כל כך התרגשתי מהכנס הבינלאומי לפרפורמנס של בית הספר לתיאטרון חזותי שנפתח הערב, שהחלטתי לתרום מיצג קטן משלי.
הוא מוקדש באהבה לכל תלמידי החזותי ומוריו, לדורותיהם.
חמש הערות:
1. בית הספר לתיאטרון חזותי הוקם על ידי הדס עפרת וקבוצת אמנים שאליהם פנה, ולא כפי שנכתב בתכנייה.
2. "מציאות רבה מדי", ספרו של הדס עפרת על אמנות המיצג, יצא לאור לפני מספר שבועות. הוועדה האמנותית של הכנס ידעה על צאתו מבעוד מועד ובחרה להתעלם ממנו.
3. חברי הוועדה האמנותית: ד"ר דפנה בן שאול, יובל רימון, גיא גוטמן
4. אני עזבתי את החזותי בטריקת דלת. הדס עפרת שמזגו אצילי ומפוייס משלי, עשה הכל כדי לשמור על חיוביות ועל יחסים טובים עם כל הנוגעים בדבר.
5. המיצג, ללא סאונד, צולם הבוקר בחופזה במטבח ביתי. ברוח הימים האלה אני מפריטה אותו. אתם מוזמנים להמשיך או להעביר הלאה.
*
הרשימות הפופולריות ביותר בקטגוריית מיצג
איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים
הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י
*
גברים במיצג -דברים שאמרתי בהשקת ספרו של הדס עפרת
******
****
**
*
ובלי שום קשר אבל חשוב:
אירוע ביכורים / ביקורים, הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי
נדחה לשבת ה-16 ליוני, בשל סירוב המשטרה לאפשר את קיומו בשבועות.
הודעה מפורטת תבוא סמוך לאירוע. מי שאצה לו הדרך יכול לקרוא עליו כאן.
*
מרית – גילוי וכיסוי בלשון, יפה לך מחאה תודה
"עידית חילקה את התפקידים:אתה תהיה "אדם". את תהיי "חווה". תעמדו פה.לא. שם, הורתה על הרימון הננסי. מתחת לעץ.
הילדה לא תיקנה אותה ולא אמרה שזה שיח. היא העדיפה לבלוע את הטעות, לקשקש על התמונה הפנימית של העץ, תמונה של משהו אחר."
מייד נזכרתי. מזל שאני מסמן תמיד בספרים שאני אוהב.
מרית קרובתי,
איי, מרגישים את העצב וגם את הכאב עד כאן. והדרה של בעל זכויות היא באמת אחד הדברים הכי מנוולים שיש במיוחד מצדם של בעלי כח, שמי יודע מה יאבדו אם יציינו את תולדות המקום
כתיקונו, ואת ספרו של הדס כיצירה חשובה בתחום הכתיבה על אמנות חזותית ומיצג (מופע, כמו שמעדיף לקרוא לכך הדס) בשפה העברית (מדף הספרים העברי דל מאוד בתחומים האלה למרבה הצער).
באופן כללי, אני חושב מנסיוני עד הנה, אין טעם לנסות להיות נחמד למנוולים (השבים ומתנוולים כל אימת שניתנת בידם השררה); דווקא צריך לאזור אומץ ולגרום לו להבין כי כאב ראש גדול הוא להתעסק עם מי שהוא חושב שהוא נעים ונחמד, וימשיך להיות נעים ונחמד גם כאשר פוגעים בו.
הספר של הדס "מציאות רבה מדיי" הוא יפה מאוד בעיניי באינטנסיביות האסוציאטיבית המתרוצצת שלו. אני מתכוון לכתוב עליו בקרוב, כנראה אחרי שבועות.
אולי צריך לייסד מיצג שבו מקימים משקוף ודלת על יד שערי בית הספר החזותי… ושורה גדולה יוצאת דרכה וכל איש ואישה טורקים אחריהם את הדלת (-:
מרית יקרה, סופר מדוייק וסופר חריף. לא יכולתי לנסח את דעתי טוב יותר.
חזק מאוד, מזל שהתכנייה לא מספיק ארוכה לכסות ולהעלים את כל הטקסט של הדס עפרת.
בדיוק, דודו. תודה.
הו, אלון 🙂
שועיקי, ממש החלטתי להתנזר משמות תואר וגידופים. עובדות בלבד. אבל זה כאב גדול. לא רציתי לשתוק.
דבי, את יודעת, יקרה.
רונית, הפסקתי באמצע כי רציתי להעלות את זה לפני הפתיחה (אבל כמו שאומר השטן של בולגקוב "כתבי יד אינם נשרפים").
כואב להסתכל על זה
השתיקה אכן רועמת.
מרית, זה יפה. האמת היא שרק אחרי שיצא לי לעבוד עם הדס, אחרי 36 שנות היכרות (טוב, כולל ינקות, ילדות וכו') הבנתי עד כמה ה"זקנים" הם שמובילים את העשייה האנארכיסטית, הפרועה, המדוייקת, המרתקת. מדמיינת איזו פעולת גרילה חמאסניקית ליצנית של "המחוקים" הזקנים, למול הטרור של "הצעירים". לפחות היתה נושב איזה אוויר באוויר. ומילא אם היה לצעירים היה איזה טרור מעניין להציע, אבל זו סתם חבית ריקה. ריק. סכלות. פינוי מרחב מחייה בתוך לימבו גדול.
דבי, נכון.
ליאור, כן, זה היה כמו פליטת פה פרוידיסטית, התצלום הזה 🙂
גליה (איזה כיף לשמוע אותך פה, למה צריך נסיבות כאלה!) היית צריכה לראות את הפרצופים של האנשים בהשקה של הספר שלי, כשהדס גרס את הספר ואפה ממנו עוגה (וגם צחקנו על זה היום, בעצב, שעכשיו אני מחזירה לו ומקלקלת את שלו). ובכל מקרה – אלה לא הצעירים שהדירו אותו…
[ודרך אגב – לכולם – מישהו שאל אותי מה אני כותבת. את תוכניית הכנס כמובן, אני מעתיקה אותה לספר של הדס.]
כואב ממש, מה? שבא לשלוח נחמה אבל איך
וכפות הידדשלךמוהכתב נראה ממרחק מתגלגל כמו סנקסקריט אבל בכיוון של עברית
התנצלותי על התחרבשות האותיות בבליל המילים (כתבתי בלי משקפיים..) ובכלל
משהו נורא הזכיר את ה pillow book שבזכותך התוודעתי אליו
תודה ששיתפת. חזק ומעורר מחשבות, מוזה ושקט פנימי חדור מבט
דורית, תודה לך, ואין על מה להתנצל. האותיות התחרבשו מן הסתם, מרוב הזדהות עם המיצג 🙂
פרוידיאנית אורגינל, כי אין ספר שכאן, ממש כמו בזירה הבינתחומית, מדובר בהדחקה. החלל הריק לעולם איננו ריק מבראשית. מישהו רוקן אותו, שכח או הדחיק את מה שבא לפניו, והכריז עליו כריק וכשיר לפעולה.
תודה.
מרית היקרה
נדהמתי , נחרדתי , התעצבנתי, נעלבתי באופן אישי ואני לא מתכוונת לעבור על כך לסדר היום
מבלי למצוא תגובה ראויה ,עוד אמצא אותה בקרוב ,אוי לו לבית הספר שמדיר את מייסדיו , יוצרי החזון והעשייה , לא ראויים האנשים האלה להיכלל בקהילת האמנים והיוצרים. הדרתי רגליי מהאירוע והגעתי ל "מוסררה מיקס " שהיה בעל אופי חזותי ומרתק עד מאוד , עד כי נדמה שלימדתם בו אתם. יש קול חזותי נוסף בירושלים וטוב שכך…
אני תמהה על כך ששותפי הקהילה התומכת כלכלית בבית הספר החזותי לא הרימו גבה בעניין.
מחכה לרשימה שלך ושל שועי על הספר של הדס.
תלמידתך הנצחית , אפרת אייל.
כן, מקומם ומרגיז נורא. מקומו של הדס נטוע עמוק בליבי ואין לי ספק שגם בליבם של רבים מתלמידיו. המציאות אולי רבה מדי, ויש אנשים שנוטים לצמצם אותה לצרכיהם. למזלנו אתם באים ומרחיבים. תודה.
דורית, הנה שלחת…
ליאור, יש אנשים שחושבים שהם יהיו גדולים רק אם אחרים יהיו קטנים (או ייעלמו לגמרי). זו שטות מוחלטת כמובן. דווקא נדיבות זו תכונה מגדילה. והרי ההוכחה: https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/09/01/בשבח-הצורה-או-סיפורו-של-אודון/
יאיר, תודה לך.
אפרת, תודה על המילים החמות. יש מי שלא שם לב, ויש מי שעוצם עין. ה(אנטי)מחיקון שלי פונה אליהם. ובאשר להמשך, קדימה, תגיבי.
תודה לך, אווז שיכור (ועכשיו אני באמת מרגישה כמו אליסה).
כך מתאר מילן קונדרה את תהליך שיכתוב ההיסטוריה על ידי השליט הבא:
"… כעבור ארבע שנים האשימו את קלמנטיס בבגידה ותלו אותו. מחלקת ההסברה מיד מחקה אותו מן ההיסטוריה וכמובן, גם מן התצלומים. מאז ניצב גוטוואלד על המרפסת לבדו. במקום שהיה קלמנטיס נשאר רק קיר חשוף של ארמון. מקלמנטיס נותר רק הכבע של גוטוואלד. השנה היא 1971 ומירק אומר: מאבק האדם בשלטון הוא מאבק הזיכרון בשכחה"
מלן קונדרה, ספר הצחוק והשכחה,הוצאת כנרת זמורה ביתן, 1981, ע' 9. פרק 1, 2.
טלי תמיר
אני המורה הכי ותיקה בחזותי, מלמדת מאז שהדס הזמין אותי להצטרף עם הקמתו.
לא שמעתי על הכנס הזה ולא הוזמנתי אליו. כנראה המורים לתיאטרון בובות לא בדיוק עוסקים בתיאטרון חזותי. את מזכירה לי שיש בי כאב לב שאני כל הזמן מתעלמת ממנו כדי לשרוד. אפשר לקרוא לזה העלמת עין. או תשומת-עין במקומות אחרים שיותר ממלאים אותי, ואני אותם. כך או כך זה כואב.
טלי, "מאבק האדם בשלטון הוא מאבק הזיכרון בשכחה." תודה מיוחדת על המשפט הזה.
רוני, התגובה שלך השאירה אותי פעורת פה.
מרית יקרה,
חזק ביותר.
אם רק הייתי יודע לבטא עצמי כפי שאת יודעת…..
אני כבר לא יכול לחכות יותר עד לצאתו של הספר הבא שלך או של הדס
רוני יקרה, אני משתמש בסימן שאת המצאת…
((()))
שועי יקר מאוד, תודה ו ((())) לך
אפץח בשץי הץנץלויוץ – קודם כל, נשפך לנו קפה על המחשב כך שלא ניץן יוץר לכץוב אץ האוץ האחרונה (ובלעז לא ניץן לכץוב פסיק שזה לא פחוץ מעצבן) ובמקומה ץופיעה ץ. לחילופין אני מנסה ומצליח לרוב בנסיוני לרשום משפטים ללא הסימן האחרון וזה לרוב מצליח לי. לא ץמיד.
מחילה שנייה היא שאין עמדי הציטוטים המדוייקים, הם ביבשה שונה וטרם עובדו למדיה דיגיטאליץ אך ישנן מיחושי הבטן שנשארו די טריים.
בעבודה האחרונה שלי בחזוץי הועמדו דפים בהם הקהל היה יכול לרשום הערוץ שונוץ ובין היץר היה דף עם עמודה עליה נכץב "אנשים ששינו אץ חיי" אל מול "אנשים שלא שינו אץ חיי". הדס ומריץ הופיעו בעמודה הראשונה ואילו בעמודה השנייה נכץב שמו של יובל, מנהל בי"ס דאז עם הערוץ שונוץ. הוא לקח מספריים וגזר אץ החץיכה הזו יחד עם אחץ ההערוץ. צנזורה היא לא דבר שהייץי מצפה מבי"ס שמנסה להיוץ אלטרנטיבי.
וחוצמזה בגלל האוץ האחרונה הץעצלץי לכץוב ץגובה על הפוסט המעולה שגרם לי לחשוב רבוץ לגבי הצנזורה לילדים וס. יזהר. ץודה מריץ!
מריץ טריקץ הדלץ שלך והיושר שלך עדיין מהדהדים ומוערכים.
ץץץן הוא מי שץמיד חייב לומר אץ המילה האחרונה וזה קץץ קשה בלי ץ.
ניר, תודה 🙂
אורי, האם התקלות מתאימות את עצמן לאנשים? הצחקת אותי מאד עם הטקסט הצרצרי שלך. ממש קולה של המילה. פעם ראשונה שאני מריץ. תודה גדולה על החום והפירגון. אני מחכה לתגובה על פוסט הצנזורה כשהמחשב שלך יחלים. ובינתיים תרגמתי את ההירוגליף שלך בעזרת פקודת "החלף". למעט השורה האחרונה שנותרה לא מובנת בגלל המילה הראשונה והקובעת:
"אפתח בשתי התנצלויות – קודם כל, נשפך לנו קפה על המחשב כך שלא ניתן יותר לכתוב את האות האחרונה (ובלעז לא ניתן לכתוב פסיק שזה לא פחות מעצבן) ובמקומה תופיעה ת. לחילופין אני מנסה ומצליח לרוב בנסיוני לרשום משפטים ללא הסימן האחרון וזה לרוב מצליח לי. לא תמיד.
מחילה שנייה היא שאין עמדי הציטוטים המדוייקים, הם ביבשה שונה וטרם עובדו למדיה דיגיטאלית אך ישנן מיחושי הבטן שנשארו די טריים.
בעבודה האחרונה שלי בחזותי הועמדו דפים בהם הקהל היה יכול לרשום הערות שונות ובין היתר היה דף עם עמודה עליה נכתב "אנשים ששינו את חיי" אל מול "אנשים שלא שינו את חיי". הדס ומרית הופיעו בעמודה הראשונה ואילו בעמודה השנייה נכתב שמו של יובל, מנהל בי"ס דאז עם הערות שונות. הוא לקח מספריים וגזר את החתיכה הזו יחד עם אחת ההערות. צנזורה היא לא דבר שהייתי מצפה מבי"ס שמנסה להיות אלטרנטיבי.
וחוצמזה בגלל האות האחרונה התעצלתי לכתוב תגובה על הפוסט המעולה שגרם לי לחשוב רבות לגבי הצנזורה לילדים וס. יזהר. תודה מרית!
מרית טריקת הדלת שלך והיושר שלך עדיין מהדהדים ומוערכים.
יש לנו ת!!!
המילה האחרונה במילון היא תתרן, לכן מי שרוצה לומר תמיד את המילה האחרונה הלא הוא.. תתתן. שמעתי שבארץ הפלאות מסתובב לו אחד ויחיד תתתתן אבל זו רק שמועה, תתתנים לעומת זאת פגשתי רבות בחיי וכמובן שגם אני אחד מהם לעתים.
ובעניינים קצת יותר גשמיים – נדמה לי שעל הקמת ותחזוק פרוייקט ספריית לוינסקי שמור מקום מיוחד (עם כסאות כאלה שעושים מסאג') בגן עדן ואילו על אוננות ממסדית אף פעם לא שמעתי שמקבלים דבר מה, אולי כלמיני תתתנים חדשים, שמעתי שיש שם אפילו קורס כזה, נדמה לי קורס חובה לשנה א' או משהו כזה.
אפרופו ספריית לוינסקי, צ'מעי רעיון שלא עוזב אותי לאחרונה, אולי זה אומר שצריך ליישם אותו –
ראיתי בפייסבוק שמישהו שם תמונה של פליט עם ובלי כיפה במעין "מצא את ההבדלים" וחשבתי – למה לא בעצם? אם הייתי במצבם לא הייתי מהסס להיעזר בפיסת בד (כיפה או שביס וחצאית) אם היא תעזור לי להימנע מאפלייה או אלימות. בקיצור – למה לא להניח סלסלות עם כיפות ושביסים בחינם, אולי עם איזה שלט הסבר ועידוד קטן במרכזים קהילתיים של פליטים? פניתי למפעל לייצור כיפות בסיטונות להצעת מחיר ואישית אשמח לתרום כמה מאות שקלים לטובת הדבר. אשמח לדעתך או לדעות / שיתוף פעולה בכלל – לא נוכל להגיע לארץ בקרוב לכן זה יהיה חייב להיות משהו שאארגן בשלט רחוק אם זה אכן רעיון טוב.
חוצמזה אני מדפיס סטיקרים "כהנא טעה" תרצי שאשלח לך או לספרייה כמה?
המון אהבה!
אורי
אורי היקר, כיפות הן אכן חפצי קסם שיכולים לחשוף גזענים כמו שבגדי המלך החדשים חשפו את הטפשים, אבל הן יותר שימושיות בבתי סוהר אני חוששת, מאשר בחיי היום יום של הפליטים 🙂
וסיפור שכבר סיפרתי אבל אולי לא לך. פעם כשהייתי סטודנטית נכחתי בהפגנה שבה כהניסטים צעקו "כהנא צודק". ואני וחברי צעקנו "כהנא לא צודק" (לא יודעת למה לא "כהנא טועה", זה באמת יותר אלגנטי). אבל זה היה מאד לא נוח בפה. ואז מישהו התחיל לצעוק "כהנא בננה" וכולנו, חזרנו לגן ילדים וקפצנו על המציאה. "כהנא בננה", תנסה את זה. אם זה לא עוזר זה לפחות מצחיק.
ובאשר לספרייה – אנחנו משתדלים ככל יכולתינו להיות בעד ולא להיות נגד. להימנע מכל קישור ישיר לפוליטיקה. לספרייה יש כרגע מעמד משלה, אנושי ותרבותי, גם בעיני רבים מתושבי השכונה והממסדים הבדרך כלל לא אוהדים, ואנחנו שומרים עליו כדי לשמור עליה.
בתור אחת שחולה במחלת הזכרת (סגול סגול) אני נזכרת איך הדס ומריו קוטליאר ז"ל וחברים יזמו את הקמת בית הספר כשאחרים לא הבינו אז מה זה בכלל תיאטרון חזותי. הספר של הדס (מציאות רבה מדי- 2012) והספר של מרית (כשודוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י – 2010) הם שיאים של תיעוד,מחקר ופרשנות אישית למדיום העומד במרכז חגיגות ה- 25 לחזותי- הפרפורמנס. חגיגות חצי היובל מעידות על תהליך מואץ של אלדסהיימר מוסדי. גם זו מחלה. אולי נושא לכנס הפרפורמנס הבא של החזותי.
נעמי יואלי
מרית ונעמי, מי שיקבע מה ייזכר לא יהיו חברי ההנהלה אלא מאות התלמידים שלמדו אצל הדס, מרית ורוני במשך השנים. גם ההנהלה הנוכחית תתחלף. ובחלוף העתים, לעתים נשאר מאנשי השררה רק שמם וכהונתם– אך לא שום שמץ של חומר למחשבה או ליצירה.
הרבה אנשים ישבו בתפקידים בכירים בשעתם בכל מיני מקומות ואין איש זוכר מהם דבר; וכתב אברהם בן יצחק: "אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד".
יש הקוצרים בכבודות, כיבודים ופרסים, ויש הקוצרים כי תלמידיהם אוהבים אותם, וכי שמועתם הטובה מגיעה לכל מקום.
חד כתער. מרית כל הכבוד.
נעמי, תודה מותק, אבל אלצהיימר קורה מעצמו וכאן היתה מחיקה מכוונת.
שועי, אין קשר בין שני הדברים, זה לא או – או, אלה שני ערוצים שונים. וכיוון שגזרתי על עצמי איפוק (בלי שמות תואר ומטפורות נושכות, כי זה יותר חזק ככה, עובדות בלבד, בלי להדליק אש מתחת) אני לא יכולה להרחיב. 🙂
ג'וזף, טוב שבאת. תודה!
מרית יקירה
ממש עצוב מאוד!
אני לא איש של מאבקים, כוח, ויכוחים, הורדות ידיים וסתימת פיות. תמיד פחדתי מזה, תמיד הייתי גרוע בזה ולכן לאורך כל חיי גם בתור ילד וגם בתור מבוגר.
גם לי בית הספר הוא מקום יקר שהווה פרק חשוב בעיצוב האישיות שלי, מי שאני ומה שאני עושה עד היום.
ללא ספק את וגם הדס הייתם מהמורים שהשפיעו עלי על הבחירות שלי, ועל היצירה שלי.
ולכן זה כל כך עצוב.
דיאגו ולאה שציטטו את המופע הנהדר שלהם מ״קולה של המילה״ הראשון, ציינו את הדס והקדישו את המופע לזירה הבין תחומית
הראל היקר, אתה כרגיל ממעיט בערכך. אבל זה נכון שתמיד נמנעת ממאבקים, ובאופן מוזר גם הדס כזה. מוזר, כי אנשים נטולי כוחנות בדרך כלל נחבאים אל הכלים (כמוך) ולא מקימים שורה של מפעלי תרבות. אני שמחה שהיה לי חלק בחייך.
זוכר 1:0 יפה עשו דייגו ולאה, שמחה לשמוע.
איך חוגגים ללא קרואים?
דליה, תצעקי חזק, אולי הם ישמעו ויענו.
ובאמת, לא ממש היו קרואים. התקשיתי לנקוט ממש אקט של: לא להגיע. באתי. לקצת. אפילו יחד עם הדס ועמליה, ששניהם אכן אצילי נפש. היה מוזר. כל מי שהיכרתי כמעט, נראה מחוץ להקשרו. לא יכולתי להאמין שפעם בית הספר היה ביתי השני והדס העה לי ממש אבא אז. עכשיו היינו כולנו זרים, לא ככמו אנשים שחזרו הביתה. המקום היה זר. הבית נמחק…. ואז חזרתי הביתה, ומצאתי את התגובה שלך מרית, שדייקה לי את המחשבות. בשבילי הדס, את, עדינה בראון, אורנה מילוא, עמליה, (ועוד די הרבה אנשים יקרים שלא פגשתי בחצי השעה שבה ניסיתי להייות בפתיחת הכנס), הייתם אלו שפתחו לי דלת ונתנו לי יד והדליקו לי את האור בארץ הפלאות של בית הספר לתיאטרון חזותי, כפי שאני זוכרת אותו. את הזיכרון הזה אי אפשר למחוק. באהבה – הדס
הדס גרטמן היקרה! ברוכה הבאה לפה. וכן, שמעתי שהקהל הדיר את רגליו מהכנס. להשקה של הספר של הדס לעומת זאת, הגיעו כל כך הרבה אנשים שלרבים מהם לא היה מקום והם נאלצו לפרוש. ועדיין זה כואב.
צהרים
רגע לפני תיקון שבועות
זה מה שאני חושבת.
בדידות..כמה בדידות מהולה בתהליך הבריאה של היצירה.
בדידות.. אין יוצא ואין בא…ואני מכוונת פנס שמאיר בתוך הסבך המחשבתי,
סלעים נופלים דלתות נטרקות בחדרי הנפש,
בדידות של יתומת עד, בדידות של הומלסית תיאטרונית,
עד שמגלה לאן אני הולכת לאן אני מגיעה.
והיה מפגש לפני כך וכך שנים שבדידות לא הייתה.
פגשתי אותך מרית
ואת הסברת לי את עצמי
כמו בלשית יצירה כמו פסיכולוגית דימויים
ידעת לדבר בבהירות את השפה שגמגמתי בה.
כמה חיכיתי לנשום את חמצן השיעורים שלך.
והיום אחרי שנים של כתיבה בימוי ויצירה בישראל ובניו יורק
אחרי שהפכתי גם למורה קולגה שלך באותו מוסד פלאי.
עדיין את שם.איתי..
בתהליכי הכתיבה.בהתלבטויות בין משמעות ההיררכיה בין חשיבות הדימויים הבימתיים
בעריכת התמונה…בצבע בקצב …את שם…
מדברת איתי…מכוונת מחייכת מבריקה
מזכירה לי איך מגמגמים פחות….
עדיין.
בית הספר לתיאטרון חזותי היה נס…נס גדול היה שם
עבורי ועבור המוני בוגרים שלמדו בתקופה ההיא.
הייתי בכנס ..הדס החד פעמי היה….עמליה הקסומה… חיפשתי אותך
המון חיפשו אותך
כי את הפנים של בית הספר
המהות האמיתית
מורה חד פעמית מיתולוגית.
בשנים האחרונות זה בית ספר אחר במהותו.
אין את אותו הריח ההוא את הטעם האומנותי שנחרץ בלב,
לא ידעתי על טריקת הדלת ועל עוצמתה…
מתגעגעת
והנה מה שכתבתי בדף הפייסבוק כשחזרתי
ירושלים,בית ספר לתיאטרון חזותי,כנס מחזורים….חוזרת עכשיו מבית היצירה
בית הנפש ששינה את חיי לנצח…..שם למדתי לסדר את המחשבות את המילים ואת הדימויים הבימתיים..שם מצאתי שייכות זהות אישית ואומנותית…שם למדתי שאני לא לבד ושיש מסגרת לביטוי האישי יצירתי שלי.
חוזרת לתל אביב בירת התרבות המהירה..רק 45 דקות מירושלים
רק שעה מבית הספר ….וזה מרגיש כמו חזרה מארץ רחוקה
לא מפתיע שאני מרגישה
קצת כמו בג'ט לג…
תודה להדס עפרת למרית בן ישראל שהיו המיילדים שלי
תודה שבניתם את האי המופלא הזה גן עדן של חיפוש ומציאה,
זכיתי
לילה טוב
עמית
לקח לי זמן להגיב, בנסיעות והופעות בדרום ספרד. המיצג שלך מרית נוסע איתי כבר כמה ימים בין סוויליה לגרנדה, לאוקיינוס האטלנטי, ולא עוזב את הלב ואת המחשבות. בנופים של דון קיחוטה אני נזכר בשיעור הראשון שלי בחזותי: הדס שם תקליט של לואיס ארמסטרונג בספרייה, וסיפר בשקט סיפור אגדה מופלא – על איך הוקם הקרון, איך הוקם החזותי.
שנים אחרי – אני תמיד גאה לומר שזהו בית המדרש שלי. היסודות הרוחניים שעליהם החזותי נבנה מהדהדים בו עד היום, לצערי, דרך הרבה כאב ועצב.
המורים שעיצבו את החזותי בשנותיו המכוננות, הם כותבי המיתולוגיה. אני מרגיש שהרוח והמהות אינם תלויים רק בבניין ובכתובת הידועה. בכל ראיון שיש לי כאן בסיור ההופעות אני מספר על איך כמה אנשים קמו בירושלים ויצרו בתוך הריק עולם חזותי חדש וחדשני, פעולה אינטימית הפכה למסורת ולזהות תרבותית ייחודית.
אני מנסה לכתוב על הטוב שבדברים כי הכעס והעלבון גדולים.
הצלחת במיצג שלך לומר כל כך הרבה, וליצור תגובה כל כך חשובה וקונקרטית,
חבל שאלה הנסיבות אבל הרווחנו כולנו שיעור משמעותי ביותר במיצג.
איילת היקרה, הגירושים המכוערים שלי היו רק מהמוסד, לא מהתלמידים שרבים רבים מהם אני זוכרת בשמחה ובאהבה ובתודה גדולה. למדתי מכם המון, לא פחות מאשר לימדתי. החזותי היה גם הנס שלי במשך שנים רבות, המוסד היחיד שלא עורר בי צורך לבעוט, עד שהוא הפסיק להיות כזה. ההתלבטות אם לבוא ליומולדת או לא, נחסכה ממני. איש לא הזמין אותי.
עמית, מוקירה מעומק הלב את התגובה שלך. חיבוק.
זה עצוב וצורב…לקרוא את השורה האחרונה….אני כמובן שאלתי איפה את ….ונאמר לי שהוזמנת…מבינה את הזעם והכאב…חבל שבתוך החוויה הפלאית של החזותי נמסך גם טעם לוואי של מועקה….
בכל מקרה ….את אחת הדמויות המשמעותיות ביותר עבור התלמידים שעיצבת…היית עוגן והצלה והשראה והפתעה…לעד
איילת
פלא אינטרנטי..חיטטתי בו כדי למצוא מידע על מופע של מרינה אברמוביץ שהוצג בבאזל בדיוק שהייתי שם ופיפסתי אותו כי לא ידעתי מראש על קיומו..מאד מבאס!!! אבל הנה בזכות הבאסה אני מוצאת את עצמי בבלוג שלך מרית מורתי האהובה כל כך. הזדמנות נפלאה לומר לך תודה על מה שלמדתי ממך וזה משפיע על כל נים ונים שלי בכל דרכי האמנותית מאז ועד היום. היום אני באנסמבל של תמי רבן ויוצרת מיצגים במסגרות שונות. גם אני הצטערתי לא לפגוש אותך בכנס בירושלים וזה עצוב לקרא את פרדתך מהחזותי. בשבילי את התאטרון החזותי!!! נשיקות. מיריי
מיריי! אח, פגישה שכזאת. תודה רבה לך!
(אני עדיין מספרת על גמדי הגינה שלך לתלמידים חדשים 🙂 )
חיבוק גדול.
היה לי קשה לפענח את מה שכתבת, אבל זה גם נראה לי כמו אתגר ומשחק. ניסיתי לדמיין (כדי להעסיק את עצמי) שהטקסט שאני רואה נכתב בזמן אמת על הטקסט הקיים, הוא איזה כתב שמופיע באקראי בצורה פלאית בספר שפתחתי. קצת נכנסתי לדמיון הזה, אז הפענוח הפך לאיזה אתגר ומשהו חשוב. (בסוף לא הצלחתי)
יפה בעיני הכתב כיצירה שנכתבת על משהו שקיים. יפה בעיני גם המאמץ להספיק לקרוא את הטקסט המקורי לפני שהחדש מוחק אותו. יש משהו קסום בלראות את הכתיבה קורת. תיארתי לעצמי איך זה היה אם הטקסט היה מופיע בספרים שלנו תוך כדי קריאה. הייתה בזה אווירה של התגלות סוד.
קראתי עכשיו את ההערות שהוספת ואת התגובות. אני רואה שכתבתי לגמרי בתמימות את התגובה הקודמת. בכלל לא ידעתי שהמיצג הוא פוליטי. ממש לא הייתי מודעת לתוכן. לפחות יצא לך לשמוע התייחסות לצורה.
שירה, זאת היתה פעולת מחאה, והתגובה המקסימה שלך עשתה לה מטמורפוזה. אולי זה הסימן שלי לסלוח ולהאמין שניחמו על איוולתם.
אני חושבת שאחד הדברים שהכי עושים עליי רושם בבלוג הזה, הוא ההדגשה שלך שאפשר להסתכל על דברים בכמה צורות, שהמשמעויות תמיד משתנות, שפתאום משהו ברור מאוד יכול להיות מואר באור אחר. ושוב, אני באמת ממש לא הייתי מודעת לרקע של המיצג. באתי אליו בלי ציפיות ובמקרה נהנתי פשוט לראות את הכתב המופיע. נחמד שזה קרה באחת מהפעמים הנדירות שאני מגיבה כאן. זה באמת מאוד מאפיין את עיר האושר.