"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הוא יוצא דופן מכל בחינה. לא רק שהוא עוסק בגילוי עריות בצורה הישירה ביותר – המלך מתאהב בבתו ומתעקש לשאת אותה לאישה, אלא שגם אשתו שגרמה לצרה הזאת מלכתחילה, היא אמה הביולוגית של הנסיכה (בניגוד לאם חורגת דמונית). הסיפור כולו מתגייס להצלת הנערה, אבל גם ברגעיו האפלים ביותר יש מין חוסר שיפוטיות שאופייני יותר לסרטיו של הייאו מיאזאקי מאשר לעולם המעשייה. ובכלל שורים עליו מין קלות וקסם חלומי שעומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג.
אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מהתקציר:
לפני מותה משביעה המלכה האהובה את המלך שלא יישא אישה חדשה אלא אם כן תהיה יפה כמותה ובעלת שיער זהוב כשלה. המלך מתקשה למצוא מועמדת שתענה על שתי הדרישות, ובינתיים מתבגרת בתו והיא כה דומה לאשתו המתה שהוא נתקף אהבה עזה ומחליט לשאתה לאישה. היועצים נחרדים: "האל אסר על האבות לשאת את בנותיהם לנשים, ומן החטא לא יצמח דבר טוב, והממלכה תחרב כך עד היסוד." הבת המומה. כדי למנוע את הגזרה היא מציבה תנאים: המלך צריך לתת לה שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים. "חוץ מזה אני דורשת גם אדרת מאלף מינים של פרוות ועור מחוברים יחד. כל אחת מהחיות בממלכתך תאלץ לתרום פיסה מעורה לצורך התקנתה." אחרי שהמלך ממלא את כל הדרישות היא תוחבת את שלוש השמלות לקליפת אגוז, לוקחת טבעת זהב וכישור ופלך עשויים זהב, ואז היא מתעטפת בפרווה, משחירה את פניה וידיה ונמלטת באישון לילה.
בדרך היא נרדמת בתוך גזע חלול וכלבי ציד של מלך אחר מגלים אותה (מלך אחר של ארץ אחרת, לא אביה!). היא נלקחת למטבחו ושם היא מבצעת את כל המלאכות הבזויות. שמה החדש הוא "כל מיני פרוות". ערב אחד נערך נשף בארמון. הטבח מרשה לה לצפות ברוקדים בתנאי שתחזור בזמן לאסוף את האפר. היא לובשת את שמלת השמש ורוקדת עם המלך. בסוף הריקוד היא נמלטת וחוזרת לדמות המשרתת. כשהטבח מורה לה לבשל מרק למלך היא שומטת לקערה גם את טבעת הזהב. המלך מתמוגג מהמרק ומסתקרן מן הטבעת. הוא מזמן את המבשלת לבירור אבל הנערה מתכחשת לטבעת ומכריזה: "אינני יודעת דבר ואינני מוכשרת לכלום ומגיע לי רק שיזרקו לי מגפיים על הראש." בחגיגה הבאה הכל חוזר על עצמו, רק שהיא לובשת את שמלת אור הירח ומניחה את כישור הזהב במרק. ובפעם השלישית המלך מצליח לענוד לה את הטבעת בגנבה. הריקוד מתארך והיא לא מספיקה לפשוט את שמלת אור הכוכבים ורק לובשת עליה את אדרת הפרוות. ברגע הנכון האדרת נשמטת, היא נישאת למלך והם חיים באושר עד מותם.
הערה: בגרסת שרל פרו נקרא הסיפור "עור החמור" והוא שונה בפרטים רבים כמו גם ברוחו.
.
בין אוֹרוֹת לעוֹרוֹת
הדרישות שמעלה הבת כדי למנוע את הנישואין עשירות במשמעויות. כשהיא מבקשת שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים – היא מבקשת לעצמה כמדומה את כל האור השמיימי – ה"כמו" נושר מעצמו – רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה (לו היה הסיפור עברי במקורו, היינו חוגגים על הזיקה בין שִׂמְלה לשְׁלֵמה).
למעלה, שתי שמלות של נלי אגסי מתוך אחת עשרה שמלות של אור. אגסי יצרה גרסה נוספת של אותן שמלות, עם אבנים במקום נורות.
בגדי אור אגב, קיימים במעשיות נוספות. שתי הדוגמאות שעולות בדעתי הן אמנם מאגדות אמנותיות ובשתיהן האור החיצוני הוא מימוש של אור פנימי.
שמלת השבת של חנה'לה: "היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … כל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
וגלימת אור הויטראז' של המלך הצעיר של אוסקר ויילד "דרך החלונות שזגוגיותיהם צבעוניות חדר אור השמש וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … המלך הצעיר ניצב שם עוטה הדר מלכות, ואור מופלא, זוהר של מסתורין, עלה ממנו." (תרגם רפאל אלגד)
למטה: גם בית יכול להיות עשוי אור. קשתות אדריכליות מאור בעיצוב סטודיו טרויקה (שגיליתי דווקא פה)
*
ואדרת כל מיני הפרוות היא בכלל אדרת "כל מיני משמעויות": יש בה צד מעשי של הסוואה, וצד של הגנה – כוחן של אלף חיות מגן עליה, יש בה צד של שנאה עצמית וכיעור עצמי. ובו בזמן זוהי גם הכרזת עוצמה; כמו ששמלות האור נכסו את השמיים, אדרת הפרוות מנכסת את הארץ שעליה דורכות החיות. וזה היה אגב מקובל בימי הביניים – עריסתה של הנסיכה איזבלה מן המאה הארבע עשרה למשל, כוסתה בשמיכה מ67 עורות של בעלי חיים. (פתאום נזכרתי שבאסור לשבת על צמות יש אלטע זאכן פראי שטוען ששערו המשונה המקורזל והשופע לגילו הוא בעצם פאה שעשויה "מתלתלים אינטימיים של בנות").
למעלה: "כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית. האדרת שלה נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.
ובד בבד האדרת היא שיקוף קולוסלי של יצריו החייתיים של המלך. גיבור הנבחר ספרו הקסום של תומאס מאן, צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל, מתכווץ והופך לחיה קטנה בשנות התשובה שלו (וגם הספר הזה אגב, מבוסס על סדרת טקסטים מימי הביניים).
ולבסוף – כשמקשיבים לניסוח המדויק של הבקשה מתברר גם עד כמה היא מדבבת את זעקתה של הנערה: היא מבקשת שכל חיה "תתרום חתיכה מעורהּ" לבגד, מה שמזכיר את לטרת הבשר של הסוחר מוונציה שאמורה להיגבות מקורבן חי. וגם הנערה היא חיה כזאת שנדרשת לתרום חתיכה מגופה. אבל המלך לא קולט את הנזיפה המובלעת, הוא שולח ציידים לפשוט את עורן של החיות כאילו היתה מאהבת פזרנית שחשקה במינק חדש.
.
ובמשמעות האחרונה או הכמעט אחרונה – החיות הן קורבן ותחליף לנערה, כמו האיל בסיפור העקדה, וכמו הריאות והכבד של החזירון שאוכלת המלכה הרעה במקום האברים הפנימיים של שלגייה (מצטערת אבל ככה זה אצל האחים גרים, לא לב של אילה אלא כבד וריאות של חזיר קטן, הרבה יותר הגיוני מבחינה מאגית, כמובן). בתמונה למטה העקדה של ויליאם בלייק. אם לא הייתי יודעת את שם התמונה הייתי חושבת שזה משהו אחר.
.
*
לחלק השני והאחרון של הפוסט הנפש היא קוסמת גדולה.
*
עוד באותו עניין
שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי
דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים
עץ השיער – לינק לפרק הראשון שמוביל לפרקים הבאים
ולדיון בסיפור: האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?
מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות
*
וכמובן – סיפורים יכולים להציל (כולל ראיון עם מיה סלע, וביקורות של יאיר גרבוז, מוטי פוגל, סיפור פשוט, שועי רז ויונתן אמיר).
*
ותזכורת חשובה חשובה:
בסופשבוע זה תיערך תערוכת ההתרמה השנתית למען ספריית גן לוינסקי.
תוכלו לקנות יצירות אמנות מעולות וגם לתמוך בספרייה.
זה קצת נודניקי לבקש את עזרתכם בכל שנה, אבל החיים הם לא מעשייה
שמסתיימת באושר ועושר אלא עסק סיזיפי. כדי שהספרייה תשרוד
צריך לוותר על חן ולנדנד. אם אתם מוקירים את קיומה ומזדהים עם מטרותיה
אנא בואו בהמוניכם והפיצו הלאה ותבואו על ברכה גדולה!
*
אני אוהבת מאוד את הסיפור הזה ואני מרגישה שנגעת בלבו בשורות האלה שצמררו אותי:
"רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה".
ומדהים שבסוף האגדה מאפשרת להם כן להיות יחד.
ותודה על העקדה של בלייק והעקדה של קדישמן, כל אחת בדרכה מושכת עין ומחשבה.
מרית, סיפור מופלא. מלא נגיעות עזות בטאבו.
יש בו משהו שהזכיר לי את "מעז יצא מתוק" של שמשון (למרות ששמשון הוא יותר אש מאור, ובגוויית האריה נאגר הדבש). ו"הנבחר" של תומס מאן היה אחד הספרים שבימי נעורי לאחר שקראתי בו נכנסתי לשיתוק מצמית של קריאה שנמשך כמעט שנה.
מרית יקרה, תודה על העלאת ציור שלי לפוסט שלך.
הסיפור הזה מלווה אותי מילדות. כיום הנטייה שלי לחשוב שהימצאות הספר הזה בספריית הילדות שלי היה תמים לחלוטין והחיבור שלי אליו היה דווקא לאור ולא לחמור. הציור הזה שהעלית בא ממקום של תשוקת התמזגות טוטאליות ולא המלטות, אבל זה לא משנה, כי גם בתשוקת ההתמזגות וגם בהימלטות יש את הצורך בלהיעטף, וכמובן בפרווה, וישנם גם הייסורים והבדידות.
הציור של עפרה עמית נהדר נהדר. הייתי תולה אותו בחדר השינה. אבל אני לא בטוחה שהיה לי פרטנר לזה:)
ובכלל.
…
נגמרו לי המילים באמצע
בכל אופן אני חושבת שמה שעלה על דעתך בעבודה של קדישמן עלה גם על דעתי:))
רציתי להוסיף גם שהציור "השעיר" של איריסיה נהדר. ואיריסיה נדמה לי שמרית דיברה על העקדה של ויליאם בלייק שממש נראה כמו משהו אחר. כלומר עקדה, אבל יותר במובן האוהב והערייתי
יש גם משהו ראוותני וחמדני ואצילי בדרישה למעיל מכל כך הרבה פרוות. מה שבהקשר של בית האצולה יכול להיחשב מפואר וגרנדיוזי, נחשב לחייתי ומטונף במטבח המשרתים.
ומכיוון שבסופו של דבר הנערה נכנעת לגורלה ונישאת לאביה – ועוד כצעד מחושב שנחווה כסוג של הפי-אנד – אפשר גם לקרוא את הסיפור כסיפורה של נערה פתיינית שמשחקת אותה קשה להשגה אבל בסופו של דבר מתרצה (כשהתנאים נעשים קשים מנשוא? כשטבעה האמיתית כאריסטוקרטית תובע ממנה לצאת מהמטבח?).
הסיפורים של גרים כל כך עשירים במשמעות, שממש קשה לזקק מהם לקח אחד קוהרנטי.
תודה על הסיפור!
אגב, שימי לב שהתחזית המוסרנית והקודרת של היועצים לא מתממשת.
אולי הנסיכה היתה חייבת להשיל מעליה את זהותה הקודמת כדי לשוב ולהינשא לאב?
אולי המוסר הנוצרי לא תמיד עובד ביערות העבותים של האחים גרים?
לי, אני חושבת שזה קרה להרבה מאיתנו. זה לא מוכרח להיות גילוי עריות. יש גם נסיבות אחרות שבהן נשקפת סכנה גדולה לאור הפנימי, ודוחסים אותו לכספת קטנטנה ומחביאים (רציתי לכתוב "שהנאצים לא ימצאו" והתחרטתי ואחר כך חזרתי בי מההתחרטות, זה אותו מנגנון).
ומאפשרת למי להיות יחד, לנערה ולאור שלה? בטח, הנפש היא קוסמת גדולה, על זה הפוסט הבא. אבל אולי התכוונת לנערה ולאביה? לא, בשום פנים, היא נישאת למלך אחר! אני כבר מדגישה את זה גם בתוך הטקסט.
והנה גם העקדה של קרווג'יו. היא ארצית מדי בשביל התדר של הסיפור אבל מביאה פן שלישי.
http://www.friendsofart.net/en/art/caravaggio/the-sacrifice-of-isaac
דודו, נכון לגבי שמשון, אני עוד צריכה לחשוב למה. ובאשר ל"הנבחר", למה שיתוק? זה היה התומאס מאן הראשון שקראתי וחשבתי שמצאתי את אחי האבוד.
איריסיה, הבאתי את הציור שלך דווקא בגלל שהוא לא בדיוק מתאים, המשמעויות של האדרת כל כך עשירות וסותרות, בגלל זה בין השאר זה סיפור כל כך נפלא.
דודו ואיריסיה – אם הבנתי נכון, העבודות של איריסיה שנעשו בהשראת כיפה אדומה דווקא, מציגות את הזאב וכיפה אדומה כשני צדדים של אותה דמות.
יעל, לא, לא, זה לא אותו מלך! הייתי צריכה לקרוא לו הנסיך כדי לא לבלבל, אני תיכף מדגישה את זה בגוף הטקסט… ובכל מקרה היא משאירה את אביה מאחור ונישאת למלך ראוי.
וזאת אבחנה מאד מעניינת על ההבדל בין גרסת האדונים לגרסת המשרתים. בדרך כלל אלה הקומדיות שחוגגות את ההבדל.
כן, מרית. אני חושבת גם על אליס מילר והאני האותנטי ש"קבור במרתף", אבל בהקשר של מיניות של בנות, הרי לא צריך ממש גילוי עריות או ממש להקריב אותן לדרקון כדי שהן ירגישו שעצם נוכחותן כעוד אישה בבית הוא סיבה לאשמה כלפי האם ופיתוי כלפי האב. ובאמת לא הבנתי שהיא נישאה למישהו אחר! אז זה מעלה את שאלת הפתיחה והסגירה, הכיסוי והגילוי – איך תתגונני במקום שאת צריכה להסתיר את אורך (ואת עורך) ותדעי גם לחשוף במועד ובמקום הנכון ולא להפוך לאסירה של העור המגונן…
מרית, כל פוסט שלך הוא כנפיים.
כשקראתי את דרישות הנסיכה מהמלך, התקוממה בי הרוח של בת זמני – משום שלא אהבתי את מה שחשבו על נשים, הגרימים. שבתמורה לשמלות הן יסכימו לכל דבר, גם לנישואים עם אבא. הנסיכה יכלה, הרי, לבקש מסע לארץ אחרת, את הסוס הכי חזק בעולם, סכין מיוחדת, שק קסמים או כל דבר אחר שיעזור לה לנסות לברוח מגורלה. ובמבט משועשע, חשבתי על התקשורת בין המלכה למלך – היא, כנראה, התכוונה לומר לו שלא יתחתן עם אף אחת לעולם, אבל במקום לומר לו את זה ישירות, היא נשאה צוואה מתפתלת (הרי, קשה להאמין שהעלתה על דעתה שירצה להתחתן עם בתם).
נועה, איזה כיף, תודה!
טלי, אבל זה בדיוק מה שקורה בסיפור! היא כאילו נוקבת במחיר, כמו שאת אומרת, זה מה שהאבא חושב, אבל למעשה באינסטינקט של שורדת היא מבקשת בדיוק את מה שנחוץ לה כדי לברוח וכדי להחלים (פירוט בפוסט הבא).
ובאשר לתקשורת בין המלכה למלך, את צודקת מן הסתם. (אבל יש לי עוד השערה אפלה יותר, שהיא לא ממש מתה, שהסיפור אומר עליה "מתה" כי הוא מזדהה עם הנסיכה, בשביל הנסיכה היא מתה אחרי שהקריבה אותה כמו שעושות לפעמים אמהות חלשות, כדי שהבעל לא יעזוב.)
שוב עשית לי צמרמורות, פעמיים:
"אבל למעשה באינסטינקט של שורדת היא מבקשת בדיוק את מה שנחוץ לה כדי לברוח וכדי להחלים"
ו-אוי, אוי: "בשביל הנסיכה היא מתה אחרי שהקריבה אותה כמו שעושות לפעמים אמהות חלשות, כדי שהבעל לא יעזוב."
אני מחכה לפוסט הבא…
טלי, השמלה בעיניי היא בדיוק בד השכבות שמטעין את כל הסיפור ברבדי ה(ר)בדים של המשמעויות שלו, כי חוץ מאיזה כלי נשק חיצוני, עליה להיחלץ מאיזור הסכנה המאוד בורדרלייני של כווות אביה ותוכניותיו לגביה וכל התסביכים הפנימיים שזה מייצר אצלה. מלכתחילה החץ שהוא שולח מכוון אליה, כאישה, וכל הסיפור נסוב על תסביכי מין של בת אבא גבר אישה, ולכן הבחירה בשמלה דווקא היא גם הנשק להגנה על עצמה וגם המסר הבלתי נתפס אצל אביה- אתה שאמור להגן עליי, להלביש לי את שכבות ההגנה, לעזור לי להצמיח עור, דווקא אתה רוצה להפשיט אותי ולכן החלק הבריא שבי, הלא מטושטש, הצלול,דווקא הוא ידרוש ממך שמלה. אם הדרישה הזאת תשאר צלולה לכל האורך של הסיפור היא זו שתאפשר לבסוף התחברות עם גבר שאיננו אביה, ממקום חזק ולא ממקום שהתערפל והשתכר/השתקר לגמרי . סכין ושק וסוס זה יופי, לאיזורי סכנה אחרים בעיניי, ואם כבר סוס הכי טוב:
ומרית- תודה, סיפור תרופה [ותודה גם לאיריסיה על התרופה].
וואו, שירלי, גם זו תגובה תרופה.
"אתה שאמור להגן עליי, להלביש לי את שכבות ההגנה, לעזור לי להצמיח עור, דווקא אתה רוצה להפשיט אותי ולכן החלק הבריא שבי, הלא מטושטש, הצלול,דווקא הוא ידרוש ממך שמלה. אם הדרישה הזאת תשאר צלולה לכל האורך של הסיפור היא זו שתאפשר לבסוף התחברות עם גבר שאיננו אביה"
תגובה כל כך עמוקה ונכונה.
אופס מרית, הבלוג היה אצלי על שעה אחורה (לא פתחתי אותו מחדש לפני שהגבתי, והמסך נשאר על התגובות הקודמות, ואני רואה עכשיו שהקדמת אותי… לא בטוחה שקלעתי לדעתך אבל בכל מקרה האותיות ממשפט שלך על ההישרדות והנחיצות וההחלמה הן אלו שהתכוונתי לשים בשק של תגובתי). כך כנראה קורים קסמים בעיר האושר….(-:
שירלי, התגעגעתי עד מאד! וזה יפה יפה מה שאמרת על ה(ר)בדים ועל המסרים והנזיפות שמוצפנים במשאלות. ובכלל ביחד עם מה שכתבתי על אדרת הפרוות מסתמנת בסיפור מעין "שפת מלבושים" או "שפת שמלות", כמו שפת הפרחים http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D (ללורקה יש אפילו מחזה שנקרא "דוניה רוסיטה הרווקה או שפת הפרחים).
ממליצה מאד לצפות בסרט (בצרפתית peau d'ane, באנגלית donkey skin) עם קטרין דנב. האגדה במיטבה !
יפה מאוד, אם כי קשה לי להסכים עם הקריאה היחסית אופטימית הזו. במיוחד מעניינת בעיניי המעגליות שעליה מרמז הסיפור. לא נראה שזה ה"באושר ועושר" הרגיל, כיוון שהנסיכה לא התחנה עם נסיך אלא עם מלך, כלומר עם דמות אב. גם המתנות שביקשה משקפות ראייה גברית קוטבית ומסולפת של דמות האישה (קדושה/זונה, טהורה/מטונפת וכו'). הנסיכה מפנימה את המודל הזה בשלמותו – היא מבינה שעל מנת לזכות בכבוד עליה לוותר עליו. לכן, בהחלט ייתכן שבבוא יומה היא תבקש מהמלך שלה את אותה בקשה שביקשה אמה מאביה
ארגמן, ראיתי את הסרט לפני שנים רבות, אני זוכרת שהוא היה מוזר ומלבב, קצת קסום וקצת מצחיק. אביא קטע בפוסט המשך. זה עיבוד מוצלח של הגירסה של פרו, ואני עדיין מעדיפה את גרים.
וברוכה הבאה לפה.
אריאל, תודה, וברוכה הבאה! הקריאה האופטימית שלי (אכן) מבוססת על קריאה מפורטת וגם על תחושה מיידית שקודמת לפירוט. אין נושא בעולם שמקפיץ אותי יותר מניצול מיני של ילדים על ידי הוריהם. הסיפור הזה גרם לי (גם) אושר, שקשור לריפוי ועל כך בפוסט הבא.
מרית קרובתי, קצת קשה לי עם עקידות ועם גילויי עריות ונישואין בתוך המשפחה… בסוף יוצאים מזה אנשי בית המלוכה הבריטי. למען האמת, המציאות של בתי המלוכה האירופאיים והמזרחיים היתה לא פעם מזעזעת פי כמה יותר מאשר בכל סיפור אגדה, למשל לא פעם נרצחו כל אחיו של יורש עצר מסויים כדי שלא יפריעו לא לשאת אישה; זאת ועוד, לא פעם ולא פעמיים כיוונו יועצים את נישואי המלך, פילגשיו, טיוליו, מהלכיו, חומרי הקריאה שהוגשו לו, הדעות שמותר לו לחשוב, כך שגם מלכים לא פעם היו אנשים שהוחזקו בכלוב של זהב כל חייהם מבלי שניתנה להם החירות להתאהב, ללמוד את מה שבאמת היו חפצים לעסוק בו, לחשוב באופן עצמאי. אין פלא כי מערכות כאלו הביאו לעולם אנשים כמו הנרי השמיני (רוצח סדרתי של נשותיו), אליזבת הראשונה (רוצחת סדרתית של מאהביה), יקתרינה הגדולה (שיכולה היתה ליפול שולל בפני מצגי השווא שהציגו לה יועציה), איוואן האיום (שרצח את בנו בגרזן), או סולימאן (סלים) המפואר שהביא לכך שיחנקו את בנו בכורו, משום שלא היה יורש העצר המועדף עליו. אני רוצה לחשוב כי מפלצות מונארכיות אלו רק בחרו להמשיך בקו שבו התחנכו וגודלו, קו המרשה לדכא, להתעלל, לענות ולרצוח בשם הממלכה הזוכה לחסדי שמיים.
ואשר לאורות ולעורות, הזכרת לי אגדה המופיעה למשל בספר "חמדת ימים" (ספר מוסר קבלי שנכתב כנראה בארץ ישראל במאה השבע עשרה בתקופתם של שבתי צבי ושל נתן העזתי) והדיו הגיעו גם לכתבי הגאון מווילנא מאה שנה אחר כך, לפיו אדם הראשון היה חסר עור ועשוי מחומר ספירי זך, ורק כתוצאה מן הגירוש מגן עדן הולבש כותנות עור גסות. על כן היהודי המתבונן בציפורניו לאור נר ההבדלה במוצאי שבת, אמור להיזכר בטבעו העדני הראשון (הציפורניים הנקיות הן כמו מזכרת לטבעו הספירי של האדם).
למי לא קשה עם דברים כאלה? כלובים יש מכל הסוגים, גם מזהב, ויש להם נטייה לשכפל את עצמם.
ומוצאת חן בעיני מאד האגדה הקבלית (חוץ מההציפורן שקצת מקלקלת, היא כל כך קשה וקרנית) וגם מתקשרת מאד לסיפור שיש בו מימד רוחני וקוסמי בצד דברים הכי פשוטים וביתיים ומיושנים שקצת מקרקעים אותו ומונעים תלישות.
לי זכור שכתנות העור שניתנו לאדם וחוה אחרי החטא היו עשויות ציפורניים, והחליפו את לבושי האור שניטלו מהם. ואלו (כתנות העור) התגלגלו לנמרוד, שהיה גיבור צייד (שהערים על החיות שהוא אדם הראשון, אדונם של החיות והבריאה כולה) וממנו לעשיו, שהיה צייד גם הוא והם החמודות שלבש יעקב (ראה ריח בני כריח שדה וכו'). אבל לא זכור לי מקור מדויק. מן הסתם מדרשים
מאד סוגסטיבי, יהל. ברוך הבא. קבל בתמורה שמלת כנפי חיפושיות שיובאו מתאילנד במיוחד לסרט שלגייה. הכנפיים היו כה חדות שהמעצבים נאלצו ללבוש כפפות בזמן שתפרו אותם. (ותודה לדבי אילון על הלינק). http://fashion-and-film.tumblr.com/post/33870320183/charlize-therons-decaying-dress-from-the
שלום יהל, איני זוכר מדרש כזה, אבל הואיל ומדרשי האגדה הם ים גדול ורחב ידיים, לא אתפלא האם קיימת דרשה כזאת היכן שהוא. על כל פנים דווקא ר' חיים ויטאל בספרו "עולת תמיד" הדן בכוונת המצוות נוקט למיטב זכרוני פרשנות מפתיע לעניין ההתבוננות בציפורניים ומפנה שם לכתבי גלאנוס (הרופא הרומי שרוב הרפואי המערבית עד לשלהי הרנסאנס התבססה על השגותיו) וכמדומני גם שם כוונתו לטיבו הזך של האדם הניכר בציפורניו, אבל אני צריך עיון מחודש [ההלכה אגב, מוצאת ספק-טומאה בגזיזת (נטילת) ציפורניים והגוזז ציפורניו חייב בנטילת ידיים כמו אחר שבתו בשירותים]. ובחזרה לנושא הפוסט למעלה, גם בין מארי דהלכתא (=בעלי ההלכה) רבו בימינו גם עוטי פרוות (שטריימלים וכיו"ב).
מרית, השמלה מקסימה, אבל הרושם שאני קיבלתי מכתנות העור הוא לא של בגד משונן, עשוי טפרים, אלא שהציפורניים שמכסות עבורנו את קצות האצבעות, כיסו את כל גופו של אדם הראשון כעין מרקם אחיד וחלק.
[…] המעשייה הפרועה והמתוחכמת הזו היא לא מהמעשיות המוכרות יותר של האחים גרים, וניתן למצוא בה מנה גדושה של תעלולים, אכזריות וגילוי עריות. הגיבורה, בתו של מלך שאשתו מתה, מצווה על ידו להינשא לו. היא מצדה מציבה תנאים מופרכים כדי להימלט מהגזרה, אך כמו שקורה לא פעם – המלך מצליח למלא אחר התנאים, וכאשר הנסיכה מקבלת את השמלות והפרוות שדרשה, היא מתעטפת באדרת הפרוות ונמלטת. מנקודה זו – של ההתחפשות – נפתח מערך של התחפשויות והסתתרויות, שלא לומר מערבולת של זהויות החותרות אחת תחת השנייה ומעניקות למעשייה קצב מסחרר ואינספור רגעים מותחים ומפתיעים. […]
[…] שצד שסטאל, טענו עדי-ראיה, כי לא ראו חיה דומה להּ מעולם. על נסיכות המסתתרות בתוך פרוות או בעור החמור כתבה מרית …. אני כתבתי כאן בעבר שבתרבות הגרמנית של ימי הביניים – […]
[…] […]