1. הקדמה
את הסרטון שלחה לי מירי שחם, אישה שיש לה גישה למחוזות אינטרנט השוכנים מחוץ לגבולות המפה שלי (למשל). הצעתי לה לכתוב עליו והיא אמרה לי לכתוב בעצמי. אז זה מה שאני עושה.
על פניו מדובר במעין מבחן לזכוכית חסינת כדורים: האשה מחזיקה מלבן זכוכית מול פניה והבעל יורה בו. שוב ושוב ושוב. הכדורים סודקים את הזכוכית אך אינם מצליחים לעבור דרכה:
.
*
2. החלון
האשה נשקפת ממלבן הזכוכית כמו מתוך חלון. אני אוהבת את המינימליזם הכמעט המופשט הסינקדוכי (סינקדוכה, דימוי שבו החלק מייצג את השלם) של החלון ה"גזור" הצף ללא הֶקשר. פעם ראיתי הצגה של כיפה אדומה שבה שני מסַפּרים גילמו את הדמויות לפי הצורך. כשהגיע תורו של המספר לשחק את הזאב הוא פשוט אחז זנב שעיר בידו. "היה לו" זנב של זאב, זה הספיק.
האשה בחלון, מתוך ההצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור
*
3. להיות עם להרגיש בלי
את המתנקש משחק הבעל. את הקורבן הזקוק להגנה מגלמת אשתו – לא עלמה יפהפייה במצוקה, אלא עקרת בית חסונה (בסגנון מרגרט דומונט, המטרוניתא מסרטי האחים מרקס, רק בלי הכסף). זה הכי קרוב להוצאה להורג שאפשר, בלי לשאת בתוצאות: האשה משמשת מטרה חיה במטווח של בעלה. הבעל מכוון לפָּנים, המוגנים רק בזכוכית שקופה. להיות עם להרגיש בלי.
מרגרט דומונט וגראוצ'ו מרקס
*
4. תמונות מחיי הנישואין
פעם קראתי ראיון עם ג'ודי פוסטר. היא פתחה אז חברת הפקות או משהו, ואנשים שלחו לה תסריטים. התסריטים היו כמעט זהים לטענתה, למעט השוני המגדרי.
בתסריטים שנכתבו בידי גברים הגיבור חזר הביתה ואשתו קידמה את פניו בלבוש חדש וזנותי, האשה המוכרת הפכה לזרה מסעירה.
בתסריטים שנכתבו בידי נשים, האשה פגשה גבר זר לגמרי שמכיר אותה מיד ויודע את צפונותיה הכמוסות ביותר.
בסרטון היריות, הבעל המצולם תמיד ממרחק והאשה מקרוב. זו לא הפנטזיה אלא תמונות מהתסכול המציאותי: מצד הבעל – האשה נותרת מוכרת ורגילה ומשעממת. מצד האשה – אין סיכוי לאינטימיות. הבעל רחוק ועוין וזכוכית חוצצת ביניהם.
*
5. מיצג
אני קצת חוששת משחיקה של המילה בגלל שימוש יתר. ובכל זאת יש בסרטון כמה מאפיינים מיצגיים: הרפיטטיביות, הפעולה האמיתית (לא בכאילו) ללא הקשר עלילתי ורגשי. וגם הסכנה והמתח אמיתיים, כי הסדקים הולכים ומתפשטים ואולי משהו ישתבש: אולי הזכוכית תיכנע, אולי הוא יפספס את הזכוכית ויקלע קצת למטה ללב החשוף.
מירי שחם, אגב, קראה לסרטון – אמון מוחלט.
למעלה: אמון מוחלט, גרסת מרינה אברמוביץ' ובן זוגה אוליי, כתבתי על זה פוסט בשם למה החץ מכוון תמיד ללב האשה?
למטה: טוב, לא תמיד. ב SHOOT של המיצגן כריס ברדן ירה חברו בזרועו (על פי בקשתו אמנם, זה המיצג שלו. זה קורה בדקה 2:00 לחסרי הסבלנות)
*
6. וילהלם טל, ויליאם בורוז
וילהלם טל, גיבור שוויצרי אגדתי המאה ה-14 נודע כצלף אומן. אחרי שהסתבך עם השררה ניתנה לו ברירה, למות או לקלוע חץ לתפוח שיונח על ראש בנו.
ויליאם ס. בורוז (1914 – 1997) סופר ואמן אמריקאי מדור הביט, הרג בשגגה את בת זוגו במשחק נוסח וילהלם טל שבו ירה בכוס זכוכית שהניח על ראשה.
סלבדור דאלי, האניגמה של וילהלם טל
*
7. חזרתיות
הבעל יורה שוב ושוב ושוב. העריכה המהירה יוצרת דחיפות. זאת לא סתם בדיקה, זה תרגול ואפילו מחשבת/פנטזיית רצח אובססיבית, וגם (מה לעשות – רובה פאלי וכו') הדמייה סמלית של חדירה וזיון.
הדמייה סמלית וכו', גרסת הקרקס
בכתבה אגב מסופר שגם אשתו היא זורקת סכינים, אבל לתמונה יש דעה משלה.
כמו זוג יונים
*
8. Husband, wife או פלאי הדנוטציה
לפני שנים ניסיתי להסביר לתלמידים את חשיבות הדנוטציה. ב"הארץ" דווחו אז על תאונת רכבת:
בידיעות (או במעריב?) בחרו מילים אחרות:
ב"הארץ" קוראים לפצועה בשמה המלא ומציינים את גילה. שותפיה למכונית מכונים "הנוסעים שהצליחו להחלץ".
בידיעות קוראים לגיבורת הסיפור "החותנת", ושותפיה למכונית מכונים "בתה, חתנה ושלושת ילדיהם".
הדלתות היו נעולות, כמסתבר. "החתן", כך קורץ לנו העיתון, חילץ את אשתו ואת ילדיו, רק "החותנת" נותרה ברכב…
(ואגב, כמה ימים אחרי מעדכנים בהארץ ש"נהג שנטש רכבו על מסילת ברזל חשוד בגרימת מות חמותו".)
*
9. סלפסטיק
הסרטון אילם בשחור לבן. בכל פעם שהכדור פוגע בזכוכית האשה נרתעת מההדף במין פתאומיות שיהוקית. תגובה אוטומטית, מכנית, חוזרת, לא לומדת מהנסיון – זה א-ב של סלפסטיק קובע ברגסון.
*
10. בידור
העולם השתנה כביכול. היום זה לא היה עובר כפרסומת, נניח. אבל ביוטיוב זה מקוטלג "בידור". לא היתה לי סבלנות לקרוא את כל 817 התגובות, אבל רוב הצופים כמדומה, הבינו את הבדיחה.
*************************************************
*************************************************
לא קשור בכלל אבל חשוב
אירוע ביכורים / ביקורים – הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי
נדחה למוצ"ש 16 ביוני בשעות 18:00-21:00.
בשל סירוב המשטרה לאפשר לנו לקיים את האירוע בשבועות.
כנגד שנאת הזרים שהפכה לבון טון, ולכבוד חג השבועות, נבצע בספרייה טקס צנוע של הקראת מגילת רות במגוון שפות. ההקראה ביום ראשון הקרוב בין חמש לשבע בערב. כל מי שרוצה מוזמן מעומק הלב.
**************************************************
**************************************************
לסעיף 4 – אולי הבעל יורה כי האישה מחזיקה משהו שחוצץ ביניהם – שהוא שקוף, שדרכו הוא יכול לראות אותה, אבל לעולם לא באמת להגיע אליה? אולי ככה היא מסרסת את יכולתו להגיע אליה אבל לא מפסיקה להראות לו את עצמה ולהתגרות בו? למה הוא לא יורה לחלקים שאינם מוגנים ע"י הזכוכית, וגמרנו?
פוסט מעולה, היה ברור שעדיף שאת תכתבי.
בהתבוננות חוזרת בסרט שמתי לב פתאום שכשהאישה מצולמת מרחוק, עם פניה לצלם, ידיה מורמות כמו מתוך כניעה, והיא מזכירה את האישה שעומדת לצד הילד היהודי המפורסם מגטו ורשה
וברוח ההקשרים שלך, מהחיים לאמנות ובחזרה, אזכיר גם את הציור האחרון של ניר הוד.
בנוסף, כתמונת מראה משלימה לסרטון היורה, ישנו הסרטון שמציג את האם שמיידה סכינים אל עבר הילדות שלה.
התבוננות בשני הסרטונים בזה אחר זה מציעה שרשרת מזון של טורף/נטרף, קרבן/מקרבן. סרטון הסכינים ממוקם בסביבה פרברית נורמלית (לכאורה. זה תמיד לכאורה), הצופים באירוע כולם בנות ונשים, מה שטוען את הסרטון בעוד כמה שכבות של סבטקסט. בסרטון הזה להבדיל מהסרטון היורה, בו הבעות הפנים אינן מספיק מובהקות אל מול המצלמה, כאן אפשר לעקוב אחר הנחישות, הענייניות וקור הרוח המצמרר של האם, מול התום מכמיר הלב של הילדות.
שוב תודה!
מרית קרובתי, מיד חשבתי על וויליאם ס. בורוז ועל ג'ואן וולמר אדמס ועל מקסיקו סיטי.
אבל אז חשבתי גם על גורדווייל ב'חיי נישואים' של פוגל הרוצח את תיאה זוגתו האכזרית.
וגם על לנארד כהן ב"הללויה" הכותב כי כל מה שלמד על אודות האהבה הוא איך לירות במישהי
השולפת לעומתך. כנראה שמאבק המינים הוא מקור לא אכזב לדרמה (או מלודרמה).
אותלו ודסדמונה (חנק), המלט ואופליה (טביעה, גם אם אופליה נוטלת את חייה במו ידיה), רומאו ויוליה (שבעצם הורגים את עצמם במחשבה שהם אחראים למותו/ה של אחד מהם), ואפילו אם חושבים לעומק, מקבת ולידי מקבת. שייקספיר הפך את הדראמה הזוגית של הנאהבים לאחד המוטיבים המרכזיים בטרגדיות שלו. גם באופרות דומני, המוטיב הזה של הנאהבים שאחד מהם הורג או חש אחראי למות אהובו/אהובתו הוא רצוי ומצוי, ועדיין מושך משום מה (לא מצליח להבין את זה) קהל רב.
וגראוצ'ו מרקס ומרגרט דומונט אמנם היו ב"לילה באופרה". אבל הם מאופרה אחרת לגמריי (-:
רג'ולי, זה מאד רומנטי מצדך (ומשמח כמו כל הפיכה), אבל מה יקרה אם הוא יצליח? זה יהיה כמו שאוסקר ויילד כתב: כל איש הורג את אשר יאהב.
מירי, תודה 🙂
לא שמתי לב, אבל נכון, כשהזכוכית לא מחזירה את האור היא נמחקת, ואז האישה כאילו מרימה ידיים. ובררר, מאיפה לעזאזל את שולה את הסרטונים האלה?! והעליצות הזאת של הקריין (שמזכיר אגב, את שמו של וילהלם טל, אבל שם זה בדיוק להפך, טל אומר לשליט שאם היה מפספס החץ השני היה ננעץ בלבו). ועוד מטקסס, ארץ ההוצאות להורג. בררר…
שועיקי, הזוגות האלה שהעמדת בתור הם דומים ולא דומים. איכשהו ניסיתי להתמקד במקרים שאין בהם להט אלא מין ניתוק של משחק, החפצה וריכוז של קליעה למטרה. כשהמתח הרגשי והמיני רק נרמז ומורחק מקדמת התמונה.
(ודומונט באמת לא שייכת, הגנבתי אותם כדי להקל, על עצמי קודם כל)
נזכרתי בעוד סרטון הטלה, מצרפת סצנה מתוך הסרט הצרפתי נערה על הגשר
La Fille Sur Le Pont
(כשהייתי צעירה יותר נורא אהבתי את הסרטון הזה, היום הוא מגעיל אותי)
ההתענגות הארוטית שלה על הסכינים שהיא חוטפת ברורה. הסכינים מסמנים סביבה את הטריטוריה הזכרית, האישה מסמנת בגופה את גופו של ישו (!). יש רגע אורגזמתי בו שניהם עוצמים עיניים, הוא ממשיך להטיל בעיניים עצומות, ואני חושבת על המשמעות של הרגע הזה, שמצמצם את המרחק ומגדיל אותו לאינסוף. אפרופו פנטזיה גברית. בכל אופן אי אפשר להתעטש בעיניים פקוחות.
אוי ואבוי, זה ממש מביך. כל כך אחד-לאחד. ואגב, אם תשימי לב לתמונת מטיל כוכבי הנינג'ה ששמתי, גם הראש שלו מכוסה במין שק, כדי להוסיף עוד דרגה של מתח וסכנה ולא בהתייפייפות אירוטית. זה מדהים שזה אפשרי, אבל אני תמיד זוכרת שאלוף הארץ בגולף (או משהו כזה) היה עיוור. בחיי.
(:
באמת לא שמתי לב שיש לו שק על הראש, התאורה מתעתעת. כתבתי "שק על הראש" וחשבתי "שק אשכים". המילה שק היא מילה מצחיקה
אם הוא יצליח מה מכל אלה? לחדור מבעד לסייגים שהיא שמה? זה לא מה שהיא בעצם חולמת עליו, וכל עוד הוא לא מצליח הוא מאכזב אותה? אם הזכוכית היא אלגוריה, אז גם האקדח. מה שיקרה זה שיכול להיות שהיא סוף סוף תהיה מאושרת חו"ח או חו"ש.
ואם כבר, אז הזכוכית בהקשר האקדח לא מזכירה קונדום?
אולי בהבדל אחד, כמובן – שהזכוכית מונעת רק מוות
רג'ולי, היא חולמת אבל היא לא יודעת מה יהיה המחיר. זה מקרה ברור של אירוניה דרמטית. יש פער בינינו לבינה. אנחנו יודעים מה שזה מסוכן. היא לא יודעת שאם המשאלה תתגשם היא תמות. אם זו אלגוריה, אי אפשר להתייחס רק לצורה של הנשק ולהתעלם מהצד הרצחני שלו.
וגם לגבי המילה אלגוריה אגב, יש לי ספקות. באלגוריה לכל איבר יש ערך מדויק כמו בנוסחה, והסרטון הזה שייך לתחום קצת אחר. הוא נע בין הסוגסטיבי והטעון לקורצני ולממרפק (אתה מכיר את אלה שדוקרים אותך במרפק כדי שתשים לב לבדיחה?).
וכשאתה אומר קונדום, אתה פותח פה דלת חדשה ומרתקת עם איידס והכל.
הסרטון יכול להיות שייך לאיזה תחום שהוא רוצה. אני לוקח אותו לאן שאני רוצה, ובהשראתך ובהשראת כל יתר התגובות. את יודעת אל נכון שהיא לא יודעת מה המחיר? למה בהכרח אנחנו יודעים משהו אחר ממנה? והדלת – הוא שאמרתי – הזכוכית מונעת רק מוות, והקונדום מונע גם מוות וגם חיים.
רג'ול, העולם הוא ראי כמסתבר, ומי אני שאגיד לך מה אתה רואה שם. הפרשנות הטרגית פיוטית שלך רחוקה אמנם מהבדיחה של יוצרי הסרטון, אבל מפתיעה ותקפה בעיני. תודה.