לי"נ, כשהיה נער וידיד נפש
.
סתירות
את "הנסיך הקטן" קבלתי מאמא שלי. היא הושיטה לי אותו בחגיגיות מיוחדת. בת כמה הייתי? הזיכרון שלי אינו חל על מספרים ותאריכים אבל מכיוון שהרביתי לנדוד בין דירות ובין ערים, התפאורות המתחלפות משמשות מעין פיגום; זה היה בדירה שבה גרנו לפני שאחותי נולדה. עוד לא מלאו לי ארבע כשקבלתי את הספר המוזר המלנכולי והמתריס. אמי פתחה אותו וקראה: "לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד תמיד." קשה להסביר כמה משונה זה היה; באותם הימים הכללים היו ברורים: המבוגרים היו אלה שהסבירו והילדים היו אלה שהתקשו להבין. ופתאום עולם הפוך! אמי לא רגזה ולא התריעה שזה רק סיפור, היא קראה את המילים החצופות לתומה, ובקירות העבים של המציאות – כל כך עבים עד שנדמה שאין כלום מעבר להם – נפער מין… לא פתח מילוט, אין צורך להפריז, הרי לא קניתי את הססמאות האלה; גם אני כמו המבוגרים, לא ראיתי שום פיל בתוך הנחש, והילדים שהכרתי לא היו פחות כוחניים או אטומים מהמבוגרים. אבל בעצם הסתירה היה חידוש; עמום ואביך אבל מבורך. עד היום אני מתנחמת בסתירות. יש אנשים שמחפשים הרמוניה אבל אני מאמינה בסתירות, בשטחי הפקר בין הנחות סותרות, בלי פיקוח וזרועות שלטון. והנסיך הקטן אגב, הוא ספר מלא סתירות.
*
ספר זיכרון או יומן
הגרסה העברית משום מה, הרבה יותר חגיגית מהמקור הצרפתי: למן הכריכה הקשה הנצחית ועד תמונת העטיפה החגיגית והפונט של הכותרת (באותיות כאלה צוירו הפתגמים שנתלו על קירות הכיתה). הגרסה העברית היא מעין ספר זיכרון לנסיך הקטן, בעוד שהצרפתית משורבטת במין חולין של יומן וטיוטה.
*
אהבה ומוות
כשאמרתי לנ' שאני עומדת לכתוב על "הנסיך הקטן", היא סיפרה לי שפעם נערך במוזיאון הארץ יום עיון על הספר. הגיע המון קהל וכולם ישבו עם עותקים פתוחים כמו בסדר פסח. ראשון עלה אדיר כהן לבמה ופתח ואמר: "אהבה. אהבה, אהבה…" וכל הקהל המה וגרגר בתגובה, וכהן אמנם הקדיש את דבריו לאהבה בין הנסיך לשושנה. צחקתי ואמרתי שזאת לא תהיה המילה שלי, אהבה, ונ' המשיכה וספרה שמיד אחרי אדיר כהן עלה עדי צמח לבמה, וקרא: "מוות. מוות, מוות!" וכולם התחלחלו, כאילו הפיה הרעה של היפהפיה הנרדמת הגיעה לקלקל את המסיבה. ושוב צחקתי (קשה להתאפק כשנ' מספרת) אבל לא, גם על המוות לא רציתי לכתוב. אהבה ומוות זה אותו דבר, אלה התאומים הסיאמיים של הרומנטיקה. אני לא מתכחשת לקיומם אבל זה לא העניין שלי עם הנסיך הקטן. "אז מה תהיה המילה שלך?" היא שאלה. ואני אמרתי: "אוונגרד." לא הכנתי את זה מראש, המילה פשוט קפצה לי מהפה כמו הקרפדות שקפצו מפיה של הנערה הרעה בסיפור של האחים גרים. ועל זה אני רוצה לדבר בעצם, בשני הפוסטים הבאים (הנוכחי הוא רק ההקדמה). כי כמו שאמר הנסיך הקטן, מראה העיניים "אינו אלא הקליפה". והספר הזה הוא ביצת קוקייה שהוטלה בתוך קן של ספרי ילדים; בתוך הקליפה הפיוטית-מלנכולית-פילוסופית-נאיבית עד כדי סנטימנטליות וספרי מתנה, כן, גם הרבב הזה דבק בו – חבוי ספר יבש (במובן הטוב, העמיד, של המילה) ומופשט. ספר משחקי ודקדוקי כמו שאני אוהבת אותם.
ובעצם מה שאני אוהבת זו השניוּת, המתחים והחפיפות בין האהבה והמוות למשחק הצורות, בין ה"אין לראות אלא בלב בלבד" לאוונגרד.
*
הדקדוק של הזהויות
קחו למשל את משחק הזהויות ונקודות המבט: בשביל איש העסקים הכוכבים אינם אלא "הדברים הקטנים האלה שרואים לפעמים בשמים," בשביל המספר הם פעמונים בגלל צחוקו של הנסיך הקטן. מנקודת מבטו של הפרח הבודד במדבר, בני האדם אינם אלא צמחים תלושים, חולפים ברוח: "אין להם שורשים. זה מקשה עליהם מאד," הוא מסביר. "הוי, הנה נתין!" קורא המלך כשהוא רואה את הנסיך הקטן לראשונה, וכשהנסיך מתעקש לעזוב הוא קורא לו "שגריר". בעיני הרברבן הוא "מעריץ", ובשביל הגיאוגרף הוא "חוקר ארצות". ולאט לאט מתחוור (לי, על כל פנים) שגם "הנסיך הקטן" אינו זהות אובייקטיבית מוסמכת אלא עוד השתקפות בראי של אהבת המספר וגעגועיו.

על פי התמונה הזאת של נפוליון השלישי צוייר הפורטרט המפואר של הנסיך הקטן, שאין לו בעצם שום עוגן אחר בספר, לא בטקסט ולא באיורים.
.
לא במקרה נזכרתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן:
"כי היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט" (141).
"והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה" (142).
על דקדוק הזהויות, אפשר לקרוא בהרחבה בספרי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י. ולפני שאני מסיימת עוד כמה מילים על ההקדשה שפותחת את הפוסט.
*
כשהייתי נערה היה לי ידיד נפש שחזר פתאום בתשובה (בגלל איזו שושנה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). אני לא מדברת על "התחזקות" כזאת או אחרת אלא על הארד-קור חב"ד. פתאום הוא הפך לזר עם ססמאות כמו "כל יהודי מאמין ב'השם'". לשווא כעסתי ובכיתי. כעבור איזה זמן קבלתי הזמנה לחתונה. קניתי לו את ברכת האדמה של קנוט המסון, ספר נפלא שסימל בעיני את מה שעזב. אבל מה לכתוב בהקדשה, איך ליישב בין הריחוק לקרבה, בין האבל לשמחה, הניכור לאהבה? אולי בגלל הצער על הידיד שאבד, נזכרתי בנסיך הקטן, ובהקדשה של סנט אכזופרי בפתח הספר:
לידידי היקר ליאון וֶרְת
איתכם הסליחה, ילדים, על כי הקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. אך טעמי עימי: אדם מבוגר זה הוא הטוב בידידים שיש לי בעולם. טעם אחר: אדם זה מסוגל להבין הכל. אפילו ספרים שנועדו לילדים. ועוד עימי טעם שלישי: ידידי המבוגר יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקור. ויש לעודדו ולנחמו. אך אם כל הטעמים הללו אין בהם כדי להניח את הדעת, הריני מוכן ומזומן להקדיש את הספר לאותו הילד, שגדל והיה לידידי בהגיע לגיל הבגרות. כל האנשים המבוגרים היו לפנים ילדים קטנים. אם כי מעטים מביניהם זוכרים את הדבר הזה. הנני מתקן איפוא את כתב ההקדשה שלי:
לידידי ליאון ורת
בשעה שהיה ילד קטן
זו הקדשה נפלאה, לא בגלל תוכנה אלא בגלל שהיא מכירה בזהויות הנבדלות והמתחלפות של אותו אדם, במקום להתיך אותן כמקובל. שאלתי ממנה את התבנית שאיפשרה לי לדייק בלי להשתפך ולמרוח. הזכרתי לו את ההקדשה וסיימתי מעין פרפרזה עליה. לא נסעתי לחתונה. שלחתי את הספר בדואר. לא זכרתי את מספר הבית (הזיכרון שלי כאמור, מסנן מספרים). רשמתי על החבילה הנחיות מפורטות לדוור. וכעבור זמן רב היא הוחזרה אלי בעטיפה קרועה. זה קרה לפני שנים רבות. ואני שוב מנסה ומקדישה את הפוסט בגעגועים לידיד שהיה.
*
לפוסט השני – על האיורים של הנסיך הקטן
*
עוד על ילדותי
על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר)
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה
גילגי (הלא היא בילבי הלא היא פיפי) היתומה המאושרת (וכל סדרת גיבורות ילדות)
וכן הלאה.
*
על אוונגרד
כחול הוא צבע שערך הצהוב (ושאר פרקי הסדרה)
מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?
*
מרית לקבל את המבוא (הרעמה?) הזה לפוסט על נסיך הקטן על סף הפרידה מיום הכיפורים (רק באופן מטפורי אני לא באמת צם ומתפלל) הוא סוג של מחילה (בכל המובנים גם זו של הארנב) למבוגר שאני היום.
ועכשיו תור הסוגריים (עכשיו הזמן להתמלא חרדה משלל הממתקים שפיזרת, כהרגלך בקודש, על השביל ביער המוליך לבית המכשפה שבו נילכד בפוסט הבא)
היטבת לתאר בפיכחון את הפנטזיה הרומנטית של אכזופרי ביחס לילדות. ברור שאכזופרי, המבוגר שזכר את האור האבוד, משתמש בילדות כמשל. אבל משל למה? הנסיך הקטן אינו ילד – הוא גר בכוכב משלו, נוסע לבד בעולם, מנהל רומן ובאופן כללי פרט לתום והפתיחות שלו אין בו שום דבר ילדותי. ואולי זה העניין. מחכה בסקרנות לפוסט הבא.
מרית קרובתי, לעולם אזכור את הנסיך דווקא בשל אותו אסטרונום תורכי הנזכר בין דפיו.
אני זוכר שכילד נוף שתי הגבעות הללו שבינן נבלע הנסיך הילכו עליי צער רב.
במיוחד הואיל ודרתי בגבעתיים שסימלה היה נוף של שתי גבעות (חסר הנסיך), ולעתים נדמה היה לי (בין אוטובוסים, חצרות, והרבה בדידות) שיום אחד גם אני עוד ככה אבָּלע.
חייכת אותי, דודו, הייתי מאמין שלקח לי זמן להיזכר בהרעמה? אולי בגלל שאריך קסטנר הפקיע לעצמו את ההקדמות. אבל צר לי לאכזב אותך, אין סיבה לחרדה הפעם. אוונגרד ומודרניזם הם משחק של אור יום. 🙂 (אם אתה רוצה חרדה תקרא על הדבר המזוויע הזה שנקרא גלגול מחילות)
יעל, הוא לא לגמרי ילד, אבל גם לא לגמרי מבוגר, לא רק בזכות התום אלא בגלל שאין לו דאגות פרנסה. הוא אפילו לא עשיר כמו גילגי, ההוויה שלו פשוט משוחררת מהפן הזה של החיים. לפני שכתבתי את הפוסט התכוונתי לקרוא את הספר של גדעון טיקוצקי על הנסיך הקטן ועוד לא הצלחתי להשיג אותו. אבל זכור לי במעורפל שהנסיך הקטן הוא בין השאר גלגול של אחיו של המחבר שמת בילדותו, מה שמסביר את תחושת הרפאים האופפת אותו.
ואגב – כמו שלא קניתי את פנטזיית הילדות של סנט אכזופרי (מה שלא גרע מכוח המשיכה של הספר) לא קניתי את פנטזיית הנעורים של סלינג'ר. אני זוכרת את התרעומת שעורר בי הגיבור של התפסן שאבחן כל שקר וזיוף מקלומטרים. מגלה הזיופים שלי היה מקולקל לגמרי, הייתי כל כך עמוק בתוך עולם התדמיות והשקרים הקטנים של ההשרדות.
שועיקי, האסטרונום זה אני :). עם זה הכי הזדהיתי! גם אל התגליות שלי אף אחד לא התייחס ברצינות בגלל שהייתי ילדה. כל כך רציתי לגדול וללבוש בגדים של מבוגרים.
ואל הגבעות עוד אגיע בפוסט השלישי, אבל בבקשה אל תבלע.
אווווווווווווווווווווווו
מכל המקומות בספר תמיד הכי קסם לי כוכב שלושת הבאובבים. לגידולי פרא מסתבר יש סימטריה נפלאה משל עצמם וחוץ מזה תמיד רציתי בית על עץ.
מה שעוד שבה את ליבי הוא הנחש שהופך פה לכן שיגור, טרנספורמטור מאגי. הכי עתיק, הכי חדשני (כמו נחש שאוחז בזנבו, גם הסיפור מתחיל ונגמר בנחש)
והרי הגעש שעליהם מבשל הנסיך הקטן את ארוחותיו צצים כמה שנים אחר כך אצל מיכאל אנדה באחד מספרי הילדים היפים ביותר עלי אדמות, "ג'ים ונהג הקטר" (או בהמשך שלו. גם ארצו של ג'ים היא ממלכה זעירה במיוחד שמורכבת משתי פסגות וכל אדם הוא גם תמצית של איזושהי מהות)
[בנגלי טיפש, תפסיק לקשקש.
אתה לא משתקף בחלונות הראווה, מה זה אומר, חשוב.
צא לשדות, שם מגדלים עשבי אושר, תמריא ותנחת וחוזר חלילה,
כי בסוף כל משפט בעברית, יושב זחל עם נרגילה]
הנסיך הקטן הוא ספר חריג למדי בתור ספר ילדים. אולי נכון יותר לקרוא לו "ספר *ל*ילדים" ולא "ספר ילדים". אם הייתי צריך למצוא לו מקבילה ספרותית הייתי בוחר ביאנוש קורצ'אק, ובפרט בספר "המלך מתיא הראשון" (את האחרים שלו אני פחות זוכר). גם יאנוש קורצ'אק כתב לילדים על האבסורד שבעולם המבוגרים (אבל אצלו זה הרבה יותר כואב).
כמבוגר, אני מוכרח לומר שהמציאות של חיי המבוגרים התגלתה כפחות קשה ופחות אבסורדית מאיך שתיארו אותה אכזופרי וקורצ'אק. במבט לאחור, אני חושב ששני הסופרים האלה אינם באמת מבוגרים ואינם באמת ילדים. שניהם נחרתים אמנם חזק מאוד בזיכרון, אבל בגלל ההגזמה והעיוות של נקודת מבטם, ואולי גם הבדידות הגדולה שלהם – לא בגלל הראיה המדויקת שלהם את המציאות.
מחכה בסקרנות לרשימות הבאות.
בנגלי, כן, גם אני חשבתי על הסיפור שמתחיל ומסתיים בנחש 🙂 ואני תמיד רציתי על עץ בלי בית שיחצוץ. ואת ג'ים ונהג הקטר הגיע הזמן שכבר אקרא כדי שלא אצטרך להשתעל כל פעם שמזכירים אותו. וברוך הבא!
בנג, האם אחריך יבוא ב?
רוני, עיר האושר היא מחוץ לשטח השיפוט של הפרדות בין ילדים למבוגרים 🙂 והתוכן של הנסיך הקטן מדבר אלי רק בזכות הצורה, נתראה בהמשך.
איזה יופי. מחכה להמשך..
נזכרתי שיש ברשת תרגום נוסף לעברית. הוא היה וכנראה הורד ונשמר בכל זאת בשלמותו כאן: http://www.oocities.org/sant_exupery/. הייתי צריכה לשנות את הקידוד כדי לקרוא את העברית
🙂
בתחילת שנות השבעים יצא עיבוד קולנועי מוזיקלי לנסיך הקטן ובו נחש חושני במיוחד, בוב פוסי, שמציע לנסיך טריפ לכוכבים:
מחסנאית, לונג טיים! תודה, אבל איך משנים קידוד?
בנג/לי, משעשע מאד! בלי שום כבוד למלנכוליה…
איזה פוסט נהדר! מחכה בקוצר רוח להמשכיו.
הזדהיתי עמוקות עם – "גם אני כמו המבוגרים, לא ראיתי שום פיל בתוך הנחש, והילדים שהכרתי לא היו פחות כוחניים או אטומים מהמבוגרים. אבל בעצם הסתירה היה חידוש". בדיוק, בדיוק ככה. גם אהבתי מאוד את מה שכתבת בתגובות על פנטזיית הנעורים של סלינג'ר ב"התפסן" – שמת את האצבע במדויק על מה שהפריע לי בספר, ואף פעם לא ידעתי לנסח לעצמי..
דומני שאף פעם לא הצלחתי לראות מעבר למה שקראת הקליפה של הנסיך הקטן אל התוכן שבפנים – אבל אני מתכוונת לתת לו צ'אנס ראוי עכשיו 🙂 (ואיזה כיף שמחסנאית גם קישרה פה בתגובות כדי שאוכל לקרוא אותו שוב! לשאלתך על הקידוד – תלוי באיזה דפדפן את משתמשת, אבל בעיקרון, tools -> encoding ואז בוחרים בעברית).
והרי תרומתי הצנועה לחוסר כבוד לקלאסיקות – המערכון של החמישיה הקאמרית שנושאו הנסיך הקטן –
אבל השועל הכי מלנכולי. ובכיין כמוני.
אם היה אפשר ברוב חוצפה להוסיף לו משפט, הוא היה אומר אולי, "בני האדם שכחו לחלום את העולם. יש חיות שעוד מוכנות להקדיש למטרה זו את רוב שעות היממה, ודווקא אותן מכנים בני האדם בשם 'עצלנים'…
טוב שאנטואן אינו כזה…
ןאם כבר הזכרתי עצלות, ידידי, אמנם יש דברים חשובים הנסתרים מן העין, אבל יש דברים שהעין מתעצלת מלראות…"
לוסי, תודה וברוכה הבאה! (אני לא בטוחה שבתוך קליפה יש תוכן, כלומר, בטח שיש אבל בראשית היתה הצורה, והצורה אינה קליפה, אבל על כך בהמשך). ואני מאושרת על הצ'אנס, ממש קיוויתי שמישהו ישלה את הנסיך הקטן מהספאם הפנימי. ותודה רבה גם על הסבר הקידוד (ושוב למחסנאית על הלינק!) ועל חילול הקודש המרנין…
בנגלי המלנכולי, לשועל עוד נגיע בפוסט השלישי, כַּתֵר זְעֵיר…
תודה, מרית. כל כך מקסים. מעריצה אותך על תגובתך לסלינג'ר. כשאני קראתי אותו בפעם הראשונה זה היה כמו לנגוס מעץ הדעת ולגלות שאני עירומה (וטפשה). זה עשה אותי כל כך עצובה ואולי אפילו יותר בודדה ואבודה.
[אני בהולד, בממתינה, אני
בקו מאז'ינו המהולל של התקשרות המודרנית, קרי, בקו השני.
ועד שהפעמונים יבשרו שחר של פוסט חדש,
יש סוכה להקים:
קירות חשכת מים, סכך עבי שחקים,
הכל תפור קורי שינה ומדבק במסטיקים]
קרן, מחבקת אותך. (ואת לא עירומה ולא טיפשה, ותתחדשי על הגרווטאר, יפהפה!)
אנונימי, רגע! 🙂
(ואני מכירה את הסוכה הזאת, חלמתי עליה)
איזה יופי וגם נוגע אישית, כי לי בדיוק היתה חברת התבגרות הכי טובה שהתחתנה בחב"ד והתאבלתי קשות שנים ורציתי להפוך לנחש בריח מרוב תסכול על האבדן
ובאור הזה לקרוא שוב את ההקדשה בנסיך- מרגש!
תודה איריסיה, ההקדשה הזאת היתה באמת שימושית בשבילי, שמחה להעביר לך אותה.
לשלות אותו מהספאם הפנימי! ולו בשביל הביטוי המעולה הזה, היה שווה להגיב. תודה רבה על קבלת הפנים החמה. אני כאן כבר מזה זמן, קוראת ונהנית בדממה, עד שאזרתי אומץ להגיב. מתאפקת חזק-חזק שלא לקרוא את הפוסט הבא, עד שאקרא את הספר.. 🙂
שינוי קידוד כדי לקרוא את הנסיך הקטן בתרגום נוסף ברשת – בכל דפדפן זה מעט שונה. באינרנט אכספלרור למשל זה – לחיצה על " תצוגה" ואז "קידוד" ואז ל – "עברית windows"
לוסי 🙂
מחסנאית, תודה, בפיירפוקס צריך ללחוץ על המלבן הכתום של פיירפוקס ולמעלה, ואז על קידוד תווים ועל עברית. ובעצם אני כבר מוסיפה את הלינק גם בפוסט הבא, לטובת מי שאין לו ספר.
דווקא בגלל ספרים כאלה כמו הנסיך הקטן בא לי להישאר ילד נצחי. להיות מבוגר זה לא בהכרח כרס גדולה וקרחת. אלא נפש עם הרבה חלודה. החיים יכולים להרוס אותנו ואת ההתלהבויות שלנו שהייתה לנו בימי הבית ספר והתיכון.
איציק, ביסודי הרגשתי בעיקר אומללות וחנק, לא היה מקום להתלהבות… ומאז זה רק הולך ומשתפר. אני יודעת שיש כאלה שאצלם זה הפוך, למשל ביאליק, וכולם בסופו של דבר מתאבלים על הילדות, כי כמו שאמר סנט אכזופרי "מהיכן אני? אני מילדותי, כמו מארץ מולדת". וברוך הבא לכאן.
ברוכים הנמצאים! (לך ולגולשים האחרים),
אם היו נותנים לך מכונת זמן, לאיזו נקודה היית רוצה לחזור בילדות כדי לשנות אותה, או לחוות אותה שוב?
[…] הידוע והמצוטט כמעט כמו הנסיך עצמו) וחלקם מחכימים (כמו הבלוג של מרית בן ישראל). אחרי שחייתי הרבה שנים לאורה של הדמות הרומנטית והחכמה […]