ערב אחד, לפני שנים רבות, חלפנו א' ואני על פני דוכן צדדי של שבוע הספר. זה לא היה דוכן רשמי אפילו אלא מעין שולחן מתקפל של פיקניק שמאחוריו ישבו שני זקנים. מה שמשך אותי אחורה במין דאבל טייק קומי, היה מארז אדום של ספרים – כל כרכי אלף לילה ולילה בתרגומו (המופלא, המלבב והחושני) של יוסף יואל ריבלין. קנינו. ארגז האוצר הגיע בדואר כעבור כמה ימים וכבר בכרך הראשון מצאתי את "סיפור הנסיך המשותק", משובץ כמו אבן יקרה בתוך "סיפור הדייג".
שנים חיפשתי את הסיפור הזה. התגעגעתי אליו מילדות. לא זכרתי את הרצף, רק כמה דימויים צבעוניים שנחרטו לי בחודי מחטים בזוויות העין: זכרתי נסיך שהפך ממותניו ומטה לאבן מתייפח בתוך פאטיו יפהפה, בין ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח ממנו. זכרתי אגם עם דגים בארבעה צבעים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. זכרתי שהם היו פעם אנשים, וזכרתי טבחית שמטגנת את הדגים ופתאום נבקע הקיר ועלמה יפהפייה מגיחה ממנו ופונה אל הדגים המטוגנים למחצה, והם מרימים את ראשם ועונים לה, ואז היא הופכת את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. זכרתי שזה קורה שלוש פעמים, שבפעם השלישית מגיח מן הקיר כושי ענק שמרעים בקולו על הדגים. כל כך רציתי שזה יקרה גם לי. בכל פעם שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון היתה מבשלת ארוחת צהריים לאחותי ולי, הייתי משגיחה על הקיר בחשאי בתקווה שעלמה יפהפייה תצא ממנו, או אפילו כושי זועם שיעלים את השממון של חיי. (התודעה שלי היתה אוסף ניסוחים מליציים מתוך הספרים שבלעתי).
במפגש המחודש עם "סיפור הנסיך המשותק" התברר לי עד כמה ולמה אני מחוברת אליו בעשרות נימים ועורקים ושכבות של פרוזה ושירה. ואם לא כתבתי עליו עד כה, זה רק משום שלא ידעתי ממה להתחיל. וגם עכשיו אני לא יודעת. אני פשוט מתחילה. מהסיפור על הדייג שהערים על השד, סיפור שמוביל כמו מסדרון ל"סיפור הנסיך המשותק" אבל יש בו הרבה יותר מזה. ולשם כך צריך לספר אותו מהתחלה.
ובכן, היה היה דייג עני שהיה משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום.
למה דייג עני משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום? ככה. אין הסבר. כמו אוגי, גיבור עישון סרטו של פול אוסטר (מהסיפור המוזר על פול אוסטר וסופי קאל) שמציב את מצלמתו מדי יום בנקודה קבועה ומתעד רגע אחד. השרירותיות הזאת מוסיפה גם לסיפורו של הדייג ממד מיצגי-משחקי-פילוסופי.

מתוך האלבום של אוגי, גיבור "עישון". כשאומרים לו שכל התמונות אותו דבר הוא עונה שכולן אותו דבר, אבל כל אחת שונה.
.
יום אחד הוא שולה נבלת חמור ואחריה כד מלא טיט ואחריו שברי זכוכית וחרסים, ולבסוף הוא דג קומקום כבד מנחושת קלל חתום בעופרת עם השבעות. הוא מסיר את החותם והופך את הקומקום. בהתחלה נראה שהוא ריק.
פתאום יצא עשן מן הקומקום ועלה עד לענני שמיים, והתפשט על פני הארץ; ואחר כך כשהגיע העשן לשיאו התעבה והתנער ונהפך לשד, ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו כמִזְרות ורגליו כתרנים, פיו כמערה ושיניו כסלעים, נחיריו כקנקנים ועיניו כמנורות ומבטו זועף ומפיץ אֵימות.
השד הנורא הזה הִמְרה כמסתבר את פי שלמה המלך. כעונש נכלא בקומקום והושלך לים, שם שהה אלף ושמונה מאות שנים. במאה השנים הראשונות הוא נשבע להעשיר את מי שיציל אותו, במאה השנים הבאות החליט לפתוח לו את כל אוצרות האדמה, בארבע מאות השנים הבאות נשבע להגשים לו שלוש משאלות. וכיוון שאיש לא בא – החליט לרצוח את מצילו ולתת לו לבחור רק את סוג המוות הרצוי לו.
החלק הזה של הסיפור היה תמיד מפוקפק בעיני. למה שיכעס על מי שהציל אותו? זה לא נשמע לי אמין עד שנסעתי לאיסלנד. ערב אחד עמדתי על הכביש בשומקום וחיכיתי לטרמפ. השמש עוד לא שקעה אבל הרוח התחזקה כל כך שהייתי צריכה להאבק כדי להשאר על שפת הכביש. במחצית השעה הראשונה תכננתי ליפול על צווארו של מי שיציל אותי, וגם במחצית השעה הבאה, אבל אחרי שחלף עוד זמן ואיש לא עצר לי התרתחתי והחלטתי להגיד למי שיעצור את דעתי על הרישעות האיסלנדית. ואף שהייתי מותשת מהרוח ומודאגת ממיעוט המכוניות, התחלתי לצחוק. כי קלטתי שאני מגיבה בדיוק כמו השד. בסוף עצרה לי משפחה מתוקה שעברה דירה ליישוב אחר. האוטו היה מלא רהיטים וארגזים והם טרחו שעה ארוכה על סידורם מחדש כדי לפנות לי מקום. עד שהסתיים התהליך הייתי שוב אסירת תודה אבל לא שכחתי את הלקח: האגדות (שצריך לקרוא להן מעשיות, אבל איך אפשר עם המעשיוּת הזאת) תמיד צודקות. בכל פעם שפקפקתי באמיתותן המציאות העמידה אותי על טעותי. פעם לא האמנתי שאפשר להתבלבל בין סבתא לזאב, סיפרתי על זה פה (והרחבתי מאד בסיפורים יכולים להציל), וזה קרה לי גם עם סיפור הארנבת והצב. לא האמנתי שצב ינצח ארנבת בריצה. זה נשמע לי כמו שקר חינוכי, מניפולציה חסרת בושה. רק כשהתחלתי ללמד בבית הספר לתיאטרון חזותי נוכחתי עד כמה זה שכיח. אני מכירה המוני צבים שהשיגו ארנבות (כלומר תלמידים עם כישרון קטן עד בינוני שהגיעו רחוק יותר מתלמידים עם כישרון ענק). ובחזרה לדייג.
.
השד מתעקש לרצוח את הדייג על אף המחאות והתחנונים והדייג מחליט "להערים עליו להשמידו." הוא משביע את השד בטבעת שלמה – שעצם איזכורה מעביר חלחלה בבשרו של השד – שיסביר לו איך ייתכן שגופו הענק נדחס לקומקום הקטון. השד ממהר להדגים והדייג פוקק את הקומקום בזריזות ונשבע שהשד יישאר שם עד יום הדין. השד המבועת טוען שזה היה בצחוק, והדייג אומר: "משקר אתה הבזוי שבשדים והמכוער והשפל שבהם," ונושא את הקומקום לים. השד קורא: "לא, לא," והדייג עונה: "הן, הן." הוויכוח מתחדש והדייג משווה את מה שקרה להם עם מה שקרה למשנה המלך יונאן ולחכם דובאן, ולבקשת השד הוא מספר את סיפורם (הבלשי-רפואי-ספיריטואלי עם ראש כרות מדַבֵּר וספר עם דפים מורעלים). גם גיבורי הסיפור מתווכחים, ואחד מהם מספר סיפור נוסף (על בז אהוב ששותה רק מספל זהב שתלוי על צווארו) כדי להוכיח את טענתו, ויריבו עונה בסיפור משלו (על אישה בצרה שמבקשת ממצילה להמתין לה רגע בזמן שהיא מחרבנת, ואז מתברר שהיא שדה). השיטוטים וההתפצלויות אופייניים להתנהלות הייחודית של אלף לילה ולילה, זה המקור לתחושת העושר והאינסוף המלווה את הקריאה. כתבתי על זה קצת בסיפורים יכולים להציל:
גיבור סיפורו של בורחס "גן השבילים המתפצלים" הוא טסוּי פן נציב מחוז יונאן, שזנח הכול כדי לכתוב רומן אין-סופי וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. במהלך הסיפור מתברר שהספר הוא המבוך. המספר שואל את עצמו באיזה אופן יכול ספר להיות אין-סופי, ו"נזכר" באותו לילה בעיצומו של אלף לילה ולילה, שבו מתחילה שהרזאד לספר את סיפור המסגרת, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו לילה עצמו שעליו היא מספרת, וכך עד אין-סוף. למותר לציין שהאפיזודה כולה היא המצאה וספקולציה של בורחס (שתוֹלה אותה אמנם בפיזור דעתו של המעתיק), אבל לא בכדי הוא נזכר דווקא באלף לילה ולילה; כי בלי להיות "אוונגרד", כלומר, בלי לשבור את כלי הסיפור המסורתיים, אלף לילה ולילה הוא המקבילה הספרותית הקרובה ביותר למבוך.
הארכתי מאד. כבר לא נגיע היום ל"סיפור הנסיך המשותק", אז רק עוד כמה מילים על סיפור הדייג שנענה לבסוף לתחנוני השד ולהבטחותיו. השד המשוחרר בועט בקומקום ומעיף אותו לים והדייג משתין מרוב פחד. אבל השד רק צוחק ומוליך אותו למדבר. ושם, בתוך אגם, הוא דג ארבעה דגים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. אם יביא אותם לשולטן הוא יגמול לו בעין יפה, אומר השד. הוא מתנצל על הדרך המוזרה שבה בחר להעשיר אותו; הוא כבר לא בעניינים… זה מצליח. השולטן משלם לדייג ארבע מאות דינר. הוא ממהר הביתה "כשהוא נופל וקם וכושל שוב, והוא מדמה בנפשו שחלום הוא." וזו רק דוגמית מן השפע שייפול לחיקו עד סוף הסיפור.
סיפור הדייג הוא בסך הכל הסיפור השני ששהרזאד מספרת, ולפיכך הוא עדיין קשור באופן ישיר למצוקתו של שהריאר (מי שלא מכיר את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה – הנה התקציר, לחצו להגדלה). הכעס על בגידת אישתו גרם לשהריאר לרצוח יותר מאלף נשים. הכעס הזה עדיין מאיים על חיי שהרזאד. היא מספרת כדי להציל את עצמה וגם כדי להציל אותו מכעסו. ולתוך הסיפור הקליל לכאורה על הדייג שהערים על השד היא מגניבה סיפור רציני על כעס.
השד זועם על אלף שמונה מאות שנות צינוק, מי יכול להאשים אותו. אבל הכעס לא מועיל. להפך. הוא רק מגדיל את אי-הצדק; הוא גורם לו לפגוע במי שעשה לו טובה (הדייג ששחרר אותו מכלאו) ובסופו של דבר הוא פוגע גם בעצמו. הכעס של השד מחזיר אותו לקומקום, כי כעס זה סוג של כלא, בין השאר. ומה מושיע אותו? נדיבות. השד ניצל בזכות נדיבותו של הדייג שחס עליו במקום לנקום בו, שגומל לו טובה תחת רעה. והנדיבות הזאת מתגלגלת הלאה ומצילה בסופו של דבר גם את הנסיך המשותק, אבל על כך בפעם הבאה.
*
עוד על כעס
"את תצטרכי כנראה לטפל בכל נסיך לגופו" (פרוייקט מרי דה מורגן)
*
אחחח כמה שזה מפותל מרתק וערב לחיך. ואדמונד דולאק שפתיים יישקו.
איזה יופי של פוסט… כמו המדרגות לארמון בו סינדרלה רוקדת…
מחכה בציפייה להמשך….
מרית קרובתי, יש משהו גרוטסקי ברשימה שלמעלה, במשמעות המילולית לטינית של גרוטסקה שביאורו העמסה והעמסה נוספת, עד שהמלוֹא מלא להתפקע. ובעצם נדמה לי שבשוך ההעמסה יבקע הפוסט להתפקע כמו מנורה והשד שייצא ממנה יגולל את סיפור הנסיך המשותק.
אגב, למרות הדמונולוגיה המפותחת מאוד בסביבה האסלאמית (כל המאגיה הצפון אפריקאית, מוסלמית ורק אח"כ יהודית) משופעת שדים וליליות, יש משהו יפה ומעורר בשדים של התלמוד הבבלי, שדים ציביליטורים, אוכלים כבני אדם, ישנים כבני אדם, אפילו נראים כמו בני אדם, ויכולים לדור עימנו באותו בית או בלוק. מזכרת לשדים הללו היתה אצל יהודי תורכיה שנהגו לפזר עם כניסתם לבית חדש ממתקים בכל פינות הבית, כדי שהשדים יקבלו אותם בסבר פנים יפות.
ומאוד אהבתי את הסיפור האיסלנדי. באמת, הפעמים שבהם נדמה כאילו המין האנושי מפנה אלינו את עורפו, הם מעלי חימה. אפשר להבין איך שודדי דרכים או שודדי ים הפכו לכאלו, פשוט
יותר מדיי אנשים כנראה הפנו אליהם את עורפם.
אגב, איסלנד משופעת שדים ושדות, חלקם חובבי קוביות סוכר:
דודו, חן חן, אני זוכרת שאתה אוהב את דולק. פעם הראית איור נהדר לזמיר של אנדרסן שלא הכרתי.
אנונימי/ת, תודה רבה. אלה מדרגות לארמון שבו הנסיך בוכה…
שועיקי, אני מקווה שהעומס לא יבריח. אני פשוט מחוברת לסיפור, "בעשרות נימים ועורקים ושכבות של פרוזה ושירה." ובמידה מסוימת זו דרכה של שהרזאד. הסיפורים שלה נענים לכל הפיתויים.
גם באלף לילה ולילה יש שדים טובים (ויפים) שקבלו עליהם את דת האיסלם. והשד הזה הוא אני. ולא רק בגלל איסלנד.
זה היה אגב רגע מאד לא אופייני לטיול שלי. האיסלנדים היו נדיבים ונפלאים. אני חושדת שהשד התערב בדבר, כדי להראות לי את נקודת המבט שלו. מזל שהבנתי, אחרת הייתי נעלמת בגבעות.
והפוסט הזה עושה (קצת) עוול לכעס. כי כעס זה דלק, זה כוח, עד שלב מסוים הוא יכול להיות שימושי. הבעיה היא שעברתי את השלב הזה.
פוסט נפלא! פתאום נזכרתי כמה אהבתי את הסיפור על השד בבקבוק כשהייתי קטנה. כל סרטי הדיסני והמיתולוגיה המודרנית לגמרי מחקו בשבילי את החלק הזה של "הכעס". איך יכולתי לשכוח את הדבר המעניין ביותר? תודה רבה שהזכרת!
"האגדות (שצריך לקרוא להן מעשיות, אבל איך אפשר עם המעשיוּת הזאת)" – נהדר!
ארוחת מלכים הפוסט הזה. כשסיפרת למעלה על הרשמים שלך מהסיפור על הנסיך המשותק, הייתה לי צמרמורת כזאת של התרגשות וחשבתי שצריך שֵם לחוויה הזאת שחווים סיפור או יצירה כלשהי דרך החוויה של מישהו אחר שמספר עליה באופן שהוא בפני עצמו מאוד חווייתי. למשל, יש כמה ספרים שקראתי בחיי שהם כפולים: הספר עצמו, ואיך שאמא שלי העבירה אלי את חוויית קריאתו לפני כן. למשל התפסן בשדה השיפון, עד היום חיים בי שני תפסנים שונים :).
והכתיבה שלך על כעס תמיד מאוד מעניינת לי, גם כרושם מצטבר, בהקשר של שהריאר ובכלל. וכשהייתי ילדה לא עלה בדעתי שדמויות מעניינות יצאו מהקיר אבל בהחלט התבטאתי והרגשתי כך – משהו שיפיג את שממון חיי 🙂
ועוד דבר, לגבי המנגנון הזה של הכרת הטובה שמתחלפת בכעס, יש הבדיחה הנהדרת הזו על איש שנתקע עם פנצ'ר באוטו במקום שומם, והוא צריך ג'ק, ובמרחק יש רק בית אחד והוא הולך לשם והולך והולך ומדמיין בהתחלה שהם יעזרו לו אבל ככל שהוא הולך הוא מדמיין שהם לא ירצו לתת לו ג'ק ושהם יגרשו אותו ובסוף כשהוא דופק בדלת, ברגע שפותחים לו הוא צועק: "לא צריך את הג'ק המזוין שלכם!"
עזבי… 🙂 נסיך בוכה זה בעיות של אשכנזים. זה טוב שידעו שיש גבול ליכולת שלהם… אז שיבכו קצת… לעומת זאת האושר הרגעי של שוכני הביבים….
אירית, כיף שאת באה, תודה.
לי, זה יכול גם לקרות לאחר מעשה. כשאמא של אהוב ליבי דיברה איתי על היידי זה נהיה פתאום מרגש. קראתי את היידי קודם וכל הפרטים היו זהים אבל הסיפור היה לגמרי שונה.
עד שאמרת "הכתיבה שלך על כעס" לא ידעתי שיש יישות כזאת, אבל את צודקת, זה נושא… ותודה רבה.
אנונימי, באמת יש משהו אשכנזי בנסיך הזה (האושר של שוכני הביבים זה על חשבונו).
טוב, מה שבסוגריים זה כבר פוליטיקה… אז נניח לזה…
אלה שתי עובדות נפרדות. יש בו משהו אשכנזי. ויש לו חשבון עם שוכן ביבים…
וואלה, התחמקת מזה באלגנטיות… 🙂
כמו להגיד שזברה זה לא פסים לבנים על רקע שחור, ולא פסים שחורים על רקע לבן, אלא פסים לבנים ליד פסים שחורים… גם זה הולך…
או, אני מתה על הכתיבה המבוכית הזאת. קראתי אתמול בלילה רב החלומות שלי (נדיר…). אני זוכרת מילדותי את הכושי ואת הנסיך המשותק ובעיקר את הדיאלוגים הפנימיים הסודיים שאם כך- אז כך, ואם כך- אז כך…
האסוציאציה של דייג 4 פעמים ביום לסרט עישון (אוגי המדהים והבלתי נשכח) הזכירה לי את פרק 5 ב"יומנים" של פרלוב, בו הוא מציב את מצמתו בחלון לרחוב בריטואל מסויים (בזמן חוליו , אם אני לא טועה) ואז הסצינות מקבלות אופי בימתי מייצגי.
ואם אסוציאציות פרועות אז האיור השני של אדמונד דולק (וואו איזה איור!!!) מזכיר לי את זה: http://hologramit.files.wordpress.com/2012/05/d790d795d7a8d7a4d790d795d791-d7a2d79d-d7a4d7a1d799d79d-72.jpg
את הכרך הספציפי הזה של אלף לילה ולילה, בתרגום הזה, קראתי פעם ראשונה כשהייתי בערך בת 8. אני זוכרת שהרגשתי ממש פורעת חוק – לקחת ככה ספר שברור מאיך שהוא נראה (כתב קטן, לא מנוקד בשום צורה, בלי ציורים על הכריכה) שהוא לא מיועד לילדים. כך שהקריאה היתה סוג של פריצת גבול (שכמובן רק דמיינתי שקיים…). הסיפור הזה, של הנסיך המשותק ושל הדייג והדגים הצבעוניים (וגם זה עם הראש הכרות), הם הזכרונות הכי מתוקים שלי מהספר הזה (שקראתי אחר כך עוד עשרות פעמים לאורך השנים).
אני דווקא הצלחתי להבין איך הכרת תודה מתחלפת בכעס, עוד מההתחלה. אף פעם לא הבנתי איך השד היה דביל מספיק כדי להיכנס בחזקה לבקבוק. (ובכלל, מה היה הסיפור שלו עם שלמה המלך).
נראה לי שהכרך הזה הוא מקור ההתמכרות שלי לסיפורים. זה הרי ספר שלם על מספרי סיפורים. ובכל סיפור יש עוד סיפורים, וכל הפרקטל הסיפורי הזה מעסיק אותי בכתיבה עד היום.
(תודה על הפוסט הזה. עשית לי את השבת)
איזה יופי. הזכרת לי את האגדה מילדותי וגם את הפונקציה הפלאית שהספרים האלה מילאו בחיי (אם כי מעולם לא האמנתי שהשד ייצא מהקיר). ועוד דבר, אני כמעט לא מעיזה להזכיר אותו, אבל בטח ידוע לך הספר היפה "קסמן של אגדות", שמפרש בדיוק כך את חוויית הציפייה של הילד הקטן לאמו. מן הסתם הילד של המחבר הפך לאיש שהזיכרון הזה מנחה את חייו וכל תורתו… כעס וזעם שאין להם סליחה
איריסיה, איזה עיבוד קראת בילדותך? איזה עיבוד אני קראתי? תעלומה גמורה, הרי התכנים המיניים בוטים (לא בחלק של הדייג והשד, בהמשך). ואיזה דיאלוגים? הפרטיים? של הסיפור? ובציור יש באמת טעם של אלף לילה ולילה.
מעין, זה דווקא עם ניקוד אבל תנ"כי כזה או מִטַעמֵי שירה, לא ניקוד של ילדים. זה לגמרי מים גנובים של מבוגרים. והכרך הראשון ממכר במיוחד וזכרונות מתוקים ובכלל.
ובאשר לשד הדביל – יש שם הערה גזענית כזאת על שדים, הדייג אומר לעצמו: "זהו שד ואני בן אדם שנתן לי אלוהים שכל שלם…" ושנית הוא פותח בהשבעה ב(שם המפורש החקוק על טבעת) שלמה המלך אימת השד, וזה לגמרי מערער אותו…
ואיזה כיף לי שעשיתי לך את השבת.
אם ואחות, תודה! איזה יופי שגם את זוכרת את זה מילדות. זה גורם לי להרגיש פחות בודדה.
לא זכרתי שבטלהיים כותב עליו, אבל זה רק מוכיח שאין שחר להפרדה המתנשאת בין ילדים למבוגרים. הרי הייתי לגמרי מבוגרת באיסלנד וזה בדיוק אותו מנגנון.
ואני זוכרת גירסה מתחכמת משהו שפורסמה באחד הגליונות של עיתון הילדים 'הארץ שלנו' של אותה אגדה ממש: הילד שחרר את השד שעבר את השינוי כולו – מהבטחת עושר ואושר לכעס רצחני, ורק הותיר לילד לבחור את אופן מותו. והילד החכם אמר: אני רוצה למות מזקנה! בשלב הזה הפרק הסתיים, וחיכיתי בקוצר רוח לשבוע הבא לראות מה יעשה השד. אך לא 'איש' כמו השד ירים ידיים במהרה, והילד לפתע מצא את עצמו עובר במהירות תהליך הזדקנות מזורז, והנה הוא כבר איש זקן על סף המוות. רק אז (שבוע אחר כך) עבר ה'ילד' לנגן על רגשי ההתרברבות של השד והחזיר אותו לבקבוק. וההוצאה המחודשת שלו אפשרה לו להשיב את מצבו הקודם.
אני מניחה שגם כאן יש רבדים פסיכולוגיים מעניינים בהקשר של זמן והזדקנות ומוות.
אצל הפרסים (היום קוראים להם אירנים) היו מקללים ילדים שעיצבנו בקללה "ג'יני ארכבאכ", שירכב עליך השד. כל כך פחדתי מהקללה הזו, השד היה נראה לי סוער ודוהר וממהר למקומות שאין לי כוח בכלל להרכיב אותו אליהם, אני רק רציתי להישאר במיטה ולקרוא.
לורסטין, סליחה שאני מתערב, במקרה שלי, במקום הג'ין רוכבים עליי משקפיים (-:
תרופה למכה, מאד ערמומי מצד הילד, ולא הוגן מצד השד ומצד מי שכתב את העיבוד 🙂
לורסטין, בספר ההיסטוריה הבלתי נשכח של הורוביץ שממנו למדתי בתיכון נכתב על גסיסתו של הרצל "הרצל הרגיש את המוות רוכב על גבו ודופק בו" (בחיי!) מפחיד אבל גם ציורי, ישר אני מדמיינת ספר נוער שבו הקללה מתגשמת. הרפתקה שלמה. כשגרתי בפורטלנד הייתי הולכת להקרנות של קולנוע אירני, גם בגלל הסרטים אבל גם בגלל הקהילה האירנית שעשתה לי הרגשה של בית משום מה.
מרית יקרה
לאחר שסיימתי לקרוא ולהתפעם מ"סיפורים יכולים להציל" (מה שנכון ואותי הם מצילים מידי יום..)נכנסתי ל"עיר האושר".זה קרה לפני חודש בערך ואני פשוט מתענגת על מילותייך ,על רעיונותייך והחיבורים הלא צפויים שנראים כל כך הגיוניים כשאת פותחת אותם לפרטים…
את הכרכים האדומים האלו גיליתי בילדותי על המדף הגבוה ביותר בספריה הציבורית. נראה לי שלא הרבה קראו בהם ,אבל אני לקחתי בכל שבוע ספר אחר ,כשקראתי את דברייך קפץ לי הזיכרון של הדגים הציבעונים והעלילה הפתלתלה שאיש לא יכול כמותה חוץ משחרזדה…תודה לך. …הכתיבה שלך נפלאה …ממתינה בקוצר רוח להמשך..
בתמונה הזו שלך את דומה לסבתי המנוחה, שלא הכרתי, אבל ראיתי בתמונה. אולי גם את מההרים.
שועי, משקפיים? הכוונה שלך אמרו שאם לא תפסיק לקרוא במיטה כל היום ירכבו עליך משקפיים?
מיכל, ברוכה הבאה, משמחת, תודה!
לורסטין, אולי… לפרסיות שלי אין שחר גנטי אבל התחושה היא באמת משפחתית. גם עם עירק אגב יש לי משהו אבל זה קשור יותר לנופים. היתה שנה אחת (אין הסבר למה דווקא אז) שבה רוב החלומות שלי התרחשו בעירק של אלף לילה ולילה.
הנה יצאתי מהבקבוק לרגע… בשבילי זה בקבוק, לא קומקום, בגלל הצוואר והפתח הצר החד משמעי (לקומקום יתכן ויש שני פתחים, כולל שסתום לחץ וזה לא נראה לי מדוייק). אחרי שנים שסיפרתי את הסיפור והבנתי אותו בכיוון שלך של איסלנד אני היום מתאמנת בכמו-מרי פופינס לקפוץ לתוך הסיפור. בשלב זה אני מאוד מזדהה עם הבקבוק. איזה לחץ זה כשיש לך שד בפנים! ואחר כך איזה ריקנות כשהוא יוצא! ועד שמתרגלים לחופש ולקלילות אחרי שיצא, הוא נכנס שוב פנימה! איזה פער לחצים בין חוץ לפנים, איזה טלטלות…. הו, הו, כמה הוא היה רוצה, הבקבוק, להפוך חזרה לנוזל, לחול צור מחצבתו, כדי שלא יצטרך להרגיש את הפער הגדול כל כך בלחצים, בין השד לבין הדייג, שיעזבו אותו בשקט…. להנמס, להתאדות, להתמזג… אבל אז לא יהיו סיפורים. נראה שלעת עתה הוא שם. להיות שד זה כלום לעומת בקבוק.
איזה תגובה מגניבה (מתאים ליוסף לחשוב על זה…). לסטיבנסון שמקורב מאד לשהרזאד ואפילו כתב גרסת אלף לילה ולילה משלו, יש סיפור נהדר על שד בבקבוק. אבל קומקום בשבילי זה חפץ הרבה יותר קסום. אמא שלי טענה שבחיפה (?) היתה פעם משוגעת שהיתה מסתובבת ברחוב ואומרת לעוברים ושבים בידיש: "אבל אם תרצו, אני קומקום". יכולתי להרגיש למה היא התכוונה. לא סתם כתבתי ספר על אישה שאוספת נשמות בקומקומים…
ככה זה, פלאי הטכנולוגיה, המנורה חשמלית, הקומקום חשמלי… הלכו כל השדים.
פעם היתה המערה של אפלטון (פוליטיאה ספר שביעי) ואז הפך אותה יגאל מוסינזון למערה חשמלית, ובמקום פילוסופיה קיבלנו חסמב"ה– חבורת סוד מוחלט בהחלט העובדת בתיאום עם שירותי הביטחון (אם יש נמשל יותר חד מזה לפרוייקט הציוני, הביאו ונדעהו, נדבר גלויות יש או אין…)
אנונימי 🙂
שועיקי, בעניין הפרוייקט הציוני, משוגעת הקומקום היא מעין מענה להרצל. במקום – אם תרצו אין זו אגדה – להפך: אבל אם תרצו אני קומקום (ותהיה פה אגדה).
מרית, בסרט רואים שזה היה בקבוק! קומקום קסום אבל בקבוק גם, והמוסיקה שלו נובעת יותר ממעמקים.
ויוסף לא היה חושב בחיים על להיות בקבוק! יוסף בקבוק???
מרית, ב"חתול תעלול" של דוקטור סוס מוצא עצמו הדג השוחה באקווריום– בתוך הקומקום, אחרי תעלולו הראשון של החתול. על כך אמר תיאודור הרצל, יבורך זקנו: "אם תרצו אין זו הדגה".אגב, זה מה שכנראה אמר הרצל למיים מעל הגשר בבאזל.
איי, לו רק היה נשען הרצל על גשר בציריך. הוא בלא ספק היה אומר: "אם תרצו אין זו הדאדא".
וכל גורלנו היה נראה פתאום הרבה יותר קברטי.
רוני, מממ… הסרט הוא לא הוכחה. וטוב, הבנתי שאת מדברת על עייפות ההכלה, וכמובן שיוסף לא בקבוק (סליחה, יוסף) אבל הוא מכיר את החוויה הזאת של נוכחות פולשנית שאין שליטה עליה, ואם כבר משחקים בהיפוכים… (אני בטוחה שבחיים לא אמרו עלייך שד 🙂 )
שועי (( 🙂 ))
סטיבנסון לא כתב גירסה משלו לאלף לילה ולילה אלא את "אלף לילה ולילה החדשים" – אוסף סיפורים אהוב עלי באופן מיוחד, שאף שינה את חיי (וגם השד בבקבוק שלו, שנקרא בתרגון ישן "שדון הבקבוקי", שפעם לא הבנתי וחשבתי שזה מין שם סמואאי); בכלל, הסטיבנסון הזה ידע כיצד אל ליבו של יום יום משמים וחדגוני מתגנב הסוד, והפליאה, והאימה,וההרפתקה, והמזימה – אפילו הפתיחה הנפלאה של "אי המטמון" היא כזו; כמה מתאים לדימיונו של הילד ולעולם הפלאות שהוא ביקש לראות מאחורי מציאות קודרת… מ"מון הגדול" ועד חסמבה (כן, שועי!) וכל ספרי החבורות, ומועדון-מלאכות-משונות של צ'סטרטון, ואפילו שרלוק הולמס וברנט. אוי ילד ילד, אוי אוי אוי, מאחורי כל זה מסתתר קסם
ע, אוף איזה נוקדן אתה. פשוט ניסיתי להימנע מלכתוב "לילות ערב החדשים" כי אלף לילה ולילה החדשים נשמע רע. אהבת נפש אני אוהבת את סטיבנסון, בייחוד את השניים שהזכרת. ולמי שלא זכה – הנה סיפור הבחור ופחזניות השמנת שפותח את לילות ערב שלו:
http://readingmachine.co.il/home/books/book_48_3171/chapter01_4167215
ועמית-כוכבי בתרגומה החדש והיפה (אבל גרסא דינקותא, ובית דין לא יפריד אותי מריבלין) למבחר מסיפורי אלף לילה ולילה קוראת לצינוק של השד "קנקן", מילה קצת יותר עמומה ופתוחה.
אני לא נוקדן, חיפשתי תירוץ להגיד שאני אוהב את סטיבנסון. למרות מה שואמרים שלא צריך תירוץ כדי להגיד שאתה אוהב. ואת מועדון המתאבדים קראתי בספר כיס עם ציור מפחיד על העטיפה (ועל תפקיד העטיפות של ספרי רמדור בתפיסת העולם שלי – טוב, זה בפגישה הבאה כי זמננו תם)
מרית, אני נותנת ליוסף לצאת כאן עוד פעם אחת ומחזירה אותו לתיק! הוא מוציא אותי בורה. כולם כותבים על ספרות יפה ורק אני מתעסקת בלהיות או לא להיות בקבוק. ברור שאף אחד לא קרא לי שד. אני נראית כמו שד? רואים בסרט איך נראה שד! אבל כמו שכתבת, דיאלוג עם בקבוק זה דבר מעצבן ומלחיץ. יוסף בטוח היה מעדיף להכניס אותי לתוך בקבוק, קומקום, קנקן או תיקתיק.
רוני, לא רק את, גם אברהם חלפי http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=679 🙂
המוזיקה המעולה בסרט היא של רוטסה:
http://de.wikipedia.org/wiki/Miklós_Rózsa
( ( ( ( (((:))) ) ) ) )
ע', מרית, קראתי את "אי המטמון" (אהבתי גם חומוס) קראתי גם "סיפורים מאיי הדרום" (אהבתי גם פול) אבל את "האדון מבלנטרי" אהבתי יותר מכל…
אגב, ראיתם את "הפיראטים" (The Pirates! Band of Misfits) סרט אנימצית הפלסטלינה של אולפני אארדמן (וואלאס וגורמיט) וסרטי קולומביה? כזה סרט פיראטים מצחיק ומשובב כבר לא נראה הרבה-הרבה זמן.
האדון מבלנטרי יפה, אבל קצת פסיכולוגי מדי על חשבון הסם-חיים, הקסם הזה שע' דיבר עליו שמתגנב אל ליבו של היום יום המשמים.
ולא ראיתי את הסרט. אני עם פיראט באמבט.
מהסיפור על הארנב והצב יש לי הסתייגות אחת ממה שכתבת, מרית,
צריך לכבד גם ארנבות שמלכתחילה מסרבות להשתתף במרוצים…
יש יופי סטואי במוכשר שמסרב לכלוא עצמו במסגרת הרדיפה הרגילה אחרי ההצלחה. מין יריקה כזו לאלוהים בפרצוף: נתת לי כישרון ואני מסרב להשתמש בו בעולם שלך…
הו אנונימי, זה בסך הכל משל, לא צריך לקרוא אותו אחד לאחד. המילה "תחרות" מבלבלת. אני לא מדברת על יריקה מכוונת וגם לא על רומנטיקה של לכתוב לכתב עת הנידח ביותר. זה לא קשור בכלל להצלחה בעולם החיצוני או בהשוואה לאחרים. זה קשור לאומללות משתקת, שמסיחה את דעתך בתחבולות אם לא אוסרת עליך במפורש לצאת להרפתקה, לאוצרות שמתנוונים בתוכך מאפס מעשה. זה ממש עצוב.
למה זה עצוב? ולמה צריך לצאת להרפתקאות? ולמה לחשוב שחיים הרפתקניים, פעילים, תחרותיים, נרקציסטיים, חושפניים וכו' הם ההגשמה ה"נכונה" של האדם וכך צריך לחיות?
מה זה תיקתיק? גם אני רוצה להיכנס לתוך תיקתיק! ויהי חוקי התמיד בלי אומר!
נהנתי לקרוא , תודה.
א. ב., הרפתקאות זו התרופה האולטימטיבית למחלת השיעמום של הילדות. נרקיציסטיים וחושפניים לא אני אמרתי. ובכלל לא אמרתי איך צריך לחיות ולעולם לא אגיד. אני מניחה שמי שהגיע להארה יכול להיות גם מאושר בתוך קומקום על קרקע הים, אבל בשביל הרוב זה כלא ותקיעוּת (מה זו תקיעוּת? על כך בפוסט על סיפור הנסיך המכושף שייקח לי קצת זמן לכתוב אותו, כי הוא חשוב). לגבי הארנבות שמהן התחיל העניין – הרגשתי כמו שגנן מרגיש כשזרעים של פרחים ופירות נהדרים נרקבים במחסן.
ותודה, תקליטן.
[…] אלף לילה ולילה. דייג מסכן שלה אותו מן הים, וכשפתח אותו יצא ממנו שד ש"ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו […]
ראשית דבר – יופי
שנית – כוחם של סיפורי אלף לילה ולילה, ככוחן של מיתולוגיות דוגמת האיליאדה ואודיסיאה (וגם התנ"ך) בהענקת השראה החוצה תקופות שנים ותרבויות. כך למשל לסיפור המלך (משנה המלך?) יונאן ורופאו-מרעילו יש מקבילה לא מקרית מן הסתם אצל אומברטו אקו ב"שם הוורד"
כך גם יכולה ההשראה להתרחק מן המקור, להתאים את הרעיון או את הגיונו ומשמעותו לעת המודרנית ו/או ברמת המטפורה. כך:
תודה שמעון, ולגמרי. התרבות היא משחק טלפון שבור אחד גדול. ומעניין שזכרתי את הספר המורעל של אקו (ואפילו הזכרתי אותו בפוסט על "הסיפור שאינו נגמר") ושכחתי את הספר המורעל של המלך יונאן. הסבך הסיפורי המפואר שבזנבו הוא נמצא הסיח את דעתי.