אתמול, לפני שלוש שנים.
*
וקודם סטילס מתוך "ציפורנים" של פינה באוש 1982.
שדה ציפורנים: המלאכותיות של טבע בתוך מבנה ועל במה (ובמחשבה שניה, גם ה"שדה" עצמו מפוקפק מלכתחילה. ציפורנים אינם פרחי בר). והשפע, הרומנטי עד כדי תצלום פרסומת, והכאב שחשים כשהרקדנים מתחילים לרקוד על הפרחים, לרמוס אותם לא בכוונה ובדרך אגב ובלי משים. המציאות משבשת את היופי, אבל בניגוד לתצלום של אנני ליבוביץ' בהמשך, זה לא מקרר ומרחיק, אלא רק מנטרל את הסנטימנטליות ומעצים את הרגש, מוסיף מורכבות ופיוט. הלפני והאחרי והתוך-כדי של הבמה הם לא פחות ראי מהדמויות.
*
וכדי להסביר למה ועד כמה – עוד שני דימויי פרחים על דרך הניגוד וההשוואה.
בתמונה למטה – אמריקן ביוטי, סרטו המצליח של סם מנדס מ-1999. השפע קובע, כל שכן במחוזות הקפיטליזם. אבל האמת והשירה מתנוונים מן המתק והסנטימנטליה והיפיוף (מודע רק בחלקו) והשמרנות שבהצנעה האגבית כביכול, של איברים מסוימים.
.
.
כשאנני ליבוביץ' מצלמת את בט מידלר (בתמונה שלמטה) היא לא נופלת בפח של מנדס. השפע הדומה מוגש בבקורתיות וביובש מסוים. השקר גלוי בכוונה – בגד-הגוף השחור של מידלר והסדין הלבן מבצבצים, הגבעולים הקשים מזדקרים, ועלי הגביע הלא יצוגיים הם כמו "אחורי הקלעים" של הוורדים (ראו תקריב). אפילו מידלר עצמה היא מעין טעות בליהוק; כל כך ארצית בלי קורטוב פרה-רפאליטיות ואירוטיקה מצועפת.
*
ועוד קצת ציפורנים; זוכרים? האקורדיוניסטית שלובשת את האקורדיון כשריון, בלי לנגן, הגברים שדוחפים את הנשים אל מתחת לשולחנות, כלבי הזאב האמיתיים הנובחים על הגברים הלבושים כנשים. ("לפעמים ברגע הראשון, אנשים חושבים 'גבר בשמלה'. אחרי חמש דקות זה נעשה נורמלי. מוצא חן בעיני שכל כך מעט זמן נדרש לכך," אומרת פינה באוש בראיון, בספר החדש שיצא זה עתה בעברית). והחיוניות הסוחפת, הרצון להתחפש ולשכוח, הצחוק והכאב והאינטנסיביות הלירית, והתחושה הזאת, הקיימת בכל כך הרבה מופעים של פינה באוש, שזו לא הצגה אלא מעין מסיבה נהדרת שבה שותפים גם הצופים.
כמו בכל שנה אתם מוזמנים לחלק זכרונות וגעגועים.
*
עוד על פינה באוש:
חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)
מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד
מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי
מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר
מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר
אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף
מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)
*
ועל צילומי הסלבריטאים של אנני ליבוביץ' כתבתי סדרה שלמה. זה הפרק הראשון
*
הכותרת מעוררת בכוונה מחשבות על אלג׳רנון?
לא בכוונה, אבל גם אני שמתי לב 🙂
מרית קרובתי, הנה פרח לפינה (מאת אגון שילה), שנראה כאילו היה בין המשתתפות/ים ב"'קפה מילר"
המוסיקה מ"העלמה והמוות" היא חלק מהמופע המקורי?
שועי, זה פרח לואן גוך 🙂
עמוס – לגמרי. לצערי הסרטונים של עבודותיה נעלמים כל הזמן מהרשת. אבל הנה מצאתי קולאז' קטן מלא פטפטת שבכל זאת נותן איזו תחושה וגם זנב מוסיקה.
מרית, מעורר השראה הסרטון הזה
בפוסט הזה שהעלת. תודה רבה כרגיל (-;
והמוזיקה? לא ממש סגורה – אחרי צפיה בתגובות – של מי? תודה גם על זה
כן כן עמוס,
במהלך המופע יש הפרק הזה של שוברט, והרקדנים בונים תוך כדי, מין פלטפורמה מארגזי קרטון שבסוף קופצים אליה ממגדל… מדהים!!
דם היצירה של שוברט מדהימה ובעיני מהרביעיות היפות ביותר שיש…
שלום מרית יקרה וכולם,
בדיוק התחלתי לפני כמה ימים לכתוב פוסט על פינה באוש… אבל נראה לי שייקח זמן עד שאסיים, ואם בכלל זה ימצא חן בעיני… מי יודע…
וזה די קשה לכתוב, כי יוצאים רק קיטורים וביקורת…
כאילו, בטח שועי ועמוס יבינו את הדוגמה היטב, משהו היה במעמד הר סיני, ואחר כך המורה מבקשת ממנו לכתוב על זה חיבור…
איך אפשר?
חולי יקר, מחכים לרשימתך, כחכות רחל לחוליו מרטל או לקרלוס גרדל או לאסטור פיאצולה, וממה אתה חושב היה הר סיניי כולו עשן אם לאו מקיטורים וביקורת? ("אהבנו יותר את האפקטים במפגשים מן הסוג השלישי", צקצקו אבות-אבותינו, שעוד לא שיערו אז שיבוא יום ויהיה בלייד-ראנר או מלאכים בשמי ברלין), מה שיפה שם שהתלמיד משה, אחרי שראה את העם מחוללים, שבר את החיבור… ("אהבנו יותר את צ'רלסטון הסטון" צקצקו אבות אבותינו… "למשה הזה אין בכלל הופעה ייצוגית, אפילו לא מינימום כריזמה, והידיים שלו רועדות, אם היה בו משהו מגארי קופר או מקלינט איסטווד, הוא כבר היה מחסל לבדו בצהרי יום את כל העמלקים והמדיינים").
דורית, תודה (והמוסיקה של שוברט, חולי הקדים תשובה).
חולי היקר, כשבני הגדול היה קטן הוא למד בשיעור תורה איך בני ישראל חצו את הירדן. הוא קיבל משימה לכתוב ראיון עיתונאי עם אבן שהיתה עדה למאורע. האבן של בני היתה חצופה וסירבה לשתף פעולה. היא נפנפה את הכתב בטענה שהיא עסוקה בסירוק הקרחת שלה, ולבסוף נרדמה והתחילה לנחור באמצע השאלה…
עזוב את יראת הקודש. גם לוונדרס היא קצת קלקלה.
כן, זו אחת הרביעיות היפות ביותר שנוצרו אי פעם
שועי – אל תזכיר לי את קרלוס גרדל. שברו לי את האף בגלל ויכוח על ה"אתניות" שלו (צרפתי? אורוגוואי? ארגנטינאי? נחש מה אמרתי ומי הגיב)
תודה מרית,
אבל אם בוונדרס נפלה שלהבת מה אגיד אזובון הקיר…
ואם כבר אני כאן והנושא עלה אז רק אוסיף למען ההשכלה הכללית, ולטובת האנשים שאינם בקיאים במוזיקה קלסית…
המוות והעלמה (שבעצם אין לזה קשר כלשהו לפינה באוש כאן) הוא נושא שעלה באמנות החל מהרנסנס, וקיבל במשך הזמן התייחסויות ונקודות מבט שונות לפי רוח התקופה. הרבה ציירים בניהם גם אגון שילה ואדוארד מונק ציירו את הנושא. אחד מתיאס קלאודיוס שחי במאה השמונה עשרה (תחילת התשע עשרה) כתב גם שיר על הנושא, אותו הלחין שוברט.
כשבע שנים לאחר שהלחין את המוזיקה לשיר, כתב שוברט רביעיית מתרים, שאת הפרק השני שלה הוא כתב כורייציות על הנושא הפותח את השיר. מכאן הגיע השם לרביעייה, למרות שהרביעייה היא לא תכניתית, ובעצם לשם הרביעייה אין כלום עם המוזיקה.
בשיר שני בתים, שבראשון הנערה נחרדת מהמוות ומבקשת ממנו שיירחק ממנה. בשני המוות מנסה להרגיע את הנערה וטוען שהוא חבר שלה.
הנה תרגום (ככה ככה.. המקור יותר טוב כמובן…) של השיר:
העלמה:
עבור! הו, עבור!
לך, גרם עצמות פראי!
עדיין צעירה אני! לך עדיף!
ואל תיגע בי.
המוות:
את ידך הגישי לי, יפה ועדינת מראה!
חבר אני, ולא באתי להעניש.
התעודדי נא! פרא לא אני,
ברכּות, בחיקי צריכה את לנום!
עמוס,אל נא באפךָ, אצלינו בגן הילדים היו נוהגים לרקוד טנגו
למילות השיר: גרדל גירדל גרדל בגרר…
ופעם אפילו הכרתי מישהי שזרקו את אבא שלה ממטוס בתקופת מהפכת הגנרלים
כי הוא היה עיתונאי יהודי סוציאליסט
אבל אני מעדיף את אסטור פיאצולה
שיש אומרים שהיה אחיין רחוק של ארביץ נגחה
תמיד טוב שיש כאלה בכל משפחה
[שבתי כרגע הביתה ממפגש של קבוצת חובבי שירה שדנה בשירת פגיס וזלדה והמשיך במקום אחר בצפייה בגמר היורו עם נאצוֹ'ס, גוואקמולה, אבטיח והרבה בירה, ואני קצת מסוחרר, יותר מנבחרת ספרד שהתעללה באיטליה (ארצם של חלק מאבות אבותיי)– מן התערובת הבלתי סבירה של שירה, כדורגל ושתיה כדת בערב אחד. כך שאני מרגיש כרגע כמו המפוזר מכפר אזוּרֶה (Azure)]
מה שלא אומר שלא ארצה לשמוע את הסיפור על שיברון האף (יש לי הרגשה משונה שערערת על הארגנטינאיות של גרדל, מה שיכול להוות במקומות מסויימים עדיין– עילה לרכוש מגיני אף עמידים במיוחד).
מעטים בלבד מתים מאף שבור (אבל זה נשמע כואב לאללה).
חולי, חן חן על ההסבר והתרגום. אני זוכרת דווקא את הסיטואציה ההפוכה של עלם ומוות זקנה מ"חתונת הדמים" של לורקה, כשהמוות מתפעלת מכתפיו הרחבות של החתן וממליצה לו לשכב עליהן במקום לעמוד על כפות רגליו שהן כל כך קטנות (יחסית לכתפיים).
לא יודע מה איתכם אבל התמונה של אמריקן ביוטי בעיניי היא היפה ביותר,כמה פשטות כמה יופי
כן, יפה זה בערך כל מה שאפשר להגיד על התמונה הזו….
מרית אהובה. פתאום שמתי לב שלא הגבתי ולו במילה אחת על הפוסטים על פינה באוש…וגם עכשיו אין לי מילים, רק צמרמורות בגוף וכאב עמוק ורחב בלב. רוצה לרקוד עם הידיים…………………………..
זאת שוב אני. אין לי מושג מה קרה הבוקר. בוקר אנונימי