זהו פוסט המשך לנאהבים חסרי המזל. לנוחותכם אני מעתיקה לכאן את תקציר הסיפור המופיע במטמורפוזות של אובידיוס, מעין "טרגדיה של טעויות" שרגש רותח גולש מתוכה כמו חלב מתוך סיר:
פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.
*
שייקספיר, או למה התכוון המשורר?
פירמוס ותיסבי מזכירים את רומיאו ויוליה, אבל שייקספיר העלה את סיפורם גם כפשוטו, בחלום ליל קיץ. חבורה של בעלי מלאכה מציגה אותו כמחזה בתוך מחזה, בחתונתם של תיזאוס והיפוליטה. השחקנים החובבים מגלמים את הנאהבים, את האריה שהבהיל את תיסבי ושיסע את צעיפה, וגם חלקים נבחרים מהתפאורה: אחד מגלם את אור הירח, ואחר את הקיר שדרכו תקשרו הנאהבים. בהקדמה לתרגום המאד ארכאי שבידי, משמיץ המתרגם אפריים ברוידא את הצגת בעלי המלאכה ומכנה את סגנונם "מנופח ונבוב" וגם "מפוצץ וגרוע". אני מודה שנדהמתי. אצתי ליוטיוב וחיפשתי סרטונים שיפריכו את טענותיו וגיליתי שכולם לצדו; כלומר, כל הבמאים שמצאתי הלעיגו על "הפרימיטיביות" של בעלי המלאכה וגילו חירשות ועיוורון לפוטנציאל הלירי-קומי שנולד מן ההזרה, לקסם שבו שטיחות נפתחת לפיוט.

סימבה, האריה הצעיר – מתוך מלך האריות בבימויה של ג'ולי טיימור. טיימור חשפה בכוונה את פניהם של השחקנים-רקדנים, כדי להבליט את הנוכחות האנושית
.
על אריות ודרקונים
כיוון שלא נמצא צדיק בין במאי חלום ליל קיץ, הטרחתי את אינגמר ברגמן לעזרה. בקצה הפיסקה תוכלו לראות את סצנת הפתיחה של חליל הקסם שבּה נרדף הנסיך טמינו על ידי דרקון רצחני. הליברית והמוסיקה משוועים לעזרה, אבל הדרקון שעל הבמה הוא לא פחות מלאכותי ומגוחך מן האריה של בעלי המלאכה (שמכריז שאינו אריה אלא נגר, כדי להרגיע את הגבירות המבוהלות). רווח קומי-פיוטי נפער בין מה שחווה הדמות למה שרואים הצופים. בין המציאות של הגיבור למציאות של הקהל. רווח מחויך, נקי מזלזול ומלעג, שיש בו אם כבר, שרידים של דמעה; הרי לו יכולנו להשקיף מן האולם על הדרקונים הפרטיים הרודפים אותנו (ולמי שאומר שאין דרקונים, הרשו לי לצטט את קן קיזי בפתח קן הקוקיה: "מוקדש לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."). אם היינו יכולים להרפות לרגע מהדרקונים שלנו, לראותם כשחקנים בהצגה, אולי גם הם היו מעוררים בנו חיוך סלחני במקום ייאוש ואימה.
*
פרימיטיבי-מתוחכם
גם הבמאים שזלזלו בבעלי המלאכה וגם ברגמן מכירים בניגוד בין הפרימיטיבי למתוחכם. אבל בעוד שהמזלזלים סוברים שמדובר בשני קצוות של קו ישר, ברגמן (והגישה הפיוטית) ממקמים את הפרימיטיבי והמתוחכם בשני "קצותיו" של מעגל; והמעגל הלא הוא קו שבו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר (וכבר הרחבתי על כך כשכתבתי על לב פראי של דיוויד לינץ').
ניקח למשל את אור הירח המגולם על ידי שחקן עם פנס, שיח קוצים וכלב. בין הצופים מתעורר ויכוח, האם השחקן היה צריך לשאת את הקרניים על ראשו, או שאולי כירח מלא הקרניים נמצאות בתוכו? ומה בעצם תפקידו של השחקן כאן, האם הוא סרח עודף לפנס? השחקן מתגונן ומסביר שהוא האיש שבירח. אם כך, הוא נענה, הרי הוא וכלבו וקוציו היו צריכים להיות בתוך הפנס.
זהו בעצם ויכוח על מטפורה בימתית, על כמה אחד לאחד זה צריך להיות. ותאמינו לי שכיועצת אמנותית של תיאטרון דיונים כאלה הם הלחם והחמאה של עבודתי. זה חלק מהגישוש אחרי השפה הבימתית. ובשורה התחתונה – הסצנות "הפרימיטיביות" של הצגת פירמוס ותיסבי הן בו בזמן גם "אמנות-על-אמנות", מסה מומחזת על שירה ועל ריטוריקה ועל תיאטרון. אני יודעת שדברים כאלה מרגשים בעיקר אותי, ואני כותבת אותם בקיצור הפעם, כי אני בדרך למקומות אחרים.
*
הסדק של ביאליק
סיפור הנאהבים והסדק החזיר אותי לסיפורו הנפלא של ביאליק מאחורי הגדר (עד שפתחתי את עיר האושר לא ידעתי בכלל שנפשי קשורה בנפשו של ביאליק, ומאז הוא צץ שוב ושוב, למשל כאן, או כאן, או כאן).
ב"מאחורי הגדר" נקשרת נפשו של הילד היהודי נח, בנפשה של מרינקא האסופית הגויה, על אף איבת העולם בין שתי המשפחות. גדר גבוהה חוצצת בין החצרות אבל הילדים "היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם." נח ומרינקא גדלים ומתאהבים עד הסוף קורע הלב:
וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?
אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.
האם מאחורי הגדר, הוא המחווה הריאליסטית של ביאליק לפירמוס ותיסבי?
*
על קירות ובני אדם – מאובידיוס עד חנוך לוין
לגלם "קיר עם סדק" זה שיא הגיחוך (הביצוע של הביטלס שהביא חולי בתגובות לפוסט הקודם אמנם חוגג את האבסורד).
ובמחשבה שנייה – האומנם?
אין דרך מאופקת להגיד את זה, אז שיהיה במלוא הפאתוס: מי בונה את הקירות שמפרידים בין אוהבים ומי מתחזק אותם? חומות ברלין וגדרות הפרדה אינן עצי באובב שנבטו מזרעים תועים. בני אדם מקימים אותן ומצדיקים את קיומן בק"ן טעמים.
כשמלהקים שחקן לתפקיד קיר, אומרים גם את זה, רק בלי פאתוס.
ובמחשבה שלישית – אצל אובדיוס הנאהבים מדברים אל הקיר:
למה זה כותל קנא כשטן תעמוד על דרכנו?
תן ובשר אל בשר ניצמד ונדבק בדודינו,
תן לנו זאת למצער: נשיקות נחליף במו פינו!
על חסדיך אנחנו מודים! תבורך, כי פתחת
דרך לשיח דודים ונתיב מן הפה אל האוזן!
ולא רק אל הקיר הם מדברים. פירמוס מדבר אל האריה, ואפילו אל הבגד שהוא לובש: "בואי עתה, שמלתי," הוא אומר לפני שהוא נופל על חרבו, "גם אני מִדָּמי ארווך!" תיסבי מדברת אל העץ ומבקשת ממנו לזכור אותם. ויוצא שבעלי המלאכה (ושייקספיר המציץ מעבר לכתפם) שמלהקים אנשים לתפקיד דוממים שומרים על נאמנות למקור. הם מממשים את המטפורה, את ההאנשה.
ונזכרתי ב"אשכבה" של חנוך לוין שכולה פיוט מן הסוג הכמוס בהצגת בעלי המלאכה. לוין מאניש את הסוס ואת הבית ונותן לשחקנים לגלם אותם. העגלון שמנסה לשווא לספר לאנשים על מות בנו, שופך את לבו לבסוף לפני הסוס. והבית האנושי מסייע לבעליו ומגיש להם את החפצים שהם צריכים. וכמה מלאי חום וחמלה הם הדוממים האלה לעומת האדישות והניכור של בני האדם.
למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שלישי. בדקה 4 הבית האנושי נכנס לבמה (זה עוד יתרון של תפאורה אנושית, היא נכנסת ויוצאת בעצמה).
.
למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שמיני. אחרי הדקה השביעית – הדיבור אל הסוס.
*
הנאהבים חסרי המזל (על ציורו היפהפה של ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי")
*
עוד באותו עניין
עונג צרוף (הפעם הקודמת שבה הגעתי לאשכבה, דרך הוליווד ותיאטרון המחול של המזרח הרחוק. בלוג זה כמו תודעה, יש מחשבות שחוזרות ומצטלבות).
הפרימיטיבי והפיוטי – חייל הבדיל והמשכו – על התיאטרון האפי של ברכט, ולסיום ונוס של גז ואור ממסמרים.
לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'
*
הדיבור אל הסוס הוא אחת הסצינות שהדמיעו אותי ב"אשכבה". תודה על הפוסט הנהדר
החיבור בין בעלי מלאכה, מוסר השכל ועניינים של הלב הזכיר לי את הסרט "פלירט" של האל הארטלי. (למי שלא מכיר: מדובר למעשה בשלושה סרטים קצרים, אחד ממוקם בניו יורק, השני בברלין והשלישי ביפן. הטקסט זהה בשלושתם. זהו סרט, שיותר מאשר שהוא מספק חווית צפיה, הוא פורש במאונך דיונים בנושאים שונים: על ההבדל בין הקול שבלב לקול שבגרון, על הקולות השונים של טקסט, על יחסים, על הווה-מול-עתיד ועוד). בכל סרט קצר, יש סצינה שבה יושבת חבורה של אנשים, שאינם קשורים עד אותו רגע לגיבור הסרט, אבל שאלה שהוא מציג בפניהם מכניסה אותם ממקומם ברקע אל מרכז הבמה. ובאופן לא צפוי, הם מהגגים מחשבות בהתנסחויות לא אופייניות לתפקיד המקורי שניתן להם, כלומר, לדימוי שמצופה מהם. הנה הסצינה של הפועלים:
חולי, אפילו גילגי היתה מכירה בך כחפשן-על. (אף שקגני קצת לוחץ ומנדנד, יותר אהבתי את הדמות בטקסט).
נועה, תודה. זה באמת קורע לב, האופן שבו הוא מנסה להסביר את זה לסוס.
טלי, לא הכרתי, מעניין מאד, תודה.
מרית יקרה,
הסרטון שצרפתי למעלה הוא מהסרט שהזכרתי בתגובות לפוסט הקודם האמור. זה מסרט של הבמאי הגרמני (אמריקאי בזמן עשיית הסרט) מקס ריינהרדט, שעבד הרבה גם בתחום התאטרון בברלין.
סרט מצוין שאני בטוח שהיית יכולה להשתמש בו כדוגמה במקום הדוגמה של ברגמן.
פס הקול בסרט נכתב על ידי קורנגולד לפי, כמובן ואיך לא, וחייבים תמיד להזכיר בעניין המחזה הזה- חלום ליל קיץ של מנדלסון-ברטולדי.
פיספסט את פרסום הפוסט הזה ביום אחד, כדי שגם מועד הפרסום יהיה מושלם (… :)…)
העשרים ואחת שילשום היה באמת מידסאמר…
בקשר לברגמן,
אז זה לא כוחות…
זה לא פייר,
זה לא הוגן,
ברגמן לוקח את כולם עם יד קשורה מאחורי הגב, עיניים עצומות ורגל בגבס…
בקשר למוצרט,
אז זה לא כוחות…
זה לא פייר,
זה לא הוגן,
מוצרט לוקח את כולם עם יד קשורה מאחורי הגב, עיניים עצומות ורגל בגבס…
אבל אם כבר ברגמן אז אפשר גם להזכיר את חיוכי ליל קיץ. ואם כבר הזכרנו את חיוכי ליל קיץ, אז נזכיר את (… לא להתרגז…) אלן וקומדיה סקסית בליל קיץ…
ואם כבר הרגזתי אותך עם האלן, אז אולי אכפר על כך בלהזכיר שאני זוכר שלפני איזה שלושים שנים הייתה בישראל הצגה של לינדסי קמפ של חלום ליל קיץ שלו…. היה מרנין לפי מיטב זיכרוני, שהוא (זיכרוני) לא מי יודע מה בימים אלו…
תודה על הפוסט…
חולי, איך לא חשבתי על התאריך! (מזל שאני אוהבת פגמים ופספוסים). המקס ריינהרט מסקרן ביותר, וחיוכי ליל קיץ של ברגמן זו הקומדיה הרומנטית הכי מרנינה וצובטת בזכות חוט העצב השפוך עליה.
אלן יכול לקפוץ לי.
ותודה לך, חביבי.
מרית קרובתי,
איי ביאליק, לעולם כבר אשאר חצוי ביחס אליו; כמו אלתרמן הוא מגלה יחס די מחפיר לנשים (אם אינן אימו זכרונה לברכה שהיתה צדקת גמורה), וגם גויים זכרים אינם ממש משורש נשמתו (עשיו הולך לבית המרזח…). לאחרונה בנו בקרבת ביתי ככר ביאליק ובו פסל מאבן שחורה של ביאליק מאכיל יונים הרובצות על כתפיו וסביבותיו. ויש לפסל איזה חן קלושארי מטומבל, שאיני יודע האם הוא מכוון אל המשורר הלאומי מז'יטומיר אלא דווקא לדרי רחוב ויושבי ספסלים באשר הם שם.
לצד מאחורי הגדר, אני רוצה להזכיר גם את הסיפור "אהבה בקסבה" מאת איוו אנדריץ' (שגם זכה בפרס נובל בשנת 1961), המתאר את סיפור אהבתם הקצר של יהודיה תמה ואופטימית בבוסניה האמורה להיות משודכת לרב גדול, ושל קצין פרשים גוי המתאהב בה בשל התום שלה. סצנות המפגשים שלהם מתרחשות תחילה משני עברי חומה, ורק אחר כך שובר הקצין את הקיר. הסוף
מזכיר מאוד את סיפור אופלייה (המלט), והקצין נותר מזועזע מן היהודים שהחוק הדתי קודם אצלם (לטעמו) מאשר האהבה.
וכמובן, נזכרתי ב"מי מכיר את האיש שבקיר" שיש אומרים שנכתב בהשראת סיפור של מרסל איימה הצרפתי.
ואשר לדיבור אל הסוס, לצ'כוב יש סיפור המתרחש באיבו של לילה מקפיא במיוחד, ובסופו העגלון הבודד והמיוסר על פטירת בנו, שופך את ליבו באזניי סוסו, כי איש מנוסעיו אינו טורח להקשיב לו. אני מניח כי ללוין היה את צ'כוב בבטן כאשר הוא כתב את "אשכבה".
הו שועיקי, אם אנשים טובים היו כותבים ספרות טובה ולהפך, העולם היה מאד צפוי ומשעמם. לטקסטים יש קיום משל עצמם, בלי קשר למי שכתב אותם. ובכלל, רק באגדות אנשים מתחלקים לטובים ורעים. במציאות הכל יותר מורכב ומלא סתירות.
וחנוך לוין אמנם עיבד את הסיפור הזה של צ'כוב. כל כך יפה עיבד אותו.
פעם עיבדתי את "כינורו של רוטשילד" לצ'כוב ל"ויולה דה-גמבה של מונטיפיורי", הייתי מוכרח, היה מחסור נוראי בגמבות, ומחיריהם האמירו נורא, והייתי צריך דחוף גמבה לסלט; בכל מקרה, אף אחד לא שם לב, חוץ מאיזה סופר יפני שביצע חרקירי לאחר שהגירסא שלו "קימונו של רוטשילד" קצת פחות הצליחה משלי. בעקבות זה תעוזתי גברה וכתבתי את הספר "מלחמה וסלון" עיבוד שלי לטולסטוי וגם משהו שכל ישראלי מחליף פעם בכמה שנים. השיא היה שתחת הפסיאודונים גדליה רביקוביץ הוצאתי מחדש עיבודים לכמה משיריה של דליה רביקוביץ, למשל: "אז היתה לי חמאה שלא היתה כמוה" (היה אז מחסור בחמאה; המחירים האמירו נורא וכיו"ב…).
תודה. יפה. אני לא יכולה לשאת את אשכבה, המחזה הזה הוא מעבר ליכולתי הרגשית.
בעניין הדרקון והקיר, הנה קישור לא צפוי –
קירילוס הקדוש איש ירושלים (קיר-ילוס, כן?) מצוטט על ידי פלאנרי או'קונור באחד מספריה כמי שאמר –
"The dragon sits by the side of the road, watching those who pass. Beware lest he devour you. We go to the Father of Souls, but it is necessary to pass by the dragon."
פנינו אל אבי הנשמות, אבל הכרחי לחלוף בדרך על פניו של הדרקון
תודה מירי, מבינה אותך. ופלאנרי אוקונור היא מומחית לדרקונים.
שכחתי להגיד כי פעם פגשתי מישהו שהיה מאוד בקיא בכתבי ר' אובידיוס יוסף, בעיקר במטמורפוזות שלו בבית הכנסת של היזידים, הוא אמר לי שלא מתגורר אצל ר' אובידיוס אף אחד בקיר, ובאותה הזדמנות שאל אותי האם אני צריך דירה להשכיר.
מירי, הקטע שהבאת קשור למסורת טקסטואלית הלניסטית שלימה (בעיקר מסביבה מצרית אבל הדברים התפשטו בכל רחבי המזרח התיכון) הדרקון כאן אינו דרקון ממש כי אם הגלגל המקיף שכונה גם אורבורוס (הקוסמוס הפיסיקלי שציירוהו בדמות נחש שפיו נושך את זנבו), כללות הקוסמוס הפיסיקלי, מה שקירילוס כביכול מתאר הוא את מסע הנשמה בדרכה מן היקום הפיסיקלי,
אל הקיום המטפיסי הא-מטריאלי, המצוי אי שם היכן שהחומר נגמר.
שועי, אבל מה זה דרקון ממש?
המילה דרקון מקורה יווני, ומשמעותה ביוונית נחש
מירי, הדרקון-נחש הוא סמל לכללות העולם הפיסיקלי, לשבי של הנשמה או לרדתה אל שדות החומר. זוהי תפישה המופיעה הרבה אין בחיבורי הגנוזיס של נאג' חמאדי הן בקורפוס הנקרא
הרמטיקה (על שמו של הרמס טריסמגיסטוס: הרמס בעל שלוש ההתגלמויות). גם בתרבות הרבנית אגב הבינו כך את משמעו של "נחש בריח" כלומר נחש שזנבו נתון בפיו המקיף כביכול את היקום ומתווה את גבולותיו.
סמלי הנחשים (דרקונים, לוויתנים, וכיו"ב) שכיחים היו גם בבבל הקדומה וגם בתרבויות הסינית והיפנית. למשל בריאת התנינים הגדולים בסיפור הבריאה של ספר בראשית, יותר משהוא מזכרת אולי לכך שבני אדם מצאו כנראה מדי פעם שלדי/מאובני דינוזאורים, יש בו כדי להתכתב עם המיתוס הבבלי שעיקרו המאבק עם כוחות התנין .(האלה תהמת) המבקשים להשיב את העולם לתוהו. אגב, תפישה מדהימה של חזרת המיתוסים הללו ניתן למצוא בכתביו של הנביא השבתאי נתן העזתי במאה השבע עשרה (אבל זה כבר סיפור ארוך ואחר).
יש אצלי שתי רשימות דרקונים, אחת: "שער הדרקון"; האחרת: "דרקונים בחיינו" בשתיהן ניסיתי לעמוד מעט על שימושיו של הסמל הזה במיתוס ובתורות רוחניות שונות.
הנה עוד גירסה ללפירמוס ותיסבי:
(( 🙂 ))