הפוסט הראשון על הנסיך הקטן

לי"נ, כשהיה נער וידיד נפש

.

סתירות
את "הנסיך הקטן" קבלתי מאמא שלי. היא הושיטה לי אותו בחגיגיות מיוחדת. בת כמה הייתי? הזיכרון שלי אינו חל על מספרים ותאריכים אבל מכיוון שהרביתי לנדוד בין דירות ובין ערים, התפאורות המתחלפות משמשות מעין פיגום; זה היה בדירה שבה גרנו לפני שאחותי נולדה. עוד לא מלאו לי ארבע כשקבלתי את הספר המוזר המלנכולי והמתריס. אמי פתחה אותו וקראה: "לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד תמיד." קשה להסביר כמה משונה זה היה; באותם הימים הכללים היו ברורים: המבוגרים היו אלה שהסבירו והילדים היו אלה שהתקשו להבין. ופתאום עולם הפוך! אמי לא רגזה ולא התריעה שזה רק סיפור, היא קראה את המילים החצופות לתומה, ובקירות העבים של המציאות – כל כך עבים עד שנדמה שאין כלום מעבר להם – נפער מין… לא פתח מילוט, אין צורך להפריז, הרי לא קניתי את הססמאות האלה; גם אני כמו המבוגרים, לא ראיתי שום פיל בתוך הנחש, והילדים שהכרתי לא היו פחות כוחניים או אטומים מהמבוגרים. אבל בעצם הסתירה היה חידוש; עמום ואביך אבל מבורך. עד היום אני מתנחמת בסתירות. יש אנשים שמחפשים הרמוניה אבל אני מאמינה בסתירות, בשטחי הפקר בין הנחות סותרות, בלי פיקוח וזרועות שלטון. והנסיך הקטן אגב, הוא ספר מלא סתירות.

*

ספר זיכרון או יומן

הנסיך הקטן, הספר בצרפתית

הנסיך הקטן, כריכת הספר בעברית

הגרסה העברית משום מה, הרבה יותר חגיגית מהמקור הצרפתי: למן הכריכה הקשה הנצחית ועד תמונת העטיפה החגיגית והפונט של הכותרת (באותיות כאלה צוירו הפתגמים שנתלו על קירות הכיתה). הגרסה העברית היא מעין ספר זיכרון לנסיך הקטן, בעוד שהצרפתית משורבטת במין חולין של יומן וטיוטה.

*

אהבה ומוות
כשאמרתי לנ' שאני עומדת לכתוב על "הנסיך הקטן", היא סיפרה לי שפעם נערך במוזיאון הארץ יום עיון על הספר. הגיע המון קהל וכולם ישבו עם עותקים פתוחים כמו בסדר פסח. ראשון עלה אדיר כהן לבמה ופתח ואמר: "אהבה. אהבה, אהבה…" וכל הקהל המה וגרגר בתגובה, וכהן אמנם הקדיש את דבריו לאהבה בין הנסיך לשושנה. צחקתי ואמרתי שזאת לא תהיה המילה שלי, אהבה, ונ' המשיכה וספרה שמיד אחרי אדיר כהן עלה עדי צמח לבמה, וקרא: "מוות. מוות, מוות!" וכולם התחלחלו, כאילו הפיה הרעה של היפהפיה הנרדמת הגיעה לקלקל את המסיבה. ושוב צחקתי (קשה להתאפק כשנ' מספרת) אבל לא, גם על המוות לא רציתי לכתוב. אהבה ומוות זה אותו דבר, אלה התאומים הסיאמיים של הרומנטיקה. אני לא מתכחשת לקיומם אבל זה לא העניין שלי עם הנסיך הקטן. "אז מה תהיה המילה שלך?" היא שאלה. ואני אמרתי: "אוונגרד." לא הכנתי את זה מראש, המילה פשוט קפצה לי מהפה כמו הקרפדות שקפצו מפיה של הנערה הרעה בסיפור של האחים גרים. ועל זה אני רוצה לדבר בעצם, בשני הפוסטים הבאים (הנוכחי הוא רק ההקדמה). כי כמו שאמר הנסיך הקטן, מראה העיניים "אינו אלא הקליפה". והספר הזה הוא ביצת קוקייה שהוטלה בתוך קן של ספרי ילדים; בתוך הקליפה הפיוטית-מלנכולית-פילוסופית-נאיבית עד כדי סנטימנטליות וספרי מתנה, כן, גם הרבב הזה דבק בו – חבוי ספר יבש (במובן הטוב, העמיד, של המילה) ומופשט. ספר משחקי ודקדוקי כמו שאני אוהבת אותם.

ובעצם מה שאני אוהבת זו השניוּת, המתחים והחפיפות בין האהבה והמוות למשחק הצורות, בין ה"אין לראות אלא בלב בלבד" לאוונגרד.

*

הדקדוק של הזהויות
קחו למשל את משחק הזהויות ונקודות המבט: בשביל איש העסקים הכוכבים אינם אלא "הדברים הקטנים האלה שרואים לפעמים בשמים," בשביל המספר הם פעמונים בגלל צחוקו של הנסיך הקטן. מנקודת מבטו של הפרח הבודד במדבר, בני האדם אינם אלא צמחים תלושים, חולפים ברוח: "אין להם שורשים. זה מקשה עליהם מאד," הוא מסביר. "הוי, הנה נתין!" קורא המלך כשהוא רואה את הנסיך הקטן לראשונה, וכשהנסיך מתעקש לעזוב הוא קורא לו "שגריר". בעיני הרברבן הוא "מעריץ", ובשביל הגיאוגרף הוא "חוקר ארצות". ולאט לאט מתחוור (לי, על כל פנים) שגם "הנסיך הקטן" אינו זהות אובייקטיבית מוסמכת אלא עוד השתקפות בראי של אהבת המספר וגעגועיו.

על פי התמונה הזאת של נפוליון השלישי צוייר הפורטרט המפואר של הנסיך הקטן, שאין לו בעצם שום עוגן אחר בספר, לא בטקסט ולא באיורים.

.

לא במקרה נזכרתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן:

"כי היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט" (141).
"והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה" (142).

על דקדוק הזהויות, אפשר לקרוא בהרחבה בספרי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י. ולפני שאני מסיימת עוד כמה מילים על ההקדשה שפותחת את הפוסט.

*

כשהייתי נערה היה לי ידיד נפש שחזר פתאום בתשובה (בגלל איזו שושנה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). אני לא מדברת על "התחזקות" כזאת או אחרת אלא על הארד-קור חב"ד. פתאום הוא הפך לזר עם ססמאות כמו "כל יהודי מאמין ב'השם'". לשווא כעסתי ובכיתי. כעבור איזה זמן קבלתי הזמנה לחתונה. קניתי לו את ברכת האדמה של קנוט המסון, ספר נפלא שסימל בעיני את מה שעזב. אבל מה לכתוב בהקדשה, איך ליישב בין הריחוק לקרבה, בין האבל לשמחה, הניכור לאהבה? אולי בגלל הצער על הידיד שאבד, נזכרתי בנסיך הקטן, ובהקדשה של סנט אכזופרי בפתח הספר:

לידידי היקר ליאון וֶרְת

איתכם הסליחה, ילדים, על כי הקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. אך טעמי עימי: אדם מבוגר זה הוא הטוב בידידים שיש לי בעולם. טעם אחר: אדם זה מסוגל להבין הכל. אפילו ספרים שנועדו לילדים. ועוד עימי טעם שלישי: ידידי המבוגר יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקור. ויש לעודדו ולנחמו. אך אם כל הטעמים הללו אין בהם כדי להניח את הדעת, הריני מוכן ומזומן להקדיש את הספר לאותו הילד, שגדל והיה לידידי בהגיע לגיל הבגרות. כל האנשים המבוגרים היו לפנים ילדים קטנים. אם כי מעטים מביניהם זוכרים את הדבר הזה. הנני מתקן איפוא את כתב ההקדשה שלי:

לידידי ליאון ורת
בשעה שהיה ילד קטן

זו הקדשה נפלאה, לא בגלל תוכנה אלא בגלל שהיא מכירה בזהויות הנבדלות והמתחלפות של אותו אדם, במקום להתיך אותן כמקובל. שאלתי ממנה את התבנית שאיפשרה לי לדייק בלי להשתפך ולמרוח. הזכרתי לו את ההקדשה וסיימתי מעין פרפרזה עליה. לא נסעתי לחתונה. שלחתי את הספר בדואר. לא זכרתי את מספר הבית (הזיכרון שלי כאמור, מסנן מספרים). רשמתי על החבילה הנחיות מפורטות לדוור. וכעבור זמן רב היא הוחזרה אלי בעטיפה קרועה. זה קרה לפני שנים רבות. ואני שוב מנסה ומקדישה את הפוסט בגעגועים לידיד שהיה.

*

לפוסט השני – על האיורים של הנסיך הקטן

*

עוד על ילדותי

פרוייקט מרי דה מורגן

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר)

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

בדיוק כפי שזכרתי

גילגי (הלא היא בילבי הלא היא פיפי) היתומה המאושרת (וכל סדרת גיבורות ילדות)

וכן הלאה.

*

על אוונגרד

הפוטוריזם ואני

האוסף הכי הכי

כחול הוא צבע שערך הצהוב (ושאר פרקי הסדרה)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

*