זו הרשימה השנייה על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. מומלץ מאד להתחיל בחלק הראשון שכולל גם את תקציר הסיפור.
*
הנערה ממציאה לכאורה, דרישות בלתי אפשריות כדי להכשיל את הנישואין. זה מה שחושב האב שאץ למלא את משאלותיה. הסיפור כמו מלהק אותו לתפקיד הגיבור שמבצע מטלות אגדיות, אבל כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב (כמו שכתוב בספר משלי). במקום לקדם את מילוי תשוקתו הוא מארגן בלי דעת את בריחת בתו ואת נישואיה לגבר אחר. אם זה היה קצת יותר מוחצן זה היה קומי.
ואם ננסח את זה מצד הנערה: באינסטינקט של שורדת היא משיגה את כל מה שנחוץ לבריחה, וביחד עם הטבעת והכישור והפלך גם את כל מה שנחוץ להחלמה ונישואין של אהבה.
*
מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942
*
שיבושים ותיקונים
אפשר לומר שכל דבר הוא יפה, ובלבד שיבוא בעתו ובמקומו; ולעומת זאת, אין דבר המסוגל להיות יפה כשאינו מופיע בזמן הנכון. תוכל כמובן לשבח מישהי על יפי שערה, אבל תתקשה להביע אותה התפעלות למראה תלתל אחד מאותו שיער אילו מצאת אותו במרק שלך.
ז'אן פרנסואה מילה (1814-1875)
אב-חתן זה שיבוש של סדרי הבריאה, ובמין אפקט מתגלגל, השיבוש נמשך והופך בת מלך לחיה קטנה (הציידים שלוכדים אותה קוראים לה חיה מופלאה) ולמשרתת, ובו בזמן הוא מתפשט גם לחפצים של הנערה, שמאבדים את מקומם ואת שימושם ואת גודלם הטבעי בזה אחר זה. הסיפור עוקב אחריהם עד שכל דבר חוזר לגודלו ולמקומו הנכון. זה מתחיל ביופיה של הנערה שמצטמצם ונארז מחוצה לה בקליפת אגוז, השאר מוסתר בזוהמה ובפרוות. הטבח מזהיר אותה שלא תפיל שערה למרק, אבל היא מפילה זהב אחר לתוכו: קודם טבעת (שמקומה על האצבע כטבעת נישואין), ואחר כך כישור זהב ופלך זהב, שאפילו יותר זרים למרק, ועוד למרק של גבר; אלה שני כלים מובהקים של נשים, כלים ביתיים שהתכווצו אמנם – כמו האור והיופי – כדי לטבול במרק. ממש אליס בארץ הפלאות.
השילוב בין המרק הטעים לשיבוש מושך את תשומת לבו של המלך החדש. במין סימטריה הפוכה לאב שקלקל הוא מצליח אט-אט בעזרת סימני הדרך שמשאירה הנערה ולפי הקצב שהיא מכתיבה, להחזיר הכל למקום: ראשית, הוא מחליק את הטבעת על אצבעה, שנית הוא מאריך בריקוד כך שאין לה זמן להסיר את האור, היא רק מכסה אותו בפרווה, ובנוסף לכך היא מתרשלת בהשחרת גופה; אצבע הטבעת נותרת צחורה: אצבע של כלה שמודבקת במין אסמבלאז' על גוף מפויח של משרתת. אבל כשם שהשיבוש התפשט כך גם התיקון מתפשט מן האצבע לכל הגוף. המלך מסיר את הפרווה וכמו אצל חנה'לה – כל כתם הופך לכוכב. ורק אז, כשהכל נמצא במקומו הנכון מתאפשרים גם נישואים "נכונים" של אהבה ותמיכה.
*
לואיז בורז'ואה, ללא כותרת, 1940-1943
*
שורדות של גילוי עריות
פרטים רבים בסיפור חופפים לסימפטומים ארוכי טווח של שורדי גילוי עריות.
הנה כמה שדליתי מתוך רשימה ארוכה:
* הנסיון להחביא את הגוף מתחת לבגדים רחבים, למשל כל מיני פרוות, כדי להימנע מתשומת לב מינית. * צורך בלהיות בלתי נראה – כנ"ל. * התכווציות בפינה והתחבאויות – מאז שהיא בורחת היא ישנה בתוך גזע עץ חלול או בכוך שמתחת למדרגות. * אשמה ותחושת חוסר ערך – במילותיה שלה, "אני ראויה רק שיזרקו עלי מגפיים". * ידיעה אינסטינקטיבית של מה האחר רוצה ופעולה למילוי צרכיו – המרק המושלם שהיא מבשלת. * תחושת נטישה, העמדת פנים שזה לא קרה – "אני ילדה מסכנה שאין לה עוד אבא ואמא", "איני יודעת דבר". * בעיות אמון ואמביולנטיות כלפי קשר וקרבה – כך אפשר להסביר את ההעלמויות החוזרות שלה; ארבע פעמים היא נגלית למלך ונעלמת. * רצון לשנות את השם כדי לנתק את היכולת המאגית של התוקף לשלוט בך – מרגע שהוא עוזבת את הבית היא נקראת "כל מיני פרוות". * ריבוי אישיויות – נסיכת האור וחיית הפרוות – הוחצן בסרט "עור החמור". בקליפ שלמטה קתרין דנב הכפולה מכינה את עוגת האהבה.
.
*
סיום ושאלה
על אף הכאב והירידה הגדולה יש תחושה של קסם בסיפור ושל חוסר מאמץ, הכל קורה מעצמו בעדינות ובאגביות של חלום; החל מן הגדלים הנזילים ועד לקלות שבה מרפה הסיפור מן האב המתעלל. הוא לא מחייב אותו לרקוד בנעליים מלובנות ולא מנקר את עיניו, הוא פשוט משאיר אותו מאחור. הנפש היא קוסמת גדולה.
ובכל זאת יש משהו שמטריד אותי. אני אגיד את זה כך: קשה שלא להבחין בדמיון בין "כל מיני פרוות" לסינדרלה; פרטים כמו מות האם, השיעבוד, שמלות פלא, הנשף, הריקוד, ההימלטות למטבח והגילוי, משותפים לשתי האגדות. אבל מה שמשונה ב"כל מיני פרוות" הוא שהאב המתעלל ממלא גם את תפקיד הפיה הסנדקית; הוא זה שמספק לה את מה שהיא צריכה בשביל להתחתן עם הנסיך. הזכרתי את זה כבר בתחילת הפוסט, כהיפוך קומי. אבל זה עדיין מטריד אותי, קיומית. מילא הפרוות, אבל איך ייתכן שהאב הזה הוא שמספק לה את האור? (מישהו? זה באמת מציק לי.)
*
עדכון: בעקבות השיחה בתגובות התחוורה לי פתאום הופעתם התמוהה של הפלך והכישור בסיפור. נכון שנשים בכלל ארגו וטוו אבל בסיפור הזה הכשרון ה"נשי" מבוטא דווקא דרך הבישול. את הכישור והפלך אפשר לכאורה להמיר בכל אוצר אחר. אלא אם כן זה האקדח של צ'כוב שעוד יִרה במערכה הבאה, זו שעוד לא קיימת בסיפור. מין רמז ומשאלה שיום יבוא והיא תטווה לעצמה בגד אור משלה.
(תם ולא נשלם. יש לי הרגשה שעוד אחזור לסיפור הזה).
*
הנישואין על פי האחים גרים
טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק
*
וגם –סיפורים יכולים להציל
*
וקריאה אחרונה לאוהבי אמנות, ספרים ובני אדם!
*
חצי זרם תודעה:
האב המתעלל הוא גם זה שנתן לה חיים, אהב אותה וגידל אותה (כשהאם לא הייתה, מטאפורית או באמת). יש חוב שחבים להורים, שהופך מודגש ומורגש בעיקר כשהם בוגדים באמון.
ובנוסף, גם האב המתעלל הוא אדם שיש או הייתה בו נתינה חיובית. צריך ללמוד לקבל את מה שהוא נתן למרות הנטיה לזרוק את כל מה שמגיע ממנו, הרע עם הטוב. הקבלה הזו קשה כמעט כמו ההחלצות, בעיקר כי היא מגיעה מהמקום בו לכאורה אין כבר צורך בהורה והפצע הגליד – ניתן להמשיך בחיים איתו, אבל הוא עדיין לא החלים. אולי זה מעודד אלמנט של סליחה – לא כקבלה על מה שנעשה, אלא על המשך החיים.
בדיוק קראתי משהו על קבלת ההורים (המתעללים) כקורבנות של הנסיבות שלהם. לא כהצדקה למעשים אלא כחלק מהיכולת להמשיך הלאה.
מרית קרובתי, אני כותב דברים שכמובן קשה לי איתם מאוד. גילוי עריות הוא נומוס וטאבו בחברות מסויימות, בחברות אחרות הוא מותר בהחלט. עכשיו, אם נעלה על דעתנו כי גם המלך היה אב-ואח לחלק מאחיו, וכי באותה משפחת מלוכה נהגו בגילוי עריות מזה דורות רבים, אם נוסיף לזה כי ברוב שושלות המלוכה היו צריכים הנסיכים-היורשים להיות בעלי דם מלכותי הן מצד האב הן מצד האם, כבר הגענו לכך שהמציאות המפלצתית כביכול הופכת למציאות השרירה על פי חוק ועוברת מדור לדור.
קריאה כזאת (קשה מנשוא) של רקעה של האגדה שלפנינו מהדהדת בזכרוני את פרשת "שבוית יפת תואר" מן המקרא. עת לאיש המלחמה מותר לקחת שבויה יפת תואר, אבל עליו לגזוז את שערה ולתת לה לבכות את מתיה חודש ימים, ורק אחר כך הותר לו לבוא עליה ולבעול אותה [סוג של היתר אונס המעניק ללוחם העברי המקראי הגיבור והמתחשב את זכות הבעילה ולשבויתו יפת-התואר את הזכות להתפלש בצערה ובהתנגדותיה ואפילו להתכער כביכול חודש ימים, שבו כנראה גם עליה להתרגל לרעיון, ולהכין עצמה בסופם למשגל הבלתי-נמנע].
הנה כך, הפרשה המזעזעת הזאת מובאת כחלק מחוקי התורה, באותה מערכת חוק שבה נכתב "לא תרצח" ו-"לא תנאף" ונאסרה חטיפת אנשים ובעילתם נגד רצונם.
מה שמראה כי חוק ונומוס חברתי תלויים מאוד בעיניי המתבונן אבל בלי ספק הלמו
בשלב כלשהו את כללי המוסר בו נהגו בני אותו דור, שבו הופיעו החוקים או הכללים החברתיים המסויימים.
כאמור בתורה מתואר כי ראובן, בכור יעקב, שכב עם אחת מן האמהות של אחיו (אחת השפחות). יעקב אמנם נוזף בו בצוואתו, אבל מעבר לנזיפה בתיק האישי לא נגרע ממנו דבר.
מיקי, לא קל לי לשמוע את זה אבל אני מקשיבה. תודה.
שועיקי, השבויה לפחות מותקפת על ידי אויב. הנורא מכל הוא להיות מותקפת על ידי מי שאמור להגן עלייך.
מרית, ספרי לי על זה (-: צריך לזכור כי אותו אויב השמיד ואיבד כנראה את בני משפחתה של אותה שבויה, ואף על פי כן הוא גם התקווה לגורלה ההמשכי ולמעשה המפתח שלה לחיי חופש מחודשים, או לבניית משפחה עתידית עוברות דרך מיטתו של הפטריאך הזה.
מבחינה זאת לפחות דומה המלך ואיש המלחמה, שניהם פטריאכים שובים, מדכאים, אנסים, ועברייני מין ברשות החוק; המפתח לחיי הנשים שתחת מרותם עובר דרך מיטתם.
http://www.chabad.org/2030329, זה מה שקראתי. לא לגמרי מתאים, אבל בערך. כתבה את זה חברה טובה שלי.
אוי מרית, השמש ירח וכובים של מרט אופנהיים יפה כל כך ונכון. והפעם בקריאה החוזרת ובתוספת החלק השני עלה בי פתאום "שמלת השבת של חנה'לה" של יצחק דמיאל שגם הוא עוסק באור וכוכבים ולכלוך…
ושועי בתנ"ך קוראים לה "אשת יפת תואר" דברים פרק כא
(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:
דודו, היא אמנם יפת תואר, אך נמצאת בשביהּ, כלומר: שבויה יפת תואר, כל היתר מכבסת מילים תנכי"ת: ולקחת לך לאשה [כלומר: בעילה כמנהג המקרא, ולא כפי שתקנו חז"ל אח"כ על ידי חופה וקידושין]. שים לב כי יש כאן לא רק סוג של שבי אלא
הבהרה לפיה האשה למעשה קונה את מעמדה כאשת השובה או כמשוחררת מעולו
על ידי הסכמתה להיאנס. כל הלשון המשפטית פה והלכאורה-חומלת מסתירה כיעור וניוול. וכזכור המלה 'עניתה' מופיעה פעם נוספת במקרא בהקשר למעשה דינה ושכם.
ומשם למדים כי עינוי הוא לשון אינוס. כאן החוק המקראי מתיר אונס שבויה בהגבלים מסויימים, ובתנאי שבסופו של דבר השבויה תבין כי המוצא שלה לחיים אפשריים יותר מותנה בהסכמתה להיאנס.
הכרתם את זה? כי בשבילי זה כמו פיל בחדר
היי שועי ידוע וברור, מדאיג אותי שלא זיהית את האירוניה (אולי הסתובבת יותר מדי לצד אחד על החד אופן?, מדאיג מאוד)
יהל, בטח-בטח, מאבני היסוד של ילדותי ונערותי המתרחקות (וג'ון הרט תמיד היה מצוין, מן השחקנים הגדולים של התיאטרון והקולנוע הבריטי).
מרית היקרה,
מריון וודמן, אחת ממורי, יונגיאנית זקנה וחכמה מאד מקנדה, כתבה ספר עם שלוש מתלמידותיה, שמבוסס כולו על "כל מיני פרוות". זה בעצם תיאור של אנליזה שהיא עשתה איתן,שהן כתבו, ומבוסס על האגדה ועל החלומות שלהן.
הספר נקרא: Leaving my Father's House, A journey to consciouse Femininity.
אחת מהן אכן עובדת באמצעות החלומות והאגדה על גילוי עריות ששרדה, והפובטים שלך הבהירו לי למה וודמן השתמשה באגדה הספציפית הזו.
תודה!
מיכל
דודו, התגובה שלי לא היתה בר-פלוגתית, אלא רק הבליטה את הזעזוע המוסרי שאני חש כל אימת שאני קורא איך אבות אבותינו בילו את זמנם: החרמת שבעת העממים,
מחייה ערים נידחות, שריפת נביאים מסיחים ומדיחים (כלומר: מבקרי-הדת), הקרבת קורבנות בעלי חיים, סחר בעבדים, סקילת מחללי שבתות ובנים סוררים ומורים (זה שחז"ל אומרים לא היה לא אומר שלא היה), שריפת נערות שנתגלו כבלתי-בתולות אחר חופתן, וכמובן אינוס נשים יפות תואר או פילגשים בגבעות– כן, נכון הם חיו לפני אלפי שנים; כן, נכון, העמים שמסביבם לא נהנו מהתנהגות תרבותית וסובלנית יותר, יש להניח. ובכל זאת, יש כמה וכמה דינים מדאורייתא שמעוררים תרעומת לא קלה, ועם כל רצוני להבין זה נותר מכעיס ובלתי מובן.
איזה יופי מרית. קראתי את הרשימה אתמול בלילה והלכתי לישון עים חיוך גדול. זה שאב אותי לזמן מאד מוקדם בילדות שלי, כשאמא שלי ספרה לי את הסיפור של "פו דאן" (עור חמור), אבל בלי הפרשנויות כמובן .
אפילו נדמה לי שראיתי את הסיפור בסרט ממש ישן, בשחור-לבן אבל עם שחקנית אחרת. וקתרין דנב – נו טוב, מה יש להגיד עליה. אלילה. כבר לא מייצרים כאלה. נדמה שמתחת למעטה של הבובת חרסינה מסתתרת אמת גדולה. כמו בסרט "יפה של בוקר" (לא בטוחה בתרגום), שבו היא מגלמת אישה בורגנית, מלאכית ומאופקת שבוחרת להיות זונה הכי לא אסטטית שיש, מאיזו סיבה לא ברורה.
מרית, אולי מתן האור הוא טריק של השהייה, ואלכימיה של "דומה בדומה מרפא". אני מוצאת את שמלות האור כייצוג של זהב שיערה של האם המתה. ההתעסקות של המלך עם אותו חלק בבת (שהזכיר לו יותר מדי את האם, והיה ה"שריטה" הבלונדינית שלו, שהועתקה לבת)- הבת חייבת לתת לו להתעסק בזה כדי להרוויח את הזמן. זו פשוט הפניית הליבידו שלו מהייצוג הממשי של הזהוב זהוב הזה, שיער הבת ,אל זהוב זהוב אחר :שמלות האור שלה. כמו לפתות חיית טרף עם טרף דומה כדי להסית את תשומת ליבה מהטרף האמיתי, לפחות לזמן מה. ו ב י נ ת י י ם: הבת יכולה לתכנן את בריחתה ואז גם לבצע אותה (עם מן טעם של שוקולד מריר בלב: נפלת באשלייה האופטית אבאל'ה, ואני כבר לא כאן! (אבל יש לי מחיר לא פשוט לשלם: להמיר זהוב זהוב בחוּם הפרווה של חיות הטרף, לפחות עד להודעה חדשה).
מיקי, את החלק של הלסלוח ולהבין שגם הורים הם ילדים פצועים אני מבינה בקלות, אבל איך מקבלים מהם אור?
דודו, הלכתי למרט לחפש פרוות ושיבושים (היא שַׁבּשנית גדולה) ומצאתי אור 🙂 וסמכתי עליך שתבחין בקסם של התמונה. וחנהלה מוזכרת בפוסט הקודם, זה ממש אחד לאחד, מהלכלוך לאור…
שועי, דודו, עזבו שבויות, זה מתחיל עוד קודם לכן מהשורש המשותף של שפחה ומשפחה.
יהל, זה דווקא מרתק אבל מאד ארצי ותיאטרלי וקצת מבריח את הפלא והמסתורין. וגם מעצבן שמסירים את האחריות מהאבא ומאשימים איזה חוק שרירותי. גם ז'אק דאמי בעור החמור אגב, מסיט את האשמה מהאבא. קתרין דנב היא לגמרי אדיפלית, הפיה היא שמונעת את הנישואין מטעמים לא ממש טהורים.
מיכל, תודה! יונגיאנית זקנה וחכמה נשמע מבטיח. נדמה לי שכבר הזכרת את הספר המסקרן. עוד אגיע אליו.
נטליקה, תודה רבה. אני חושבת שקראו לסרט יפהפיית היום, בלתי נשכח (אפילו שבדרך כלל אני נגד בונואל כי הוא הציק ללורקה…)
שירלי, תשובה מרעישה ומעוררת אלף מחשבות. תודה.
(-:
יש לי למעלה שגיאת הגהה קטנה: התכוונתי "להסיט" ולא "להסית".
ואם כבר להרעיש, אז הנה הייצוג המוסיקאלי של הזהוב זהוב הזה.
זמרת (מן) האגדות:
מרית, פתאום התהרהרתי אל אבא של לורה פאלמר ב-'טווין פיקס' ההוא של דיוויד לינץ' (או כפי הייתי קורא לו: גבעתיים) ולינשופים שאינם כפי שהם נראים…
כן, הפסיכי הזה, בסדרת טלויזיה אחרת הוא מגלם את השטן 🙂
במיוחד הקסים וריתק אותי בקריאה מבעד לעינייך הממד הוויזואלי-יצירתי שפתאום קם גם לנגד עיניי, הדברים שמשנים את גודלם ואת מיקומם… וגם בעיני היצירה של מרט אופנהיים מדהימה. ולגבי שאלת קבלת אור מהורה מתעלל – קצת נזכרתי ב"ורד הלבנון" של לאה איני. וחשבתי גם על הרובד הכי בסיסי: גנטיקה. אבל זאת שאלה שנראה לי יותר נכון לשאול אותה מלנסות לענות עליה, אולי חשוב לא לענות עליה.
ועוד משהו לא ממש קשור – קתרין דנב כפולה הזכירה לי את אחותה פרנסואז דורליאק, שמתה. אני לא חושבת שהן היו תאומות אבל היה בזה משהו מצמרר פתאום, שחקנית שמגלמת דמות כפולה ופעם באמת הייתה לה תאומה (לא בלונדינית :)).
מאוד מצאה חן בעיניי תחיבת השמלות לקליפת אגוז. זה הזכיר לי סיפור על ילדה שבעיני רוחה היא היתה היקום כולו, עד שהיא רואה את עצמה לראשונה במקרה בראי:
"היא לא הבינה בתחילה אך כשהבינה סוף סוף, קרסה באחת תודעתה הגדולה. היא זלגה אליה מכל העברים, נוטשת את מרחבי הרקיע, עוצרת את דהרתה בערבות הגדולות, נפרמת מן הגלים הכבירים שהתנדנדו, עלו וירדו על פני הכוכב; היא עלתה מבטן האדמה זרועת היהלומים וככל שהתקרבה ונאספה אליה הלכה והצטמצמה עד שנבלעה בתוכה, הופכת לנקודה קטנה של אור, כמו גרגיר.
הבטן כאבה לה פתאום. היא נתקפה חרדה: האם תוכל לשמור על הגרגיר? היא לא יכלה לאתר אותו, עקבותיו אבדו. האם לא התמוסס בקרבה זה מכבר?
והאין זה רק סיפור שהיא מספרת לעצמה מאז?"
הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שנה בערך. עמדתי -במה שהסתבר לי אחר כך שהיה לול תינוקות- והשקפתי ממנו סביב. הבית היה מלא אור יקרות – העולם היה אור יקרות. לא היה כמעט "אני", רק אור.
זה נורא מתקשר לי לשמלות האור של הגיבורה. איכשהו היא הצליחה לקחת את זה איתה, מהילדוּת. להרגשתי השמלות היו מונחות כל הזמן כפיקדון אצל אביה. הן לא שלו, הן שלה.
השמלות הן כול מה הורים מעניקים לילדיהם, וכאן המלך לנסיכה. השמש, הירח והכוכבים, הם הדברים היפים שהורי הנסיכה נתנו לה. הכסות מעורות החיות זה הדבר הרע שהורי הנסיכה העניקו לה, וזה כמובן רצונו של המלך לשאת אותה לאישה. לכן ברור שהמלך נותן לנסיכה את כל השמלות האלו. היפות והדוחה.
החטא שרצה המלך לתת לנסיכה, הוא כתם על כל הממלכה. כל חיה נגזר ממנה פלח עור בגין החטא הזה, להזכיר לכולם אותו. כל הממלכה שותפה לו.
השמלות הן הכסות החום והחזות שהבית העניק לנסיכה, לטוב ולרע, אבל הנסיכה במנוסתה לוקחת גם דברים בכוחות עצמה. טבעת, כישור ועוד סוג של כישור. כולם מזהב. אלו האוצרות שלה (כאישה כמובן כפי שהיה בזמן האגדות).
לי, תודה, אני באמת חושבת בעיניים ומרגישה בעיניים, בחודי מחטים בזוויות. ואת צודקת שחשוב לשאול אבל קשה להתאפק ולא לנסות לענות.
קוהקו, הזיכרון יפהפה והתשובה שלך מכוונת לתחושתי, שלא ייתכן שהוא המקור.
חולי, התשובה שלך היא עוד קומה במגדל של פרשנויות. והסיפור, כמו קסם קליפת האגוז, מצליח להכיל את כולן.
מרית יקרה, סיפורים עם נתיבי בריחה מחוברים אלי במיוחד. מהם בעצם אני עשויה. אבל הסיבות שונות ומשונות, כמו השמלות (והפרוות) ולכל מסלול הכיסוי/בגד שלו
ובגלל שאמירות מפורשות ב"נושא" הזה קשות לי עד מאד לא אביא משלי (כן התחברתי להצעות של שירלי..) ומאד ריגש הציור שהבאת של מרט אופנהיים.
ואם הייתי צריכה בכל זאת לבחור נתיב בריחה שמייצג אותי בפומבי הייתי בוחרת במסלולי הפרחים:)
אני חוששת שגם השמלות הזוהרות הן לא האור האמיתי שלה. גם הן אור שאול שהיא מתכסה בו, והן מייצגות טקטיקה אחרת של ניסיון להתמודד עם ההתעללות: קודם היא מנסה להיות טובה מאוד (מאירה) כדי שהאב לא יפגע בה, ואז כשהיא מבינה שזה רק מגביר את כוח הפיתוי, היא מנסה להתכער (פרוות, פיח וכו').
אם אני צודקת אז לצערי הרב לא מדובר בסיפור של גאולה אלא של מעבר משעבוד גלוי לשעבוד סמוי.
נראה לי שאחת מצורות השעבוד היא גם המעבר הלא מוטל בספק מרשות האב לרשות הבעל. ואם אני הולכת עם הפירוש של שירלי על הדומה המרפא דומה, נדמה לי שהפרוות היו אמורות לאפשר לה להצמיח פרווה וציפורניים משל עצמה, וזה הרי לא קורה. ילדה טובה היא נשארת עד הסוף…
איריסיה, עשויה מנתיבי בריחה? איזו הצהרה מצמררת.
דבי, הו דבי, השיחה הזאת רק מחזקת את פלאיות הסיפור. יש בו קומות קומות של משמעות, שכל אחד יוכל לבחור. ואותי מעניינת עכשיו המערכת כולה, התנועה והמעברים בין הקומות והמימדים.
ודבי וגם קוהקו, מבחינה מסוימת כל סיפור שמסתיים בנישואין הוא קצת מאכזב, כי אהבה ותמיכה זה נפלא (מי כמוני יודע) אבל זה לא יכול להציל אותך. ו(גם) בגלל זה "הנערה ללא הידיים" הוא הסיפור ואין בלתו. כי גם הנישואין לגבר הטוב וההפוך מאביה לא יכולים להציל אותה ולהצמיח לה ידיים אמיתיות, זה שלב חשוב אבל לא תחנה סופית. הרגע הזה שבו היא מגיעה לבקתה שעליה כתוב "כאן גר חופשי כל אחד"… אי אפשר לתאר מה זה עשה לי.
את לא כתבת עדיין על הנערה בלי הידיים, נכון?
עכשיו הלכתי וקראתי את הסיפור והוא באמת הרבה יותר משכנע בעיני מכל מיני פרוות. גם בגלל שהנישואים הם לא התרופה (גם אם הגבר טוב), גם בגלל בקתת החופש, וגם בגלל מרכיב הסולידריות והתמיכה הנשית, שמאוד חסר לי בסיפור הנוכחי ובגלל זה הרגשתי בו זיוף מסוים (או, אם מקבלים את הפרשנות שלי לשמלות האור, לא זיוף אלא הכרה בכך שהסיפור מתאר רק תהליך חלקי ולא ריפוי אמיתי).
עוד לא. לא יכולה לכתוב עליה באמת כל עוד אבא שלי בחיים. בשעתו כשכתבתי על גיבורות ילדות זו היתה הגיבורה השישית החסרה.
עוד מחשבה אופטימית, לדבי וקוהקו ובכלל – אולי הפלך והכישור שכלי מיני פרוות אורזת לה בצד הטבעת, נועדו כדי לטוות בגד שהוא לגמרי שלה? אחרת קשה להסביר למה לקחה דווקא אותם…
כן. אבל שימי לב שבסיפור הזה היא לא משתמשת בהם לתכלית שלהם אלא רק כמין אמצעי פיתוי או לכל היותר נדוניה.
פלך וכישור – חכמת נשים, מה שנקרא 😦
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1822&wrkid=9874
:))
דבי, (קו)האקו (לא זכרתי שהוא קו),
לא, לא תבטלו את זה בכזאת קלות. יש מלן סיפורי כישור ופלך אצל האחים גרים, גם כאמצעי להשגת חתן (יש אפילו סיפור שבו הפלך קופץ ורוקד ורודף אחרי הנסיך עם חוט זהב שמראה לו את הדרך לנערה), אבל אין אף סיפור שבו הם לא משמשים לתכליתם או לתכלית ספציפית שנגזרת מצורתם (למשל לדקירת הנסיכה ביפהפייה הנרדמת). זה משהו שהציק לי מהתחלה, הנוכחות המוזרה של החפצים האלה. נכון שנשים בכלל ארגו וטוו אבל בסיפור הזה הכשרון ה"נשי" מבוטא דווקא דרך הבישול. את הכישור והפלך אפשר לכאורה להחליף בכל אוצר אחר. אלא אם כן זה האקדח של צ'כוב שעוד יִרה במערכה הבאה, זו שעוד לא קיימת בסיפור. מין רמז לכך שיום יבוא והיא תטווה לעצמה בגד משלה.
ודבי, השיר הזה של אלתרמן הוא הנוגדן/ניסיון הנטרול של השיר הזה http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=372&wrkid=1388
אוי, מרית, לא השיר הזה. מקום ראשון בפסטיבל נשים מוכות
כן, מרית, אנא נמקי פרטי והסבירי איך השיר הזה מחזק את התזה שלך 🙂
(השם המלא הוא קוהאקו, בחיי)
ואם כבר אלתרמן, אפשר לראות פה את ההבדל הבלתי נתפס בתגובת האוהבים:
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=465&wrkid=1248
האמת שהנחתי שזה לא שיר מקורי של אלתרמן אלא תרגום לאיזו בלדה אנגלית, אבל כנראה טעיתי. אולי מדי פעם היו לו הבלחות שנשים הן אשכרה בני אדם עם עצמיות, אבל הוא מיהר להדחיק אותן…
מסכימה איתך שזה אולי רמז לבגד עתידי משלה.
קוהאקו זה מהסרט של מיאזאקי?
כן, קוהאקו הוא דמות מ"המסע המופלא". ובהזדמנות צנועה זו אבקש, אם יש לאי מי את "החזיר האדום" של מיאזאקי, אשמח מאוד לראות אותו…
מרית יקרה ואהובה, תודה על הפוסט הנהדר. לדעתי האב המתעלל פשוט ביצע את המטלות שהבת הטילה עליו מתוך אהבה אמיתית ותשוקה עזה להתחתן איתה. מבלי חשוב אם זה לטובתו או לא (גם כי הוא לא נשמע כזה מתוחכם וגם כי הייתי פעמיים במקום הזה, משני הצדדים, כך שקל לי להאמין שזה יכול לקרות). הבת ידעה איך להשתמש בכלים האלה כדי להגשים את חלומה. הורים מתעללים לא מספקים את האור, אבל למרות האבסורד שבדבר, הם מספקים כלים שלמרות העצב, הכאב ולפעמים אפילו חוסר היכולת להבין ולסלוח, כדאי מאוד לדעת איך להשתמש בכלים האלה כדי להמשיך הלאה. ותודה רבה ליהל על Jim Henson's The Storyteller
הייתי מכורה לו כל שישי בצהריים (??) היום הוא בטח כבר לא משודר…:(
ואולי הכלים האלה הם בעצם האור..:))
קרן, תודה גדולה על האהבה והשיתוף. אולי את צודקת באשר לאב, כתבתי מתוך כעס. ובכל זאת, אהבה שלא איכפת לה הרצון וההשלכות על מי שהיא אוהבת ומופקדת על שלומו – יש בה גם קור של אנוכיות.
וכלים, אין ערוך לחשיבותם, אבל הם ארציים מכדי להכיל את האור השמיימי של השמש והירח והכוכבים…
…אם חשקה נפשכם לדעת היכן נפגשות שבויה יפת תואר ופלך, זה קורה באיליאדה. הכהן, כריסס, מתחנן בפני אגממנון שישחרר את בתו כריסאיס השבויה, והלז ממאן:
"זקן, אל אוסיף לפגשך פה אצל הספינות הגדולות!
אל תתמהמה עתה ושנית אל תשוב ותבוא,
כי לא יועילך אזי גם השרביט וכליל האלוה!
ואותה לא אשלח לחפשי, עד אם תבואנה הזיקנה
שם בביתנו בארגוס הרחק מארץ האבות.
תהיה סובבת את נול האריגה ותשכב בחיקי…"
(התרגום של שלונסקי)
שלונסקי?
🙂
וירגזו האכיים עדויי המצחות, היטב חרה להם
יען וביען שורבב לו שלונסקי לסיפור המעשה,
בעוד את מילותיו בנות האלמוות של הומרוס
היה זה טשרניחובסקי אשר הריק
ללשוננו הצחה, מפיקת הנוגה.
ואם נפלו כבר שניהם בידי טרויים רובי קשת ומיטיבי
רומח, עוד יש לנו להשיב את שמו הטוב של זה
האחרון, גם אם לקצה ממלכתו של האדס נחתורה
מבלי דעת אם עוד נחזה אור יום…
(בקיצור: טל"ח. טשרניחובסקי לעולם חוזר…)
מרית, לפנייך גרסה שקיבלתי לפני שנים מרשימת מספרי סיפורים. זוהי גרסה מטלטלת מאוד, אבל איכשהו נראית לי יותר מהגרסה הידועה. אני מביאה אותה כפי שקיבלתי – כולל הטעויות באנגלית של י שתרגמ/ה אותה מדנית
The story "the princess who became a man" is told by Huskone (old Danish word for housekeeper) Ane Kristine Olesdatter to Ewald Tang Kristensen, that printed the story very much like he heard it.
Once there was a king who had this lovely wife. They had a daughter.
Then his wife died, he said, that only if he could find another woman as beautiful as the dead queen he would consider marry again.
He searched north, south, west and east and did not find a woman as beautiful as the dead queen, so he returned home.
One day, when he was walking pass the queen’s chamber, he saw his daughter, beautifully dressed in one golden dress belonging to her mother. He looked at the young girl, smiled and then he said, that he would like to marry her.
She looked frightened back at the king and scouted, that he couldn’t marry her, because she was his daughter.
He told her back, that he was the king and therefore he could do what he pleased to do.
The day before the wedding, the princess escaped from the castle. She hurried towards the forest, where she would be save. But the king discovered this, and told his two big dogs to go hunting for the princess. Just before she would have reached the forest and salvation, the dogs cached up with her. So she cut off first one of her breast, then the other for the dogs to ate.
She made her way in to the forest, but would have died, if it wasn’t for an old man, who brought her to his cabin, nursed her and gave her clothing.
He told her, that she had to stay at his place, and then he would teach her all the things, he knew.
The old man taught her to be a rifleman ( – I’m not sure about this word, but I looked it up in my vocabulary – it could also be 'marksman' or a 'shot', but the meaning is a man, who is very skilled in shooting with a rifle – ) and she became the best rifleman, the old man had ever seen. She always wore men’s clothing.
One day, the old man spoke to her, said 'I can’t teach you anymore, so you have to leave for another castle. In this castle there is a king, who search for riflemen'.
She thanked the old man, said 'goodbye'. The old man told her, that if she ever came in danger, she should think of him.
On the other castle, she was hired as the king’s gamekeeper. She became the king’s favorite among men. The skills of the new gamekeeper were obvious, and the princess on the castle became fond of the young man. Her father approved the marriage, and soon the wedding was hold.
On the night of the wedding the princess and the gamekeeper laid in bed. She told the princess, that there was a small detail. Actually, she was made just like the princess below. The princess said, that it didn’t matter. She loved her gamekeeper anyway and made the promise, that no one should ever know.
But underneath the bed laid a man, which we in Denmark refer to as "the red knight", he is like Loke in the tales of Nordic mythology.
And on the morning when the king came and asked how the night had been and they told the king, that it had been a wonderful night, the red knight whispered, 'Yes, it is very nice, when two of the same sex love each other'. The king alone heard this, and when the two were by themselves, the king asked the knight, what he meant by that. The knight just said, 'Oh, but dear king, the gamekeeper is just another woman just like the princess. You should let all men in your kingdom swim in the lake tomorrow morning'.
The king accepted this idea and next morning all men in the kingdom were gathered in the lake, naked. The gamekeeper just stood there, didn’t know what to do, when suddenly remembering the old man’s word. Instantly there came a deer running, more beautiful than the king had ever seen a deer. 'Hey, gamekeeper, go fetch me that deer and it’s beautiful antlers.' She ran over the hill to search for the animal, but it was gone. Behind a tree she found the old man. The old man said, 'don’t search anymore for that deer, go back to the lake and take off all of your clothes. Because now you’re a real man. There is one condition. You shall accept to bring me the first baby born by the princess'. That the prince promised.
One year later the princess gave birth to a wonderful boy. The prince took the little boy and went to the old man.
The old man said to the prince, that he should take the child in one foot, and bring him to the chopping block where there was a big axe. The old man hold the other foot, so the baby was held upside down. Now the old man took the axe and cut the child up to the navel. He asked the prince, 'did it hurt you?'. The prince told him 'yes, it did hurt me'. 'So I was hurt, when your father desired you that evening in front of the mirror'. Now the old man cut the baby up to the baby’s head. 'Did that hurt you?' 'Yes, it did hurt me a lot'. 'So I was hurt, when you had to cut off your breasts.' Now the old man cut the baby in two and asked, 'Did it hurt you?' 'Yes'.
So the old man said, 'Now, wait here.' After a while the old man came back with a big dish with a lid. 'Now, go back to the princess, and don't look into the dish until you’ve reached home'. When he came home, he gave the dish to his wife. She lifted the lid. There was her child as vivid and lovely as ever before.
Since that day they lived together in happiness.
וגם השיר הזה שעלה עם קריאת המלים – שמלה-שלמה
בתודה על הפוסט ועל הספר שלך שבלעתי בשקיקה
שושי שמיר
השמלה הזאת היא אני
הַשִּׂמְלָה, סְגֻלָּה כַּמּוּבָן, קְטִיפָה אֲמִתִּית, צָרְפָתִית,
שֶׁטֶּרֶם נִתְפְּרָה, שֶׁהֶאָרִיג שֶׁלָה מַמְתִּין שָׁנִים, צוֹבֵר
מִשְׁקָל סְגֻלִּי, נִזּוֹן מֵחֲלוֹמוֹת שֶׁל חַבֵרְתִי הַמֵּתָה,
לֹא שׁוֹכָחַת אֵיךְ קָמַה מִמִּטָּתָה לְהֲבִיא אוֹתוֹ,
הֵנִיחָה אֶת כָּל כָּבְדּוֹ אֶצְלִי, מֵאִמָּא שֶׁלִּי הַחֲתִיכָה
הַזֹּאת, אָמְרָה, תִּלְבְּשִׁי אוֹתָה לַחֲתֻנָּה שֶׁל הַבַּת שֶׁלָּךְ.
זְמָן קָצָר אֲחַר כַּךְ, בְּבֵית הַחוֹלִים, אָמְרָה
אֵינֶנִּי חוֹלֶמֶת. אֵינֶנִּי, כַּךְ בְּמִבְטָאָה הַזָּר, זֶה כְּמוֹ לָמוּת,
תְּרַפְּאִי לִי אֶת זֶה אַתְּ יְכוֹלָה. הִיא לֹא שָׁאֲלָה, צִוְּתָה.
הִיא הִבִּיטָה בִּי מְעֻנָּה וּבוֹטַחַת. הַסַּרְטָן כִּרְסֵם אֶת מֹחָה אֲבָל כְּתַמִּיד
יָדְעָה אֵיךְְ לְהַתִּיר אֶצְלִי כֹּחוֹת. הָיוּ רְגָעִים עֲדִינִים כָּאֵלֶה בֵּינֵינוּ.
אֲנִי שֶׁמִּתְמָחָה בְשִּׁכְחָה זוֹכֶרֶת הֵיטֵב אֶת שִׂמְחַת הַזְּמָנִים הָאֵלֶה.
אֵיךְ לִמְּדָה אוֹתִי, לְמָשָׁל, לִטְפֹּחַ רוּז' עַל הָרַקּוֹת, הָאַף וְהַסַּנְטֵר.
נוֹתֵן אֹפִי לַיֹּפִי שֶׁל הַפָּנִים. מוּזָר שֶׁמִּכָּל חָכְמָתָה הַנִּשְׂגֶּבֶת דַּוְּקָא זֶה
יוֹשֵׁב לִי עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן. אוּלַי הָאָבִיב שֶׁרָאִיתִי כָּאן יוֹנָה וְיוֹן.
וּמוּזָר שֶׁבִּכְלָל הִיא כָּאן מְהַבְהֵבֶת עַכְשָׁיו,
עוֹלָה בְּאוֹב הַמַּחְשָׁבוֹת. בַּתֵּי הַקָּפֶה אָרְזוּ אֶת קִירוֹת הָאַרְעַי
וְנִגְּלוּ חֲמוּקֵיהֵם לְאוֹר נֵרוֹת בָּעֶרֶב הַקָּרִיר.
דּוֹמֶה שֶׁרוּחַ חַיָּה שָׁלְחָה אֶצְבָּעוֹת לְדַגְדֵּג אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים.
מִגְדָּנוֹת נִיחוֹחַ שֶׁל פִּרְחֵי הָדָר בָּרְחוֹב,
גְּשָׁרִים שֶׁל חַרְצִיּוֹת וּפְרָגִים אֶל הַקַּיִּץ,
דַּי כְּבָר מְתִיקוּת עוֹד יָבוֹאוּ דְּבוֹרִים לַשֻּׁלְחָן שֶׁלִּי.
נוּחִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ בְּשָּׁלוֹם אֲהוּבָתִי, אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים
וְלִבִּי מָלֵא אוֹתָךְ. כְּמוֹ שֶׁהוֹרֵית לִי אֲנִי עוֹשָׂה וְשׁוֹמַעַת.
תַּנּוּחַ גַּם דַעֲתֵךְ, לְחָיַי וָרוֹד אֶלֶגַנְט וְחוּשַׁי עֵרִים.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 11 באפריל 2011
http://cafe.themarker.com/post/2123105/
וואו, שושי, איזה סיפור טעון ואיזה שיר טעון. הסיפור רק מתחיל כמו כל מיני פרוות ואחר כך נהיה שייקספירי עם טוויסט של אגאתה הקדושה (ששדיה נכרתו כזכור, כשלא נענתה לחיזורים) ועוץ לי גוץ לי והקטע עם ההתעללות בתינוק… הכל אומר דרשני. יום אחד…
ותודה רבה וברוכה הבאה.
תודה מרית, ברוכה הנמצאת,
אני מצפה לאותו היום. הסיפור הזה בעיני מדבר אמת ומרפא, ושנים המתנתי שיהיה לי עם מי לחלוק אותו, מישהי שלא תיבהל 🙂
מרית יקרה, אני עכשיו במחשבות על המעשייה הזו, וביקרתי בפוסט שלך, כתמיד, כמו להיכנס למערת מטמון. תודה. רואה את השאלה שהצבת בסופו, איך ייתכן שהאב הפוגע משמש גם כ"פייה"? התשובה היא קצת עצובה, אני חושבת. שמלות הזוהר מכסות על הפגיעה, מציעות את הזהות האידיאלית, אבל אולי הן לא באמת הצלה, כי הן מובילות אותה מיישות פטריארכלית אחת (האב) ליישות פטריארכלית אחרת (הנסיך). ועוד אני חושבת על כך, שפעמים רבות האובייקט הפוגע הוא גם האובייקט המיטיב, אין יותר מדי אפשרויות ודמויות בתוך המיני קוסמוס של המשפחה. שני הדברים דרים בכפיפה אחת. מה את אומרת, אפשר להציע את זה כאיזשהו הסבר? ד"ש וגעגועים
כרמיתקה, התגעגעתי!
נתקלתי בטענה כזאת גם על השמלה של חנה'לה, שהאור מכסה על הפגיעה…
אני לא מרגישה שירדתי לעומקו של כל מיני פרוות, רק גירדתי שכבה. זה אחד הסיפורים המסתוריים ביותר באוסף, ראי הציור של מרט אופנהיים (כמובן שאין לי הוכחות שהיא ציירה אותו, רק אינטואיציה פראית וראיות נסיבתיות).
לפני כמה שנים הייתי מתפוצצת מההצעה האחרונה שלך, אבל ככל שאני מתבגרת אני מוכנה להסתכל גם לשם. אני עוד חושבת על זה…
מרית,
אז קודם כל אכתוב שאני מגיבה בבטן הומה ובפרפור חדרים קל עד קשה, מרוב התרגשות לגעת בחומרים האלה שתמיד מעוררים בי איזו התרגשות ופחד ואפלה בבטן, ולהגיב אליך, שנוגעת בחומרים האלה באופן כל כך מופלא ועמוק. אז אחרי שהלכתי עם עצמי הלוך ושוב עם הפחד והרצון הגיעה השעה 🙂 .
זאת לא הפעם הראשונה שאני קוראת את שני הפוסטים האלה, אבל הפעם תפס את עיני הדבר הזה שמטריד אותך בדמיון לסינדרלה, ופתאום נזכרתי שכתבתי משהו בדיוק על זה לא מזמן, על הגם וגם באותו דמות, ואולי גם על האיך..
ורק אגיד שאני קוראת וחוקרת באגדות בכל מיני רבדים, ואני נעה בין הסתכלות על הדמויות כחלקים בפנים, להסתכלות על כל דמות בפני עצמה כדמות שמייצגת "מצב צבירה" של אותו תפקיד משפחתי בתוך הקונסטלציה המשפחתית, ועל ההעברה הבין דורית של הסיפור/ הפצע/הטראומה המשפחתי שמשתקפים דרך הסיפור. והכי הכי מעניין אותי השכבות בכל דמות, כמו לראות אותה על הפתולוגיה והבריאות מבפנים.
ובהקשר הזה מעניינות אותי בעיקר אמהות חורגות שיצאו מאיפוס, וילדות נערות שנמצאות בתפר הזה של המעבר לעולם הנשיות. (אבל לא רק!).
אז הנה זה, כתבתי את זה מתוך רצף תודעה שהתעוררתי איתו בוקר אחד בתקופה שעבדתי הרבה עם סינדרלה. מקווה שיגיע.
***
ואולי זה בכלל סיפור על אמא לשלוש בנות, שאחרי לידת הבת השלישית משהו מבפנים נפתח/נפרץ. משהו בקשר שלהן אפשר תנועה לעבר משהו ישן וקדום שחיכה לה שם, ופתאום אפשר היה לגעת בו ובטראומה ששכבה לצידו.
זה התחיל כקשר קשוב ואוהב, והיא שמרה עליה הרבה יותר מעל הגדולות, אפשר אפילו לאמר 'הקפידה' עליה באופן מיוחד, ולהן נתנה המון חופש להתנהג כמו שהן כבר מתנהגות (או שהררי האשמה הכריעו אותה מלנסות לגעת בקשר איתן.. אולי זה היה גדול מידי). הכל היה נראה ורוד ומבטיח. אבל ביום בהיר אחד הכל התהפך. משהו בהתנהגות של הסת עורר את הכאב, את הפצע, ומאותו יום האם ירדה לחייה, יש אומרים רדתה בה, ולא אפשרה לה לנוע יותר בחופשיות בבית. הילדה ראתה בעיניים כלות את אמה האהובה מתרחקת ממנה, מאפשרת לאחיותיה הגדולות דברים שהיא רק חולמת עליהם, ונאנקה תחת הפנטזיה והגעגוע לאמא הטובה שהיתה לה. הלב הרך שידע פשטות מהי בבקשת רצון ואהבה הלך ונחמץ. מבחוץ לא ברור היה מה גרם לאם להתהפך כך, אולי זה היה הריצוי והרכות שלה, אולי הפגיעות, אולי הקשר עם האבא. זה היה קשור לפצע שלה ולמסע שלה.. והנה הגיעה השעה והתנאים לתנועה בדיוק במקום הכאוב הזה.
אבל כמו כל פצע שנפתח, בהתחלה אנחנו רואים רק את הכאב והאש. וכך היה. עיניה לא צחקו אליה יותר, והיא ראתה בכל תנועה את צילה, בכל בקשה נסיון ערמומי לקבל מקום בכוח יופיה וטוב ליבה. טוב לב לא יהיה מה שינצח פה! והנה הגיעה הזדמנות, והיתה מסיבה מרגשת, אליה כולן התכוננו, והאמא, שבנסיון נואל ניסתה לחשל את ביתה באש, אולי להכריח את הפגיעות שלה להעלם כבר, צחקה עליה יחד עם האחיות ולא אפשרה לה להשתתף. הכעס והכאב סובבו פגיון בליבה והפכו אותו לאבן. שתסתדר ותמצא את מקומה. הרי זה העולם! אף אחד לא פתי כמו אבא שלה ויתן לה את מה שבא לה רק כי היא רכה וחמודה. היא חייבת לדעת לשרוד.
אבל הנערה המשיכה לחלום. לדמיין את הנשף, לשיר לציפורים. יש שיאמרו ילדים, שהיא היתה ילדותית ויצחקו עליה ועל ששגתה בדימיונות.. ויש, שיאמרו שזה בדיוק זה מה שהציל אותה. אני מהקבוצה של המאמינים. החלימה שלה, העיניים הבורקות, הלב המכוון והתמים העירו משהו באם, משהו קדום שנרדם בה מזמן. מתי מעט יודעים שהילדה החולמת יכולה לעורר מתים, והנה אמה, שהקשיחה את ליבה עד כדי שנדמתה כאמא אחרת, ננגעה עמוק מתחת לשכבות השריון (כנראה בילדה החולמת הפנימית שלה) ועשתה את הבלתי יאמן, באה והביאה לה את השמלה + חוקים שיאפשרו לה לשמור על עצמה. שעת חזרה! הרבה יותר מאמא של כיפה אדומה שאנחנו מכירים.. כי באותם ימים נסיכים היו זקוקים למשחק החיזור וההעלמות, והאמא היתה אלופה בחוקים (אולי אפילו יותר מידי). וכשחזרה מהמסיבה נוצצת ונרגשת, היה עליה למהר ולצמצם, להסוות את שמחתה, שלא להעיר את השריון של האם יותר מידי. זה היה מהיר מידי. וגם האם, עדיין לא יכלה להוריד את שריונה שהתקשח כל כך עם השנים (ודרש את ליטרת הבשר שלו) – ודרשה לראות שהיא עשתה את כל השיעורים. היא עשתה גם עשתה! בטח שהיא עשתה! היא היתה ילדה טובה ונהדרת וכל כך בקשה שהלב של אמא שלה ירקוד איתה את היגיעה הזאת (רציתי לכתוב ידיעה אבל כנראה לא יצא סתם)
והיום, שנים אחכ, בעודה בארמון עם הבחור הנפלא הזה שליבה בחר, היא מוצאת את עצמה נאבקת בילדה המתוקה שעושה את כל מה שצריך כדי שמישהו ילטף והליטוף לא תמיד מגיע..,
עם הילדה הגאונה שיודעת משהו על לב וחלומות ודרכים סודיות ועמוקות להגשמה ורוצה לצאת מחדש, כועסת על אמא שלה ועל הירושה שהורישה לה, על מתנת האם הלא מושלמת שכל כך קשה לפתוח בגלל כל הכאב שיש שם. כל כך כואב שקשה לראות גם את כל הרגעים של הכן. ודקה לפני שהיא תביא עוד ילד/ה לעולם, היא בודקת איך אפשר לא להעביר הלאה את הכעס והשנאה שעברו אליה לפגיעות ולצורך שלה בליטוף. איך אפשר ששתי הילדות יחיו בתוכה, יחד, בשלום יחסי.
אז מזל טוב סינדרלה על החתונה עם בחיר ליבך! (או אולי המושיע (הזמני) מהכאב הגדול הזה). כשיגיע הרגע אני מזמינה אותך לבוא לעשות קונסטלציה משפחתית על הסיפור שלך, לא כדי לראות את אמא שלך (למרות שזה עלול לקרות!) אלא כדי לנוע מהמקום הזה ולאפשר תנועה חדשה פנימה והחוצה, מול הנסיך והבנות והבנים שיבואו.
***
שמה פה לינק למקור. ותודה שאת נוגעת 🙂
דקלה
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10156816129087068&id=752457067
דקלה, תודה רבה על תגובתך. יש משהו נפלא בגמישות של הסיפורים, מהנכונות שבה הם מתמסרים.