מה אומרים האיורים? על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן ודוד פולונסקי

הקדמה

קובי מידן כתב ספר ילדים על שירה; טקסט זהיר וחושב שאינו מוֹעֵד לבור הייפיוף או לבור היובשנות והדידקטיות. דוד פולונסקי השלים אותו בפרשנות איורית מרשימה. קודם אסביר למה היא מרשימה ואחר כך אסביר איך שברה את לבי (לא צחוק, אני ממש עצובה).

ונתחיל מהתחלה.

"בית חרושת לשירים" (2003), כתב קובי מידן, אייר דוד פולונסקי

הסיפור (ספוילרים עד העצם, כל הפוסט הזה)

ערב אחד, כששלומית מתקשה להרדם, היא שואלת את אבא שלה מאיפה מגיעים כל השירים? "אבא סגר את הספר, חשב רגע וחייך. 'מה, לא שמעת על בית החרושת לשירים?' 'לא,' אמרה שלומית."
לפי הוראותיו של אבא עוצמת שלומית את עיניה ועד מהרה היא מבחינה בבניין העגול הדומה לראש של בית החרושת. בקומה הראשונה יושבים אנשים וכותבים, ואחרים משוטטים כאילו הם מחפשים דבר מה. שלומית ואבא פוגשים במשורר שמן שכתב שיר רזה והוא ממהר להראותו למנהל. הם עוזרים למשוררת אחרת למצוא את החרוז המסיים לשירהּ (היא בטוחה שהמנהל יאהב אותו!), ומקשיבים לשיר יפה של משורר שלישי ששונא חרוזים ("המנהל מאד אוהב חרוזים, אבל אני חושב שהוא מגזים"). גם שלומית משתוקקת כמובן להכיר את מנהל המסתורי. כשהיא נכנסת עם אביה למשרדו מתברר שהמנהל הוא בעצם ילד קטן, בערך בגילה שלה, והחרוזים שכל כך חביבים עליו עשויים משוקולד. המנהל מרצה להם את עיקרי השקפתו (שיר שהוא מבין הוא שיר טוב, שיר שמצחיק אותו הוא טוב, וגם שיר עצוב אבל לא יותר מדי, שירים עם חרוזים הוא הכי אוהב, ולפעמים גם שיר שהוא לא לגמרי מבין הוא שיר טוב…) בשלב זה שלומית כבר עייפה, הגיע הזמן לשוב הביתה. בדרך היא מציצה לקומה העליונה שבה שוכן בית החרושת לסיפורים, ורואה איש שכותב במהירות גדולה כאילו הוא רודף אחרי מישהו. "זה האיש שכותב את הסיפור שלנו," מסביר אבא, "הסיפור על הביקור בבית החרושת לשירים." זה קצת מבלבל את שלומית, כי איך הוא יודע מה לכתוב, ומי מחליט מה קורה, הסופר או היא ואבא, אבל אז גוברת עליה העייפות והיא שוקעת בשינה.

*

המשורר השמן, איור: דוד פולונסקי, מתוך "בית חרושת לשירים" מאת קובי מידן

.

המאייר כפסיכולוג

המשורר הראשון כותב שיר שיש בו רק מילה אחת בכל שורה. "אבא, למה השיר שלו כל כך רזה?" שואלת שלומית. "טוב, זה ברור," עונה האב, "בחיים הוא מאד שמן, אז בשירים הוא רוצה להיות רזה." פולונסקי נאחז בקצה החוט שמספק לו קובי מידן, ומדגיש את תשוקת הרזון של המשורר באמצעות הבגדים והסביבה שהמשורר מארגן לעצמו: הוא לובש חולצת פסים (פסים זה מרזה), שתי כתפיות חוזרות ומחלקות את גופו, שלא לדבר על ערימות הדפים שביניהן הוא לחוץ כמו במלחציים כמעט.

*

המשוררת השנייה מקוננת שלעולם אינה מצליחה לגמור את השירים שלה. פולונסקי מראה שלא מדובר רק בשירים. היא פשוט טיפוס כזה, שלא משלים שום דבר: התפוח שלה נגוס למחצה, בשתי הכוסות שלה יש עדיין תה, והספר שאת קריאתו הפסיקה מונח פתוח והפוך על שולחנה.

שולחנה של המשוררת (פרט), אייר דוד פולונסקי

.
זאת ועוד: גיבורו של השיר שלא הצליחה לסיים הוא ענק שלא הפסיק לגבוה. מידן לא מציין שהמשוררת גבוהה אבל באיורים של פולונסקי היא משכמה ומעלה; בין אם היא יושבת או עומדת היא "לא נכנסת" בשלמותה לשום פריים, כלומר דף. האיור רומז על קשר ביוגרפי בין תוכן השיר לחוויות המחברת. שיר הענק אגב, הוא החלש בספר, אבל האופן שבו מטפל פולונסקי במשוררת, ממלא אותו בנפח ובמשמעות.
.

המשוררת שלא נכנסה לדף. אייר דוד פולונסקי, מתוך "בית חרושת לשירים"

המשוררת הענקית לעומת שלומית ואבא

*

המשורר השלישי מתעב חרוזים. כששלומית מעירה על חסרון החרוזים בשיר שלו, הוא מתפרץ: "אני שונא חרוזים! חרוזים הם כמו תפוזים ארוזים! שיר בחרוזים הוא סגור בארגזים!" אבל כששלומית מתנצלת שהרגיזה אותו, הוא מחייך ומכריז: "משוררים ששונאים חרוזים לעולם לא מתרגזים."
המשורר השלישי הוא איש של סתירות: שונא חרוזים שמדבר בחרוזים. זועם ומחייך כאחד. מרכיב אוזניות כי הרעש מפריע לו, אף שאין שום רעש. השיר היפה שכתב עוסק בילד שחושק בטרקטור, אבל אין אבק של טרקטוריסטיות בדיוקנו המאוייר. פולונסקי מעצב גנדרן מגוהץ וכפייתי שמתאים את צבע גרביו וכפתוריו לריפוד כורסתו. (גם מידן מתאר איש לבוש בצהוב שכותב על נייר צהוב, אבל זה יכול היה להיות גם צהוב של טרקטורים ובוב הבנאי, ופולונסקי בחר בדנדי). הסתירה הולמת את אישיותו האיפכאית של המשורר, ומעצימה בו בזמן את תחושת הריאליזם.

המשורר הצהוב שונא החרוזים, מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

המשורר הצהוב שונא החרוזים, מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי (החלק השני של הכפולה)

המנהל (פרט) מימין מציצה קופסת חרוזי השוקולד. דיוקן פסיכולוגי. אייר דוד פולונסקי, מתוך "בית חרושת לשוקולד

למעלה ולמטה – שני חלקי הכפולה של חדר המנהל. ריאליזם גמור. שולחן המנהלים העצום ביחס לילדים, שלומית המתאמצת להגיע לחרוזי השוקולד בזמן שאבא משתעשע בהיסח דעת, ב"צעצוע המנהלים". מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

האם עורבים מעדיפים שירה על גבינה?  

וזה לא הכל. האיורים של "בית חרושת לשירים" גדושים בהפתעות. אם תציצו באיורים שכבר העליתי תוכלו לראות למשל, כמה טיפוסי המשוררים שפולונסקי זרע בבית החרושת (מהביטניק המזדקן שכותב על מכונת כתיבה, ועד לנרקיסיסט שפסלון שלו-עצמו מונח על המחשב שלפניו, וכן הלאה והלאה). וכדאי אולי להזכיר גם את עלילת המשנה הקטנה המתרחשת בהמשכים, ללא מילים, בזווית העין ומתחת לאפו של מידן: המאוורר של אחת המשוררות מעיף את שירו של אחד המשוררים, שרודף אחריו ברחבי בית החרושת. השיר נוחת לבסוף על מאוורר התקרה. המשורר מנסה להגיע אליו בעזרת מטאטא, אבל העורב של הביטניק מקדים אותו ותופס את השיר במקורו. המשורר המסכן מנסה לפתותו בנתח גבינה (במין היפוך של המשל הקלאסי  שבו השירה היא שגורמת לעורב לשמוט את הגבינה ממקורו). כמו בטרגדיות היווניות שבהן הוגלו הזוועות אל מאחורי הקלעים, נמנע פולונסקי מלהראות את הזוועה, אבל אם לשפוט לפי הבעת פניו של המשורר הלום הצער, הסוף היה רע ומר.

*

סרט תעודי

אף שנהניתי מן התוספות הללו, אני גם מטילה ספק בנחיצותן וחוששת שהסיפור העדין והמינורי אינו יכול לשאת את משקלן, אבל זה לא הנושא עכשיו. לפולונסקי יש אינטואיציה פסיכולוגית נדירה (לא רק בספר הזה, בכלל). דמויות המשורטטות במספר מילים, שכל קיומן הוא הצעה ומשל, קורמות עור ובשר ועולם פנימי באיורים שלו. האיורים המממשים את היכולת הזאת הם הטובים בספר ואני מסירה את כובעי לפניהם. ובסך הכל הוא עשה עבודה מצוינת במימוש הפנטזיה הקטנה של קובי מידן; הוא הפך את עצמו למעין צלם קולנוע (לא רק פה הפריימים שלו קולנועיים) המתעד את הסיור של אבא ושלומית במפעל השירים. איוריו "מוכיחים" את קיומו של בית החרושת באלף פכים קטנים.

אז למה זה כל כך מצער אותי?

על כך ב"כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע" רשימה שנייה על בית חרושת לשירים מאת קובי מידן ודוד פולונסקי.

*

עוד באותו עניין

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה מאת אנתוני בראון

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

איך נראית ילדות – על האיור של בתיה קולטון ל"פרח עציץ" של ביאליק

ועוד ועוד

*

ושימו לב למתי נגיע? הבלוג החדש והשווה של דבי אילון

*