בעקבות הראיון שערכה איתי מיה סלע לכבוד סיפורים יכולים להציל התקבל המכתב הזועם הבא:
למיה סלע שלום רב,
ב”גלריה” של יום שישי האחרון, 26.10.12, התפרסמה רשימה שלך, בעצם כתָבַת ריאיון, עם מרית בן ישראל. כבר בתחילת הריאיון מצטטת בן ישראל שיר שנכתב כביכול על ידי יהודה הלוי, והציטוט עצמו שגוי לגמרי. אני מודה שבשלב זה נטשתי את הריאיון ולא המשכתי לקרוא, מרוב כעס על הבוּרוּת. אני לא טוענת כאן שכל עם ישראל צריך להכיר את שירת ימי הביניים, אבל כשמתראיינת אישה המקבלת בעיתונכם את הכותרת “חוקרת תרבות וספרות”, וכשמראיינת אותה כתבת הספרות של הארץ, אני מצפה לקצת זהירות, לבדיקת עובדות ספרותיות ולידע יותר מִשל הקורא הממוצע.
קודם כול אל העובדות: את השיר כתב אברהם אבן עזרא, ואין בשיר שכתב שום צורות עתיד מוארכות בנוסח “אבואה” ו”אשובה”. יש המייחסים לצורות פועל ארכאיות מן המקרא ערך שירי אוטומטי, וברגע שמשלבים אותן באיזה מבע, מקבלים בלי מאמץ ציטוט שירי ביכול. כך עשתה “חוקרת התרבות והספרות” מרית בן ישראל, ומיה סלע לא היתה מספיק זהירה כדי לבדוק ולהעמיד את המרואיינת על טעותה. אמנם הדברים נאמרו כביכול על ידי רס”ר, אך נראה שהמרואיינת חוקרת הספרות מקבלת אותם כנכונים.
וזה לשון השיר של אבן עזר:
אשְכּים לבית השר
אומרים כבר רָכַב
אבוא לעת ערב
אומרים כבר שָכַב.
או יעלה מֶרְכָּב
או יעלה מִשְכָּב.
אויה לאיש עני
נולד בלי כוכב.אציין שאינני חוקרת שירת ימי הביניים, ואף איני מכירה כלל את מרית בן ישראל. דבריי באים כמחאה נגד החובבנות.
אשמח אם תעבירי את דבריי למרית בן ישראל, למניעת המשך הציטוט השגוי ולחידוד הזהירות בעתיד.פרופ’ רינה בן-שחר
אוניברסיטת חיפה ומכללת אורנים
*
ובכן:
לפרופ' רינה בן-שחר שלום רב,
מיה סלע העבירה לי את מכתבך הזועם. ראשית תודה רבה על השיר. שמחתי להתוודע אליו.
שנית, כשאני כותבת טקסט עיוני אני בודקת וחוזרת ובודקת כל עובדה. אבל זה לא היה טקסט עיוני על שירת ימי הביניים אלא זיכרון פרטי ומאד טעון.
על תעתועי הזיכרון כתבתי פעם: ארבעה סוגים של זיכרון (בעקבות עיבוד של נעמי יואלי למחזה של אידה פינק). שם ניסיתי ללכוד את המורכבות. את מוזמנת לקרוא.
ושימי לב, שגם את, שקראת את העובדות רק זמן קצרצר לפני שכתבת – שגית: כתבת שזה ציטוט של רס"ר ולא היא. בלבלת בין עבודות הרס"ר שבהן הועסק בין זוגי, לבין השָׁליש שציטט את שורות השיר.
אני לא עורכת את הזכרונות שלי. זה דבר מסוכן וגם קצת אובסיסיבי. אני גם לא יודעת אם השליש היקר הוא זה ששגה או שדבריו השתבשו בזכרוני.
במשך שנים הייתי משוכנעת שהמשורר פדריקו גרסיה לורקה קנה את תיאטרון הבובות הראשון שלו בחנות צעצועים בשם "שושנת הרוחות" ברחוב המלכים הקתוליים, ולכן גם קראתי לתיאטרון הבובות שלי "תיאטרון שושנת הרוחות". ויום אחד חזרתי לממואר של אחיו וגיליתי שלחנות קראו בכלל "כוכב הצפון" (ואחר כך גיליתי שלשיר הראשון בספר הראשון של לורקה קראו "שבשבת" ובו מתוארת שושנת הרוחות כ"שושנה עם עלי הכותרת הפירמידליים", אבל זה כבר שייך לתחום אחר).
אם הייתי חושבת עלייך כקוראת, הייתי מן הסתם חוקרת ובודקת ומוצאת את הציטוט המדויק ומוסיפה הערה בשולי הזיכרון.
אולי הייתי צריכה לעשות את זה, על אף הטרחנות. מצטערת על עוגמת הנפש שנגרמה לך.
מרית
נ. ב. מה שבאמת עצוב זה שהמכתב הזה שבר לי את הזיכרון. זה היה זיכרון יקר וחשוב לפחות כמו כלי התה היפניים מהפוסט הקודם, ובניגוד ליפנים אין לי מושג איך לתקן אותו.
*
הכל על הספר (פוסט מתעדכן) כאן
והנה כאן עשיתי ניסיון לספר את הזיכרון המתוקן. זה הרגיש כמו שקר. עכשיו הוא הפך סופית לזיכרון עם תיקון שנשרך אחריו.
*
**
*
ובלי שום שום קשר – תראו איזה יופי של תמונה מתוך הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי. "שמלת קול הנשים", פסל מונומנטלי ופעולה משתפת קהל – מעין במת-שמלת נאום והופעה שיצרה הדס גרטמן ואשר אויישה שוב ושוב במהלך האירוע. צילום: ניצן יולזרי
מתוך כתבה על הפיקניק שהתפרסמה זה עתה בפלטפורמה, כתב עת לחינוך מוזיאלי
*
חיוך גדול והערת שוליים מאד שולית שלי לדיון הערות השולים שלך: הראיון היה יפה מאד ואני מצפה בכליון עיניים לשמוע אותך בכנס הפנקס בשבוע הבא.
על הקשר בין הסדק בכלי, לתגובה הזועמת:
הבוקר יצאתי לטייל בשדות כדרכי. האדמה עודה יבשה מאד, חרוצים בה חריצים של יובש וצימאון.
אני גרה באזור חבל לכיש וחרסים מצויים פה בשפע . אני אוספת אותם, יום אחד אולי אניח אותם זה ליד זה , אמלא את הרווחים.
אתמול הרהרתי בפוסט שלך על הכלים ועלתה בי הבנה
שהדברים הבלתי צפויים, הם אלה שמצליחים לפרוץ דרך סדק בהחזקה.
יפעת [ ששלחה לך גם " מכתב בבקבוק" ]
תוקם ועדת חקירה!
שירלי, חיוך חוזר ולהתראות!
יפעת, הזכרת לי את העבודה היפהפייה הזאת של אנדי גולדסוורת'י שנקראת נהר האדמה
לורסטין 🙂
עאלק "בורות" ניראה את הדוקטורית הזו יודעת בעל פה את ההרכב של בית"ר ירושלים שלקח את האליפות הראשונה…
ומרית, רק תגידי, ובתור חוקר שירת ימי הביניים אני מחר מביא לך הודאה כתובה של השיר הזה שיהודה הלוי כתב אותו…. או ביאליק או מה שתירצי….
אנונימי 🙂 התגעגעתי מאד!
שלום מרית. קודם כל רציתי לומר שאני נהנה מאוד מהבלוג שלך, ואחד הדברים היפים בו הוא זה שאפשר להתחבר אל הרשומות שלך ולהשכיל מהן גם מבלי להיות למדן גדול אך גם ללא ויתור על עומק ומחשבה רחבה. יחד עם זאת, אני חושב שההתנגחות עם רינה בן שחר על דפי הבלוג לא מוסיפה לו חן. נראה לי שהיית יכולה להסתפק במקרה הזה בתגובה אישית לרינה בן שחר או להשתמש בגלריה ולא לפרסם פוסט שכזה, שכמנוי לבלוג הנהדר שלך, אין לי כל עניין בו. מחכה לפוסטים הבאים- דוד
אני מבינה אותך, גם אני במקומך הייתי מרגישה כך (ותודה על שאר הדברים).
אני מוכרח לומר שבתחום הלשון פרופ' בן-שחר היא דמות נחשבת ומוערכת, ולדעתי לא היה מקום לפרסם מכתב פרטי שלה בבלוג שלך. לעצם העניין אני חושב שהיא טעתה כשהפנתה את החצים אלייך או למיה סלע ולא לעורך/ת. הטעות הזאת היא חסרת חשיבות בעיניי אצלך כמרואיינת, וזה בדיוק תפקידו של העורך/ת לשים לב לעניין ולתקן בצורה כלשהי שאינה פוגעת.
מרית היקרה
תרשי לחזור ולציין כאן את הדבר בחשוב יותר בעיני: הספר החדש שלך "סיפורים יכולים להציל" (ואני מקווה שאני לא משבשת את השם, כי שבוע שלם חשבתי עליו כעל 'סיפורים מצילי חיים') סיפק לי את אחת מחוויות הקריאה המרנינות שהיו לי לאחרונה. הוא חכם, מסקרן, מעורר ומסעיר והוא שלח אותי לאינספור כיווני קריאה, מחשבה וחיפוש נוספים.
תודה!
דפנה, תבורכי, זה מה שחשוב וכל היתר זה אבק וקרקושים.
שלום דוד,
קראתי את תגובתך ואת תגובתה של מרית עליה, ובתור קורא ומגיב קבוע באתר זה כמה שנים, רציתי להוסיף דבר מה. אחד הדברים המייחדים את האתר הוא שמדובר במקום מפרה מחשבה ופורץ מחשבה, הואיל והוא שולח את קוראותיו וקוראיו לכל מני מקומות ושבילים חדשים שלא שיערו עד אז מליבם. למרבה מזלנו ועיר אושרנו, מרית פסחה על הדוקטריניזציה האקדמית הקרה והמנוכרת. היא אינה כותבת מאמרים לעשרה אנשים שמכירים זה את זה ומפרסמים זה את זה, וטופחים בכנסים אקדמיים זה על שכם זה, כדי לקבל משכורת ולהראות פעילות אקדמית עירה (וגם מסמיכים זה את תלמידי זה בתארים בשיטת שמור לי ואשמור לך), היא גם אינה מחייבת את הקוראות/ים פה בקריאת מאמריה או ברכישת ספריה (האמן לי, יש לי כמה שנות אקדמיה, אני יודע בדיוק עד כמה הדבר הזה נפוץ, במיוחד אצל חברי סגל בכיר). אם יש דבר כזה תרבות אינדי אינטלקטואלית בארץ– אין ספק בליבי כי מרית היא מן המובילות בה באינטרנט וגם בספרות העיון המקומית. אני גם חושב כי כתבת "הארץ" פנתה אל מרית בדיוק מסיבה זו. כלומר, מאחר שמדובר ביוצרת בלתי-ממסדית, המעזה לכתוב בצורה עמקנית ומורכבת על נושאים בלתי שגרתיים באופן בלתי שגרתי, ובנתה לעצמה אט-אט קהילת קוראים מסורה שעוקבת בעניין אחר הלכי מחשבותיה מרצונם החופשי של משתתפיה (ולא כחלק מחובות קריאה אקדמיות). על כן, נדמה לי מיהרה המדקדקת לדקדק. יש אנשים החשים איום-פנימי מכך שישנם אינטלקטואלים/ות יודעי/ות ספר גם מחוץ לאקדמיה, המצליחים ליצור לעצמם קהל (די מלומד בעצמו, אם יורשה לי לאפיין את רוב רובם/ן של המגיבות/ים כאן).זה דבר מעורר קנאה וצרות-עין, וזה בדיוק מה שחשתי כאשר קראתי הבוקר לראשונה את מכתבה של פרופ' בן-שחר, לצד יוהרת ה"שוּפוּנִי" (פרופסורית מן המניין מול בלוגרית ואמנית עצמאית), שלמרבה הצער, מאפיינת הרבה מאוד אנשי אקדמיה, שאני מעיד (אני מכיר לא מעט) שמעטים מהם בלבד הם אינטלקטואלים יוצרים ברמתה של מרית.
מרית, ממש אודה לך אם תוכלי להסיר את שתי התגובות הארוכות שלי למעלה ולהותיר רק את השלישית שכתבתי לדוד. אני חושב שעודף האינפורמציה שם פוגם במה שרציתי לומר, ואולי גם במהלכן התקין של התגובות (למי שקורא אותן מלמעלה למטה). כנראה שהצלחתי לומר את אשר עלי לבי באמת נוכח מכתבה של פרופ' בן שחר רק בתגובתי השלישית, כאשר עזבתי את הרצון להתקומם/להתעמת אינטלקטואלית ובחרתי פשוט לדבר מהלב. על כל פנים, לשיקולך.
"שמעתי וכפקודתך אעשה," כמו שאומרים שדי המנורה והטבעת באלף לילה ולילה… 🙂
הערות שוליים לזיכרון, זה מה שאני אזכור מהפוסט הזה 🙂
(לדיויד ברמן יש שורה נהדרת בשיר של סילבר גו'ז: the alleys are the footnotes of the avenues)
אבל עזבי, העיקר שבזכות הפוסט הגעתי לקרוא את הראיון הכיפי. איך יפה לך פזור!
(את הספר עוד לא קראתי. כלימה וזה)
הו דבי, ב"שביל קליפות התפוזים" יש איור שבו המספר מזנק מכסאו בזמן ששלוש דבורים עוקצות אותו. ומתחת כתוב: זה מצחיק? לא, זה מכאיב.
והשורה של דיויד ברמן (לא מכירה) נהדרת. תודה.
נו באמת
ואני מאחלת לך הרבה הרבה הרבה יותר סדקים בספרך הבא וכל הפרופסורים האלה שינצצו על פסגותיהם כארנבות מיוחמות שאין להם דורש
איריסיה, אני לא נגד פרופסורים וגם לא נגד רינה בן-שחר, אני לא מכירה אותה בכלל. (ואיזה איחול משונה לפרופסורים! מאיפה הוא קפץ?! לפעמים מתחשק לי לסייר בתת מודע שלך…)
זה מזכיר לי אגב, שזמן קצר אחרי שפתחתי את הבלוג העליתי פוסט בשם בפנטזיות שלי אני גבר שהוליד מהומה שלמה של ניבולי פה והתכתשויות שבלבלה וגם רתקה אותי עד שכתבתי פוסט המשך על קללות https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/11/08/בעקבות-בפנטזיות-שלי-אני-גבר/
אוי, בגלל שלא הכנסת בכלל סימני פיסקו בתגובה שלך למעלה, לאיריסיה, חשבתי שכתבת פוסט בשם: "בפנטזיות שלי אני גבר שהוליד מהומה שלמה של ניבולי פה והתכתשויות שבלבלה וגם רתקה אותי". תודי שזאת כותרת מעולה
סימני פיסוק, כמובן, אופס.
אחלה כותרת. מאד עכשווית, ברוח "משהו כפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" של דיוויד פוסטר וולאס, רק יותר…
אני חושבת שהמכתב אינו פרטי, הוא נשלח כמכתב למערכת וככזה המחברת מן הסתם אף לקחה בחשבון אפשרות שיפורסם שחור על גבי עיתון, ואני כן סבורה שיש עניין לציבור (כאן) גם במכתב התלונה וגם במכתב התשובה. אני חושבת שהפרופ' בתגובתה החריפה והלא פרופורציונית מפעילה טרור אקדמי, מהסוג שמבצר את מגדל השן בעוד ועוד בריקדות ומעטר בגדרות תיילים, ובכך מונע מסתם אנשים מהיישוב להתקרב אליו, בעוד שפעולתה של מרית הפוכה ולכן מבורכת בעיניי – תבורכי מרית. מה גם שמהמכתב נדף יותר משמץ של חמיצות מפא"יניקית, שזיהיתי גם אצל פרופסורים אחרים בני אותו דור, שעיקרה ראיית עולם דיכוטומית ונוקשה, כשכלי העבודה שמשרת את ראיית העולם הזו הוא נוקדנות מופלגת באשר לפרטי פרטי הפרטים. לא כאן המקום לעמוד על המשמעות של הנוקדנות הזו ומה היא בדיוק משרתת, ועד כמה זה הצליח להם בעבר ועכשיו כבר לא. נו שוין (בשפתם).
מנקודת מבט פוסטמודרנית, אני רוצה להכריז על התרה של פורמט שאכנה אותו בשם "ציטוט רגשי". כלומר ציטוט שהוא על-יד, לא מדוייק, ובכך מכיל בתוכו גם את חותמו האישי של המצטט ששוהה לצד הטקסט המצוטט. ציטוט כזה, בעיקר כשמצויין המקור המפורש, הוא בעיניי בעל ערך הרבה יותר מציטוט מדוייק אחד לאחד. בעידן שלנו, כשרוב החומרים הטקסטואליים יגיעו בסופו של דבר לאינטרנט עם גישה ישירה של מנועי חיפוש, הרבה יותר מרתק ומרגש לבחון אבולוציה של טקסטים אחרי שהם עוברים את הפילטר הפרטי של מי שמשתמש בהם. השיבוש מחייה אותם, גואל אותם מחשכת הארכיון, שומר אותם רלוונטיים. מציל אותם (ההצלה דו-סטרית, את רואה). אני חושבת שהשיבוש של מרית רק מחזק את הנופך האגדי של צורת המחשבה שלה, כי הצורה הלשונית 'אבואה' היא הרבה יותר חגיגית בהשוואה למקור, 'אבוא'.
מירי, תגובה נהדרת, חי כובעי. "ציטוט רגשי" אני צריך לחשוב על זה (-:
עוד למירי, פעם כתבתי על קטע שז'ורז' פרק מצטט מתוך "טריסטרם שנדי, ג'נטלמן" ללורנס סטרן. הראיתי שם כי פרק מצטט במדוייק בחלק מהזמן, וביתרתו– מוסיף משלו בלי ליידע את הקוראים בכך (כלומר אלמלא הייתי הולך לבדוק מול המקור לא הייתי יודע שלא מדובר בציטוט מלא). בשעתו חשבתי שזאת עוד תחבולה פרקית. על כל פנים, מה שתיארת כ"ציטוט רגשי" הוא קרוב לוודאי מה שאירע שם. פרק יצר טקסט חדש על בסיס הטקסט הישן, רגשותיו על הטקסט ומחשבותיו. שפר מזלו של פרק והוא לא ציטט כך באיזה ריאיון עיתונאי. כן ודאי איזה פרופסור לבלשנות או לדקדוק מן הסורבון היה כותב ל-"לה מונד" מכתב תלונה נזעף.
שועי, כן.
מירי, תגובה מרתקת. אנחנו באמת על סף עידן שבו ציטוטים מדויקים יהיו נגישים לכל נפש ואיש לא יטרח לזכור אותם, כמו שאיש לא משנן יותר מספרי טלפון. אבל "הציטוט הרגשי" כפי שקראת לו (תודה על המושג) ישמור על חיותו ועל חד פעמיותו. ויש עוד תופעות היברידיות כמו פאנפיקשן למשל http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%95%D7%91%D7%91%D7%99%D7%9D זה שדה נזיל ורחב, כמו שהיה אבא של אפי בריסט (מהספר הנפלא של פונטנה) אומר.
זה מתחבר למחשבות אחרות שהיו לי בזמן כתיבת הספר. הרי האחים גרים, כמו רבים לפניהם, צפצפו על טוהר המעשיות שאספו, הם גרעו והוסיפו וערכו בלי בושה. הם הדביקו לכיפה אדומה למשל, את הסוף הטוב של "הזאב ושבעת הגדיים הצעירים", כשבמקור היא פשוט נטרפת, או לכל היותר נמלטת אחרי שהזאב מאכיל אותה בבשרה של סבתה ומשקה אותה בדמה. ועדיין – הסיפורים הם פשוט נפלאים. ואני זוכרת כמה נדהמתי למשל מהתרגום היפהפה של פנחס שדה ל"שלומית" של אוסקר ויילד, שבו הוא מונה בלי בושה את "השיפורים" שהכניס למחזה (חיפשתי את האתר של שדה כדי לשים לינק, והאתר נעלם, אויה!). ואני מודה שאני עצמי עמדתי בפני פיתוי להתערב (בגלוי כמובן, האמת משחררת) בסיפורים של מרי דה מורגן שתרגמתי. די ברור שלא היה לה עורך ולמה שאני שכל כך מחוברת אליה לא אשלים את החסר (בינתיים לא עשיתי את זה, יש לי יותר עכבות מלשדה).
ובלי קשר – אני מבקשת מכל מי שמצטרף לשיחה להניח לפרופסורים. הבלוג הזה פתוח לכולם, לכל מי שרוצה לדבר על הדברים שמעניינים אותו, אני יודעת שיש גם פרופסורים בין הקוראים והם ברוכים בבואם. (גם אמא שלי פרופסור, והיא לא מתאימה לשום סטראוטיפ!)
אני חייב להעיר שזו הפעם הראשונה בכל תולדות הבלוג הזה שמצאתי עניין ואף הסכמתי לתגובה של מירי (למרות שהיא תמיד מצליחה לסבך הכול, גם הפעם, עם השפה הזו…).
אני דווקא חשבתי שהפוסט הזה הוא מין הזהרה לשועי שייראה מה עלול לקרות לו אם לא ייזהר בעולם האקדמיה.
שועי, גמרת את הדוקטורט?
אני חושב שעולם האקדמיה כבר, ואם לא אז צריך להיות, היסטרי עם כל השינוי שהעולם עובר, וזה גם בא לביטוי במכתב האשכנזי הזה למעלה.
…בתור ההומלס הייצוגי של עיר האושר, נמנמתי בתוך הקרטון כל עת ההתרחשות, כזה אני, פחדן עלוב ונמנע ממהומות. אבל הרעיון של הציטוט הרגשי, הזניק את ליבי בקרבי, והוא החל לדרוש במופלא: כי גם ציטוט חלומי יתכן, וגם הד-של-ציטוט ובנות הד… והענין מצא חן בעיני עד מאוד. בכלל, מצד אחד האינסטרנט מתמלא והולך בציטוטים וקישורים והפניות ומראי מקום והוכחות מצולמות. מצד שני, אנחנו פוסעים לתוך עידן שבו יהיה ניתן לזייף כל ראיה. תרמיות ומעשי נוכלות יתרבו כקופים ששוחררו מחוות מזור, ובא מזור לכל הטהרנים. בקרוב: אלבומי תמונות שיוכיחו שביקרת את טבעות שבתאי [גם לקחת טבעת קטנה כמזכרת], דלת המערה של 40 השודדים תעטר את מפתן ביתך ונמרים יהלכו בנעלי בית בצורת ארנבים תחת כל עץ רענן. אה, ולכל עץ רענן יהיה…תחת 🙂
אנונימוס,
לא, טרם סיימתי אבל אני בעיקולים האחרונים…רק שדעתי כל הזמן מוסחת בשל עבודה-פרנסה, ובריאות אצלי ואצל אחרים. אבל זה מספיק מפתיע כי הגעתי עד הלום,
כי זמן ממושך, בשל תלאות כאלה ואחרות, פשוט נשבר לי מן האקדמיה.
מרית,
אין לי שום טענה לפרופסורים/ות, מלבד הדרך הפוליטית שצריך לעשות כדי להגיע לשם,
שאין לה עם יצירתיות ומעוף דבר וחצי דבר.
כלומר יכול אדם בעל מעוף להיות דוקטור, יכול להיות גם פרופסור, הוא נותר אדם בעל מעוף…
למרות התחפושת והדרגות (שאמנם אינן על הכתפיים, אבל גורמות לפרופסורים מסויימים לחוש שהם פילדמרשלים, פקידים בכירים בצבא של אידיאות)
ויליאם בלייק המשורר, הצייר ואמן התחריט האנגלי תואר על ידי מקצת בני דורו "אדם ללא מסכה". הוא גם מתואר כמי שמהלך בביתו עם אשתו עירומים כביום היוולדם (משום שאופנה
ומסווים אחרים לא מדברים אליהם), בצעירותו הטיף לאהבה חופשית ואחר כך לאהבה שיוויונית בין בני זוג, תואר כמי שהכנסייה הממסדית ותיאולוגיית החטא שלה עבורו מרוקנת את האדם מרגשותיו ומרדדת אותם, ולכן היא בבחינת 'עבודת שטן', וכן כמי שבספרייתו יש כרכים מכל פינות תבל (בשנות חייו האחרונות הוא אפילו למד עברית וארמית כדי להצליח לקרוא בספר הזהר ובתלמוד). כמובן, הוא לא היה ממש בעל תארים אקדמיים, וגם לא בן בית במילייה הספרותי האנגלי של דורו. לסיכום, היו כמה פרופסורים ומחברים אנגלים נכבדים שאיש אינו זוכר את שמם כיום, שבהם דמותו של בלייק עוררה תרעומת קשה, ואפילו שרלטן המסלף בדמיונו כל מיני מיתוסים ומיתולוגיות קלאסיות…
במשפט האחרון: ואפילו כינוהו שרלטן המסלף בדמיונו…
לאנונימוס,
אנא בדוק בדחיפות בציציותיך! איך יתכן שאתה מביע תמיכה ברעיון שהוא רעיון כה-פמיניסטי במהותו, איפה טעית וכולי. הלוא תבין, רק בזכות רעיונות פמיניסטיים יכולתי לפסוק את הלכת הציטוט הרגשי. המסורת הגברית הפטריאכלית היא מסורת נצמדת. היא מקדשת ונצמדת בין השאר למדעי הטבע שמנסחים את החוויה לתוך נוסחה (ואם אי אפשר לחזור על זה סימן שיש פה טעות). מהעבר השני מקדשת את התיאולוגיה הקפדנית מבוססת ה-טקסט ה-אחד, וכל מי שסוטה מטקסט זה נדון להיטגן לנצח בגיהנום. הפטריאכליה דוחה ומזלזלת בכל אופציה של חוסר דיוק. לעומת זה, הפמיניזם רק פותח ופותח – פוליפוניה, רב-תרבותיות, אחרוּת. כל זה לא היה אפשרי לולא פצו הנשים את פיהן והעמידו אופציה נוספת לבחירה.
אני מקווה שדבריי לא יגרמו לך לייבב בפינה.
לא לריב…
דיאן ארבוס שוב חוזרת וצצה בראשי. בתקופה מסוימת בצעירותה היא היתה צלמת אופנה, והיא שנאה לצלם בגדים חדשים כי "הם עוד לא קבלו את הצורה של הגוף של האנשים". הציטוט הרגשי נראה לי משהו כזה, שקיבל את צורתו של מי שלבש אותו.
כאן יש סרט תיעודי מרתק עליה
"ואיזה איחול משונה לפרופסורים! מאיפה הוא קפץ?! לפעמים מתחשק לי לסייר בתת מודע שלך…"- אשכרה מהארנבת שלי, מרית, ואת ממש וולקם, ואגב הצצתי בפוסט שצירפת, בחחחח…
מירי, כּילַפוֹת! (-: [אני לא בטוח האם הדיון באחר הוא תולדה בלעדית של הפמיניזם בהכרח, וכי לא צריך להכניס למשוואה גם את מלחמות העולם והג'נוסיידים של המאה העשרים, שעוררו את הדיון בקבוצות נרדפות/מושתקות/מדוכאות, כחלק מהרחבת זכויות האדם [בראש ובראשונה כתולדה של ההצהרה בדבר זכויות האדם באו"ם)… אבל אני תומך, אני מקווה מאוד שהצדק עימך, וכי אכן שחרור האשה והנשיות, יביא בסופו של דבר לעולם חופשי יותר, אחר יותר ומגוון הרבה יותר. לומר לך את האמת החדודה אני מקווה לכך בכל לב במיוחד בכל מה שנוגע לעולם היהודי והאסלאמי]
בדיוק אשתי שומעת עכשיו את האלבום "ירח" של שלמה ארצי; אני ממש לא חובב גדול שלו, אבל השיר החותם שאני מאוד אוהב שנקרא "ערב בלי ירח". שתמיד זכרתי שהפזמון בו: "אחר כך אין כלום, אולי הרהור של נשמה" וזאת הסיבה שאהבתי את השיר משמיעה ראשונה (יש גם שורה נוספת "אני אבוד בתוך תוכי" שהיא שורה כל-כך לא שלמה-ארצית, שאם רק היה מקליט עוד כמה כאלה, הייתי שוקל ליחד לו קצת יותר קשב). כעת התברר לי שבכלל כתוב שם "אחר-כך אין כלום, אולי גלגול של נשמה" כמעט עשיתי פחחחח… כי הרגשתי איך יופי שהחזקתי בזכרון עשרים שנה, דוהה באחת, בשניה, בן רגע (חוץ מזה, איך אפשר לטעון בשורה אחת: אח"כ אין כלום אולי גלגול של נשמה, זה ניגוד, אין לזה פשר, הרהור זה דבר מיותם כמעט ערטילאי-אמורפי, גלגול זה לחיות חיים מחדש). אני מודיע לכולן/ם שאם אי פעם אצטרך לצטט את השיר הזה, אני אצטט את מה שאני זוכר ורק את מה שאני זוכר. אני לא אתן לטקסט הכתוב להפריע לי.
אנונימי, מחקתי את התגובה שלך. עברת את הגבול בלהעליב את האורחים.
שלום מרית, כמי שקורא ונהנה וכמעט לא מגיב, מצאתי לנכון להגיב היום. קראתי את שתי ההודעות שנמחקו, ואינני רואה טעם להתיחס אל תוכנן. השיעור שלמדתי מהפוסט הזה, הוא עד כמה אנחנו עורכים וחוזרים ועורכים – את כמנהלת הבלוג, הכותבים שעורכים את דבריהם (שתי הודעות נמחקו אתמול לפי בקשת הכותב), והכותבים שמנסים לערוך זה את זה (האם מפני שתמונת העולם שלהם מחייבת את הכחדתו של האחר?)
דומני שהדבר המקומם שפרופ' בן שחר ניסתה לעשות הוא לא עצם תיקון הטעות, שיש בה כדי להאיר עיניים (גם אני, שקראתי את הראיון, סברתי לתומי שריה"ל כתב את השורות האירוניות והאקטואליות הללו), אלא הנסיון למחוק אותך – על ידי גניזת הראיון כולו – ולשכתב אותך (לשים את תוארך כחוקרת ספרות ותרבות בתוך מרכאות, למשל).
כך, במקום דיאלוג פורה, מקבלים שדה קטל, מטאפורי כמובן, של הכחדה עצמית והכחדה הדדית. סלחי לי אם הקצנתי, אך רק על מנת לחדד את האופן הפנימי והחיצוני שבו אנחנו מתייחסים אל עצמנו ואל האחרים, כאשר נדמה לנו שדבר מה אינו הולם את "ההשקפה הנכונה" או "האמתית" ואנחנו מרגישים צורך לתקן, ליישר, להחזיר לתלם, ולו גם באלימות שפורעת את כל הסדרים.
שלום בר, איני יודע האם ב-"הודעות שנמחקו" התכוונת להודעות בשמי שביקשתי למחוק לפני יומיים, או להודעות של אנונימוס מהבוקר שלא קראתי. למיטב ידיעתי, איני עסוק לא מתוך ולא מבר בהכחדת האחר, אני בן אדם מאוד לא אלים (צמחוני, פציפיסט, פעיל שלום), והנשק היחידי שאני מרשה לעצמי להתאחז בו הוא לשון חדודה (שאינה מהירה לא לקלל ולא להטיח עלבון). גם איני חולם להחזיק באיזו משנה שיטתית, אידיאולוגיה או תיאולוגיה המבטאת איזו אמת אבסולוטית על העולם. מה שכן, כמו שכתבתי למרית השבוע מאחורי הקלעים של האתר, יש בי נטייה מסויימת, אולי מהירה מדיי להיכנס לעמדות-קרב-אינטלקטואליות, אפשר לשייך זאת לתקופות מסוימות בחיי בהן נצרכתי לאי-אילו יכולות של התגוננות/שרידות ממשית, אבל זה נכון, שמייד כאשר עמדתי על כך שאולי תגובותיי הראשונות היו מוגזמות (וודאי ארוכות ואינפורמטיביות יתר על המידה), ביקשתי ממרית למחוק אותן, ובמקומן כתבתי תגובה מנומסת וממורכזת הרבה יותר (בתגובה לדוד למעלה).
לדעתי, היתה צריכה פרופסור בן שחר לבקש ממיה סלע את המייל של מרית ולשלוח אליה מייל ידידותי שבו היתה מציעה לה את התיקון. כך אני הייתי נוהג. זוהי התנהגות חברית. מה שהיא עשתה היא התנהגות שיש יסוד בולט של ניכור והזרה, ואפילו התנשאות של בת הממסד האקדמי כלפי מי שאינו חברה עם קביעות במילייה זה, ויש להוכיח אותה בשער העיר (לשים אותה בסד כמו במאה השמונה עשרה לעיניי הקהל) על יומרנותה לכתוב חיבור עיוני שלא זכה לברכת הלקטורה האקדמית.
אגב, מרית בכל שיחותיי איתה מעולם לא הציגה את עצמה כחוקרת ספרות. גם על דש ספרה החדש היא מוצגת כ-"חוקרת תרבות וסופרת,הכותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות". אפשר כי בדמיונה הפעלתני שיבשה בן-שחר את המילים "חוקרת תרבות וסופרת" לכדי הצירוף "חוקרת ספרות". ואם כך הוא הרי שענתה ב"ציטוט רגשי" (כמו שכתבה מירי שחם לעיל) כלפי "ציטוט רגשי" והנה אף היא אינה נקיה מכך. אלא מה– דומני כי בן שחר מיהרה מדיי לכתוב ולעלוב, ועל כן תגובותיי פה אינן אלא התקוממות כלפי מעשה בריונות שיצא תחת ידיה.
bar, כתבת
"האם מפני שתמונת העולם שלהם מחייבת את הכחדתו של האחר"?
אתה מתכוון לזה ברצינות? אני מחייבת את הכחדתו של האחר?
אני מתנגדת בתוקף לסימטריה שכפית עליי בתוקף האמירה התלושה שלך.
כשאני מגיבה פה לתכנים (לעיתים רחוקות יותר ויותר, מסתבר) אני מתייחסת לטקסט שבעלת הבלוג מניחה כאן, ורק במקרים חריגים (ואף פעם לא ראשונה) אתייחס באופן אישי למגיב אחר,. הקלות שלא תיאמן בה אנשים מתייחסים באופן אינטימי לזרים מוחלטים. איך יכולת לכתוב אמירה כל כך שיפוטית, כל כך נוקבת, בלי להכיר ?
מרית,
אני מניחה שאני נתונה לדיסוננס בין האופן שבו אני תופסת את האינטרקציה הבלוגית סביב הטקסטים שלך לבין עגמת הנפש שנגרמת לי לא פעם בגיחות שלי הנה כתוצאה מהתנהלות פוגענית של כל מיני לוחמי צלב שמסרבים להזדהות והם כנראה יודעים למה. אין לי פתרון יעיל, אבל רציתי להביע בקול את עגמת הנפש הגדולה שלי מההתנהלות פה. תרבות היא לא רק מצבור טקסטים אינטלקטואליים ותגובות מחמיאות. תרבות היא גם זהירות באופן בו את כורכת יחד תוקף ומותקפת. עד אתמול בכלל לא זכרתי שיש בבלוג הזה אנונימוס אחד, שהנוכחות שלי כנראה לא מוצאת חן בעיניו. אתמול, כששתקת כשניסח את תגובתו הפוגענית, ואפילו הגדלת ל 'לא לריב' הסימטרי – פתחת פתח לתגובתו הבאה שנצרכה לנקביי ולהפרשותיי, ושאותה מחקת בטובך. אחר כך יכולים להגיע מגיבים כמו בר וליצור סימטריה מדומיינת על גבי התגובות המחוקות, סימטריה שלא הייתה ולא נבראה. אני מוחה בקול על כך. אני חושבת שהתגובה ההולמת היחידה היא לחסום את אנונימוס. כל עוד סביבת התגובות מכילה אנשים כמוהו, אין לי מה לחפש כאן.
מירי, לא ראיתי את התגובות המדוברות (אולי טוב שלא ראיתי). אני יכול להגיד שלדאבוני לא תמיד בעלי אתרים שולטים במגיבים ובתכנים שהם מביאים איתם. זאת אחת הסיבות שעזבתי את מערכת הבלוגים שהשתייכתי אליה בעבר בתחילת השנה. פשוט הבנתי שלעתים מערכת הבלוגים הזאת מביאה איתה גל של מגיבים האמונים-מדיי על אומנות הטיקבוק, ולכן אינם כותבים את אשר בליבם, אלא את מה שיעורר סנסציה, יכאיב, יפגע. יותיר טעם חמוץ. יש שם (אבל גם ברחבי הבלוגיאדה העברית, לא רק ברשימות, כמובן) לא מעט אתרים שבהם מקפידים לכתוב Ad Huminem לגופם של בני אדם, בלשון פוגענית מאוד, ובדברים הנוגעים בפגיעה בשמם הטוב של מושאי הכתיבה. הבנתי שלא מתאימה לי יותר (באופן אישי) ההשתייכות לשם. ועדיין אני עושה הבחנה ממשית בין כותבות/ים כנות/ים ובין המצטעקים והממהרים לחבוט ולדקור.
חוץ מזה, כשאת לא פה את חסירה (למרות שלא תמיד אנחנו מסכימים). ומה שהבאת פה כ"ציטוט רגשי" הוא הדבר המבריק יותר שאירע כאן במהלך התגובות. באופן אישי, אשמח אם תשקלי מחדש את הסיפא של הדברים בתגובה הקודמת, משום שיש בה סיומת מצערת להשתלשלות תגובות שהיתה רחוקה מאוד מלהיות על טהרת מהלומות וקרבות תרנגולים, אלא כלל גם כמה אמירות מהותיות על יחסי כוחות בין קבוצות, השתייכות, הדרה, זכרונות, ציטוטים, וציטוטים רגשיים (-:
טוב, זו תהיה תגובה ארוכה…
השיחה כאן היא בין השאר מראָה (די קומית לעתים) לוויכוח הפנימי שלי כבעלת הבלוג (או משהו כזה). כי מצד אחד אני נגד צנזורה ונגד תיקוני הסטוריה, אני מעדיפה להתבונן בדברים במקום להעלים אותם.
ומצד שני אני גם נגד פנטיות, נגד קידוש העיקרון. שום כלל לא תקף באופן אוטומטי.
ומצד שלישי אני בעד אלה שנגד, אני רוצה שהם ירגישו בבית, ואלה שנגד הם לא תמיד נחמדים. הם כועסים ואני יודעת איך זה. התגובות של האנונימי הזה שאותו אני לא מכירה מצחיקות אותי (גם כשהן מכוונות נגדי, וגם זה קרה, הוא לא עושה חשבון) וגם משמחות בדרך כלל, אנשים שמתבטאים בחופשיות עושים לי את זה.
ומצד רביעי (אם לא התבלבלתי בספירה) אני לא נעלבת בקלות. גם בגלל שתמיד יותר מעניין להתבונן, וגם משום שכבר מזמן הבנתי שכל אחד מדבר על עצמו. גם כשהוא חושב שזה עליך, זה בעצם על עצמו.
אבל אחרים נעלבים. עד כדי היאלמות. אני מאד אוהבת את הקולות השונים שנשמעים פה ואלימות מילולית יכולה לסתום פיות כמו צנזורה.
והכי לא מתאים לי להיות גננת. לא רוצה לחנך אף אחד!
ולפעמים (לעתים רחוקות מהצפוי) הדברים האלה מתנגשים. אין פתרון מושלם וזך. אני עושה כמיטב יכולתי.
מירי, אני תמיד שמחה כשאת באה הנה (ולא במקרה תגובות שלך מצוטטות בשני ספרי האחרונים), אבל את לגמרי חופשייה לבוא וללכת כרצונך.
בר, תודה מיוחדת על תגובתך. מעבר לכל מה שנאמר – זכותם של אנשים לבקש שיימחקו את דבריהם ובתנאי שהדבר נעשה בגלוי, כמו במקרה של שועי. מטעמי שלי, אני מוחקת לעתים נדירות מאד. האנונימי עבר את גם את הגבול שלי. לא רוצה כזאת זוהמה בבלוג. וכיוון שזה הפך לנושא אני מחזירה את תגובתו המחוקה:
הנה חזרנו סוף סוף, מירי, אל חדוות הווסת, ושבנו אל ששון מחזור תפילות לפתחי האישה.וואללה יש לי דה ז’ה וו מה זה חזק… משו…
המחזוריות הזו של החזרה הזו במחזורים החוזרים החזר וחזור של התגובות הממוחזרות האלו שלך…
מה אגיד לך, במקום שבו לחוזרים בתשובה עומד, לא עומד לצדיקים גומרים…
ועל אחת כמה לחוזרים בתגובה.
ואשרי האישה שרחב עולמה מצרות נקביה שעל שמם היא נקראת.
זה לא שאני נגד הטוקבקים שלך, אמנם החררה והקצף שעולים לפה שלי מהקיבה דרך הלוע, והקבס שהופך את מיעי, וההתכווצויות הלא רצוניות בבטן, והעווית בצידי הפה, כשאני קורא את הגיגייך, אמנם מציקים לי במידה מסוימת, אבל באותה עת גם גורמים לי להרגיש טוב, להרגיש שאני יותר מבסדר, להרגיש אפילו מין אקסטזה רוחנית נעלה, אפילו אקסטזה פיזית כזו, אפילו אלוהית, שהנה אני- גבר גבר, מודרני ומתקדם ונאור ופתוח ומבין ומקבל ומסכים, שהנה למרות ירידות טוקבקייך- אני הגבר מקבל אותם, ולו אפילו אם רק כי מוצא אני כאן, בשדות הטוקבקים הנצחיים של מרית, ובמיוחד לאחרונה, כאלו שאפילו ירודים משירת ההלל שלך לווסת. אבל בכול זאת הנעלות שלי מקבלת את טוקבקייך…
והנה אפילו שיבחתי את אחד מהם. לא שהוא היה מרנין או מבריק במיוחד, אלא באמת מעט מעל הרמה שהייתי רגיל מימך. ושיבחתי אותו. ובאת את, וכהרגלך, הטבעת אותו במימי המחזור.
אבל אנא המשיכי לכתוב כאן, יחסית למה שרץ בטוקבקים הנשיים בזמן האחרון כאן, את ממש מעלה את הרמה…
בלוג זקוק לקוד אתי. ומה לעשות, בעלת הבלוג צריכה לפעמים להיות גננת, כי האופציה לא להיות גננת היא אופציה אפלה יותר. אני מקווה שכל המגיבות המסורות האחרות בבלוג הזה קוראות היטב את תגובת הווסת של אנונימוס שהעלית מחדש, ומסיקות את המסקנות שלהן. המסקנה שלי היא: אסתטיקה בלי אתיקה היא עקרות.
שועי, תודה. בנסיבות אחרות הייתי משוחחת אתך בנוגע למה שכתבת, נכון, לא תמיד הסכמנו אבל אתה יודע להקשיב. לא היום, אין לי חשק.
מירי, התגובה הזאת נמחקה והועלתה מחדש בגלל מחאתך על הסימטריה המדומיינת.
חירות הדיבור היא אתיקה. לא אסתטיקה. כמי שנחנק והושתק מסיבות אידאולוגיות אני מעדיפה (כמעט תמיד) לדבר במקום להשתיק.
אנונימוס אולי חושב (בסיועך) שהוא מעליב אותך ואת הנשים, אבל בעצם הוא מציג פורטרט מאד לא מחמיא של עצמו. יכולתי לכתוב את זה במילים הרבה יותר חריפות אבל אין לי עניין ללבות את ההתכתשות. אני מעדיפה שיחה.
מרית, מירי, אנונימוס, כולן/ם,
אני לא יודע האם בלוג זקוק לקוד אתי… אני כן חושב (וכך אני משתדל לנהוג) שלא צריך לתת למגיב לעלוב במגיב אחר (אנונימוס, לנוכח מה שהעלתה מרית מחדש, התגובה שלך מעליבה נורא). אני לא רואה שום ערך או טעם טוב בלחבוט עם האלה כמו מיסטר פאנץ'. ראשית, מפני שפאנץ' וג'ודי הן בובות ואילו כאן מדובר בבני אדם, שגם אם אינם גלויים לעינינו (ככל הידוע לי אף פעם לא פגשתי לא את מירי ולא אותך) עדיין הם בני אדם/בעלי-חיים, ולכן איני רואה שום דבר משעשע במלאכת חיבוט היורדת מתחת לגובה החגורה.
אחר-כך: שיח בין אנשים דורש התגברות, השתדלות, קשב, השתהות, רצון טוב (אלו מתווים גבולות לחופש שאין לו גבולות שהיינו רוצים להעלות על דעתנו)– אני לא יודע האם אפשר לעגן/לכלוא את כל אלו בעשר דיברות, בלוח של חמורבי, בקודקס של נפוליאון או באיזהשהו נימוס, אבל אני יודע שכמו שכאשר אני מוזמן לביתו/ה של אדם אחר אני משתדל שלא לעורר בו מורת רוח ולא לנהוג בגסות רוח בו או באורחיו האחרים, כך אני משתדל לנהוג בשיטוטיי בדלתא של האינטרנט,
כל השיח פה החל בסוג של אי-שיח של מי שהחליטה שלא להתגבר, לא להשתדל, לא להקשיב, לא לגלות רצון טוב (אותה פרופסורית שדנו בה רבות). למרבה הצער, התגלתה פה אותה הבעיה ממש, כי באמת אנונימוס זה לא חשוב אם אנו יודעים מיהו שלבש את חולצה מספר שמונה בבית"ר ירושלים, או אם ריה"ל או ראב"ע כתבו את השיר שצטט השליש למרית. הדבר החשוב הוא האם השיח שלנו אם האחרים אפשר לנו לחשוב, לחוות, להרגיש ולהגיע לתובנות חדשות ומשמחות, או האם נותרנו לבסוף חמוצים וחנוקי-גרון. חסד עשתה עימך מרית כאשר מחקה את התגובה. קריאתה המחודשת הרסה לי את שארית מצב-הרוח.
שועי, אין כמוך. אוהבת אותך מאד.
מירי, שועי, אם ציערתי מי מכם בדבריי, אני מצר על כך מאוד.
מירי, הסימטריה אכן היתה שגויה. זה עלול להישמע אפולוגטי להחריד, אך אם להודות על האמת, ההתעניינות המרוחקת שלי ביחסי טקסט-עורך נבעה גם מהצורך להתגונן מפני טקסטים בנוסח התגובה דלעיל, שלי עצמי קשה להכילם בעולמי. ידוע לי היטב שהספירה הערטילאית לכאורה של מחשבה המתגלמת בדיבור אחוזה כשלשלת בספירות של גוף וכל מה שנגזר ממנו, וכך מילים, כשם שהן יכולות לרומם, יכולות לפצוע, להזיק ויותר מכך. למירע נסיוני, כאבים פיסיים שחוויתי ושעולים בזכרוני כבר לא גורמים שום כאב, אבל מילים עדיין מעלות סומק של בושה על לחיי, גם שנים רבות לאחר שנאמרו.
אגב, מרית, כתבת "מה שבאמת עצוב זה שהמכתב הזה שבר לי את הזיכרון. זה היה זיכרון יקר וחשוב לפחות כמו כלי התה היפניים מהפוסט הקודם, ובניגוד ליפנים אין לי מושג איך לתקן אותו". זה לא יעזור לך, כמובן, אבל גם אני מתמודד עם זיכרון שהופקר לרשות הרבים, ואיני יודע אם אצליח עוד להשיבו לרשותי.
בעבר היתה אבן הטועים מקום לטועני בעלות על אבדות מכל הסוגים, ועבורי זהו שם בעל משמעות כפולה, שכן לאבד דבר מה תמיד קשור בראשי באיזו טעות פטאלית של המאבד.
בר, בנתיב התשובה מספרו "נתיבות עולם" (פראג, 1609) הביא המהר"ל את האמרה המדהימה הבאה (במקור מתוך בראשית רבה): "הענווה היא כליו השבורים של הקב"ה".
אומר לך איך אני מבין את האמרה הזאת: הענווה היא כאשר אתה מבין שמשהו בסיסי בך שבור
ואפילו אינך יודע אם תוכל לרפאותו ולתקנו אי פעם. אדם הנושא שבר/פצע שכזה לא שש לקלונו של אדם אחר. הוא יודע מעצמו את משמעות השבר או הסדק. לפיכך הוא נזהר בכך.
בר, שועי, לפעמים אני מתנחמת במה שנאמר ב"מקס ומוריץ":
אך הזמן רופא גדול,
הוא עוד יתקן הכל…
אבל הפעם אני נזכרת בהמשך (זה נאמר בסוף האפיזודה שבה פוצצו למורה את המקטרת):
המקטרת – היא רק היא –
נהפכה לשבר-כלי
לא תצלח עוד המקטרת.
"מהיכן אקח אחרת?"
וחזרנו אל השבר ואל הפוסט הקודם שכל הזמן נשרך בעקבותינו כמו פו הדב בעקבות כריסטופר רובין "טְפַח טְפַח טְפַח במדרגות."
אין מה לעשות, אם רוצים לבשל מרק גזר צריכים להרתיח את המים.
ועוד משו: אם נותנים סטירה לענן, אז גם את הכאב הנעים ביד המכה- לא מרגישים.
ויקיציטוט
http://he.wikiquote.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A1
חובה, זה נהדר. חייבת לקרוא את הרודוטוס. "לא ניתן לרפא את הרוע באמצעות רוע אחר", יותר מהכל.
שלום מרית, שמי מיכל. מעולם לא הגבתי כאן אך כבר זמן רב אני קוראת בהתפעלות רבה את הבלוג שלך (וגם כמה מספרייך). דווקא בגלל הערכתי הרבה אלייך התאכזבתי מהחלטתך לפרסם מחדש את הערתו האכזרית של אלמוני. אני מבינה שמבחינתך מדובר בהחלטה עקרונית, אך האם אידאולוגיה כלשהי – ותהיה מהותית מבחינתך ככל שתהיה – מצדיקה מעשה שעלול לגרום לביזיון וכאב? מה בדבר חמלה, עדינות, חסד?
באופן פרדוקסלי, הדבר פגע במגיבה שכתבה לך מילים חמות ומנחמות בעקבות מכתבה של אותה פרופסורית כבודה, אשר נקטה נוקשות יתרה מתוך מניעים "אידאולוגיים" ו"עקרוניים"…
מיכל, תודה על המילים החמות.
ובאשר לתגובה – הדיון הזה זגזג כמו רכבת הרים, אז אולי פספסת שלב: היא נמחקה מיד כשעלתה. החזרתי אותה (בצורתה המחוקה) בגלל מחאתה של מירי על הגוזרים גזרה שווה בינה לבין האלמוני (ראי למעלה), ובגלל הדיון שהתעורר פה על גבולות המחיקה והחסימה.
מירי קבלה תמיכה גורפת מכולם. והתגובה ההיא מבזה ומביישת קודם כל את מי שכתב אותה.
הנושא הזה הוא מאד מורכב וטעון, בטח בשבילי. אני בודקת את עצמי כל הזמן. לפעמים אין מוצא קל וצלול, לכל החלטה יש את המחירים שלה.
מרית, היה אצלי פעם מגיב שהיה נוהג להטיף לי מה לכתוב, ומה יכולתי לכתוב, ומה אסור היה לי לכתוב, ומדוע אני כותב אלף מילים ולא מאתיים כי עד שהוא מסיים הקפה שלו מתקרר… ומדוע אני כותב משהו אחד אבל בעומק הדברים מתכוון למשהו אחר לחלוטין. ובכל מקרה, היה נוהג להותיר טעם חמוץ בכל הופעותיו.
בסופו של דבר, כאשר טען פעם שתקפתי את קהילת עורכי הספרים (מה שלא היה נכון מכל צד שלא הסתכלתי– ביקרתי כן, תקפתי לא), הודיתי לו על חלקו ואמרתי לו שמבחינתי סיימתי את השיח עימו.
הוא מבחינתו נורא נעלב והודיע לי שאם כך הוא לעולם לא ייכנס יותר לאתר שלי.
בשעתו זה עורר כמה גלים ואדוות (כמה תגובות של אנשים שאמרו לי שאולי הייתי צריך להיות יותר סובלן), אבל אף פעם לא הצטערתי על כך.
הוא מבחינתו כתב פוסט ארוך באתר שלו שבו האשים אותי בגאוותנות ובהשתלחות.
לא הגבתי. שמעתי על כך ממישהו רק בדיעבד.
לטעמי, כתיבת האתר היא פעילות פנאי שצריכה להיעשות בחדווה, כאשר הבנתי שאני עומד מול מגיב המנסה באורח חוזר ונשנה למשוך לי בצמות, או להטיל חומץ בתבשיל, לא היה לי קושי מיוחד לוותר עליו.
שועי, השתגעת?! אתה מנסר את הענף המשקי שלי! התקן היחיד שעוד היה פנוי כאן בבלוג ושעליו רכבתי פנימה היה זה של "הנודניק הנצחי", וגם את זה אתה רוצה לשלול, תתבייש!
[וגם המחשב השתגע והוא מעניק לכולם את אותו הגרווטאר הקליידוסקופי המעצבן. ממש מביך]
בנגלי, דווקא דמיינתי אותך בקלות מנמנם בקרטון שלך אבל תעודת נודניק לא תקבל בקרוב.
ולכל האחרים – לפני שאאבד את החדווה שעליה דיבר שועי, אני מודה לכולכם וסוגרת את הדיון. להתראות בפוסט הבא.
שלום מרית יקרה, ושלום לשאר הקוראים (מי מהם היקר יותר ומי מהם היקר פחות),
אין לי שום כוונה להיות מנומס. לא אצבע את עצמי בצבעי ה”גבר המבין”, ולא ממש מעניין אותי מה קורא זה או קוראה אחרת חושבים עלי. כפי שמעולם לא שמתי מחסום לפי כשראיתי גזענות, שוביניזם או מיזנדריזם, או טמטום מושלם, כך אין בכוונתי לשתוק כאן. לא לשם הנימוס, לא כדי שמרית תחשוב שאני אחלה, ובטח לא כדי לרצות את אוושת אחוות הטוקבקיסטים האחלאים שכאן. כל אחד ודרכו שלו להביע את עצמו, וזו דרכי אם תירצו ואם לא. אני שמח בה.
המקסימום שכמובן מרית תוכל לעשות במקרה הזה, זה למחוק את התגובה שלי, ואפילו אולי לחסום אותי (כפי ששועי רומז כאן).
המקסימום הנוסף שהיא תוכל לעשות, זה לבקש ממני לא לכתוב כאן שוב (ואולי אני עלול עוד להסכים, ואולי גם לא).
מדהים כמה עיוורון יש בכם, ומדהים איך לבן התמותה העלוב והסרוח, ועוד לאלו שרואים עצמם למוצלחים שביניהם, אין שום יכולת להתבונן ולו מילימטר אחד מעבר לצורה החיצונית ביותר. שום יכולת לראות את התוכן, שום יכולת לברור חיטים מן המוץ, שבעצם עם מעט מאמץ בעצם גלויים בעצם לכל עין, זועקים את עצמם, וכלל לא סמויים… (העיקר זה כמובן להגיד כמה אנחנו רגישים, ובסדר, וכל כך רוחניים, ויפי נפש, ואוהבים את הנסיך הקטן, ואפילו כותבים טוקבקים נוטפי דבש מסוכר מצופה אבקת סוכרזית על עצי באובב בפוסט ה”נכון”… אבל אם ישב עליכם עץ באובב שלם עם עדר של פילים עליו הרי לא תראו אותו בכלל).
מדהים איך התוכן נעלם מעיניכם, איך הוא כאילו נמוג כאילו הוא הערפל, איך כאילו בשנייה הופכים כולכם לאנאלפביתים, שאולי יודעים את צורת האלף וכיצד בית נראית, אבל מה צירופם אומר- נתקע לכם בבצקת המוח כמו גרגרי ברד בשדה אבטיחים. מדהים איך במקום להבין את המשמעות במילים שאתם קוראים, אתם רק את הצורה של שם הכותב מזהים. כשהשם חביב עליכם ומוכר הרי תמכרו את נשמתכם לשטן כדי להרגיש ולו אפילו לעוד ננו שנייה אחת, כמה שאתם בצד הנכון של העולם, חולקים את ה”בסדריות” ו”הטוביות” שלכם עם בעל השם החביב ועם עוד השתקפויות זהות לכם בעולם הצללים שאופף אתכם. ולעזאזל בעצם מה הוא בכלל אמר.
מדהים איך כנגד תשעים ותשעה פשעי אדם כולם יחרישו, ואם אך משהו יעז להזכיר, ואפילו כמטפורה, את אחד ממיני האינסטלציות השונות של גוף האישה, הרי יצאו ישר מכול החורים כל מיני דורשי שלום הנשים בעולם, ויציגו פתאום את עצמם כלוחמי חרות עזי נפש וכתומכים ללא חת, כמו בציור של ז’אק לואי דוד. הרי אתם בדיוק האנשים הראשונים לשחוט כל קבצן ברחוב ולנצל כול זונה מסכנה כדי לזכות בפיסה מכסות עורם.
מדהים איך בטורים ארוכים בטוקבקים אתם יכולים לתאר איך אקונצ’י מאונן תחת הבמה, או את הגוף החתוך של אברמוביץ, תערוכות עם ארנבות מתות, שמשהו מן הסתם הרג, או התעלות רוח של נאנסת, אבל ברגע שאין לכם כותרת מתאימה, מגרה או מסגרת מוכרת, ברגע שאין לכם שם לדבר, ברגע שפתאום הרצפה לא ממש אופקית והתקרה לא בדיוק למעלה, אז מילה כמו “ווסת” גורמת לכם להתמוטטות טוטלית כמו בעת רעידת אדמה.
התגובה של מירי שמתחילה במילה “לאנונימוס” ומסתיימת במשפט: “אני מקווה שדבריי לא יגרמו לך לייבב בפינה.” היא לא רק פגיעה אישית בכותב כלשהו, היא לא רק אד הומינם מובהק, היא גם ובעיקר מיזנדרית לגמרי. אם רק הייתי מחליף את המינים בטקסט שלה, הנקבות לזכרים ולהפך, הרי היו אוסרים עלי לפרסם את זה, אפילו באתר של בדיחות של מילואימניקים, בעילה שזה שוביניסטי מידי.
אבל לא המיזנדריות היא שהציתה את רוחי אלא דווקא השובניזם שנגזר בהכרח ממנה. אם רעיון יכול להיות טוב כי אישה הגתה אותו ומתוך היותה אישה, אז רעיון יכול להיות גם רע מתוקף יציאתו ממוח של אישה, ואם רעיון אחד אז גם שניים, שלושה וגם כולם. והדרך אז קצרה מאוד לזה שמקומה של האישה במטבח.
מי שלא רואה את הסימטריות הזו, את הווקטור הדטרמניסטי כאן, מי שלא מבין את זה או אותי היה בטח גם שורף ספרים בכיכרות.
מעבר לזה. בתגובה הראשונה שלי, המנומסת מאוד, למירי התייחסתי אליה כמובן כבן אנוש שכותב מולי, ההשתייכות המגדרית שלה לא עניינה אותי כלל אז ולא מעניינת אותי כעת. הטוקבק השני שלי (זה שהקפיץ לכם ת’פיוזים…ושזכה לקמבק היסטרי כאן) היה תגובה נאותה לפי כל אמת מידה שאוכל לקבל למה שקראתי, שנצמדה למטפורות מעולם האינסטלציות של גוף האישה כמחאה, כדו שיח, כהתכתבות אמנותית אירונית וזועמת עם העולם הנשי שמירי הציגה בטוקבק שלה. ולמרות זאת התגובה שלי הייתה בדיוק על הדברים שמירי כתבה, ובפרוש לא עליה (בניגוד כמובן להתקפה שלה אותי… שכולכם, עדר אפסים עיוורים (זו מטפורה ציורית… אפסים נראים כמו עיניים בלי אישונים…), מסרבים לראות). נכון שהשפה שהשתמשתי בה היא לא בדיוק מה שהייתם משתמשים בשיחה עם הסבתא שלכם במסיבת קשישים בבית אבות בהרצליה, ובטח גם עם המרצים האימפוטנטים רוחנית שלכם באוניברסיטה הייתם בוחרים בווקבולרי מתחנף אחר, ואולי במילואים הייתם שמים אפילו אטמי אוזניים, אבל ככה אני כותב, ותאמינו לי גם במבחנים באוניברסיטה.
אין לי ספק שאם היה כתוב מעל לטקסט שלי שם של אומן תענית מפורסם כזה או שזה היה מופיע בכתב עת לשירה מודרנית, הייתם מתחילים לדון בעמקויות נסתרות אלו או אחרות, או אולי הייתם אומרים שזה כתוב גרוע (לא במיטבי- מודה…) או משהו כזה… אבל בטח לא הייתה מתעוררת תנועה עממית בסגנון תחריר של ה”בסדרים” להרחקת הכתוב מהאתר… אז קשה לכם למקד את העיניים עם זה? ההה?
אני לא שולח את מירי ליילל בפינה כפי שהיא עשתה לי, אבל לא אחשוש ולא אתבייש להביע את דעתי על איך שהיא כותבת (ומה מבין השניים הוגן יותר? לשלוח ליילל בפינה?).
השפה של מירי מעוררת בי גועל לא כי אישה משתמשת בה אלא כי שפה מנופחת מחשיבות עצמית של תכנים דבילים ונחותים, תמיד מעוררים בי גועל. לא מכיר את מירי, לא רוצה להכיר, ולא נגדה אני יוצא. אני מכיר לעומת זאת את הטוקבקים שכתבה כאן, את המיזנדריה שהיא מפיצה, ונגדם אני יוצא, וגם אמשיך לצאת, (צריך לעקור עצי באובב כשהם עוד קטנים…). אני מכיר גם את הסגנון הפסוידו מתוחכם שבטוקבקים שלה, שאיך שזה, שהוא מוצא חן בעיניכם- נבצר מבינתי. משפט כמו “יכולתי לפסוק את הלכת הציטוט הרגשי” או לפני כן “התרה של פורמט” מעוררים בי קבס. אבל זה אני כך, צריך לחיות עם זה.
מעבר לכך אין לי אבל בעיה עם הופעתם באינטרנט בצורתם זו. להפך- לדעתי זכות משפטים יהירים חסרי חן ודוחים כאלו להופיע באתר, זהה לזכות הטוקבקים שלי עם השפה הלא “מכובדת” להתפרסם כאן.
מה שאין לו מקום באינטרנט ובכול מקום שהו זה מיזנדריזם מכל סוג שהו. מדהים שיצאה דווקא הדרישה למחוק דווקא את התגובה שלי ולא את זו של מירי. מדהים אבל בכול זאת צפוי… מכיר את זה גם ממקומות אחרים… מה לעשות, אנשים זה דבר מטומטם, אחרת לא היה מה ללמד בשיעורי היסטוריה.
ואתם כולכם הרגישים האלו, כול אלו שמנסים כל הזמן להיות בסדר עם כולם בצד האשכנזי של הסקלה, נוטפי הסכרין המצופה בדבש מלאכותי, מה אגיד לכם, אם גרמתי לכם להתרגז, אם גרמתי לכם לסבל, אם גרמתי לכם לבחילה, אם אתם שונאים אותי, אם מתעבים אותי, ובמיוחד אם פגעתי ברגשותיכם, אני שמח- כי זה בדיוק מה שרציתי לעשות.
מי שמנסה להיות בסדר עם כולם מפסיק להיות בסדר עם עצמו.
אני לא כזה!
"מיזנדריזם", "מיזנדרית", "המיזנדריות", "מיזנדריה".
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%96%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%94
ומהי המילה שמתארת את ההפך- אהבת גברים (לא אהבה בין גברים)?
אנונימי, אין שום סיבה למחוק את התגובה הזאת. מעולם לא התכוונתי לחסום אותך (בכלל קשה לי לדמיין את עצמי חוסמת מישהו, הייתי אומרת "לעולם לא" אבל אני לא אוהבת לבטל אפשרויות) וגם לא אבקש ממך לא לכתוב ולא אבדוק לך את התיק בכניסה.
מעבר לזה אין לי חשק לחזור לשיחה. ממש שנאתי את שיעורי חברה בבית ספר היסודי שבהם היו לוקחים סוגיה מוסרית ודשים בה עד לזרא. זה היה מכניס אותי לקומה, ומשהו מהתוגה המחניקה של השיעורים האלה הסתנן לתגובות. ושנית, אתם מיטיבים כל כך לייצג את הקולות בוויכוח הפנימי שלי, שאני לגמרי מיותרת פה.
אנונימי, בחיים לא כתבתי למרית לחסום מישהו או אפילו לרמוז לה בכיוון הזה. אני לא צנזור ולא רב-כלאי. הבאתי בתגובה הקודמת מקרה אישי כדי לגרום אולי לך ולמירי, למירי ולך, להרהר כל אחד ממקומו ולהגיע לאיזו תובנה שיגיע לאורו.
אגב, אני רחוק מלהיות בסדר עם כולם. הלוואי שזה היה כך. אם היית מכיר אותי מעט היית מגלה איש שלא נמצא במקום, שמעולם לא נמצא במקום, ושתמיד היה צריך להיאבק במידת מה על קיומו. רק אפייני לחשוב שקראתי שירה ולמדתי פילוסופיה במימון הגראף פוטוצקי והבארון מינכהאוזן, ושצמחתי עם כפית זהב בפה בשכונת וילות אריסטוקרטית עם מזגן ומשרת שידפדף לי את העמודים בטקסטים של עמנואל קאנט (פרארפזה על "הצד האשכנזי של הסקאלה" שציינת לעיל) בשעה שרביעיה קאמרית מנעימה לי את הזמן, וכל הזמן הוריי וחבריי הריעו לי ומחאו לי כפיים עד כל פועלי. למעשה, עדיף שלא ארחיב פה על ילדותי ונעורי, אפילו לך עלולה להיגרם מזה עגמת נפש. אומר שעבדתי לפרנסתי מיום שהשתחררתי מן הצבא, כולל בעבודות מיחזור נייר עם אסירים פליליים משוחררים (סחיבת שקים של עשרות קילוגרמים על הגב), באפיית פיצות, באבטחה, בהובלות, במטבח של מסעדה וכיו"ב ורק בגיל 26 התחלתי לימודים אקדמיים, ואז גם הצלחתי להגיע לכל מיני עבודות מעט יותר מחשבתיות. מה שאני תמיד אוהב זה שבאים אנשים ומטילים את כל אוסף הדעות הקדומות הכי נדושות בפרצופי אחרים, ולבסוף חותמים: אבל אני איני כזה/כזאת (ישנן בנות ישנן בנות)
ואני לא משיב לך יותר, לא בפוסט הזה, אולי אם תגיע לרשימה הבאה של מרית במצב רוח קצת יותר מיושב, הגון וטוב.
משתמש אנונימי, לא שונא אותך, לא מתעב אותך, ואני רחוק מכל רוחניקיות כזו או אחרת, שמגעילה לפעמים גם את נשמתי, סליחה על המונח הרוחניקי. היציאה שלך נגד הכולם הזה מצחיקה אותי. מי שמסתובב עם מגדיר מגיבים מתחת לזרוע ומתיימר לנכש עצי באובב, כפי שאמתר בעצמך, שלא ישכח שגם הוא כזה בעיני אחרים. המלך עירום? מזמן ידענו שהוא כזה. אבל זה כיף לשחרר את חרצובות הלשון, לזעזע מוסדות ארץ. משיחיסטי כזה, רע לתפארת.
כשהאחרים הם רק קליפות וצללים באפלה, עננים מכסים את עין השמש, מה הבעיה לקרוע אותם לגזרים. הכל מותר בדרך לאמת, שהיא שלך אגב. גאולה דרך הביבים עבדה מצוין בשואה, יצא על זה סרט לא מזמן.
אני לא מרגיש שום צורך לעמוד בסטנדרטים שלך, בטח שלא להוכיח לך משהו באמצעות הביוגרפיה שלי.
אפשר לבקש מכולם לצנן קצת את התגובות שלהם לפני שהן נשלחות?
יש כאן שיחה מתחת לכל הפרובוקציות והאמוציות.
כשאנשים מותקפים הם מפסיקים להקשיב.
ולא נועדתי להיות כבאי. אני לא טובה בזה.
וכדי לעזור בצינון אספר עוד זיכרון מכונן. זה היה אי אז בשנות העשרים שלי. הייתי כמה שנים בזוגיות (עם בן זוגי עד היום) ולא רציתי להתחתן (אני עדיין לא רוצה, אבל זה כבר לא מפריע לאף אחד). גרתי אז בקיבוץ ונקלעתי לשיחת נפש על נישואין עם אחד החברים. הוא רצה לדעת מה יהיה עם הבחורות בביקיני, במובן של איום על הזוגיות שלי. אמרתי שאני לא מודאגת אבל הוא המשיך והתעקש על הבחורות בביקיני עד שכמעט נעלבתי. ורגע לפני פתאום הבנתי שזה לא קשור אלי. הוא מדבר על עצמו. על הצורך שלו במסגרת של נישואין ועל הבחורות שאיימו על הזוגיות שלו. ההבנה הזאת (שכל אחד מדבר על עצמו) הוכיחה את עצמה שוב ושוב. זה הקטין מאד את הפגיעוּת שלי. תנסו.
נכון. אני מתכתב כאן עם עצמי ועם החטא הקדמון שלי. אם הייתי יכול, מתוך מחשבה מגלומנית, ילדותית והתאבדותית- משהו, לאסוף את כל החלקים שלי מפה וללכת, הייתי עושה את זה. מה זה הפשע המושלם? כשאתה מוחק כל טביעת יד שלך, כשאתה מוחק את עצמך ממנו עד כדי כך שגם אתה משתכנע שהוא התבצע מעצמו. בלעדיך. לבאבא יגה יש מטאטא שבו היא מוחה את העקבות של עצמה. גם לציידים מונגוליים יש אחד כזה, לציד בשלג. תמיד רציתי שיהיה לי גם. ובמקום זה אני מסתבך והולך, וכל טביעה שאני משאיר, כל אמירה שאני משאיר, מרוחה בבוץ.
הכי גרוע שאני מבין אותך- חושב, מרגיש שאני מבין אותך, אנונימי. ועוד כמה דברים שלא אגיד. אז אני פורש, בתחתיתי. לפעמים נדמה לי שכל מה שאני עושה זה כדי להגיע לתחתית.. אחרת איך אפשר לדעת מה יש מתחת לרגליים. סליחה שאני מדבר לעצמי.הייתי חייב. ודי.
שמי, התגובה הזאת היא כמו משב רוח מרענן. תודה.
שמי, בהתחלה חשבתי שכתבת שקוראים לך סמי שהוא שם צללים ידוע שלי בחברות מסויימות (סמי הלץ, אני לא מתלוצץ, יכול לארגן לך לפחות עשרה אנשים שיעידו). אבל בחיי כובעי (וכובעי חשוב לי כי הוא מאפשר לי להיות בקשר עם חתול הצ'שייר) שלא אני כתבתי את התגובה. אז רק רציתי להוסיף ש-ח' הקדמון הוא קרוב משפחה של ב' השימוש, ה' הג'יפ, ז' בעין, צ' כתמר יפרח, ות' הנחה לועדי עובדים. תודה, גם כן, למרות שאני לא בטוח אם הבנתי.
מודיע בהכנעה שגם אני חשבתי על סמי, אבל אחר
שוויק יקר,
א. ברור שחשבת
ב. הכותרת הנחמדה "דרמה קטנה" כבר לא מחזיקה את העלילה שהתפתחה פה, שנעה מזמן לכיוונים שייקספיריים עם נגיעות יווניות ותנ"כיות.
ג. גרמת לי לחשוב. כן, תצחק, אבל נפלתי לתרדמה עמוקה בשנתיים האחרונות בעקבות לא חשוב מה. בסיס הדברים הוא שאמנות, ודיבור על אמנות, חסרי ערך אם הם לא גורמים לאדם להביט לעומק נפשו המסוכסכת, ולעקוב אחרי הבחירות המוסריות שלו בלי להרפות, עם חוש ריח של כלב ציד (בתקווה שעוד נשאר לו אחד כזה).
ד. אצלי, לפחות, העלילה נעה לכיוונים נוספים, בעלי גוון חלומי ואפעס קארמתי (אופס! רוחניקיות!). חבל שאי אפשר לגלות, אשאיר אותך במתח (ת'אמת, אלה פרטים שבעיקר מעניינים את בעל הדבר).
היה שלום, חייל אמיץ,
אני
נמאס לי, אל תמציא אותם, זו תראפיה מפוקפקת בעיניי. כתוב בשמך האמיתי (זוהי רק עצה, תעשה מה שמתאים לך, לשון הציווי מתחייב מן הדקדוק, אני לא מתכוון להתוויה חלילה). אין לך מושג עד כמה פתאום דברים שאתה בוחר להניח בתגובה יקבלו פתאום משמעות לגביך, וכמה יהיה לך קשה לבטא אידיאות גדולות, מלחמות טיטאנים ופרשי אפוקליפסה, כאשר התגובה תישלח בשימך המלא (זה גם בולם טירלול ידוע, האמן לי, לפעמים נראה לי כי מרבית הטרולים באינטרנט, איני מתכוון אליך בכנות, התחילו כמגיבים אנונימיים והלכו עם זה הרבה יותר מדיי הלאה). השם אינו רק זיהוי, הוא גם גורם לך להתלבש (או להתפשט, איך שבא לך) בדיוק לפי מידה (מידתך). עכשיו, אם תאמר שלמירי זה לא מפריע להיות בוטה, אענך שאני סובר כי אף אם מירי היתה כותבת באנונימיות היו תגובותיה חריפות בהרבה והיו מחרישות את אזניך לא פחות מאשר תגובותיך החרישו את אזניה שלה (וגם את שלי, לדאבוני הרב).
[…] את הזיכרון הזה במקום אחר, התפתחה דרמה קטנה, ועכשיו אני מוסיפה אותה כהערה בשוליו כמו האזהרות על […]