זה יצא כמו מסע ברכבת, המון תמונות ואסוציאציות שחולפות ביעף עם עצירות קצרות להצטיידות. החוט המקשר הוא המאיירת המופלאה תום זיידמן פרויד אבל בעצם זה על איור בכלל ועל כל עשייה אמנותית.
*
בַּלֶט
במסע הדג הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה תום זיידמן פרויד, רוכב אורי על גבו של דג גדול ומגיע לארץ של שפע ואחווה. באיור הבא הוא קוטף דובדבניות בחברת שני נערים.

מתוך מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד
מה ש"מוזר" באיור הוא תנועותיהם של הקוטפים. זה בולט מאד אצל הילד הימני שמרים את זרועותיו ללא שום סיבה נראית לעין, אבל גם הילד שעל הסולם מביט למקום אחר מזה שאליו הוא מושיט את ידו (אפשר לדעת לפי כיוון התסרוקת וגם לפי הזווית הלא מדויקת של הזרוע ביחס לפירות). והילד המתכופף שומר על רגליים ישרות לגמרי וזרועו וכף ידו שאוספת את הפרי מתעגלות בחן של בלט קלאסי; (ואגב – הכוריאוגרף מישל פוקין בן טיפוחיו של סרגיי דיאגילב שעוד יחזור ויופיע במהלך הפוסט, ייחס את תנועת הזרועות הלירית של הבלרינות הרוסיות להשפעה הלא-מודעת של יערות הליבנה, וגם באיור אפשר לראות זיקה בין ענפי העצים לזרועות). ובשורה התחתונה – זה לא איור של קטיף אלא בלט של קטיף.
והנה עוד דוגמא, מתוך עשר אגדות לילדים. הזווית של פני הילדה ביחס לתנוחת הזרועות מבליטה את הכוריאוגרפיה, כמו גם הנוקשות המסוימת החגיגית והבעת הפנים המרוכזת. זו "תנועה" בניגוד (ואולי במקביל) ל"פעולה" של ליקוט הכוכבים.
*
משהו קטן על רינת הופר
תום זיידמן פרויד השפיעה מן הסתם על רינת הופר. כמו הדמויות של זיידמן פרויד גם הדמויות של הופר מצוירות בקווים פשוטים כמעט גיאומטריים. וגם הן – אפשר לטעון – מרַקדות. אבל האיור של הופר (בתמונות למטה) מתאר תהלוכה שכוללת באופן טבעי מידה של דילוג וקיפוץ וריקוד (שהופּר אמנם מסגננת בחֵן ובבטחה). הכוריאוגרפיה של רינת הופר היא חלק מן העולם של הסיפור. אצל תום זיידמן פרויד יש פער ותמונה כפולה, כלומר שירה.

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר
*
מצרים ותיאטרון
בספרה איורים עבריים מדברת אילה גורדון על הצורך של אמני התקופה "להשתחרר מסלסולי הצמחייה הטרחניים של האר נובו". רבים חשו, היא כותבת, "שעידן המכונה במאה העשרים מחייב גישה אחרת, ותנועות האמנות החדשות – הקוביזם, הסופרמטיזם והפוטוריזם – נתנו ביטוי נאות לעידן המדעי והטכנולוגי החדש הזה. הציור המצרי שימש גשר נוח למעבר מסגנון אר נובו המסולסל לסגנון אר דקו המכני והנקי."
כדוגמא להשראה מצרית מזכירה גורדון את "אחר הצהריים של פאון" (1912), הכוראוגרפיה שיצר ניז'ינסקי לבלט הרוסי המפורסם של סרגיי דיאגילב (שמושפעת אמנם גם מציורי כדים יווניים).

ניז'ינסקי, מתוך אחר הצהרים של פאון, הבלט הרוסי של דיאגילב 1912

מצרים העתיקה, ההשראה

מתוך מסע הדג מאת תום זיידמן פרויד. אורי הנוטף מים מגיע לארץ הברוכה.
.
וזה לא רק הפאון של ניז'ינסקי-את-דיאגילב; לאיורים של תום זיידמן פרויד יש זיקה חזקה לתיאטרון. הקיר הכתמתם למטה הוא פיסת תפאורה יותר מפיסת "אתר בנייה", וסירת הפלאים שמתחת היא לגמרי תיאטרון בובות, כולל המסכים.

מתוך מסע הדג, מאת תום זיידמן פרויד.

סירת הפלאים, מאת תום זיידמן פרויד. כמעט תיאטרון בובות.
*
תיאטרון צעצוע
תיאטרוני הצעצוע – דגמי קרטון של בימת פרוסניום קלאסית – נולדו בתקופה הויקטוריאנית בעקבות התפתחות של טכנולוגיות הדפוס. הם נמכרו עם סט של תפאורות ובובות שטוחות מקרטון והיו פופולריים מאד בחדרי ילדים. תום זיידמן פרויד שרבים מספריה כללו הפעלות ומשחקים בוודאי הכירה אותם.

תיאטרון צעצוע, במת פרוסניום
גם האיור הזה (שהופיע כבר קודם) הוא סוג של תיאטרון צעצוע עם תפאורה וקלעי צד:
ובהמשך לכך – סקיצות של פיקאסו לתפאורת "הכובע משולש הקצוות" שהועלה גם הוא בבלט הרוסי של דיאגילב.

פיקאסו, סקיצה לתפאורה לבלט הכובע משולש הקצוות
*
איך מגדלים כוריאוגרף?
דיאגילב לא רק שיתף פעולה עם האמנים הכי חמים של זמנו – פיקאסו, מאטיס, דה קיריקו, מירו, מקס ארנסט ורבים אחרים (וכנ"ל גם מלחינים, אבל זה לא הנושא עכשיו) – אלא גם חנך וגידל שורה של כוריאוגרפים חדשניים (שרובם היו גם המאהבים שלו, וגם זה לא הנושא עכשיו). כדי לגדל אותם הוא לא פנה לתולדות המחול וכן הלאה, אלא לקח את הרקדנים הצעירים לתערוכות מתוך כוונה ומחשבה שדווקא באמנות הפלסטית תימצא ההשראה וההפריה. לשיטה הזאת היו תוצאות מפליאות, ולא בכדי; כשאת לומדת מקודמייך, את נוטה ללכת בדרך שסללו. אבל כשאת פונה לתחום אחר בתכלית – את לא יכולה לחקות; גם אם תנסי להעתיק אחד לאחד, תמיד נותר פער שאין תקדים להשלמתו, ושם בשטח ההפקר בין התחומים צומחת המקוריות.
וכל זה חל בין השאר, גם על הזיקה – המודעת או לא – של תום זיידמן פרויד למחול ולתיאטרון.
ובחזרה לרכבת – ולפני שאנחנו מגיעים מדיאגילב למחולות הגיאומטריים של אוסקר שלמר – קצת בגדים גיאומטריים של סוניה דלוניי, עוד אמנית ששיתפה פעולה עם דיאגילב.

סוניה דלוניי, חצאית

סוניה דלוניי, אופנה גיאומטרית
*
אוסקר שלמר ותום זיידמן פרויד
אבל אם מחברים מחול, גיאומטריה ותום זיידמן פרויד, התוצאה הכי קרובה לטעמי, היא אוסקר שלמר; אמן, כוריאוגרף וראש מחלקת התיאטרון המופלאה של הבאוהאוס. הנה למשל כריכת ספרה של זיידמן פרויד (שימו לב לגלי הנחל המשוננים), ומתחתיה כמה תלבושות פיסוליות / מסכות גוף שעיצב אוסקר שלמר לבלט הטריאדי.

איור תום זיידמן פרויד

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי
התלבושת אצל אוסקר שלמר לא רק מסגננת ומעצבת מחדש את גוף הרקדן, אלא משמשת בסיס לכוריאוגרפיה. הריקודים נולדים מתוך הצורות הגיאומטריות של התלבושות, הם ממשיכים אותן בחלל ובזמן (עוד על שלמר והבלטים שלו).
למטה: הפרק צהוב, מתוך הבלט הטריאדי. מן הדקה ה4:30 עד 6:15 זה נלבב במיוחד.
למטה: הפרק הוורוד מתוך הבלט הטריאדי. הכל יפה, אבל מדקה 4:40 בערך זה מלבב במיוחד.
וגם אצל תום זיידמן פרויד לפעמים, הכוריאוגרפיה נגזרת מהגיאומטריה. הנה למשל מתווה ל"מחול הילד והדג" (הגדרה שלי לצורכי הפוסט ובדיעבד, אין כזה פרק בסיפור). ושימו לב אגב, כמה דומה המשחק המאושר של הילד והדג בתמונה האחרונה ("כאחים נאהבים" על פי תרגום ביאליק), לחרדה של הילד מהדג הגדל עד מחנק בתמונה האמצעית. האושר והכאב פה נאבקים על אותה נקודה.
ולקטני האמונה – כמובן שזה מכוון, שום נוקשות ציורית וקוצר יד. באיור מוקדם של תום זיידמן פרויד בהשראת האר נובו, אפשר לראות למשל, באיזה קלות וחן היא מחקה שפת גוף כשהיא רוצה.

איירה תום זיידמן פרויד
*
ולסיום מוחץ אני לא יכולה להתאפק ומביאה איור מספר סיפורי הארנבות שזיידמן פרויד ליקטה, עיבדה ואיירה (ושגם אותו חמס ביאליק, אבל לא ניכנס עכשיו לשלדים בארונו). אין לי מושג לאיזה סיפור זה מתייחס. אני יודעת רק שהחדשנות והעוצמה הרגשית הן לגמרי פינה באוש.

תום זיידמן פרויד, לאיור הזה לבד הקדשתי פוסט שלם
*
**
*
סוף העולם, ההערה הקודמת על תום זיידמן פרויד
עוד מודרניזם בסביבה:
פוטוריזם לילדים (ועד כמה פלאים) – על האוסף הכי הכי
קרקס קוביות והבלטים של אוסקר שלמר
מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד
כל סדרת אנא בלומה, וביחוד הו אהובת עשרים ושבעת חושי
*
אמנות פלסטית ותיאטרון (ומציאות):
כל אחד תופס איבר אחד – מג'וטו עד נעמי יואלי
קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר
ועוד
*
ובלי שום קשר – שלוש הודעות. קול קורא של תיאטרון הקרון, ייעוץ בכתיבה, ובין מחול למילה:
*
ולמי שמחפש ייעוץ בכתיבה – תחנת הכתיבה של דנה אולמרט, ארנה קזין ודפנה בן צבי.
*
אחלה!
מרית קרובתי, יש לי יותר מדיי תגובות וזו רק תגובה אחת ולכן אנסה לתמצת בנקודות:
א. אצל רינה הופר הכל גלוי אצל תום זיידמן פרויד נסוך מסתורין אקספרסיוניסטי
ב. עוד בטרם הגעת לכוריאוגרפיה ההנדסית של שלמר, כבר מאיור הידיים המונפות אל על של
זיידמן-פרויד התהדהדתי לבלט כגון חגיגות באכחוס בחצרו של המלך לואי הארבע-עשרה (שוב אני והמאה השבע עשרה שלי). האיורים שנותרו מן החגיגות הללו, מליאים תחפושות מליאות השראה,
וגם תנועות גוף אקספרסיביות (אני חושב שעל הזיקה שיש בעיני בין שלמר ובין הבלטים של לואי ה-14 הערתי פעם כאן בנוגע לפוסט אחר).
ג. ואז נזכרתי בבלט הפיות של שייקספיר, חלום ליל קיץ ובחלקם הראשון של דברי הסיום של פוק (רובין קטינא):
"אם אנו פה צללי-רגע
פה בכם פגענו פגע,
נא לזכור כי רק בשנת
חזיתם חזות בלאט.
כל חזיון בדים הלום,
אין מאום בו רק חלום,
אל, אפוא, גנות על-כן;
נא סלחו ונתקן"
(תרגם: ש"צ דוידוביץ')
ואז שוב חזרתי למה שמבחין בין הופר ובין זיידמן פרויד; על זיידמן פרויד נסוך חלום והיא מאחזת אותנו בקורי חלום של פיוט וסיוט — תם, יפהפה ומפחיד בעת ובעונה אחת.
ובאשר לרכבת, נו הרכבת, אני מחכה שכבר אסע עם הרכבת
(תמיד היא יוצאת בלעדיי)
בלוז ורכבת.
תודה אנונימי.
שועיקי, מסכימה על הגלוי של רינת הופר, היא נראית כל כך ארצית ליד תום… ובעניין החלום של הפיוט והסיוט התם והיפהפה – יש לי משהו להגיד על הפיסיקה שלו, בפעם הבאה…
פוסט פנטסטי. יוצא מן הכלל
הפעם האנלוגיות האומנותיות קולעות בול. אין ספק שהציורים שלה הושפעו מהציורים המצריים. למשל התסרוקת של הדמויות (דוגמה מצרית: http://beecroft.biz/egyptian.head.4.s.jpg) ובעיקר – טכניקת הציור הדו-ממדית. למשל בכל זוית ציור רואים את כפות הידיים פרושות הצדה, גם אם זה לא מתאים למצב הדמות, וכך גם כפות הרגליים. למשל בציור הכריכה של "עשר שיחות לילדים" כפות הרגליים פונות הצדה בעוד שהגוף והפנים פונים אלינו. אבל יש גם הבדלים בין הטכניקה שלה לציורים המצריים, למשל היא יודעת לצייר כתפיים מהצד בעוד שאצל המצרים גם הכתפיים תמיד פונות אלינו. מסקרן אגב מאיפה לקוח הכובע המשולש עם הפונפון – זה לא אלמנט מצרי.
רוני, ההערה חדת העין שלך על הכובעים המשולשים השיאה אותי לציורי הילדים של הצייר הפולני

תדיאוש מקובסקי (1932-1882), צייר נפלא, שהרבה לצייר ילדים בכובעים משולשים חדודים (למשל, כאן בציור משנת 1929):
אחת מהשניים: או שזיידמן פרויד ומקובסקי נהנו מעולם דימויים קרוב, או ממקורות השראה דומים; או שאכן נהגו לחבוש אז (כלומר בשנות העשרים ואולי קודם לכן בשנות ילדותם לילדים אירופאים
בגרמניה/פולין כובעים משולשים).
למקובסקי ישנה סדרת ציורים שלימה כזו.
האאא. נעתקתי. במה להתחיל?
אקרא שוב ושוב. חומר חשוב ומעורר השראה שאולי ילווה אותי לעולם המפתיע שאליו נקלעתי לאחרונה
אני רוצה את החצאית המהפנטת של טוניה דלוני
למרות שחשבתי שאכתוב רק על החור שנשכח בין דובדבנים, בצד שמאל למטה, ליד הילד המתכופף ברגליים ישרות. חורים הם שירה. (וגם פער)
אין עלייך.
את פשוט כותבת את אחד הבלוגים הכי מרתקים, מעשירים, מענגים ומעוררי השראה, שאני מכירה וקוראת.
בחיי שאני מודה לך עליו.
שועי – איזה תגלית הצייר הזה, ואיזו תעלומה הכובעים האלה – אלה בדיוק הכובעים של יוסל ברגנר (הוורשאי במקור) שמבקרים ייחסו אותם לכובע הקלון היהודי מימי הביניים (גדעון עפרת) או לכובע ליצן (מפני שלעתים קרובות ברגנר עצמו מכנה את הדמות "ליצן"). העניין דורש חקירה
ע, איזה כיף!
רוני, התסרוקת באמת מזכירה, ובאשר לכל המצא-את-ההבדלים היא לא התחייבה לשכפל, זו בסך הכל השראה והשפעה…
שועיקי, הכובעים קצת נראים מנייר, לא? ע, שמא תחקור אתה את תעלומתם?
איריסיה, תודה רבה לך, חביבתי. ובאשר לחור שנשכח, בדיוק דיברתי עם מישהו על המנהג לארוג פגם מכוון בשטיחים פרסיים כי השלמות היא רק של האל, או (יש שתי גרסאות) כדי שזה ייראה חי… ואני שמחה שהתפייסת עם הגיאומטריה 🙂
דניה, תודה לך, משמחת!
ולכולם – שימו לב שהוספתי הודעה על יום עיון זוטא על מחול ומילה שחל ביום שישי הקרוב. אני מקווה שאפשר לקרוא את הפרטים. הוורדפרס ביטל משום מה את גמישות התמונות, כבר אין "לחצו להגדלה" או שאני לא יודעת איך לגרום לו. אם יש מישהו שמבין בזה אשמח לקבל עזרה!
מ ר ת ק
מרית, הקובץ של ולרי ושל מלארמה "על הריקוד" איכזב אותי למדיי בתובנותיו (זה ולרי זה מלארמה ובכל זאת לא מצאתי עניין).
את תיאופיל גוטייה טרם קראתי (שמעתי שיצא אבל עוד לא ראיתיו).
ובקשר תעלומת הכובעים: אני מניח שצריך להיות פשר לשיר "לכובע שלי שלוש פינות"
כלומר אני מניח שהיתה אופנת חבישת כובעים משולשים איפהשהו היכנשהו בראשית
המאה העשרים.
אנונימי, ת ו ד ה 🙂
שועיקי, הספר של גוטייה חינני אבל חסר עומק. את מלרמה / ולרי אני קוראת עכשיו ונראה. אבל כמה מן האנשים שמשתתפים בדיון מיטיבים לחשוב ולדבר. ואגב – מלרמה הוא שכתב את הפואמה "אחר הצהריים של פאון" שהולידה את הבלט של ניז'ינסקי. משעשע איך הכל מתקשר.
ובאשר לשיר השלוש פינות – זה הכובע משולש הקצוות של דיאגילב! (שוב הכל מתקשר) מנואל דה פאיה הלחין, ליאוניד מאסין כיראגרף ופיקאסו עיצב את הבמה לפי הסקיצות שלמעלה בפוסט…
אז זהו, שלא. הכובע של דה-פאייה, דיאגילב ושות הוא הכובע הקולוניאלי נוסח ג'ורג' וושינגטון, למי שזוכר (אנשים בגילי, הה הה הה). הנה תמונות
http://en.wikipedia.org/wiki/Tricorne
מצד שלישי ומדהים, כתוב שם גם הטקסט הבא
A popular children's song, described in Primo Levi's If This Is A Man, goes, ‘My hat it has three corners, three corners has my hat; and had it not three corners, it would not be my hat.’ The song is usually sung several times in a row, each time omitting a specific word and replacing it with a gesture representing it (for instance, pointing at one’s elbow whenever the word ‘corners’ is sung) and mouthing the omitted word.
ככה שלכובע שלי שלוש פינות הוא (גם?) שיר איטלקי המוכר לפרימו לוי, אוווווווווווווווווווווווווווווווו
הכובעים האלה באמת נראים כמו כובע הקלון היהודי ו/או כובע ליצן (אני חושב שמקורם דומה – ההלעגה ליהודים היא הצבתם כליצנים) העשויים מנייר. יכול להיות שזה היה פריט עממי אצל עניים בוורשה, או משהו כזזה. אחפש התייחסויות ביידיש
ע', זכרתי במעומעם את עניין 'לכובע שלי שלוש פינות' אצל פרימו לוי; אני גם זוכר שזה מוזכר שם
בהקשר למשולשים הצבעוניים שענדו על חזם העצירים באושוויץ (פוליטיים, הומוסקסואלים, יהודים וכיו"ב), אולי אני קושר בין שני דיונים שונים, אבל אני זוכר גם שיש שם דיון על המשולשים האלה.
בימי הביניים בכמה מקומות באשכנז חבשו היהודים כובעים גליליים מחודדים (שנראו משולשים) כמו שציינת; לא ייפלא מדוע התמונה המפורסמת של הוגו באל קורא את גדג'י ברי בימבה בקברט וולטר נוגעת כל-כך ללבי. הוא נראה שם, כחוליה החסירה ביני ובין הגדת ראשי הצפורים וכשחושבים על זה הוא הסתובב בנעוריו בין שפירא, וורמייזא ומגנצא ודאי! (-:
מרית, מנואל דה פאיה היה חבר ובשלב כלשהו גם סוג של מנטור של לורקה (לורקה העריץ את המוסיקה שלו)… להראותך איך דברים לעולם מתקשרים.
עוד לע', רק כעת ראיתי את התגובה שהשארת לגבי תדיאוש מקובסקי; יש בו משהו מאוד משמח בציורי הילדים וגם בעובדה לפיה עוד בשנות העשרים צייר בחדווה רבה ציורים שענו
לשמות "ג'ז" וכיו"ב ובו נראים אמני ג'ז בנגינתם. וגם שם זה חם לב, מצחיק ומלא חדווה.
ואחרי שצפיתי בציורי הילדים שלו אחז בי צער על שנפטר ב-1932 ולא הספיק להפיק סרט אנימציה באורך מלא שמתבסס עליהם (-:
ע, מחכה ומצפה.
שועי, על דה פאיה ולורקה ידעתי כמובן, אבל בעניין ראשי הציפורים קבלתי לאחרונה כיוון חדש:
"מכיוון שבמאה ה-14 האמינו שהסוואת הריח יכולה למנוע הידבקות מהמחלה, הסתובבו אנשים עם כיסים מלאי פרחים, ולפעמים גם עם מסכות מיוחדות דמויות ציפור שבהן יש מקום לפרחים לפני האף." יש גם תמונה והפוסט כולו מרתק.
http://golamerazon.wordpress.com/2012/11/27/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%A0%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%94-%D7%9B%D7%9C-%D7%9B%D7%9A-%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%93%D7%99%D7%99/
מרית, רעיון מעניין (אם את זוכרת, פעם כתבתי את ההסבר המורכב שלי לאיורים שם, ברשימה שנקרא "ראשי צפורים ותפוחי אדמה". הייתי מעיר על כך כי אגדת ראשי הציפורים נוצרה סביב שנת 1300 בדרום גרמניה; הדבר השחור פרץ בשנת 1348. אבל (אבל גדול), מגפות גדולות
של דבר היו גם במאה ה-13, וגם אז הואשמו יהודים בהרעלת בארות וכיו"ב. במיוחד בשליש האחרון של המאה ה-13 פרצו בגרמניה ובאוסטריה מגפות שהביאו לפרעות חסרות-תקדים ביהודים שם (שכרגיל הואשמו בהפצת המחלות). הדבר גרם לגל הגירה גדול יחסית של יהודים
אשכנזים לספרד, שם הפכו רבנו דן ור' יעקב בן הרא"ש, לראשי ישיבות גדולים. כל מיני חיבורים אשכנזיים גדולים בתחום התלמוד והפסיקה כגון "ס' מרדכי" ו-"ארבעה טורים" נוצרו בראש ובראשונה מתוך פחד מהותי מכך שתורתם של רבני אשכנז לדורותיהם תאבד ותיעלם, אם לא תועלה עלי קלף.
מרית, התחושה היא של מטוס שעבר את מהירות הקול. הפוסט הזה כל כך גדוש אסוציאטיבי וחובק כל עד שנדמה שאני משוטט בין קפלי המוח שלך ועוקב אחר העצבים המרצדים מכאן לשם וגם לשם. בכל אופן אני בוחר להתייחס למחול הארנבות והשועל, השוס של הסוף.
זה כל כך מלא חן ותנועה ומוזיקה. עבודה מפעימה. והעיניים של הארנבות והשועל מכסות את כל השטח בקווים סמויים מהעין אבל בכל זאת הם שם. עיגול של עיניים (רמברנדט במשתה בלשאצאר עשה את זה, כיסה את השטח במבטן של הדמויות).
נו טוב. יש עוד מה לעשות בפוסט הזה. עוד נחזור ונדוש בו. שבת שלום.
מרית, בגללך ובגלל רוני וע' אני מסתובב ערב שלם עם השאלה המנקרת איך התייחסו למזדאבים שחובשים כובעים משולשים בגרמניה של ימי הביניים (-:
דודו, אני אמרתי רכבת ואתה אומר מטוס שעבר את מהירות הקול… 🙂 יפה לך להיות גדול מהחיים, זה תמיד גורם לי לחייך מעומק הלב. השוס הוא אכן גולת הכותרת אבל בשבילי זה קשור קודם כל לבית בוער. הלהבות פורצות מהחלונות והדמויות בשלהן. מרקדות, מפתות (כלומר אחת מקדימה את הנסיך הקטן ומאלפת שועל) נישאות, רוצחות (זו שמכה את חברתה בספק קרטיב ירוק ספק דילדו) כמו בחלום. הריקוד משותף אבל גם כל כך בודד, עוצמה רגשית וניכור עד העצם, והיופי הזה והריחות המצוירים של הפרחים…
ושועיקי, מי חבש להם את הכובעים האלה, זאת השאלה.
אז שועי מסתובב, נו, באמת… כובע הנייר הוא סמל של דלות, יהודית-פולנית או כללית, את זה כבר גיליתי. הוא גם רומז ללעג, קלון, ליצנות (אפילו במהפכת התרבות בסין הלבישו להם כובעי נייר). למדתי ממורתנו מרית שלסימנים יש חיים סודיים משל עצמם, והניסיון להפוך סימן לסמל מרדד יצירות אמנות באופן לא נורא מעניין. אז זהו, שלכובע שלי שלוש זיקות סמליות, שלוש זיקות סמליות לכובע שלי. לולא היו לו את הזיקות האלה, הוא היה סמל פשטני של יצירת אמנות בינונית…
ע', על כך כתב קהלת: "והחוט המשולש לא לעולם יינתק" ובתלמוד הירושלמי הוסיפו: 'אם לא אטרחת עלוי מיפסק הוא' (אם לא טורחים על קיומו הוא נפסק'. כמובן שהתלמודיסטים הבינו את הפסוק שנסב על הקשר המשולש שבין תורה-משנה-ותלמוד והצורך לעסוק בהם מדי יום (אבל לחבוש את החוט המשולש על הראש, זו נראית לי הבנה ליטרלית מדיי של הדברים)
חוץ מזה, אני מעדיף את האופן של החד-אופן לא משולש אלא עגול.
בלוג מעולה!
לא מבין איך נעלם מעיני עד עכשיו
ע' כתב:
"והניסיון להפוך סימן לסמל מרדד יצירות אמנות באופן לא נורא מעניין."
אני מוחה!
אנונימי אני לא יכול לדבר בשם ע' אבל נדמה לי כי אם אנסה לתת לדבריו פשר (מבחינתי), הרי שהתרבות האנושית נוטה משום מה להפוך תופעות/רשמים/סימנים לסמלים… תראה עד כמה כל התרבות מעוגנת בחבורות, בתנועות, בנסיון להכליל, להמשיג, ליצור שפה (תרבותית, דתית, לאומית,אמנותית) שכאשר יוזכר המושג המסויים בה, כולם יהנהנו בראשם ויאמרו "אמן".
כמה זה יותר מעניין לדון בדברים כשהם לעצמם, פרט ופרט, במערכת סימנים שאינה מבקשת אחר הכללה ולא אחר הסמלה, אלא בכל פרט ופרט באופן סינגולרי.
לפעמים סיגר הוא רק סיגר, צפור היא רק צפור, וחד אופן הוא רק חד אופן… ומרתק לדון בהם דווקא ככאלה, ולא לסרס אותם, לעמעם אותם, ולהעלים אותם אל תוך שפה מסויימת שספק אם הם היו מבקשים להשתייך אליה.
ואם יותר גם לי לפרש את ע' (אך הפעם ורק לקראת הבחירות) אז ע' מתכוון למותג!
"זה לא מקטרת" אמר לנו מגריט בנון שלנטיות, כשאמר את מה שע' מנסה לומר בעמל רב
בעמל רב? סליחה? אני מוחה! אסביר את עצמי במועד מאוחר יותר
היה מלהיב כל כך לראות פתאום, רגע לפני שאמרת (אבל כמובן כבר אמרת, בכותרת) שבעצם הם רוקדים! וגם התובנה בדבר השירה, מה עושה אותה נוכחת (או נעדרת, אצל רינת הופר) הלהיבה אותי. תודה.
עידו, מאוחר או מוקדם ברוך הבא!
דודו, ע, שועי ובכלל – לאחרונה למדתי שליד כלוב של איזו חיה חשודה בגן החיות התנ"כי כתוב "דאס איז נישט א חזיר" 🙂
לי, תודה, התום זיידמן פרויד הזאת, יש לה כל כך הרבה שכבות. רק התחלתי לקלף.
וגם אני רק התחלתי לקלף את הפוסט… ובאמת כתוב "דאס איז נישט א חזיר"? זה גדול!
יהיו עוד פרקים על זה?
כי יש לי מה להגיד ואני לא רוצה להוציא לך את הערמונים מהאש, או לשפוך על האש מים של ספונג'ה כשהערמונים עוד שם…
אנונימי, יש לי עוד המשך אחד כרגע, שאני מתלבטת איך להגיד אותו מרוב שהוא לא בשום דיבור שאני מכירה על איורים… ובקיצור, אם תקלע זאת תהיה הוכחה שכל בני האדם הם אחים. ואם לא – יהיה סתם מעניין. דבֵּר חופשי וחן חן על ההתחשבות.
זה לא חזיר… זו כמובן ממותה. שנאמר: או חברותא או ממותה (-:
מה רבה חוכמתכם!!!!
ותודה שזכיתי להציץ, להפגע ולהחכים קמעה.
מרית, תודה לך! כבר מזמן לא נהניתי כל כך מצירוף כל כך מגובש של מחול, של מוסיקה, של צירופי צבעים ותנועות. ממש חוויה מעוררת הרבה השראה שאני עוד לא יודעת מה תוציא מתוכי. הדמויות הנעות והנאות הזכירו לי איורים של ספרים עתיקים בגותית מעזבונם של הורי וגם צעצועים איכותיים מעץ וגם תיבות נגינה. ועוד הרבה זכרונות ילדות קמאיים.
תודה! אלישבע
ריקי, ברוכה הבאה. את מוזמנת להישאר.
אלישבע, איזה כיף, תודה!
אם תרשי לי, מרית, להביע בשתי מילים את דעתי לגבי שתי הפסקאות האחרונות במאמר היפה הזה, אז אומר:
הן מיותרות!
אם תרצי שאפרט אעשה זאת בשמחה אחר כך…
אנונימי (חולי?), זאת רכבת, כל אחד יורד בתחנה שלו 🙂 ואם אתה רוצה – פרט, למה לא.
אבל איפה אפשר למצוא את הטקסטים של הסיפורים הללו???? האם סירת הפלאים תורגמה לעברית?
סירת הפלאים לא תורגמה עד כמה שאני יודעת, כמו ספרים אחרים שלה שיש בהם אלמנטים של משחק והפעלה, שהופכים אותם ללא כלכליים. מהספרים שכתבה – תורגם מסע הדג וגם ספר סיפורי הארנבות שלקטה וערכה וביאליק סיפח, שלא לומר גזל, והשנה עומד לצאת ספר שירים שלה באבן חושן, ואם הבנתי נכון הם הכתובת לשאלות כי הם נמצאים בקשר הדוק עם משפחתה…
מעבר לזה קיימים בעברית כמה ספרים שהיא רק איירה.
את הספר בגרמנית יש לך? או את יודעת איפה אפשר, אם, למצוא עותק בגרמנית?
זה הכי קרוב שהגעתי אליו… http://www.kedem-auctions.com/Items/%D7%A1%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%9D-%E2%80%93-%D7%AA%D7%95%D7%9D-%D7%96%D7%99%D7%93%D7%9E%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%93-%E2%80%93-%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F-1930
אבל למה דווקא זה? מה יש בו שהוא מדליק אותך יותר מכל האחרים?
וגם עשר אגדות לילדים שגם סופח על ידי ביאליק אבל שב אליה לאחרונה
אוף… עם כל האנונימים כאן אני מרגיש כמו קוני למל…
לגבי הלחיצה על התמונות:
בעמוד העריכה תלחצי על תמונה. יופיעו לך שתי איקונות. אחת אין כניסה שמוחקת! ואחת שנראית כמו תמונה.
יש ללחוץ על התמונה.
יפתח חלון ושם במרכז בערך יהיו שלושה לחצנים "ללא" קישור נוכחי" ו"קישור לתמונה"
תלחצי על "קישור לתמונה".
תלחצי על "עדכן" למטה.
תלחצי על "עדכן" בגוף עמוד העריכה מצד שמאל…
תראי מה קורה…
בתמונות הבאות הקישור יופיע תמיד מעצמו עד שתשני את זה…
לישנות את צריכה לחזור על הפעולה שהסברתי כאן…
ולך יש אנונימי אחד פחות להתבלבל…
תודה, אבל אצלי זה ממש לא כמו שאתה מתאר. אולי פעם זה היה כך, אני לא זוכרת כבר. אבל עכשיו זה לגמרי השתנה. אני לוחצת על הוסף מדיה ומעלה קבצים. פעם הוורדפרס היה מתאים אותם לגודל הבלוג ולחיצה היתה מקפיצה לגודלם האמיתי. ועכשיו זה נתקע בגודל הבלוג וזהו.
ובמקרה או לא במקרה – אתמול עלה ליו-טיוב סרטון עם שיר ערש ביידיש (במילים עבריות) וברקע – ציוריה של תום זיידמן-פרויד:
אהמממ….
תראי כאן בהסבר משנייה 2:14
זה עוזר?
זה צריך להופיע אם את לוחצת על האיקונה של התמונה כפי שהצעתי למעלה.
רוני, רק למה באיכות כל כך גרועה?
אנונימי יקר וצדיק, זה סרטון מעולה אבל הוא מתעד את ההיסטוריה, שהוחלפה לאחרונה בעיצוב חדש, הרבה פחות פקידותי אבל לא מגדיל בלחיצה. אני לפחות לא יודעת איך…
תודה מרית. אכן עיר האושר כאן.
אסצ'ילי, תודה! גם אצלך מלבב והכתב הסודי מוסיף נופך מסולסל ומסתורי.
הנה כמה מילים…
קודם כל רק כדי שיהיה ברור, אז אין לי מושג בדברים האלו, ואני ממש לא מבין, לא בציורים ולא בכל הדברים האלו שכולם כאן כותבים עליהם כאן. אבל ראיתי שכמו שבכדורגל- ששם גם מי שלא מבין כלום, מרשים לו לדבר על זה כאילו הוא בקנבאור או המומחה הכי הגדול בעולם, כך גם באינטרנט, כולם כותבים, ואפילו טיפשים גמורים שלא מבינים כלום – כותבים, כותבים כאילו הם איינשטיין מינימום… אז אם להם מותר, אז למה לא לי….
נראה לי…
אז ככה:
האיורים של האישה הזו יפים מאוד (אבל בואו לא נגזים… הם לא גאוניים…).
ללא ספק היא יצרה בתוך תקופתה. היא יצקה לציורים האלו, בעולמם שלהם, את אווירת היצירה והמהפכנות של שנות העשרים. ערב הסוראליזם, שחר המודרנה, בחלק אולי אפילו הקדימה את זמנה.
נראה לי שהנקודה הכי קולעת למה שהיא ציירה, היא- שסוף סוף, ספר ילדים צויר בסגנון שמיועד לילדים, זאת אומרת שימצא חן בעיני ילדים.
איורים לספרי ילדים (שבעצם לא ממש יועדו לילדים) היו במאה התשע עשרה או ראליסטים מאוד, או קריקטוריסטים מאוד, או שילוב של שניהם. למשל האיורים של ווילהלם בוש או של ג’ון טניל (שהיו גאוניים של שניהם). או איורים שונים לסיפורי האחים גרים, שבעצם במהותם לא שונים מאיורים לתמלילים של אופרות של וואגנר או בעצם אפילו להצגת האופרות עצמן. ציורים ברוח הרומנטיקה (בעיקר הגרמנית) של המאה התשע עשרה.
הציורים בעצם היו למבוגרים.
האישה הזו, נראה לי, פתחה כאן כיוון חדש… נראה לי. היא מציירת לתוך השפה של הילדים כילדים. לצורך הדיוק- לא בסגנון של ילדים או כציורי ילדים, אלא מציירת בשפה הפשוטה מאוד של ילדים.
זה ישמע מעט שלילי, אבל אני מתכוון בדיוק לההיפך- היא ציירה קוליסות, וההבחנה של מרית, הקישור לתאטרון, יפיפייה. אבל הייתי מקצין את זה. זה לא שהיא מציבה דמויות על במת התאטרון לצד קוליסות, אלא גם הדמויות עצמן הן קוליסות. גם השבלוניות של הילדים המצוירים אצלה היא הפיכתם בכוונה לקוליסה.
כי זה בדיוק עולם הילדים, עד כמה שזכור לי מאז (שזה יותר איך מרמים בגולות מאשר “עולמו הנהדר והעשיר, גם בדמיון, של הילד”), וזה מה שילדים עושים… הילדים משחקים בקוליסות, ולא ממש בחיקוי של המציאות. הם לא יכולים להבין קריקטורות אבל כן יבינו דג גדול. הם לא ייראו את עדינות הקו שמצייר את גולדמרי, או את התשוקה בזווית עיניו של הזאב שהאמן בווירטואוזיות רבה הצליח להציג, אבל ירגישו את הפחד מהבית הבוער.
לכן ההשוואה לציור המצרי שגוייה, אבל מנגד הגילוי של המחול באיורים מבריק. המצרים לא ציירו קוליסות, הם ציירו את המציאות בצורה הראליסטית ביותר. הם ניסו לא רק להנציח את המציאות, אלא ליצור את המציאות הן בציורים (המדהימים) והן בפיסול. כל זאת בהתאם לתפיסתם של ה”אמת” של חזות המציאות. גברת תום בפרוש לא מנסה לצייר מציאות.
מחול הוא גם א”ב של הילדים, ואת מה שמרית ראתה בציורים בעיני רנטגן, נראה לי שילדים ייראו אינטואיטיבית.
לגבי ההשוואה לרינת הופר… אז זה באמת לא כוחות… הציורים שלה שצרפת כאן ממש חלשים, ולא שווים השוואה לשום דבר (ואני חוסך כעת במילים שליליות). ובעצם יש כאן משהו שיכול להעליב את גברת תום… (זה כמו שאגיד לבחורה שהיא מזכירה לי את האחיות וויליאמס…).
ההשוואה לפיקסו מעניינת כי למרות החדשנות (לדעתי) שיש בציורי הגברת תום, הציורים עדיין הרמוניים באופן כמעט רנסאנסי. למשל הציור המקסים שמזכיר את הנסיך הקטן. העימוד מאוד הרמוני- לכל שינוי במשקל יש נגד ממול. הציורים שלה בכלל מאוד סימטריים, ומאוד מגלים הכול ולא מסתירים. אצל פיקסו הגשרים בציורים המאוד לא סימטריים, מובילים אל מחוץ לתמונה. אצל גברת תום הכול גלוי (כאן כמו בציור מצרי בו הכול גלוי).
גם בנושאים שמטבעם דרמטיים, כמו בציורים עם הדג, ולמרות הבריחה מהסימטריה, הציורים נשארים בכל זאת סימטריים והרמוניים. החתול על הגג לא רק מקשר בין הכובע לירח ויוצר אלכסון דרמטי, הוא גם מרגיע את חוסר שיווי המשקל שההתרחשות בצד שמאל עושה.
המשחקים של הצל, שהוא ממש לא ראליסטי ולא במקום הנכון, גם הם יפים, וגם הם עוזרים ליצירת ההרמוניה בציור כפי שקורה למשל בבתים, הלקוחים כמעט מסרט אקספרסיוניסטי. יפה גם שהירח הוא מקור אור נקודתי קרוב, כמו פנס, והצל הנופל לא מקביל כפי ש”צריך” להיות…
לגבי המחול של שלמר… איזה כיף היה לחיות בחצי הראשון של המאה העשרים, כשכל בינוני ומטה עם מעט חוש גרפי יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו… ועוד להיות מונצח לאחר מכן בשלל ביטי האינטרנט…
מה לעשות… מעדיף את קנדינסקי…
http://modernartconsulting.ru/en/2011/11/wassily-kandinsky-synthesis-of-arts-pictures-at-an-exhibition-by-modest-moussorgsky/
להתנצח אתך? לא בא לי. תודה רבה על הלינק הנהדר.
האיורים של תום מזכירים לי את טארוט מארסיי
במיוחד את קלף האוהבים ואת קלף המגדל הנופל .