על העם הזה. קם אחד ואמר, כי שמע שאנשי העם הזה כשלעצמם אינם גיבורים נוראים, אלא שיש להם אלוהים, והוא-הוא עושה עבורם את כל המלאכה.
שאל המלך: "מה ראה בהם אלוהים שהוא כל כך יגע למענם?" ביידיש אמר אותו המלך בסיני: "וואס צערייסט ער זיך אזוי דאם יאשטשיק פארן יידישן פאלק? מה הם עשו למענו?"
ענה אותו נסיך: "היה להם פעם מנהיג גדול, אחד מאבות אבותיהם, אברם שמו. ואברם זה אהב את אלוהים באהבה אמיתית והאמין בו באמונה שלמה. כל מה שאלוהים ציווה עליו היה מוכן לעשות. אפילו להקריב את בנו היה מוכן."
אמר המלך: "מה? זה הכל? להקריב בן. גם אני אשחט את הבן שלי."
אמר ר' גאטל: "רבותי, רבותי, זה חיקוי! דאס איז נאכגעמאכט!"
*
יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 1965
מרינה אברמוביץ', איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 2005
ולנמשל:
ובכן, כשמשחזרים עבודה יש הרבה דרגות של דיוק. אברמוביץ' בוחרת בדרגה כללית ביותר. היא אמנם "מתחפשת" לבויס, אבל מסכת הדבש והזהב שלה מרושלת בהשוואה לשלו, והתפאורה לגמרי מסומנת; היא מוותרת על חלון הראווה שחצץ בין בויס לבין הקהל ומחליפה את התמונות שנתלו על הקירות בכני ציור עם לוחות ריקים (!).
אברמוביץ' מְחקה כמובן את הפעולות של בויס: היא ממלמלת, מרימה את אצבעה בהדגשה או מחזיקה את אוזני הארנבת בפיהָ בזמן שהיא מצעידה אותה על הרצפה, ובכך מסתיים הדמיון.
בויס תופס את הארנבת בפיו בטבעיות, כמעט בהיסח דעת, כמו מישהי שתוחבת סיכת ראש לפה בזמן שהיא אוספת את שערה. שתי ידיו עסוקות בכפותיה של הארנבת והוא נעזר בפה כדי להרים את גופהּ. זה מרתיע אבל גם מהפנט. מין אינטימיות מוזרה, אימהית כמעט, שוררת בינו לבין הארנבת, בזמן שהם משוטטים בתערוכה.
החי, הצומח והדומם של בויס הם שלוחות של הנפש, כמו באגדות; "בעצם הרעיון להסביר משהו לבעל חיים," הוא אמר, "יש משהו שפונה לדמיון, שנוגע בתחושת הסוד של העולם." וגם: "גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם." בויס היה כמו "נערת האווזים הקטנה" מאוסף האחים גרים שמדברת עם הראש הכרות של הסוס שלה (אני לא יכולה להרחיב עכשיו על הסיפור הנפלא, הכל כתוב בספר).
אברמוביץ' לעומת זאת, קצת נגעלת מהארנבת. היא אוחזת אותה בשיניה ומפשילה את שפתיה כדי להרחיק אותן מהפרווה. הארנבת שלה הרבה יותר נוקשה משל בויס. גופה יציב. אין שום צורך להחזיק אותו בשיניים. זו מחווה ריקה. ובהמשך לכך – אברמוביץ' רק מעמידה פנים שהיא מסבירה את התמונות, כי אין שום תמונה בשיחזור שלה. היא מסבירה לוחות ריקים, מה שהופך את המיצג למין וריאציה משונה לא-מודעת של בגדי המלך החדשים.
זה די מפליא, אם חושבים על זה. אברמוביץ' כמו בויס, שייכת לאגף השמאני של אמנות המיצג. היא יכלה כביכול להתחבר לכוחות הנפש הכמוסים שמגלמת הארנבת. אבל הם לא מעניינים אותה. הארנבת היא בסך הכל אמצעי לנכס את בויס, כמו בוודו, שלוקחים משהו מהאדם שעליו רוצים להשתלט. (ואברמוביץ' מגדילה עשות ומוסיפה גם את מקל ההליכה של בויס מזאב ערבות, אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי ליתר ביטחון. אם לא יועיל לא יזיק). מדי פעם היא קופאת באצבע זקורה, במין חיקוי של התצלום המפורסם. ובשורה התחתונה – היא מרוקנת את כל הליריות והמיסתורין מן העבודה ומשטיחה אותה למין פוטו אופּ עם ארנבת מתה.
זה לא שהיא לא נוכחת. זה פשוט נהיה על אגו. והיא לא צריכה לעקם את המיצג כדי להכניס את זה, היא פשוט מחצינה ומבליטה מרכיב שממילא קיים בו. אלאסטיר מקינטוש אמר פעם שבויס "מנסה להעלים את כל העולם חוץ מעצמו." לפעמים נדמה לי שגם מרינה אברמוביץ'.
וזה לא הכל. העולם השתנה מאז 1965. לארנבות מתות יש היום קשר ישיר ליורופסקי, השאלה מי הרג אותן מנצחת את כוחות הנפש שהן מייצגות. התקינות הפוליטית חוסמת את החזרה למיתוס. אולי אי אפשר לשחזר את הליריות ורק האגו לעולם עומד. אולי היא צדקה אברמוביץ' בגסות שבה טיפלה במיצג, אולי גם זה ראי; לבויס, לעצמה, לכולנו. וגם אם "צדקה" זה מופרז, שוב נותר לו מין רווח, ספק או לפחות חומר למחשבה.
*
למטה, תיעוד פושטי של מסכת הזהב העצמאית שיצרה מרינה אברמוביץ' – לעלי הזהב כאן יש שפה וחיים בניגוד להעתק המרושל של המסכה של בויס
*
למעלה, גירסה עכשווית שגרמה לי לחייך. זה המקור.
*
* באשר לכותרת הפוסט: "למה המלכה תמיד מנצחת?" שאלה ילדה אנונימית במהלך ההצגה קרקס קוביות (במין טרוניה או אולי רק פליאה על החריגה מהמודל הזוגי המוכר).
*
עוד על מרינה אברמוביץ'
קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (אחד מהם של מרינה אברמוביץ')
מסחר הוגן, על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב
האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי של מרינה אברמוביץ'
ועוד
בעניין האגו של בויס – חיוכי האתמול והמחר
*
מרית קרובתי, יש משהו מאוד ריטואל ומאגי (שמאני) במרינה אברמוביץ', שמתגלה הפעם בצורך שלה לשחזר. כלומר נכון שפירושו של של דבר להיות שם ולחוות מחדש את מה שחוו קודמיה דרך הפילטרים של עצמה. עם זאת, בד-בבד, יש בזה גם משהו טיקסי, סוג של יצירת מסורת. כלומר יותר מאשר הצדיקה הכפרית היא מזכירה לי את השמאנית הכפרית שצריכה לעבור את מה שעברו קודמיה כדי לקבל את כוחם ואת יכולותיהם. ברמה אחרת לגמריי זה מזכיר לי בחור צעיר
שמנסה להתפלל כיום דרך כוונות קבליות מן המאה השש עשרה, לשחזר אותן בדעתו, לחזור אל אותו מקום. סוג של הגיון שמנחה גם כנראה רסטורטורים של ציור ואמנות.
עוד דבר מרינה אברמוביץ' מצטיירת לי מהעבודות שלה עליהן כתבת כנרצחת סדרתית (סוג של קורבן אדם, שאמנם הפך לטאבו, אך בחברות מאגיות מסויימות לא היה מעולה ממנו). כמובן, העבודה הראשונה שהצבת בראש הרשימה מזעזעת לגמריי (אותי). כבר הבנתי שחיתוך עצמי הוא מתחביביה הגדולים (גם לתת לאחרים לעשות זאת). אולם תמיד צפה במוחי השאלה מה אם כן
מפריד בין אמנות ובין אלימות קשה. נניח אם אברמוביץ תבחר יום אחד לכרוך שקית ניילון אטומה
על פניה ועל צוארה בתוך כלוב אטום ולהיחנק לאיטה מול הקהל תוך שיסוף ביטנה בסאפוקו. האם זו תהיה אמנות? מיצג? מיצג התאבדות? התאבדות? סתם אלימות קשה? זה מעלה אצלי הרבה שאלות, ספיקות ותהיות, ואני לגמרי בטוח שזו לא הדרך שאברמוביץ' היתה מעוניינת שאחווה בה את מיצגיה (היא נתפסת בעיניי כמי שמאוד מעוניין שיאמינו בדרכהּ ולא שיפקפקו בה). אני לא מחפש את הגבול המדויק שבו פוסק המיצג והופך לאקט אלים שלעצמו. אני תוהה מהו הגדרים של המייצגן… שהרי גם ג'ק המרטש או צ'רלס מנסון ודומיהם יכולים היו להציג את עצמם כאמני מיצג טוטליים.
מרית, כתמיד לפחות משהו ברשימה שלך נוגע ומסעיר אותי. לצילום המיצג שהבאת בפרק ההקדמה יש מענה בקטע מפואמה שאני כותבת, אבל הוא ארוך ואני לא יודעת אם מתאים כאן. רק תגידי כן ואעלה אותו. ואם לא – גם בסדר. ואפשר גם בפרטי,
שועיקי, זה יפה מה שאמרת על השמאנית. אבל לא סתם אמרתי צדיק כפרי, כי האינטיליגנציה שלה היא לא של שכל ואינטלקט, ולפעמים היא כל כך לא חכמה שזה מביך, אבל בסוף זה איכשהו קולע במין דרך סיבובית.
וזו טעות אופטית לחשוב שהיא נרצחת וקורבן. ג'ינה פיין שגם את העבודה שלה היא משחזרת http://www.art21.org/images/marina-abramovi%C4%87/seven-easy-pieces-gina-pane%E2%80%99s-the-conditioning-first-action-of-self-portrait היתה כזאת. את השאלות שלך צריך לשאול עליה. בשבילי זה יותר מדי אחד-לאחד. מה שאין כן מרינה. היא לא סימון וייל אלא רוקסטארית מלאה עסיס ולפידות. אני לא אומרת שאין בה כאב ורעב אבל המרטיריות שלה דומה יותר לספורט אתגרי. ובגדול מפלס האלימות שלה ירד מאד. עכשיו היא יותר בקטע של סיבולת, כמו במיצג שלושת החודשים שבהם ישבה מול אנשים.
שוש, תודה רבה, תעלי מה שאת רוצה. מי שרוצה יקרא!
מרית, גם איגי פופ היה חותך את עצמו על הבמה בשנות השבעים וכך גם סיד וישס אחריו (הם מעולם לא כינו את עצמם אמני מיצג ואני בספק אם הם ידעו על קיומם של מרינה או אקונצ'י, מה שכן לשניהם היו כנראה דימויים משיחיים חזקים באופן מיוחד); איגי פופ מזמן לא מדמם על הבמה (ועבר גמילה מסמים קשים), וסיד וישס, אחרי ננסי, ודאי לא יכול היה לטעון כי זה היה סך הכל סקס סמים ורוק'נרול (הוא גם מת ממנת יתר)… לא אצליח להשתכנע כי מרינה היא סך הכל אמנית-טוטלית רעבה-לאמנות, לא אחרי הפרקים שכבר קראתי כאן אודותיה…היא גם הרבה מעבר לנסיינית-גבולות; אני לא בטוח אם זו אמנות, יש כאן סוג של התנהגות ריטואלית-כפייתית שמגרדת את הדופן החיצונית של מה שאפשר לכנות יצירה. היא קצת מזכירה לי תופעות שאני מכיר בשנים האחרונות יותר ויותר של אנשים משכילים, הנראים נורמטיבים, וברגע מסויים מחליטים לשתף בסוד הגדול: הם יודעים היכן ארבעת המנחתים הסודיים של החייזרים בארץ, או טוענים שברגע מסויים חוצנים יוצרים איתך קשר, או שכרגע תיקשרו עם תבונה קוסמית המצעידה את כולנו לקראת עידן חדש, ,ויש להם תמיד מסרים מוצפנים שנועדו רק בשבילך והם מצפים שאנשים יאשרו את שליחותם הקוסמית (בחיי כאילו יצאו מתוך מסע בין כוכבים, X Files או טווין פיקס). את יודעת, אני לא בא מטעם ה-DSM, ואיני חובב גדול של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, ולא רוצה להיכנס לדברים כמו שיפוט המציאות (שזה מושג רלטיבי). האינטוואיציה שלי היא שכאשר מרינה חתכה את עצמה או נתנה לאנשים אחרים לחתוך אותה מה שעמד במוקד לא היתה אינטואיציה אמנותית וגם לא התמודדות עם טראומת ילדות (נניח), אלא משהו שנוגע למציאות הפנימית, לאיזו פרסונה שהיא חיה עד-הסוף בתוך עצמה, ויודעת להסות אותה בחיי היום יום עד שזה מגיע למיצג. בכל אופן, אני ספקן היום. לא בטוח האם זוהי אמנות, משום שאיני מזהה כאן אינטואיציה או מוטיבציה שנוגעות ביצירה; אני כן רואה כאן משהוו שנוגע בכפיה ובריטואל. אני לא בטוח שזה היינו-הך.
מרית, הקטע הזה מטיוטת פואמה שאני כותבת התפרץ לראשי למראה צילום המיצג הראשון שהבאת בהקדמה:
משראתה האשה עם העיניים הצוחקות
שהתיישבתי
הקימה אותי בעדינות
ושילחה אותי אל בין המחוללים.
האם זה מבחן שעלי לעבור?
עירומה עמדתי במערה הזורחת
ודממה השתררה. באחת פינו
המחוללים את הבמה.
אני לבדי?
והנה אל מולי פוסעת בנחת ובאצילות
ממחבואה שמאחורי הקהל
דמות מוזהבת ללא פנים.
בהתקרבה התנצנצו קשקשי הזהב
ואורם התערבב בזריחת הכתלים
עד שהיטשטשה הדמות לנגד עיני
לנקודות אור-זהב ססגוניות
כהשתקפויות צבע של מנסרה ענקית
רוחפות לעברי.
יש לתת אמון
יש לתת אמון
יש לתת אמון
מתרגשים קרָבַי
אני בוהה בדמות
ובהייתי לנגד עיני הופכת
בועות צבע שקופות
מקיפות את הדמות
ומתנפצות עליה בהתקרבה.
יש לתת אמון
יש לתת אמון
יש לתת אמון
קרָבָי מתחננים
אני מושיטה יד אל בטני,
ושורטת אותה בציפורנַי שריטה חדה
ופוצעת לאורך בטני.
בשתי ידי אני מפרידה בכוח
את בשרי, ומניחה לרחמי החשופה
לספוג אליה את הדמות המוזהבת
עד שכל השתקפויות הצבע
נעלמות בתוכי, ומשתררת חשכה.
חוץ מזריחת מערת הרוזקוורץ
אין עוד אור בעולם.
רק אז אני מניחה לבשרי המדמם.
קמה האשה שעיניה צוחקות
וניגשת אלי, ומניחה את כפותיה
המלאות חמלה על בטני, תופרת
אצלי בחמלה בחוט הזהב.
עד שגמרה לתפור
הזדרחה על בטני צלקת זהב
רומזת לאור אשר בקרבִי,
ואני לחשתי את שאלתי באוזנה
למה כל האכזריוּת
והקהל כולו שמע והקהל ענה לי
בלחישה רכה ועצובה:
יש לתת אמון.
קם האיש שהתעוררה סקרנותו
קד בראשו קלות ומושיט את ידו
כמזמין אותי למחול.
רחש של התרגשות עובר בין הנוכחים.
כתזמורת המתכוננת לחולל
את התו הראשון כולם דרוכים
האיש נמוך ממני
וזקן ממני
ולבוש ממני
אני לוקחת את ידו המושטת.
אני רוקדת וברקדי מהבהבת צלקת הזהב
ומרצדות על כתלי המערה הזורחת
שפע בנות אור מצלקת הזהב.
(האם יש מקום לפרשנות
בשלב הזה אני שואלת את עצמי
יש לתת אמון)
רקדתי שעה ארוכה
כך יש לומר כשהזמן לא מובחן.
כבר בשלב מוקדם של הריקוד
עצמתי עיני. אין לדעת את שהתרחש
סביבי בחשכה. אבל החלל המואר בקרבי
שבו התחוללתי לבש ופשט צורות
והלך והתרחב עד שלא היה לו שיעור
ולא היו בו סימנים ואני אבדתי בתוכו אך לא
הייתי אבודה.
נגיעה קלה בזרועי
החזירה אותי לגבולותי.
פקחתי את עינַי,
ומולי עומד האיש
וסביבי בדממה עומד הקהל
ראשי כולם נשואים אל תקרת המערה
שזוהר שופע ממנה
ועוטף את ראשי הקהל.
מה מוזר מראה האנשים
ראשיהם מוארים בְזוהר
וכל גופם שרוי בעלטה.
כמו נעתקו
מגופם והפכו ראשים תלויים בזוהר.
הניח האיש את ידו על סנטרי
והסיט אף את מבטי אל על.
בנות אור (של צלקת הזהב שלי?)
סדורות על תקרת המערה
כתמונת פניה של פעוטה, כמעט
תינוקת. על קודקודה סרט גדול
בצבעי הקשת, אור פניה ורדרד
מהתמזגות עם זריחת המערה, בעיניה
מרצדים צבעי הקשת, וארשת פניה
רצינית וחמורה. אלמלא גילה הרך
הייתי מנחשת ממראה פניה שמוטלת
על כתפיה אחריות כבדה.
כפויה לבחון
נעתי בזהירות, והנה,
מעין אנחת רווחה פתאומית
ירדה מתקרת המערה
והילדה התחייכה. ובחיוכה התגלו
גופי האנשים. עוד רגע,
זרועות זוהר ירדו מתקרת
מערת הרוזקוורץ ועטפו
את הקהל. הקהל נאסף באהבה אל
זרועות האור ונגוז
אל תוך תקרת המערה
ויחד איתו נעלמו פני הילדה.
עצמתי עיני בעצב אינסופי
וביקשתי את נפשי למות.
יש לתת אמון
באה לחישה באוזנִי.
פקחתי את עינַי,
והנה אני מעוטפת בגלימתי האפורה
נישאת בזרועותיו של האיש
מעלי כיפת שמים רחבה נפרשת.
משנפקחו עינַי
הניח אותי האיש בעדינות על מזחלתי.
תאומי הגורים ואמם ריפדו את משכבי,
וסימני המזל הטוב שחרטתי במו ידי
על העץ הקשה, השחור, של המזחלת
טבעו בי חותם.
רק אז הבחנתי
באשה עם העיניים הצוחקות,
בעיני התכלת שלה שהתבוננו בי
לפני שרתמה עצמה למזחלתי.
היא והאיש פוסעים זה בצד זה
המזחלת מחליקה בקלילות על גב השלג הקפוא
של המדבר הלבן. אני יודעת שאני
נלקחת למקום מבטחים.
©שושי שמיר
שועיקי, אני חושבת שהחתכים פשוט מושכים תשומת לב כי הם גלויים ו"אמא'לה דם." אנשים פוגעים בעצמם בדרכים הרבה יותר חמורות שלא מקפיצות אף אחד כי הן סמויות או מכוסות בצבעי הסוואה. ואם נשים רגע בצד את רית'ם זירו שעבר כל גבול אבל רק פעם אחת ובתחילת דרכה – מרינה משתמשת בקהל כדלק ולא כמכשיר ענישה. והיא כבר לא חותכת את עצמה (אלא בשיחזורים) ובכלל אם תחזור לפוסט על המפגש איתה, זה יכול להזכיר לך גם צדדים אחרים.
ובאשר לשאלתך – למה זה אמנות, פשוט כי זה נעשה בהקשר של אמנות ומתייחס לעבודות גוף אחרות ומוצג ברטרוספקטיבה במומה. זה נשמע כמו תשובה טכנית, אבל זו התשובה היחידה לדעתי. הדבר הקובע הוא הפונקציה, התכלית, ולא התכונות.
אם ניקח דוגמא אחרת – כשמישהו עוקב אחרי מישהו שהוא מעריץ – הוא מטרידן ומופרע. כשבלש עוקב אחרי פושע – הוא פשוט עושה את העבודה שלו. וכשויטו אקונצ'י עוקב אחרי מישהו שהוא לא מכיר כי הוא כרגע ירד מהדף והוא מחפש סיבות לתנועה – זה מיצג. למה? כי ההקשר הוא שקובע. השאלה החשובה היא מה הופך את זה (חתכים, מעקבים או ציורי שמן ריאליסטיים) ליצירת אמנות טובה, ועל זה אין תשובה פשוטה.
שוש, שיר נהדר. עוד אחזור אליו. אני נכנסת לשיעור.
כמו שאינטליגנציה היא מה שמבחן אינטליגנציה בודק…
שמחה שאהבת את השיר ואשמח עוד אם תחזרי אליו
מרית, טוב, אני לוקח את הדברים אל מקומי-אני. קשה לי עם אלימות. ודאי עם אלימות קשה. אני יודע שגם בכתיבה ובקולנוע ישנן תופעות של אכזור וניכור, וטשטוש גבולות בין סנאף ובין יצירה אמנותית (זה נכון לכלב אנדלוסי, לסיפור העין, סיפורה של O, כלבי הקש, כלבי אשמורת ואפשר גם לחשוב על תכנים שכאלה אצל אושימה, מישימה, פזוליני, מקבייב)… ובכל זאת, יש משהו שונה במהותו מאוד מדימוי של גופת נרצחת בסדרת משטרה בטלוויזיה (נניח CSI) ובין מה שהעין רואה כאן. כלומר, אני מסכים כי עינו של האדם בתקופתי כבר התרגלה לשזוף גופות פצועות, מתות, מדממות דרך מסכי הטלויזיה (אפילו החדשות היומיות), התיאטרון, המחול, הספר… ובכל זאת, יש משהו בהצגתה העצמית של מרינה על צלב הקרח שמזעזע באופן שמקשה עליו לחשוב על הקשרים ועל קונטקסט. אני נותר בעיקר עם הזעזוע, ועם החוויה שנחשפתי לאלימות קשה. כלומר קשה לי להביא את עצמי נוכח הדימוי הזה לכך ששהיתי במחיצתו של דימוי אמנותי, ולעומת זאת בחווייתי האישית דומה עליי כי נכנסתי לזירת התעללות.
ביורופסקי הכוונה אל גארי יורופסקי?
אוף אוף, איזה שיר נהדר, (אני נאנח.)
צלקות הזהב ואור הזהב ותת האמון הם ממש התפאורה של גברת תותבת מ'"ג'ים ונהג הקטר" (רגע לא נכון, מההמשך שלו, "ג'ים וכנופית ה-13") שאמרה:
"מי שמתגבר על דרקון מבלי להורגו עוזר לו להשתנות…."
תודה 🙂
לא מכירה את גברת תותבת ולא את ג'ים והנהג ו/או הכנופיה, אבל מה שאמרה נכון – מניסיוני
מאלף. והנה שי צנוע ב-2010 הציגה מארינה ב- Moma את "האמן הנוכח" שלה. מארינה יושבת על כיסא בפנים חתומות ומאפשרת לקהל לשבת מולה אחד אחד. ואז מתיישב מולה אולאיי שמאז המסע לחומה הסינית הם לא נפגשו (בעיקר בגלל שהוא הפסיק ללכת). מרתק לראות איך הרגש מתגנב לפניה החתומות של השאמאנית בעיצומו של המיצג. לג'וזף בויס זה לא היה קורה (-:
http://www.holesinthenet.co.il/archives/83250
מה שכן יש בזה מימד חריף של קיטש שמעצים מאוד את הרגש (שזהו בעצם תפקידו של הקיטש הל כן?) רובד שקיים בחלק גדול מהמיצגים שלה
שועיקי, ברור שאתה מגיב מן החוויה שלך. ובמידה מסוימת הייתי צריכה לשים התראת טריגר בכל פעם שאני מתעסקת בכאב. ומצד שני, אני לא מכירה הרבה אנשים עם תודעה פתוחה כמו שלך. אני חושבת שאלימות זה מילה אחת להרבה דברים. אני לא בעד אלימות באמנות ולא נגדה. אני פשוט מתבוננת בה כמו בהרבה דברים, גם בגלל שהיא בקצה. פעם תרגמתי (במהירות לא ספרותית) דברים שכתב אחד מאמני הקבוצה הזאת http://en.wikipedia.org/wiki/COUM_Transmissions זה כיוון אחר משלי על הנושא הטעון הזה. קצת מיושן ועדיין מעורר מחשבה. סליחה על האורך אבל לא בא לי לפרסם את זה כפוסט נפרד.
"דברים רבים עומדים לנגד עיני כשאני חושף את עצמי למצבים בלתי נוחים או מסוכנים, כמו בכל עבודתי בCOUM. ראשית אני משתמש בזה כדרך להתגבר על התניות פסיכולוגיות. אני מאמין שכל התפקודים הגופניים והאירוטיים של האדם, זכר או נקבה, הם טבעיים ומעניינים. אני שונא בושה. כל דבר שאני מוצא את עצמי תוהה אם אוכל לבצעו בפומבי או בפרטיות ללא תחושת מבוכה ואי נוחות, אני מבצע מיד כדי לבדוק את עצמי. עשיית הדברים הללו במיצגים קובעת לי שעה שבה עלי להתייצב בפני הקבעונות שלי ובפני פחדי. בד בבד אני נותן גם עדות פומבית לדברים שאני מאמין בהם. אני מאמין שהתעלסות בפומבי צריכה להיות אפשרית (לא הכרחית אבל אפשרית) לכן אני מתעלס בפומבי. מיד לאחר שעשיתי זאת פעם אחת אני מאבד עניין. […] וכך גם עם הכאב והסכנה: אני מטיל ספק במשהו, לכן אני עושה אותו […] כדי להימנע מאוננות אינטלקטואלית. אני מעדיף שיהיה מרכיב של קושי ושל בלתי-ידוע במיצגים שלי, אחרת אני משתעמם. אני כולל סכנות וכאב כדי לשמור על הערנות ועל המתח שלי ושל הצופים בגלל האפשרות הכמוסה של אובדן שליטה. מרתק אותי גם טשטוש הגבולות בין כאב וזוועה אמיתיים ובדויים המיוצרים על ידי הטלויזיה והעתונות. החדשות מלאות גופות מאיזו מלחמה רחוקה, ממהומות כלשהן, ומיד לאחריהן גופות מדומות של מערבונים, ומיד אחר כך פרסומת. כולם מוצגים באותו פורמט ולכן קשה להבחין ביניהם. במיצגים אני לוקח על עצמי פעולה שמעורב בה כאב אמיתי שנדחק הצדה אמנם, על ידי מעללים תיאטרליים שנראים אמיתיים יותר, שטופי דם יותר. אני שותה כוסית חלב, כוסית דם וכוסית שתן שהעברתי בין הצופים. אני דורך על מסמרים שננעצים בכפות רגלי אבל הצופים שכחו את זה כי הם מרותקים לשבירת הטאבו הכרוכה בשתיית שתן. אני נועץ מחטים לא מחוטאות בוורידי. זה גורם להלם, ואז הן נשארות שם עד שאנשים שוכחים שהן אמיתיות וגורמות כאב. מהר מאד הן הופכות למין קישוט. אני מעמית את האמת ואת התחבולה כדי לעורר שאלות ופעולות. אין לי שום הנאה מזוכיסטית מן הסיכונים, אבל יש לי סיפוק מן ההתייצבות מול פחדי ומזניחת איסורים ונוירוזות שירשתי ושאני חושב אותם למזויפים, באופן שפוקח עיניים ומחנך לפחות אחוז מסוים מן הצופים."
רוית, כן.
נולד בח' – להתגבר על דרקון מבלי להורגו? זה חומר למחשבה בשבילי.
דודו, תודה, אתה כבר השלישי ששולח לי את הסרט הזה 🙂 זו סצנה עם כל כך הרבה סבטקסט שאפשר לכתוב עליה רומן (ובאמת מתרקם לו סרט עלילתי הוליוודי על פי סיפורם, בחיי). כבן אדם אוליי מצא חן בעיני יותר ממרינה, אבל הוא לא מצחיק אותי כמוה… ואתה צודק גם בקשר לקיטש ומרינה וגם בקשר לבויס, לו זה לא היה קורה.
Former Love Surprises Artist at Her MoMa Retrospective After Decades Apart
http://enpundit.com/former-love-surprises-artist-at-her-moma-retrospective-after-decades-apart/
מרית, פתיחוּת וגם פגיעוּת (זה בא ביחד, אחרת אי-אפשר לדבר על פתיחוּת אלא על סוג של סובלנות ליברלית-דידקטית, שמכסה לא פעם על תודעה מאוד הייררכית של מה מה ראוי ומה לאו… למשל תני למוסיקאי קלאסי מן השורה לשמוע דיסק של הרכב רוק… הוא יאמר שזה יפה וטוב אך יקטלג זאת כ'מוסיקה קלה' ואם יישמע מוסיקה מחוף השנהב הוא יתייג זאת תחת "מוסיקת עולם"). אני בא לאמנות כקורא/מאזין/צופה עם במלוא הנכונות והכנות להתנסות במשהו חדש– לפעמים אני חווה, לפעמים אני מבין, לפעמים משתעמם, ולפעמים נפגע. יש משהו מאוד אטום אחרי הכל בחוויות שמתאר אמן-המיצג שתרגמת (אין בו שום פתיחות לזולת, הוא כמו מונאדה אטומה שכוללת את כלל אפשרויותיה). גם לא ברור לי איך מה שהוא עושה שייך במפורש לאמנות. נדמה לי שהוא סוג של פרובוקטור-פוליטי מטעם עצמו, שנהנה להראות ברבים שהכל יחסי, שרוב המוסכמות, הנומוסים והקונוונציות הם משהו שניתן לוותר עליו. אני יכול להבין את זה גם מבלי לשתות כוסית שתן או לשבת לסעודת גללי גמל או לחתוך את עצמי בפרהסיה או להסתובב בחוצות עיר אסלאמית בעירום עם עגיל גדול בפין (כפי שעשו מיסטיקונים סופים בזרם שנקרא אבאח'יה,במאה האחת עשרה) תוך נכונות עמוקה לשלם על זה מחיר. לא כל דבר שמבינים צריך גם להדגים ולעשות מזה אובססיה (הרבה מאוד אקזיסטנציאליסטים וקוראי קאמי
לא נטלו את חייהם בידיהם; אני כאמור חובב גדול סימון וייל ועוד לא הרעבתי את עצמי למוות או איחלתי לעצמי מיתה קשה ואיומה). כדי לצאת מכל אותם מעגלים שבהם החברה והתרבות כולאים אותנו לא חייבים להתאבד בהזדמנות הראשונה, לא להטיח את הראש בקיר עד שהראש ידמם, וגם לא לצווח 'אני הינדיק, אני הינדיק". אני מעדיף להפנים את מה שלטעמי ראוי להפנים וללמוד הלאה, ולא לעבור להתגורר בראש עמוד. לא פלא שאני מזדהה הרבה יותר עם הדאדא של הוגו באל מאשר מאשר העינויים והחיתוכים אצל אברמוביץ'.
שועי יקר, יש משהו בסוג מסויים של אומנים
(ואני מעדיף את הקביעה של גומבריך, שלמעשה אין
אומנות יש אומנים) שמבקש ללכת עד אחרי הקצה כדי
להרחיב את גבולותיו.
ישנו כלל חברתי ידוע שמי שחושף חוטף.
אתה אוהב את טרנר (אני יודע זאת) וטרנר קשר עצמו
לתורן ספינה כדי לחוות סערה. בוודאי שהוא סיכן את חייו
ובוודאי שלא באמת היה זקוק לכך כדי לצייר סערה. ובכל
זאת היה צריך. להרחיק אל מעבר לקצה לחלק מהאומנים
שאני מכיר זה סוג של צורך ולא ערך נבחר.
ולכן הם נקראים אוואנגארד.
עדי, תודה, את כבר הרביעית ששולחת לי את הסרטון הזה… בדיוק מעלייך הודיתי לדודו. זה מאד מרגיע לדעת שיש דברים שאין סיכוי שאפספס 🙂
שועיקי, לא בא לי להגן על עמדת האיש הזה, זה ממילא לא הכיוון שלי. הוא בריטי, מה שקצת מסביר את הדחף שלו לחצות גבולות. הקבוצה הזאת דווקא ראתה בעצמה המשך של הדאדא… 🙂 הבאתי את דבריו כדי להראות שהמניעים לפגיעה עצמית יכולים להיות שונים מן הקצה. אצל בוב פלנגן (מהפוסט השני של הכאב הגדול) זה סוג של התרסה כלפי אלוהים – אתה חושב שהכאבתי לי? אני יכול יותר. והדמות שלו מאד נגעה ללבי בזכות ההתרסה וההומור והאומץ (אף שבתור אמן פלסטי הוא מאד לא מעניין, אולי בתור סטנדאפיסט). אצל מרינה זה המון דברים, זה קשור לסבלות הילדות, אבל גם למסורות דתיות (סבא שלה היה פטריארך והוכרז כקדוש) ולספורט אתגרי. היא כמו ילדה שבולעת ג'וק כדי לזעזע ולהרשים את החבר'ה. השילוב הזה אצלה הוא ששומר על העניין שלי בה. יש בה איזה תום וערמומיות ילדותית ורעב מטורף להכרה ואנרגיה עצומה שהיא קוראת לה אירוטית אבל ברור שיש בה כמה קבין רוחני. אבל אני גם לגמרי מבינה אותך. הצלקות שלי הן במקום אחר. מול דיכוי לא הייתי יכולה להיות כל כך שלווה והתבוננותית.
דודו 🙂 (ראית ששלחו לי שוב את הסרטון?)
ראיתי. זה הזמן לגלות שמארינה משלמת לנו כדי
שנשלח לך את הסרטון
לפני שנים זה היה לורקה. כולם היו מקליטים לי תוכניות עליו ושולחים לי שירים שלו וכולי.
אחר כך זו היתה פינה באוש. יש לי קלטות וידאו שלה שיוטיוב לא חלם עליהן. כולל קלטת שבה, חבושה במין כובע טייסים משונה, היא מלמדת מישהי את הסולו של פולחן האביב.
ועכשיו מרינה? אני לא יודעת מה אני חושבת על ההתפתחות הזאת… 🙂
דודו, במלוא הכנות- נפצעתי כמה פעמים, עברתי בחיים שתי החיאות (ידי לא היתה במעל), לנתי בכל מני מקומות (רחוב, אדמה, מערה) הייתי במועדונים אוונגרדים, בישיבות יבשושיות. עוד טרם שהתגלגלתי למשרות "מכובדות" עבדתי בתיכון ומיד אחר הצבא כגנן, שוטף כלים, עוזר שף, אופה פיצות, מאבטח, ממחזר נייר (שם עבדתי עם אסירים משוחררים, חלקם אנשים שהורשעו בשוד מזוין ועוד כהנה וכהנה). בדיעבד איך כל מיני חוויות פתחו אותי, הרחיבו את גבולותיי, לימדו אותי דברים על החיים, אבל לעולם לא אטען שזו היתה אמנות או מיצג כמו שלא אטען שהיתה מאחורי זה תפישה פילוסופית/מיסטית/קיומית סדוּרה. התמודדתי עם מה שהייתי צריך להתמודד (והאמן לי, היה לי הרבה עם מה ועדיין יש), ניסיתי לבחון דברים מכל מני פרספקטיבות, ולכן כאשר מרינה מגישה את עצמה על צלב כמו ברווז שחוט על טס של כסף, איני אומר וואוו. זה מזעזע אותי משום שברמת העומק אני לא מצליח להבין את האינטואיציה של לשים את הכל מכל על השולחן ולהטיח 'תיראו מה עשיתם!' (שזו אינטואיציה מאוד ראשונית אצל אברמוביץ' ככל שהבנתי את מיצגיה, כזכור: Rythm X הוא שיר הלל לזה); גם לא ברור לי מה אמנותי בזה, וזה לא נוגע בי באותם מקומות שאני מזהה במחושיי כמעידים על כנות ויושרה.
מרית, את סיפור שנותיי הראשונות את מכירה היטב, את גם יודעת שהחלופה שהוענקה לי היתה משטר דיכוי והשתקה (וגם כמה דברים אחרים). יש אנשים שחיים את חייהם מתוך גלות-פנימית שבידיעה שגם במקומות שהם הכי אוהבים לעולם לא יצליחו למצוא את ביתם. זה עוזר לשמור על יכולת התבוננות מן המרחק.
לא, לא – תראו מה עשיתם! בטח לא כמוטיבציה מובילה. מעניין שזה מה שאתה רואה (בהתחשב בכך שאמנות זה ראי. ובעצם, העולם זה ראי…). בשבילי המוטיבציות שלה הם פקעת של סתירות שכמה מהן מניתי למעלה. אני אוהבת סתירות. זה מרגיע אותי. עושה לי הרגשה שגם לי יש מקום 🙂
מרית, אני צריך קצת לחשוב על זה (צעד אחורנית). באינטואיציה מן-המותן אני יכול לומר שאני רחוק מאוד מן התפישה של "תראו מה עשיתם!". עם זאת, אני רחוק במידה רבה גם מן התפישה
של "תראו מה עשיתי!". אם העולם הוא ראי, אני בוחר שלא להביט (כשאני מביט זה רק כדי לקבל אישור לכך שאני עדיין קיים). אני במקום זה מקשיב לראי. מפסידים מזה המון, אבל גם שומעים משהוּ. אם אימון מסוים זה גם הופך מעניין נורא. לכן אולי איני צריך לחתוך את עצמי ולהגיש על מגש.
עם אימון מסויים (מרוב שאני לא מביט בראי נפלה לי עין) (-:
יש קטע כזה ב"הפרפר" (נדמה לי שכך קראו לאוטוביוגרפיה הסנסציונית). הנה, מצאתי את המחבר בויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%99_%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8
זה הדבר היחיד שאני זוכרת: הגיבור נקלע למושבת מצורעים. ואחד מהמצורעים לוקח ספל תה ואומר "אוי, שוב נפלה לי אצבע."
הנה עוד דרך לאבד אצבעות. וגם אוזן (מהדקה השלישית):
ומי שרוצה לראות את זה מהחלק הרשאון:
אני חושב שזה הסיפור הכי יפה שהיה שם.
ח' מהגרוניות, כן זה בהחלט הסיפור הכי טוב שהיה שם גם על פי זכרוני המתעתע. שמעתי גם שמרוב הערצה לג'ון הרט כתבו REM את השיר: Everybody Hurts, מתוך תקווה שכולנו נהיה
קצת סטורי-טלרס.
מרית, חזרתי כדי לשים כאן את זה (הייתי שולח לך במייל אולם גם דודו הגיב ונולד בח' אחריו). מה שכתבתי שם על יחסי לשירה נכון במידה מסוימת גם הנה. אני מעדיף להתבונן, רוצה את המרחק:
http://shoeyraz.wordpress.com/2011/12/01. זאת הסיבה שאני יכול לכתוב באריכות על "נתון" (Étant donnés) של דישאן אך להתבאס ממרינה מאוד.
טוב, אם מדברים על אקונצ'י אז לא רק שחדל לפגוע בעצמו והפך לאדריכל – בדיעבד הוא ראה בעבודות הגוף שלו מעין טיפול: "I physicalized therapy"הוא אמר בראיון, "גיפנתי" את הריפוי. הוא לא ידע שהוא עושה את זה, הוא חשב שהוא עושה אמנות…
מרית, ברור לי שאקונצ'י מבוית יותר ממרינה, לאו דווקא מאופק יותר, אך ודאי מחושב יותר.
Anchors בעיניי הוא פיוט. ופיוט לא מופיע סתם כך. הוא תולדה של סבל, אי נחת, תוגה. קשה לומר שיצא לי להיתקל בפיוט שהוא פרי של שמחה משוחררת (ואני מדבר אפילו על וולט וויטמן וע' הלל האקסטטיים והקרובים מאוד ללבי, אבל אפילו הם, המוסיקה אינה בראש מעייניהם, ופיוט שאין בו מוסיקה ומקצב איננו פיוט; חוץ מזה לע' הלל יש כמה מחזורי שירים נוגים כל כך שקשה לי לומר שאכן היה אדם שמח). אני גם חש שאקונצ'י הוא טיפוס צנוע יותר ממרינה, כלומר לא מוחצן כמוה. אצל מרינה אני לא חש במחשבה מעמיקה כמו בדימוי מסויים שניעור בה ועד שהיא לא מבצעת אותו היא לא נרגעת. לכן היא מזכירה לי שמאנית או מדיום שמוכרחה לומר את מה שמכתיבים לה הקולות/רוחות שבראשה. אקונצ'י נדמה לי כמי שבחר במיצגיו והבין מדוע הוא בוחר; אצל מרינה הכל נראה לי כפרי של איחוז ופולחן. כמו המכשפת הכפרית שעברה לעיר, והבינה שהריטואלים שלו יכולים למלא אולמות.
לעיתים קרובות אני מתענגת על צירופי המקרים שמזמנים החיים כשאני כותבת עבודות – שני יוצרים או פרטים לכאורה הכי לא קשורים מתחברים להם וזה מה שקרה לי השבוע בעודי כותבת עבודה על יצירתה של פלאנרי אוקונור. בין היתר אני דנה באכזריות הקיצונית (כאב, מוות, ייסורים וסבל כללי) שהיא ממיטה על דמויותיה – בעוד שהיה מי שטען שהאלימות הזו חסרת משמעות, ברור שבעבור אוקונור זו המשמעות עצמה – נולדו כדי למות (כמו השיר ההוא של לנה דל ריי), המוות הוא האירוע המכונן של החיים הארציים. הסבל הוא חלק הכרחי מהם והאדם המודרני שכח זאת, בורח מכך, בורח מעבודת האל/ הנפש. השבוע גם הזדמן לי לצפות בראיון עם מרינה אברמוביץ' אצל צ'רלי רוז והנה פתאום התחברו להן שתי דמויות לכאורה לא קשורות שמסתבר שיש להן הרבה מן המשותף – ההנכחה של הכאב והסבל בחיים לנגד עיניו של הקורא/ הצופה המודרני והקירבה אליהם באופן טבעי והכרחי כחלק מהחיים על רקע חינוכן הקתולי. אצל מרינה זו הסבתא האורתודוכסית האדוקה שחינכה אותה וביקרה מדי יום בכנסייה (תוך שהיא לוקחת עמה את הילדה מרינה) ואצל אוקונור זו הקתוליות שלתוכה נולדה ולאורה גדלה וחיה כעמוד תווך מרכזי וממשמע של חייה. עד שלא הגעתי לעבודה הזו על אוקונור לא הבנתי לעומק את השפעות החינוך הקתולי של אברמוביץ על יצירתה ואת הצורך שלה (כמובן שזה קשור בבורות ובריחוק שיש לי מעיקרי דת זו), כמו זה של אוקונור, להראות זאת לצופה המודרני שכ"כ התרחק מהדברים האלה ובנה לעצמו הגנות נגדן. כלפי שתיהן נטען שהן נוקטות באלימות קיצונית, אבל יש לכך שתי סיבות: כמידת ההתרחקות מהאל/ מהנושאים האל כן מידת הכפרה שצריכה להיעשות וסיבה נוספת היא מעשית – משיכת תשומת לבו של קהל שהוא לא רק אדיש לעיוותי החיים אלא גם עויין לאלה שמחזיקים בתפיסות שונות משלו:
“The novelist with Christian concerns will find in modern life distortions which are repugnant to him, and his problem will be to make these appear as distortions to an audience which is used to seeing them as natural; and he may well be forced to take ever more violent means to get his vision across to this hostile audience. When you can assume that your audience holds the same beliefs you do, you can relax a little and use more normal ways of talking to it; when you have to assume that it does not, then you have to make your vision apparent by shock — to the hard of hearing you shout, and for the almost blind you draw large and startling figures.”
מקוה שלא פישטתי מדי וברור לי שלאברמוביץ יש עוד הרבה צדדים וזוויות, אבל הקטע הזה של הדמיון בין שתיהן – החינוך הקתולי ואימוץ הסבל והכאב כחלק הכרחי מהחיים, מעבודה דתית ו/או נפשית (למי שאינו אדם מאמין) – היה לגמרי מהמם ומשמח לגילוי.
והנה הקישור לראיון עם צ'רלי רוז (20 דקות) – גם אם הוא לא מחדש הרבה, אני תמיד נהנית להאזין לאברמוביץ (אגב, בקיץ האחרון ביקרתי במוזיאון ה"Belvedere" בוינה, ותוך שיטוט בחדרים העמוסים ציורים ופסלים קלאסיים ומצוייצים ברובם, נתקלתי לפתע בעבודה שמוצגת בוידאו זה – מסיכת הזהב המתקלפת מפניה של אברמוביץ מוצגת על מסך טלויזיה שעומד על כן (מקודש)). זו היתה הפתעה נעימה).
http://www.charlierose.com/view/interview/12856
נטעלי, ראשית תודה גדולה על החיבור הזה. זאת אולי המשימה הסמויה של הבלוג לחשוף את המפה האחרת והאינסופית של החיבורים הלא צפויים. באשר לפלנרי אוקונור ולמרינה אברמוביץ' – עם כל הדמיון – אני רואה גם הבדל מהותי. באברמוביץ' יש תום, ילדי כמעט, זה חלק מהעוצמה. לפלנרי אוקונור אין כלום מהמשאב הזה. כשקראתי אותה בשעתו זה העסיק אותי לא מעט. לא ספרותית, אנושית. איך זה נוקז/דלף באופן יסודי כל כך.
והראיון פשוט מענג!
בשמחה, מירית – שמחה שנהנית מהראיון 🙂 היא כ"כ חמודה ומתחבבת בקלות…ואת צודקת, יש משהו בתום שלה, בפגיעות, בכנות הזו לבוא ולומר בפשטות "כואב לי מדי לדבר על זה" שחף מכל אותן מסיכות ההגנה שרובנו מאמצים עם ההתבגרות ומשאיר אותה ילדית ונגישה, ושוב – מזמינה לתקשורת. אני חושבת שאוקונור לקחה את עצמה ברצינות מדי במובן זה שהיא ראתה את עצמה כנביאה שאמורה לשקף חזון ודרך נכונה לחיים לציבור שחי בעיוורון ועל סמך ערכים שגויים לטעמה – זה גם משתקף מאוד בסגנון הכתיבה שלה, בדימויים המקבריים שבהם משתמש רק המספר (בגוף שלישי ויודע כל – לעולם לא נמצא אצלה סיפור בגוף ראשון), בהצלפות שלה את הקוראים שכתבו לה. היא היתה מושחזת ומשוננת, ונראה לי שלמפגש איתה היה כדאי להגיע עם שכפ"ץ או לפחות לשבת בשורות האחרונות בהרצאה כמו במופע סטנדאפ שיכול להצחיק מאוד, כל עוד הבדיחה היא לא עליך.
אולי יימצא לזה הסבר בנסיבות החיים השונות – אברמוביץ מתארת שגדלה בסביבה פמיניסטית בעוד שאוקונור נשארה אדוקה מאוד בדתה ועוד בסביבה דרומית (עם כל השמרנות שיש שם לא רק לגבי חשיבות הנישואים, והלוא אוקונור מתה ברווקותה, אלא גם לגבי אידיאל היופי הנשי שברור שהיא לא עמדה בו לאור מחלתה והקביים בהם נעזרה שליש מחייה) וכמובן – אברמוביץ ידעה אהבות גדולות בחייה. קשה לדמיין מה עובר בראשה של אשה שמעולם לא ידעה אהבה אינטימית מהי, שחלומותיה נגדעו בגיל צעיר למדי (היא אובחנה כחולה בזאבת בגיל 25 כך שהבינה שתמות בגיל צעיר, כמו אביה) ושחיה את רוב חייה הבוגרים מוגבלת מאוד מבחינה פיזית בחברת אמה…אם כי אפשר לאתר אצלה גם סוג של הומור עצמי שחור, שריד מהימים שבהם איירה קריקטורות למגזין הקולג' בו למדה.
תראי את זו, די ברור שהיא מדברת שם על עצמה וכמה שהיא אאוטסיידרית שמתכוונת למצוא נחמה בלימודיה/ בשכלה – בעיני זו קריקטורה עצובה למדי (ואגב אחרון – אין לי ספק שחלק מהקושי המשמעותי בחייה היה שהיא חיה עם הרבה סתירות פנימיות – כי ככל שהיתה חריפה והתרועעה עם חוגי אינטלקטואלים, שאפה להתקבל למילייה ספרותי וכו' – זה גם היה הקהל שהכי דחה אותה, אינטלקטואלים ליברלים שלועגים לדת): http://24.media.tumblr.com/tumblr_m6r5rlmFuR1qa67hoo1_500.png
לא ידעתי על הזאבת והקביים. אוקונור שלי היתה קתולית דרומית מבריקה ואפלה שמגדלת טווסים. אבל נסיבות חיצוניות כלליות – גם חריפות כמו של אוקונור, לא יכולות להסביר כזה חוסר תום. יכול להיות שהיא נולדה עם מנה קטנה יותר (ברור שאברמוביץ נולדה עם מנה ענקית), ויכול להיות שהתחוללה איזו שואה ספציפית שהכחידה אותו.
זאת היא שציירה את הקריקטורה בלינק?
(וקוראים לי מרית, אגב, בקמץ ולא בחיריק.)
מרית, נטעלי, את פלאנרי אוקונור צריך להבין מפרספקטיבה של הסביבה הנוצרית הדרומית, שבה דומה שהתפיסה השרירה היא שהאדם מועד לחטא (מאז החטא הקדמון) ויש בו מעט מאוד טוב, משל עצמו. אלו תהליכים שראשיתם במאות הראשונות לספירה והמשכם בקאלוויניזם הפרוטסטנטי, ובתנועות קונטר-רפורמציה קתולית שבאו בעקבותיו, לפיהן האדם אינו מסוגל מצד עצמו אלא לחטא ולאיכזור, וכל טוב, נימוס ואדיבות שיש בו הם סוג של השגחה אלהית פרטית או נס גלוי.
באיזורי הדרום האמריקני שכיחות מאוד גם דרשות כנסיה המעלות על נס את פועלו של השטן באדם, וכן נפוצה תופעה של מתנבאים ומתנבאות על יום הדין הקרב ובא; לא ניתן להבין את שכיחותם של רעיונות אלו בספירטואלים של הדרום האמריקני ובתולדות הבלוז, אלא כתולדה של תפישה חזקה לפיה "איש הגון קשה למצוא" (שכן כל האדם יסודו בחטא.
דומני אבל שעולמה המזרח אירופאי של מרינה (גם אם יש בו יסודות נוצריים) הוא שונה לחלוטין.
מרית יקרה, ראשית סליחה על טעות הקולמוס – אני כמובן מכירה את שמך (קוראת קבועה אך סמויה הבלוג וגם רכשתי לאחרונה את ספרך החדש – אני קוראת בו טיפין טיפין בהנאה גדולה, שכרגע הופסקה בגלל אילוצי דדלייין לטובת הקתולית הדרומית עם הטווסים).
שנית, אכן – זו היא שציירה את הקריקטורה. יש ספר שלם של איורי הקריקטורות שלה ואפשר לזהות בו את ההומור האפל שימשיך אח"כ לכתיבה שלה. האמירה שלה מגיל 15 שהיא רוצה להיות A prose satirist תומך בכך.
הנה היא עם הקביים ועם טווס:
ופה, ליד דיוקן עצמי עם טווס, שציירה:
הטווסים הם סיפור בפני עצמו – ואני חייבת לך תודה ענקית על אחד הפוסטים האחרונים שלך שנגע בטווסים, במלאך המוות ובעיניים/ ראייה (העיניים שרואות לאורך כל קצוות תבל) – הוא הוסיף לי נדבך מאיר עיניים (תרתי משמע) וחשוב בעבודה שלי; תמה מרכזית בכתיבה שלה קשורה בעיוורון ובראייה, ובתמה הזו אני מתרכזת בעבודתי. במובן הפשוט הם כמובן סמל לגאוותנות, אב החטא החמור ביותר שמככב כמעט בכל סיפוריה של אוקונור. וכמובן שיש גם פרשנות נוצרית שטוענת ששני טווסים ניצבים בשערי גן עדן, וגם זו שרואה בהם סמל להתחדשות ולתחייה, כי הם משירים נוצותיהם מדי שנה (כך לפחות אני זוכרת). אבל פרשנות יותר מעניינת קשורה למה שבאמת מופיע אצלה בכל הסיפורים והוא לרגע החסד, או האפשרות להארה, והתגובה האנושית לו – רוב בני האדם לא מזהים את הרגע הזה ודוחים אותו. אחרים, מעטים, מקבלים אותו וזה תמיד קורה אחרי מחיר כבד ביותר, בד"כ מוות או פציעה חמורה, כי תמיד יש מחיר..(רק אחרי שקראתי את הפרשנות הזו הצלחתי לראות את הסיפורים שלה באור אחר, מפוייס יותר טיפה מאותה אפלה שמיוחסת לה). יש לה מאמר שלם על טווסים שפורסם ב-1961, שלוש שנים לפני מותה בגיל 39. קודם כל היא כותבת שם שאנשים שואלים אותה מדוע היא מגדלת טווסים וישנם כאלה שגם לא מבינים מה התועלת בציפור הזו 🙂 אח"כ היא מתארת את הרגע הזה שבו הטווס פורש את נוצותיו לתצוגה מרהיבה. זה רגע בלתי צפוי, נדיר, מהמם. היא מתארת בעל מלאכה מסויים שהזדמן לחווה שלה וכשביקש לנסוע משם ברכבו, הופיע טווס על שביל הגישה וחסם את דרכו תוך שהוא פורש את זנבו – הנהג התרגז נורא על הציפור שמעכבת אותו – כלומר, היה עיוור לחלוטין לרגע החסד שהוצע לו.
יכול להיות שעיוותתי קצת את הסיפור כי המאמר לא לפניי וקראתי אותו מזמן אבל זה רגע נפלא שיכול להסביר במעט את ההיקסמות של אוקונור מהטווסים (מעבר לכך שהם באמת יפהפיים והרשרוש שהם משמיעים בלכתם נפלא באוזניי).
לגבי נסיבות החיים ומה הוביל להבדלי האופי או לחוסר התום הקיצוני הזה – זה כמובן ניחוש וכנראה שאת צודקת והיא פשוט נולדה כך. מגיל צעיר לא היתה לה סבלנות לבולשיט ובטח לא לבולשיט מתחסד מצד נזירות (דוקא בגלל שהיתה אדם מאמין מאוד). זה סיפור מילדותה שהיא סיפרה:
I went to the Sisters to school for the first 6 years or so. They administer the True Faith with large doses of Pious Crap and at their hands I developed something the Freudians have not named— anti-angel aggression, call it. From 8 to 12 years it was my habit to seclude myself in a locked room every so often and with a fierce (and evil) face, whirl around in a circle with my fists knotted, socking the angel. This was the guardian angel with whom the Sisters assured us we were all equipped. He never left you. My dislike of him was poisonous.
לסיכום המגילה (סליחה אם טירחנתי), אני לרגע לא אנסה לשכנע שאברמוביץ ואוקונור דומות מעבר לקישור הזה של הרקע הדתי הדומה וההשפעות שלו על ההתייחסות לכאב, סבל ומוות.
זה פשוט קפץ לי ומשם כבר אפשר לשוב ולהתפצל לנושאים אחרים 🙂
שועי, תודה על התגובה – אכן, אברמוביץ ואוקונור שייכות לעולמות שונים, גיאוגרפיים, תרבותיים וכו'. אנסה למצוא מבין עניין בנצרות שיבאר לי האמנם ההבדלים ביניהן כה שורשיים גם בכל הנוגע ליחס לכאב/ ייסורים/ מוות ולאיקונות של הצלוב הסובל – שכן בעניין הזה, ורק בו, מצאתי דמיון מה שיכול להשפיע על צמיחתן של יצירות מהסוג ששתיהן מציעות.
נטעלי, בהצלחה בדרום החם, נסי לתפוס שם קצת בלוז ובורבון; אומרים על הדלתא של המיסיסיפי שהיא מחזה מרהיב (-:
לא הייתי חושב בחיים על הקישור שעשית בין אברהמוביץ' ובין אוקונור.
זה מצריך מחשבה; לא מכיר את הרקע הנוצרי של אברהמוביץ', משער שמדובר בנצרות
הפרובוסלאבית, שבה מושם דגש ממשי על קדושים ומרטירים (ואיקונות שלהם, יותר מאשר בכל נצרות אחרת).
הנה תרומתי לעניין טווסים: http://shoeyraz.wordpress.com/2011/02/01
נטעלי, מרית, שועי, ככ" נהניתי לקרוא את כולכם. זה שטף אותי אותי כמו מים חיים. תודה.
נטעלי, כלל לא טירחנת! הסיפור עם האיש שלא ראה את ההתגלות נפלא (ב"זכרונות" של פליני יש רגע נהדר שבו הטווס של הרוזן פורש את זנבו בשלג). והזעם שלה על המלאך השומר מבהיל ומעורר חמלה. בתצלום ששלחת הקביים שלה נראים כמו נוצות מקולפות של טווסים.
ותודה רבה על הכל. (וזה בסדר גמור עם השם, פשוט כשאומרים מירית אני מסתכלת לראות על מי מדברים 🙂 )
שועי, נטעלי, נולד בח' ובכלל, באשר לקתוליות ולנצרות, זה קצת מוזר בעיני. כי לפחות בספרות שאני מכירה – גם כשהחטא במרכז תמיד יש איזה מגע וצבע של דמיון (למשל בדרשה הנוראה על הגיהנום בתחילת "דיוקן האמן כאיש צעיר", או להבדיל ב"אות השני" הנפלא של הותורן), והקתוליות של אוקונור היא כמו נוצת טווס קירחת, מקולפת מכל הסעיפים והסעפעפים הצבעוניים שלה (ככה קוראים להם, בדקתי).
🙂
איזה כייף פה, בחיי. תודה לכולכם על קבלת הפנים החמה, בד"כ אני קוראת את התגובות ומתביישת להוסיף משלי (ולפעמים פשוט אין מה להוסיף, רק לספוג). שועי – יפה כתבת על הטווסים, תודה על היופי הזה שגם נוגע וכואב בלב בכל הנוגע לשירת היידיש, במיוחד בערב זה.
מרית – נפלא לגבי "זכרונות" של פליני. טווס שפורש זנבו בשלג מזכיר לי מלאך שפורש כנפיו בשלג – מאיפה לקחתי את התמונה הזו? (חוץ מאשר בעטיפה של "מוזיאון הכניעה ללא תנאי"/ דוברובקה אוגרשיץ') לא אתפלא אם זה יהיה מעוד סרט כי הספר כולו בנוי מקטעי זכרונות, תצלומים וציטוטים…
מרית – מצחיק הקישור לג'ויס, בסיפור שלה שנקרא "מנעמי הבית" מתואר בחור צעיר בעל יומרות גדולות להיות סופר, שוכב במיטתו חולה, חושב עצמו לגוסס, ומבקש לקרוא למיטתו כומר מוודה למרות שאינו אדם מאמין. הוא שואל את הכומר מה דעתו על ג'ויס. נוצר ביניהם דיאלוג עקר, הכומר חוזר ומתרה בו לחזור בתשובה והחולה/ גוסס מנסה לשווא למצוא משמעות. בסוף הסיפור (וזה אחד הסיפורים הבודדים שבהם מתואר רגע קבלת החסד) החסד יורד אל אותו בחור מהתקרה כמו ציפור שמחזיקה בטלפיה ובמקורה נטיפי קרח. את צודקת שאצל אוקונור אין צבעים. יש שמים תכולים נקיים מעננים. יש אור שמופיע לרגע ו"גל של אהבה מיוסרת" ששוטף. It's a cold and it's a broken Hallelujah…למרות שבעודי מחפשת מצאתי רגע של חסד עם צבעים, מתוך הסיפור "הגב של פארקר" (שאהוב עלי במיוחד):
"מי שם"? קרא הקול מבפנים וכעת היה בו משהו שנשמע סופי. הידית קירקשה והקול אמר באדנות "שאלתי אותך מי שם?"
פארקר התכופף והצמיד את פיו לחור המנעול הסתום. "אובדיה", לחש ולפתע פתאום חש שהאור נוהר דרכו, הופך את נשמת קורי העכביש שלו לערבסקה מושלמת של צבעים, גן של עצים וציפורים ובעלי חיים".
"אובדיה אליהו!" לחש.
הדלת נפתחה, והוא כשל פנימה"
זה רגע נפלא בעיני – שילוב של וידוי (הסצנה הזו של לחישה לתוך חור מנעול, כמו בתא וידויים) שפותח שערי שמים (צריך להבין שעד לרגע הזה אותו פארקר לא מגלה את שמו לאיש, ומשביע את אשתו שלא לספר אותו לאף אחד), וגן העצים והציפורים…בטוח שיש שם גם טווס 🙂
איכשהו הייתי חייבת לסיים את הדיון הזה (לפחות לעת עתה) במשהו קצת יותר אופטימי משל אוקונור. ואם כבר נולד בח' הזכיר מים חיים, אסיים עם שיר נפלא בעיני של פי.ג'יי. הארווי שמבוסס על סיפור יפה ונוגע ללב שלה "הנהר":
אוי, ואיך שכחתי לגבי אותו רגע וידויי של פארקר – זה גם קצת מטעין את הסיפור באוירת אגדה שכזו, Open Sesame…למרות שבטח אוקונור לא התכוונה לכפירה שכזו.
וואו, השיר של פי.ג'יי.הארווי נהדר, והקטע שציטטת כל כך מלא. מכיוון שאני בכלל לא מכיר את פלאנרי אוקונור חיפשתי את הסיפור וקראתי אותו ("parker's back" הוא גם במובן של "פארקר שב/עושה תשובה", לא…?) חור המנעול כמובן שולח לשיר השירים, שבו הדוד מתחנן לפני הדלת הנעולה. "דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו… קמתי אני לפתוח לדודי וידיי נטפו מור ואצבעותיי מור עובר על כפות המנעול"… אגב, כשהחלו לתרגם מהמיתולוגיה הכנענית, דימוי היד (בסיפורי בעל וענת אחותו-אהובתו) הופיע שם כביטוי מיני מפורש.
הדימוי של הנשמה כרשת עכביש, שכל דבר יכול להילכד בה באופן אקראי אבל היא גם מעין מנסרה יפהפיה בעצמה, נהדר,והמתח שבין הביזאנטיניות החיווריינית של האישה ליצריות ולגופניות של פארקר (האופן שבו כל רעיון הופך אצלו לתמונה על הגוף), מרתק (על הומרוס נאמר שלרוע המזל הדביק תכונות אנושיות לאלים. לו רק היה מדביק תכונות אלהיות לבני אדם… 🙂 )
(וגם, דונה טארט, סופרת שאני מאד מאד אוהב, בספר "הידיד הקטן" , חודרת עמוק לנפש הדרומית…)
(הצחיקה אותי גם העובדה שהמטאטא שהופיע במערכה הראשונה ירה במערכה האחרונה ניצוצות…)
נולד בח' – נהניתי לקרוא, הנשמה של פארקר אכן מעלה קורי עכביש מחוסר מעש, עצלות מוסרית, שהיא גם מלכודת טרף.
את דונה טארט אני אוהבת ובאמת בדקתי לאחרונה האם היא עומדת סוף סוף לשבור את שתיקתה הארוכה ונראה שזה יקרה בשנה הקרובה!
איזה יופי שקראת את הסיפור – אולי הוא יביא לך חשק לקרוא עוד משלה. באופן משעשע משהו התחלת מהסוף כי זה הסיפור האחרון שהיא כתבה – שבועות אחדים לפני מותה, בעודה מרותקת למיטתה.
אני לא בטוחה שה-back פה הוא גם במשמעות של חזרה בתשובה, כי בנצרות התשובה לא מסומלת בחזרה אלא כלידה מחדש, מעין גלגול חיים חדש לגמרי שנברא, וזו גם הסיבה שבסוף הסיפור הוא מתואר כמי שנשען על עץ ובוכה כמו /תינוק/.
ואני לא יודעת מהן תכונות אלוהיות 🙂 אבל אין ספק שבסיפור הזה פארקר הרבה יותר קרוב לאלוהים מאשר שרה רות (שהיא לגמרי חסרת רחמים – Ruthless). שמת לב גם כיצד הקשר הראשוני ביניהם נוצר כאשר שהוא נותן לה תפוח? 🙂
אני ממליצה על כל היצירות שלה, וכן גם על "הנהר" שעליו שרה פי.ג'יי. הארווי ומצמרר אותי בכל פעם שאני שומעת אותו ונזכרת בילד ובאנשים שמבקשים להטביע את כאבם בנהר.
יש עוד יצירה שאני אוהבת במיוחד ואוקונור כתבה עליה במכתביה שמוזר, אבל זה הסיפור שלה שהכי מתעלמים ממנו בביקורת ובציבור (היא היתה מתכתבת נלהבת והמכתבים שלה הם בעצמם מהנים לקריאה ושופכים אור נדיר על תהליך העבודה של סופר) – מדובר בסיפור שנקרא Temple of the Holly Ghost ("משכן רוח הקודש") וראה אור בקובץ הסיפורים הראשון שלה "אדם טוב קשה למצוא". הגיבורה שם היא ילדה, ככל הנראה בת דמותה של אוקונור, ומתואר שם הרמפרודיט בקרקס. רק אמש קראתי באחד המכתבים שלה שההרמפרודיט והדברים הרוחניים שהוא אומר במופע (God made me this way) בשלווה ובקבלה דתית כמעט, קרו כך באמת.
זה מזכיר את הדברים הבאים שאוקונור אמרה:
I have found that anything that comes out of the South is going to be called grotesque by the Northern reader, unless it is grotesque, in which case it is going to be called realistic…
Whenever I'm asked why Southern writers particularly have a penchant for writing about freaks, I say it is because we are still able to recognize one.
הפריקים אצלה, הם לא אלה שמופיעים בקרקס או מקעקעים את כל גופם – הם לובשי החליפות, אנשי המשרדים או בקיצור, אנחנו 😉
שכחתי לגמרי שהוא מופיע במערכה הראשונה 🙂
המטאטא (שמוצמד לאשתו ה"מכשפה" של פארקר) מצליף בישו (גבו של פארקר) עד שהלה מדמם…זוהי הויה דולורוזה שלו.
נטעלי, נולד ב, הוי איזה שפע… באשר לפריקים – דיאן ארבוס שאהבה לצלם אותם אמרה פעם ש"מרבית בני האדם מבלים את חייהם בחשש מטראומה אפשרית. פריקים כבר נולדו עם הטראומה שלהם… הם אריסטוקרטים". זה מתאים גם לאוקונור. וזה לא משנה אם המילה צבעים מוזכרת. היא באמת נהדרת אבל מפחידה בהעדר המוחלט של תום וצבע וקסם שקשורים איכשהו לחירות ישירה. הושט היד וגע בה.
וגם אני מאד אהבתי את הידיד הקטן.
מרית, את כמובן צודקת לגבי חוסר הצבעים – הדוגמה שהבאתי היא באמת יחידאית…(וכאמור, נכתבה על ערש דווי). ואין ספק שאצל אוקונור רוב בעלי המומים כבר שילמו את חובם המוסרי והגרוטסקה הפיזית מהווה סוג של כפרה או השלמה לסבלו של ישו, לכן לרוב (לא תמיד) הם גם בעלי נשמה יתרה. אם כי יש אצלה כאלה שלא "השכילו" להישאר בתחומי המגבלות הפיזיות והיו חייבים, אללי, לזנוח את האלוהים, לנהור אחרי ההשכלה החילונית ולא סתם השכלה, אלא דוקטורט! (הולגה הפילוסופית האתאיסטית בעלת רגל העץ מ"אנשי כפר טובים" שמפתה את מוכר ספרי התנ"ך בעליית הגג).
ואם יורשה להביע משאלת לב – הלוואי ותכתבי על ארבוס ובכלל על פריקים…מצאתי שהיוצרים האהובים עלי הם אלה שמביאים אותם בטבעיות ליצירה שלהם כמו דיוויד לינץ', דיאן ארבוס וכמובן פלאנרי חסרת החמלה.
כתבתי על ארבוס כמה פעמים… 🙂
על ארבוס ועל פריקים (ביחד ולחוד) יש לא מעט כאן http://wp.me/pSKif-bCG
הבשורה על דונה טארט משמחת במיוחד!! ואני הולך לחפש את הסיפורים של אוקונור, הסיפור של פארקר ליוה אותי כל היום, כאילו נורה לתוך בשרי במחטים של דיו. העיניים המצוירות בגב שהקדימה אותן חויה משונה של ראייה בו זמנית קדמית ואחורית בסוג של הרחבת התודעה ("כאילו היו לו עיניים באחורי ראשו"), הדרישה GO BACK, האישה הגרמית שמלקה אותו (במילותיה ואחר כך במטאטא שלה).. פעלו עלי את פעולתם. אגב הנחש והנשר,הקעקוע הראשון שהיא רואה אצלו, הם סמל של הארה, הטרנספורמציה המיסטית מנחש-עקרב לנשר
יואו, כמה ששימחת אותי בחזרה עם הדברים שכתבת פה! ושמע, אם אין לך בעיה לקרוא אותה באנגלית (איכשהו התרשמתי שקראת את הסיפור באנגלית) אני ממליצה בחום על קובץ הכתבים המלא שלה; המכתבים שלה, המסות וכמובן שני הרומנים בנוסף ל-30 – 40 הסיפורים הקצרים, הם מרתקים ומהנים, ומשלימים מאוד זה את זה. הרגע שבו הבנתי אמש (מתוך קריאה במכתבים שלה) שההרמפרודיט בקרקס והדברים שהוא אמר קרו באמת היה רגע של הארה שאני אותו קורא צפוני שחושב "הנה באה לה הסופרת הדרומית עם הדמיון המפותח וכותבת לי על גרוסטקה"…מביך לגלות עד כמה היא חושפת את החולשות האנושיות, את הגאוותנות, היומרה, ההתקשטות בנוצות שונות.
הנה הקובץ שיש לי:
http://www.bookdepository.com/Collected-Works-Flannery-OConnor/9780940450370
תוכל להרחיב בבקשה על הטרנספורמציה מנחש-עקרב לנשר?! או שאחפש בעצמי ברשת. יא אללה…אני בכל רגע מגלה כמה שיש עוד לגלות. אבל זה כ"כ מתאים לספרות גדולה ובכלל לאוקונור שאמרה פעם שסיפור טוב צריך להשאיר מידה של מסתורין, הסיפור צריך להמשיך ולהתרחב אחרי הקריאה, שזה בדיוק מה שאתה מתאר שקרה לך. וכן, היא לגמרי מחוללת את ההרחבות האלה…
אני מקוה שאין לכם רוויה מכל ההתכתבות פה. אני לומדת המון וכ"כ נהנית מההפרייה ההדדית.
ועם או בלי קשר, צפיתי היום בראיון מעניין עם אברמוביץ שהתקיים בחודש שעבר, אז אני מניחה אותו פה, כמו שאומרים ומקוה שתיהנו:
http://new.livestream.com/nytimes/marinaabramovic
נטעלי, אני אחפש עוד ללא ס]פק, תודה על הקישור. אני קצת מתבייש שלא הכרתי אותה עד היום, אבל מלא שמחת ציפיה לקראת מה שאמצא 🙂
(בינתיים פארקר מעסיק אותי בלי סוף. האזכורים התנכיים (השחרור מהצבא בקלון הוא מן אות קין שאתו הוא נע ונד, חסר נחת. התאונה בשדה היא תמונה, מעוותת אמנם, של הסנה הבוער, אש מתלקחת ונעליו נושרות ממנו מעצמן. והקול הקורא אליו מתוך האש..). הרגע מלא ההומור והלעגני שבו האישה רואה בנשר המקועקע תרנגול .. ונכון שהיא מן מכשפה, אבל מכשפה טובה, לעניות דעתי, לא לחנם הוא נמשך אליה כמו שאנחנו נמשכים לפעמים לאנשים שדורשים מאתנו בלי סוף, ולמעשה מנסים לחלץ מאתנו את הכי טוב שאנחנו מסוגלים לו.)
לגבי הנחש/עקרב והנשר, זו לא טרנספורמציה משונה כמו שהיא אולי נשמעת…. נחש הוא גם "שֹרף" – נחש מכונף מעופף (שרף הוא גם מלאך, כנראה בעקבות הנחש המכונף.)למעשה הרבה מהקעקועים של פארקר נושאים משמעות עמוקה ואי הנחת הכרוני שלו הרי מראה על שאיפה לגבוה מכל, לאינסופי.)
חוצמזה, מישהי שאני מוקיר ואוהב לימדה אותי לא להתנצל, אז בבקשה אל תתנצלי על ה"מקום" שאת תופסת פה… לי, לפחות, פתחת דלת לחדר מלא אוצרות.
נולד בח' יקר, תודה על הסיפא – ואתה צודק, אפסיק להתנצל 🙂 אתה חושב שהאשה היא מכשפה טובה? זה נכון שפארקר מתחיל ב"עזרתה" תהליך של שינוי אבל ג'יזס, לרגע אחד היא לא חסה על המסכן ולא מציעה לו נחמה או לטיפה, הניכור ביניהם כ"כ גדול בגלל ששניהם מגיעים ממקומות שונים לגמרי – היא עם הצדקנות הדתית העיוורת שלה והוא עם הבורות וחוסר האונים המוחלט שלו. קשה לחבב אותה ואני לא רואה בה שום טוב, היא צדקנית קשוחה ואטומה ולדעתי היא אחת הדמויות הכי לא אהודות בספרות של אוקונור.
בכל מקרה, אני מתחברת מאוד לכך שזיהית אצל פארקר איזו משאלת לב, כמיהה למשהו גבוה אך סתום ושאינו ניתן להשגה מוחלטת. יש אצלה כמה דמויות כאלה, תמימות ונוגעות ללב בכמיהה שלהן לשחרור ממשא הכאב הפרטי שלהן (בעיקר הילד הארי/ בוויל מ"הנהר" והילד נורטון מ"הפסחים ייכנסו ראשונים" – לכל אחד מהם יש את הצדקן הפרטי שלו שעמו הם צריכים להתמודד, הארי עם השמרטפית הצדקנית שלוקחת אותו לנהר ונורטון האומלל עם אביו שדוגל בהשכלה ובחינוך מודרני) שמעוררים אמפתיה דומה.
תודה רבה על ההסבר לגבי השרף המכונף והפיכתו לנשר…אני עוד לא בטוחה מה מסמלים אצלה היערות שחוזרים ומופיעים בהרבה סיפורים אבל יש לי תחושה שהם מדברים על ניסיון לחציית גבול כלשהי (שהוא בלתי אפשרי), אולי בין המודע ללא מודע. אני מחכה בקוצר רוח לשמוע רשמים וחוויות שלך מהיצירה שלה ולסיום – ממש אין במה להתבייש בכל הנוגע להספקים כאלה או אחרים בספרות, בטח כשמדובר בסופרת שכותבת ממקום כ"כ זר לחוויה שלנו מבחינה תרבותית וגיאוגרפית, והעונג כולו שלי שעזרתי לפתוח צוהר לתיבת האוצרות שלה 🙂 ת-י-ה-נ-ה!
מרתק מרתק. חושבת על קסם מ'יד-שניה' שבהכרח מאבד משהו מההילה של המקור ועובר חילון. פעם ראיתי סרט קולנוע מוזר ומקסים של מישל גונדרי (נדמה לי. לא זוכרת את שם הסרט) תארי לך שמרוב שהיה מוזר נכחנו רק שתיים באולם – הסרט היה על חבורה של צעירים שמסריטים מחדש, באמצעים ביתיים מאולתרים, כל מיני סרטים הוליבודיים שהיו להיטי קופה. העילה להסרטה מחדש – ספריית הוידאו בה עבד אחד מאותם צעירים נשרפה בשל רשלנותו, והוא הסריט את הסרטים מחדש כדי שיוכל להמשיך ולהשכיר סרטים ללקוחות. סתם אסוציאציה מוזרה למה שאברמוביץ' עשתה. אותם סרטי קרטון הפכו לקאלט, וכל אנשי השכונה עמדו בתור כדי לראות אותם, כי דווקא החיקוי המקורי של המקור העניק להם מחדש את ההילה.
תודה תודה. אני חושבת הרבה על השכפול שאינו שכפול הזה (בניגוד לעידן השעתוק הטכני של וולטר בנימין, שגם אותו ג'ף קונס העלה בחזקה). גאס ואן סנט (במאי קולנוע אמיתי, לא דמות בסרט) ביים בשעתו גרסה מחודשת של פסיכו שהיא העתק מדויק של ההיצ'קוק, כולל תנועות מצלמה ועריכה, רק השחקנים שונים וזה גם לא שחור לבן. לא ראיתי את הסרט כי פסיכו פחות מדבר אלי מהיצ'קוקים אחרים, אבל הרעיון ריתק אותי ואני בטוחה שגם התוצאה. מבחינה מסוימת דווקא התבנית הזהה מחצינה את ההבדלים ומחדדת את הייחוד של כל יוצר. וכמה משונה זה שמה שלא יעלה על הדעת בקולנוע (כלומר, כן יעלה, אבל ייחשב לרעיון יוצא דופן) הוא הנורמה במוסיקה, הקלאסית לפחות, שעניינה ההבדל בין ביצועים שונים לאותו סד של תווים והוראות נגינה. ובמחול יש מגמה כזאת עכשיו, של העלאה מחדש של כוריאוגרפיות מכוננות. אפילו כתבתי בשעתו על "דירת שני חדרים", הרימייק של אורן לאור וניב שיינפלד ליצירה של ניר וליאת. https://maritbenisrael.wordpress.com/2013/04/05/twice-2-room-apartment/ (סליחה על כל הלינקים, פשוט הכול מחובר להכול), וברקע נמצא כל הזמן הסיפור המגרד של בורחס על פייר מנאר מחברו של דון קיחוטה.