האם יודעים הכל די הצורך איך להיזהר ולהיזהר ולא לגעת בנשמת הילד הקטן? איך לצאת ולהשאיר אותה בלי סימני אצבעות, בלי עקבות לחיצה – להניח למהלכי סוד התפתחותה האישית והיפתחותה כאותה כותרת של פרח – מתוכה והחוצה? הכל שם כה רגיש, כה שביר, כה עדין, וחשש הוא שמגעים לא יעשו כלום אלא רק יקלקלו … תמצית כל החינוך האמיתי הוא: להיזהר. להיזהר שלא לקלקל. בקושי יודעים מה שם בדיוק. וכל כך קל לקלקל. קל כל כך. קל למדי. חידלו. הרפו לכם מנשמתו.
ס. יזהר, פרידה מן החינוך
הוזמנתי* לדבר על "צנזורה של טעם" – כלומר, האם כדאי להתערב ברשימת הקריאה של ילדינו, להסיר, לדלל או לדחוק הצדה את הספרים הגרועים לטובת ספרים איכותיים?
אהוב לבי שחלף על פני זה עתה, טוען שענני עשן לוהטים נפלטים מנחירי בזמן שאני כותבת. זאת לא אני, זו הילדה שבתוכי; חירות הקריאה היתה חלקת האלוהים שלה. הדבר הלא נגוע והלגמרי מאושר בעולמה.
כשהייתי ילדה קראתי מה שרציתי. שאלתי ספרים מהספרייה (בכל שלושת המנויים שלי, על שמי ועל שם אבי ואמי). קניתי ספרים בכסף שקבלתי מסבי וסבתי. הורי מעולם לא עיקמו את האף על ספר. מעולם לא רמזו שהוא לא לגילי או לרמתי. לא ידעתי שיש רמות לספרים. גיליתי את זה בעצמי, לאט לאט, בעונג, בפליאה. כי ככה זה: הניסיון מצמיח מומחיות. חשיפה ממושכת (לא חשוב למה) גורמת לך להבחין בגוונים.
אם מישהו היה אומר לי זה טוב וזה לא – הוא היה – במקרה הטוב – גוזל ממני את חדוות הגילוי. לקח לי תועפות של זמן ואנרגיה לרוקן את ראשי מערכים לא לי (שנדחסו לתוכי על פי מיטב הכוונות, ראו למשל צדיקים אינם מאמינים בדם או סיפור על אדמה וחושך או סיפור ליום השואה). אבל גם לו היו ממלאים את מוחי באוצרות מלכת שבא, הם עדיין לא היו שלי, כי דבר "מונחל" לעולם לא יהיה שלך כמו משהו שגילית בעצמך.
*
שֹהם סמיט (אישה שאני מעריכה ומחבבת על אפה ועל חמתה של הילדה הפנימית) היא הדוברת הרהוטה והעדכנית של צנזורת הטעם:
אם 'הדרת האחר' ו'השתקת השונה', פירושו לפעול נגד ספרים שהם מאגרי סטריאוטיפים, דעות קדומות, ערכים קפיטליסטיים, נביבות רגשית, ועילגות לשונית אז כן – את האחר הזה אני מבקשת להדיר.
שהם סמיט, מתוך אני אחליט
אני לא אובייקטיבית (לא שהאחרים אובייקטיביים; כל אחד מדבר על עצמו. דיאלוג אמיתי הוא אשליה, או נס, או ראיה שבני האדם הם אחים). אני זקוקה למגוון כדי להרגיש בנוח, ואפילו למנה של זרות. לא "כי לא יפה להדיר", אלא כי כל הדרה נתפסת אצלי כאיום ישיר. כאילו אני הבאה בתור. אבל מעבר לשריטה הפרטית שלי – ספרים אינם נרות חנוכה ש"אין להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". ספרים הם חפצים שימושיים. עם כל הכבוד והאהבה וההוקרה לסגולותיהם המולדות, הדבר החשוב באמת הוא אופן השימוש, כלומר, מה שמתרחש במפגש בין הספר לקורא.
ולמפגש הזה אין מתכון. אין גבול להפתעות.
אנשי צנזורת הטעם מחבבים מטפורות קולינריות והקבלות בין גוף לנפש; הרי לא תניחי לילדייך לגדול על ג'אנק וממתקים! מבלי להיגרר לדיון התזונתי – האלכימיה של הנפש הרבה יותר סבוכה ועלומה מהכימיה הפשוטה של הגוף. הגוף מגיע לשיא בגיל צעיר ומשם מתחילה הירידה הבלתי נמנעת אל הזיקנה והמוות. אפשר לעכב אותה קצת בעבודה קשה, אבל אי אפשר להפוך את הכיוון. ואילו הנפש לעומתו, יכולה להמשיך ולצמוח עד אינסוף.
ויש לה גם חסינות מסוימת מג'אנק, או ליתר דיוק – יכולת פלאית להתמיר אותו: באלכימיה של המפגש בין טקסט לקורא כל "זבל" יכול להפוך לזהב.
קחו למשל את אינספור סרטי הלחימה סוג ז' שטרנטינו ספג לתוכו. אי אפשר בכלל לדמיין את יצירות המופת שלו בלעדיהם (אמנם קולנוע אבל אותו עיקרון). או דוגמא אחרת, ספרותית יותר: לא מזמן פורסם כאן בבלוג מאמר שכתב עמוס נוי על קופיקו. אם עמוס לא היה נחשף לקופיקו בילדותו ספק אם הוא היה מגיע לאותן תובנות מרעישות. ולולא היינו אנו סופגים קופיקו בילדותינו ספק אם היינו יכולים להביט בראי הזה שעמוס-את-קופיקו העמידו. ואגב – הכל התחיל בכלל מגברת פשקוביצי (זוכרים את השכנה המשוגעת מספרי תוכידס? "פשקוביצי, פשקוביצי, די תפסיקי, אל תשוויצי,/ כל היום את במרפסת, תחתונים את מכבסת,/ ובלילה מה קורה לך, את שותה קפה עם מלח." וכן הלאה). עמוס רצה לכתוב על דמות האשכנזיה הערירית המשוגעת המופיעה בספרי ילדים עבריים משנות החמישים ואילך, שהיא בעצם (כפי שהוא טוען ובאופן משכנע ביותר) ניצולת שואה.
גם בספרות "הגבוהה" כמובן, אפשר לפגוש בניצולי שואה, אבל היתרון של הספרות "הנמוכה" הוא דווקא בחוסר-המודעות שלה, מה שגורם לחומרים להופיע בצורה הרבה יותר חשופה. ההגחכה של הניצולות אינה מלווה בנזיפתו המובלעת והמאזנת של הסופר. וכבר חזרתי וציטטתי את סלבוי ז'יז'ק שאמר שהוא תמיד הולך לתרבות הנמוכה כדי ללמוד על תרבות גבוהה, כי אותן מגמות מופיעות בה רק בגרסא יותר פשוטה וגלויה.
ובהמשך לכך, מפקיע רולאן בארת את הטקסט מידי המחבר ומעביר אותו לידי הקורא. על פי המאמר המכונן שלו מות המחבר – הקורא הוא האחראי לשחרור הפוטנציאל החתרני של טקסטים ספרותיים.
ילדים הם קוראים חתרניים כמעט בעל כורחם. הם עדיין לא יודעים איך צריך לקרוא. הם חופשיים להבחין במה שהאג'נדות שלנו מסתירות.
*
וכך כותבת לאה גולדברג, מלכת צנזורת הטעם העברית:
המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ויש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו.
לאה גולדברג, מתוך משהו על טעמו של הילד (ההדגשות שלי)
כל בשרי סומר מהאינדוקטרינציה, מהמניפולציה. וגולדברג ממשיכה ושופכת שמן למדורה: "חינוך הנוער בענייני ספרות ואמנות," (היא אומרת) "ממש כחינוך הנוער בענייני מוסר והשקפת עולם, הוא בידי מחנכיו ומדריכיו."
מילדות הסתייגתי מגולדברג. התפעלתי מלשונה הצחה ופקפקתי בתכנים. החושים המחודדים שלי אמרו לי שגולדברג היא נציגת הממסד. שההבנה שהיא מגלה כביכול לנפש הילד היא על תנאי ובערבון מוגבל. וכיוון שהיא מקשרת את צנזורת הטעם לחינוך, אין לי אלא להעמיד מולה את ס. יזהר. כך הוא ענה לה (במודע-או-שלא) במסתו המרגשת "פרידה מן החינוך":
לוקחים איפוא ילד רך ככל האפשר וקושרים אותו לאידאה גדולה ככל האפשר – ומה נפלא מזה? בפיסול אמנם כך הדבר: בראשית היתה האידאה ואחר כך מפסלים לפיה. אלא שפסל מעצבים מחומר גלם, ובני אדם אינם לא חומר ולא חומר גלם. ואסור איפוא לעצב בני אדם. לא לנסות וגם לא להתחיל לחשוב על כך.
לאה גולדברג מניחה שאם לא תכוון אותי לא אמצא את דרכי. בלהטה החינוכי היא שוכחת שאמנות וצנזורה זה כמו שמן ומים. אמנות שייכת בראש ובראשונה למחתרת וצנזורה היא זרוע של הממסד.
הצנזור לטעמי, הוא הזאב מהמעשייה; גם אם יטבול את כפותיו בקמח כדי להלבינן הוא לא יהפוך לעז. ברגע שיפתחו לו את הדלת הוא יטרוף את הגדיים. ומי שחושב שהצנזור יעצור בטעם – טועה.
ובחזרה לס. יזהר. כך הוא כותב במקום אחר (ההדגשות שלי):
מתעמולה ועד גניבת-דעת, והקנייה, והרכשה, והנחלה, והחדרה ועיצוב – הם בדיוק הפעלים המעידים על לא-חינוך… [אלא על] מידות שונות של התעמרות, עריצות, כפייה והתעללות, שתמיד ידעה ההיסטוריה שכמותם מידי מתקנים גדולים ומידי בעלי כוונות טובות.
אחת מחברותי טענה פעם שצריך להוסיף את חירות הטעם הרע לרשימת חירויות היסוד (הומור, עוד משהו שקצת חסר לאידאליסטים).
*
החירות המבורכת של הורי בכל הנוגע לספרים לא חלה למרבה הצער, על תחומים אחרים. בבאר-שבע של ילדותי היה קולנוע תחת כיפת השמים. פעם, הזמינו אותי השכנים להקרנה של חמים וטעים. הייתי בת עשר בערך. התפקעתי מצחוק. חזרתי הביתה מרחפת. כשאבי שמע היכן הייתי פניו קדרו. זה היה סרט קפיטליסטי ומושחת מינית, לטענתו, שלא התאים לגילי, ועוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר לחוויה שעברתי ובכל זאת הצליחו לזהם ולכווץ אותה ולכבות את האור.
מה הרעיון בלהגיד לילד שמה שהוא מרגיש זה לא הנכון, לגמד את ההנאה שלו, לגרום לו בושה או אשמה (או זעם במקרה הטוב – מֶרי תמיד עדיף), לעקם את השיפוט שלו, למעוך אותו כשהוא קטן? וכן, אני יודעת שחלק מצנזורי הטעם דוגלים בדיאלוג, אבל מה הטעם בדיאלוג כשהתשובות ידועות מראש? כמו שגילגי אומרת למורה שמתקנת לה תשובה שגויה בחשבון: המורה, אם את יודעת, למה את שואלת?
ותמיד ישנה האפשרות שהילד רואה משהו שפספסנו, שהוא מזהה איכות ואמת שלא ראינו. כי בניגוד לתפיסה המקובלת, אלה לא רק ההורים שמרחיבים את אופקיהם של הילדים אלא גם להפך.
*
"אם טעמם של כל הילדים טוב כל כך," מתריסה לאה גולדברג, "מניין זה נמצא בסופו של דבר מספר גדול כל כך של אנשים מבוגרים המצטיינים בחוסר טעם?" ומכאן היא גוזרת גם את ההכרח לעמוד על משמר הטעם.
אבל באותה מידה אפשר לשאול: איך זה שיצאנו בכלל מהמערות, שיש מדע, אמנות, שירה? הרי לאה גולדברג לא היתה שם "לכוון את האדם הקדמון לכיוון הרצוי". נראה שהתשוקה להתפתח ולהעמיק היא עדיין חזקה ולו במעט, מהדחף להתעצל להיטמטם. זה לא שאלה של אמון בילד אלא באדם. אני מאמינה.
***
ובשולי הדברים, רק לשם הבהרה: ההתנגדות שלי לצנזורה אינה מוחקת את המבוגר או את הדיאלוג בינו לבין הילד. הורה אינו חייב לקרוא לילד ספר שמעורר בו התנגדות, מותר להודות שלא אוהבים ספר, ולהפנות את הילד למבוגר יותר סובלן. וגם להפך – מותר ורצוי לשתף ילד ביצירה אהובה, רק בלי לכוון ולהנחיל ולשפוט ולמעוך. כמו שמשתפים חבר בוגר (למשל).
.
* דברים שאמרתי בהרצאת אורח בקורס של תמר הוכשטטר ויותם שווימר במכללת ספיר. תודה על ההזדמנות לנסח את הדברים.
עוד באותו עניין:
לאה גולדברג לעומת קדיה מולודובסקי
*
ושימו לב לחדשות ספריית גן לוינסקי!
*
מרית קרובתי, יש לך את "תּוּכּידס משגע פילים" ולא אמרת לי?!
כלומר, אני מבין הרבה דברים, אבל לאחוז באחד המפתחות הפנימיים של סודות ההויה,
בחיבור הסוד הזה, המתכנה בכמה מקורות סוריים-נסטוריאניים בשלון הפשיטתא הסורית, "ספר נבואות התוכים" (ע"ש שמו של הנביא עידוא איש הסתרים). ספר שיש אומרים שהוא-הוא "ספר החול" של בורחס, ולא להגיד לי?! 300 פוסטים שלימים ולא לומר מילה על כך שיש לך את "תּוּכּידס משגע פּילים"?
נאה דרשת. ולשלל הטעמים שמנית, שכולם נכונים, מדוע אין להכתיב לילד מה לקרוא, הייתי מוסיף עוד טעם אחד: גם הזכות לטעות היא זכות יסוד. ואין לשלול אותה מילדים.
רק הערה קטנה על ס. יזהר. את דבריו המרגשים צריך לקרוא בפיכחון מסוים, ובהקשר הרחב יותר של השקפותיו העקרוניות על המגע בין אנשים לבין יצירות אמנות. יזהר היה אנטי-אינטלקטואליסט קיצוני, שהתנגד לכל מעשה פרשנות (ובהקשר הזה – גם התערבות ההורה היא "אקט פרשני"). הוא שטם את ביקורת האמנות וחלקים נרחבים מביקורת הספרות; הבלוג שלך היה מעלה את חימתו, מן הסתם. היתה לו מין תפיסה רומנטית קיצונית של האמן-כשלעצמו, אמנות-כשלעצמה (ממש כמו נפש-הילד-כשלעצמה) שאסור-אסור לגעת בהם בשום אופן. אסור "לנתח" ולהתפלסף, זה ממש חילול השם. אני זוכר מסות רגזניות לעילא שלו בנושא הזה. והעיקרון הטהרני התפשט ללא מעצורים; כך גם היתה גישתו האקולוגית (הארץ הבתולית, עוד-טרם-האדם, שאסור לגעת בה), וגם הפוריטניות המינית.
לפני יותר מ-20 שנה לקחתי קורס באוניברסיטה שהוא העביר; קורס שלם על "הגלגול" של קפקא. זאת היתה חוויה מתסכלת ביותר. מרוב חרדה לחירות הטקסט מכבלי הפרשנות, הושמנו כולנו, הסטודנטים, בכבלי השתיקה.
תוך כדי קריאה נזכרתי בקטע הזה, של ג'אני רודארי, אותו מאוד אהבתי בתור ילד
בריף ברוף ברף / ג'אני רודארי
שני ילדים שחקו בחצר שקטה. הם המציאו שפה מיוחדת כדי לדבר ביניהם בלי שאף אחד אחר יבין אותם.
-בריף ברף – אמר הראשון
-ברף ברוף – השיב השני.
ופרצו בצחוק.
במרפסת בקומה הראשונה ישב איש קשיש וקרא את העיתון. בחלון ממול הייתה קשישה לא טובה ולא רעה.
– איזה טיפשיים הילדים האלה! – אמרה האישה.
אבל האיש הטוב לא הסכים אתה.
– לי לא נראה כך.
– אל תגיד לי שהבנת מה שהם אמרו…
– כן, הבנתי כל מילה. הראשון אמר: "איזה יום יפה"! השני השיב: "מחר יהיה עוד יותר יפה".
האישה עשתה פרצוף, אבל לא אמרה כלום, כי הילדים התחילו שוב לדבר בשפתם.
– מרקי, ברבסקי, פיפירימוסקי – אמר הראשון.
ברוף – השיב השני.
ושבו פרצו בצחוק.
– אל תגיד לי שעכשיו הבנת אותם – אמרה בזעם האישה.
– גם עכשיו הבנתי הכל – ענה בחיוך הזקן. הראשון אמר: "כמה שמחים אנו להיות בעולם", והשני השיב: "העולם יפהפה".
– אבל האם הוא יפהפה באמת? – חקרה האישה.
– בריף, ברף, ברוף – השיב הקשיש ושניהם צחקו.
מצויין:) החזרת אלי באחת את פשקוביצי ואת התעלולים הנוראים שהילדים עשו ליוצאת שואה אצלנו בשכונה שייחסו לה את פשקוביצי ואת קופיקו שהיה שמי הנרדף ולולא כל אלה איפה באתי עכשיו והיכן היתה מוצאת אמנותי פתחי יציאה?
כן, לא רק בקריאה אלא הצנזורה חולשת בכל, החל ממה רצוי ואיך רצוי לאכול או ללבוש ועד איך לצייר פרח ובית. ומהם צבעים שליליים ולעומתם צבעים חיוביים, ואסור אסור אסור לצאת מהשורות או מקווי הקונטור בחוברות צביעה. ואיזו תמונה נוראה של גולדברג הבאת.
וכן, צנזורה לא מביאה לדיאלוג אלא לנתק (הפסקה האחרונה שלך) ודו שיח הורה ילד כל כך חסר. נכון.
מעניין אולי גם להתייחס לנושא הזה מבחינת "אוצרות" וסינון מידע/תוכן בעידן המדיה החדשה ועודף המידע – למרות שאני לא בטוח אם את רוצה לנגוע / להכנס לזירה הזאת
עוד דבר, לאחרונה היתה לי שיחה עם אנין-טעם שחרש את מטבחי פריס ותל-אביב, לא אחת, ובכל זאת מה שנפלא לדעתו באוכל הישראלי, הוא ש (אני מצטט) "אוכל-הרחוב כאן הובא לרמה של יצירת אמנות". אמרתי, שמעתי פעם את ריצ'רד השלישי זועק: "ממלכתי תמורת חומוס פול קומפלט".
אני מסכים עם הכל, אבל לא כל הילדים הם כמו שאת היית. זה נראה לי חוטא לאמת להתעלם מכך שהרבה ילדים הם אהבלים. צריך להגן על אינדיווידואליסטים ולטפח מצויינות כדי שאלה וזו יוכלו לקיים מסגרת בתוכה האהבלים לא משמידים את כל החי
מבריק וחכם ועמוק, אבל זה רגיל אצלך…
מרית, מסכימה איתך. מילדות בלעתי ספרים כמו קופיקו לצד אריך קסטנר, ג'ינג'י עם האסופית, קוקי חבקוקי (מעין גרסה מאוחרת של תוכידס, מסתבר, על תוכי משגע פילים) יחד עם הילדים מרחוב מאפו. לא הוכוונתי/נותבתי/הוכרחתי לקרוא דבר.
עידן – ס.יזהר אולי כתב כמו פוריטני מבחינה מינית, אבל את חייו הפרטיים ניהל בסגנון שונה לגמרי.
מרית, מרית את מרחיבה לי את הלב והעיניים
מרית תודה;
וואו, איזו הפתעה, תודה לכולכם!
שועיקי, אין לי את תוכידס משגע פילים. פשוט אתמול בהרצאה אף אחד לא שמע על תוכידס והתמונה מסבירה הכל וגם עושה לי געגוע מסוכן.
עידן, ס. יזהר הוא כרגע במעמד של חסיד אומות עולם אצלי. אני אפילו זוממת על "ימי ציקלג" ברגע שאמצא סדק בזמן. אני בדיוק באמצע המסה שלו "סיפור כסיפור", ועד כה היא גורמת לי בעיקר אושר. היא כאילו החזירה אותי לנקודה בילדות שבה לא ידעתי שספרים זה על המציאות. חשבתי שיש מציאות אפורה ומדכאת ויש יקום מקביל של ספרות שמתנהל על פי כללים אחרים. אחר כך השתכנעתי-שוכנעתי שהן קשורות בחבל טבור, ונשאר לי רק קמצוץ של פורמליזם למזכרת, אני עדיין מאמינה שכל אמנות ולו הריאליסטית ביותר, היא קודם כל מופשטת. ס. יזהר הוא הזדמנות לבדוק את כל זה מחדש, וגם על כך אני מודה לו. (והתיאור של השיעור איתו הצחיק ונגע ללבי).
דוד, מקסים. והו כמה אהבתי את "ג'לסומינו בארץ השקרנים" של רוזארי.
איריסיה, זאת הילדה הפנימית שבחרה את התמונה או כמו שלאה גולדברג כתבה: "זה הילד הרע שנכנס בי בפנים"… (זה באמת היה קצת נקמני מצדי. בדחף דומה הצבתי את ספרי גרטרוד שטיין ליד ספרי המיניגווי בכוננית, כדי לעצבן אותו 🙂 )
אמן סודי, לא, אני לא 🙂
שועי, יכולת לענות לו במשפט האלמותי של אלאן בצ'ינסקי, התאורן הבלגי שאיתו הצגתי בעולם, תמיד היה מגיע הרגע בשיחה שבו הוא היה אומר "אן איזראל און נה פה לה פילוזופי דה פרומאז'". (ומומחים תמיד מגלים את היופי בכיעור והנעים במגעיל וכן הלאה. אני לא לגמרי צוחקת. זה מעגל.)
אבי, אני לא ממש מבדילה בין ילדים למבוגרים, והנסיון שלי מוכיח שאיפה שיש אנשים יש הפתעות. בחיי.
דפנה, נועה, חווה, תודה לכן יקרות. זו שמחה גדולה שאתן באות לכאן.
עודד, תודה וברוך הבא.
סבתא שלי הייתה מנהלת בית ספר ואינטלקטואלית ופדגוגית בכל רמ"ח אבריה.
כשהיא יצאה לפנסיה היא התחילה להתנדב בקרן בית הנשיא, מפעל שסיפק ספרים לבתי ספר. אנחנו, הנכדים, יכולנו לשאול ולהזמין כל ספר שרצינו – וקראנו את הזבל הכי גדול שיצא בספרות העברית. לא רק שהיא מעולם לא אמרה לנו על משהו שזה זבל, לפני שידענו לקרוא היא הייתה מקריאה לנו כל ספר שביקשנו.
אני מאמין שאנחנו יודעים להעריך איכות כיום… אני פחות מצליח להחיל את האובייקטיביות לגבי הבחירות של הבן שלי – אבל אני ממשיך להשתדל.
שלום מרית
תודה על המחמאה (היקרה ללבי דווקא משום ההתנגדות שבה). החיבה היא הדדית ( וגם הנטייה לנשוף אש וגופרית בעת העיסוק בנושא). אני מבקשת להפנות את הקוראים למאמר השני שכתבתי, בכתב העת פנים ( ובאותה הזדמנות גם למאמרך) בניסיון להראות שהסוגיה כיום מורכבת פי כמה מאשר בזמנה התמים של לאה גולדברג. מי שיקרא גם יווכח כי גישתי אינה כה שמרנית/פטרונית/קיצונית כפי שהיא מצטיירת ברדוקציה ( כולל במאמר המקוצר המופיע באתר "סל תרבות" ובוודאי כשהיא מלובה באמצעות השם הפרובוקטיבי "אני אחליט" שנבחר על מנת לשמש פרפרזה נגדית ללמשפט הידוע מפי הטף ) שהם סמיט .
המאמר מופיע בחוברת מס 55 של "פנים" המוקדש לספרות ילדים.
http://www.dmag.co.il/pub/histadrut/panim55/view_book.html
דוגמה לשיעור של ילד המתרחש ללא מורה, כתב יפה להפליא ויליאם סארויאן בקומדיה האנושית:
פעוט זה המכונה יוליסס מקוליי, עמד יום אחד לפני פתחה של מחילת חפרפרת חדשה שנתגלתה לו בחצר ביתו, בשדרת סנטה קלרה שבאיתקה, קליפורניה.
החפרפרת דחקה רפש טרי ולח מתוך המחילה והציצה החוצה כמבקשת לעמוד על טיבו של יוליסס. ובטרם הספיק יוליסס להתרגש מנס החפרפרת שנגלתה אליו, טסה ציפור מציפורי איתקה אל בין ענפי עץ האגוז הישיש שבחצר ביתו, וכשצנחה על הענף פצחה ברננה נלהבת, והסיחה את דעתו מן האדמה אל העץ. אלא שאז נשמע באוזניו קולה של רכבת משא נושפת ושואגת ממרחקים.
הנער האזין והרגיש ברעידות האדמה מתחתיו את מסע הרכבת המתקרבת, התחיל לרוץ, ורץ (כפי שנדמה לו) מהר מכל החי אשר על פני האדמה.
כשהגיע להצטלבות הכביש עם פסי הרכבת עוד הספיק לראות את הרכבת כולה בעוברה, למן הקטר ועד לקרון- המשמר. הוא נופף לשלום לנהג הקטר, אך הנהג לא החזיר לו שלום. נופף לחמישה אנשים אחרים שברכבת, אך אפילו אחד מהם לא החזיר לו שלום. יכולים היו ולא עשו. לבסוף נתגלה לעיניו כושי אחד, רוכן ונשען על מעקה אחד הקרונות. דרך שקשוק גלגלי הרכבת בקע אל יוליסס קולו של האיש שר: מה לך כי תבכי מיליידי, כי תבכי כל כך?/ שיר נשירה לביתנו, לביתנו הישן,/ לביתנו בקנטקי, הרחוק הנידח".
יוליסס נופף בידו גם אל הכושי, ואותו רגע אירע דבר מופלא ולא צפוי. אדם זה, שחור ושונה מכל האחרים, החזיר נפנוף ליוליסס וקרא בקול: "שב הביתה, נערי, שב למקום שממנו באתי!".
הנער והקטן והכושי נפנפו בידיהם זה לזה, עד שהרכבת נעלמה כמעט מהעין.
אותה שעה הסתכל יוליסס מסביב. והנה לפניו על כל סביביו- עולם חייו ומצא אותו משעשע וגם גלמוד. הוא העולם המוזר המשופע עשבים שוטים, המלא גרוטאות ורב פלאים, מצד אחד כאילו חסר יופי אך מצד אחר הדור ונאה.
לאורך המסילה צעד ונתקרב אליו אדם זקן, שצרור עמוס על שכמו. יוליסס נופף בידו גם אל האיש הזה. אך האיש היה זקן מדי ויגע מדי, מכדי שיוכל ליהנות מאותות הידידות של נער קטן. הזקן הביט בו, ביוליסס, הבטה משונה, כאילו גם הוא וגם הנער כבר בין המתים חלקם.
הנער הקטן הפך פניו אט- אט, ושם פניו הביתה. ובעוד הוא הולך הוסיף להאזין בליבו לשקשוק הרכבת שעברה, לשירת הכושי ולשירו השמח: "שב הביתה נערי, שב למקום ממנו באתי!". הוא הפסיק להרהר בכל אלה ועצר ליד עץ אחד, כשהוא בועט בפירותיו הכתומים שנשרו. כעבור רגע חייך את חיוכם של בני מקוליי- החיוך הנסתר, העדין והמחוכם, האומר "כן" לכל הדברים בעולם.
כשפנה יוליסס אל מעבר לקרן הרחוב ועיניו ראו את בית מקוליי, הוא התחיל מקפץ ומדלג כשהוא משליך את עקביו כלפי מעלה. מרוב חדוה מעד ונפל, אך מיד קם והמשיך בדילוגיו. אותה שעה הייתה אימו בחצר והייתה מפזרת זירעונים לאפרוחים, היא הבחינה בנער נכשל ונופל וקם ומדלג שוב. הוא ניגש אליה מהר ובחשאי והתייצב לצידה. אחר כך רץ אל לול התרנגולות, לראות אם יש בו ביצים. שם מצא ביצה אחת. הסתכל בה רגע קל. הרימה והביאה לאימו ומסר אותה לה בזהירות רבה, ובכך התכוון למשהו ששום אדם לא יצליח להעלות בדעתו ושום ילד שבעולם לא ישמרנו בליבו לספרו.
"כפו עליהם את הנצרות" אמר אוגוסטינוס הקדוש, או לפחות כך מצטטים אותו בסרט "מרקו פולו". בכפיית הנצרות היו יתרונות וחסרונות שקשה להעריך את היקפם ממרחק של מאות שנים, אבל כפיית התרבות היא הכרחית.
אין זה סותר את דבריו של יזהר , שהם נכונים וכבודם במקומם. לא מטריד אותי מה יחשוב הילד על האודיסאה או על "אגם הברבורים" או על "שלושת העורבים" ובלבד שיאולץ לדעת על קיומם וידע לכל הפחות ,כמה דברים בסיסיים לגבי תוכנם והקשרם ההיסטורי , באותה מידה שהוא מודע לקיומה של דורה בגיל 6 ושל סאלינה גומז בגיל 10 וכן לקיומם של יתר תוצרי תעשיית הזבל האנטי תרבותי להמונים ,שצרה היריעה מלהכיל איזכורים לכולם.
תפיסתה של גולדברג נראית לעיתים נוקשה מדי ויתכן שהייתה נכונה יותר לזמנה , אבל אילו הייתה גולדברג מתעוררת יום בהיר אחד בשנת תשע"ב והייתה נחשפת לקאקאפוניה הויזואלית והדציבלית הזורמת והמציפה את העולם מתוך מזבלות האמריקניזם הפסאוודו לאטיני או הוויגרי , היא הייתה יכולה להגיד "אמרתי לכם" מתוך שיכנוע עצמי עמוק.
תגובה קטנה לנועה: ידוע לי היטב שבחייו הפרטיים השליך מעליו יזהר את הפוריטניות המינית. זה רק מפחית מדמותו עוד יותר, הצביעות הזאת.
מרית, אני אמשיך לקלקל לך את חסיד אומות העולם ואזכיר נשכחות: היה זה חבר הכנסת ס. יזהר שטבע את הביטוי האומלל "דור האספרסו":
http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=MAR/1960/07/08&EntityId=Ar00500&ViewMode=HTML
בנאום סוער בכנסת גינה האיש הזה, שלכאורה התנגד בכל נפשו ל"חינוך" ול"הנחלה של ערכים", את הצעירים הריקים והפוחזים של תל אביב, על כך ש… נחשי מה? אין בליבם שום ערכים. יזהר היה מפא"יניק, לא אנרכיסט, וחשוב לזכור גם את זה. מאחורי כל "החופש" הזה הסתתרו שפתיים קפוצות.
כדי לחדד את הבעייתיות שאני רואה בגישה הטהרנית שלו – להשאיר את הילד לבדו עם עולם הספרים, ולצאת בשקט מהחדר – אגיד גם שיזהר בחייו הפרטיים, וגם בדמויות שמאכלסות את ספריו, היה אדם לא-דיאלוגי. יש משמעות מכרעת לעובדה שהוא נמשך אל "גיבורים בודדים", מהרהרים לנפשם, כמו גם לעובדה שלא יצר אינטראקציה עם הסטודנטים בקורס שבו הייתי, ואולי גם לעובדה שמעט מאד אנשים הכירו אותו באופן אישי.
אז לא יזיק להזכיר: ילדים ואנשים זקוקים לא רק לחופש, אלא גם למגע ואפילו לחיכוך. הם זקוקים שיאתגרו אותם, שיערערו על המובן מאליו שלהם. אני ארשה לילדה שלי לקרוא מה שהיא רוצה, אבל לא אשמור בבטן מה שאני חושב. לא אתן לה הרצאות, ומצד שני, היא לא תהיה אפופה בשתיקה לא-שיפוטית. היא תגבש לה טעם משלה גם דרך התמודדות עם הטעם שלי. וכל הפן הזה של הדיאלוג, הקשה לעתים, עם הזולת שלא מסכים איתך – נעדר לחלוטין מן העולם הסוליפסיסטי של יזהר. יסלחו לי מעריציו.
ס. יזהר לא היה סתם סופר פוליטי וגם לא היה "סתם" פוליטרוק מטעם מפא"י ההיסטורית. הוא היה , או לפחות ניסה להיות , הבמאי והמפיק של ההיסטוריה הישראלית , כפי שתוצג לדורות הבאים , בארץ ובחו"ל.
גם מילשטיין מציין את זה בכמה הזדמנויות.
יכול להיות שאותה התבטאות מקסימה בנוגע לסטריליות הנדרשת בחינוך הילדים , היא איזשהו אמצעי תיאטראלי בניסיונותיו של יזהר , לבצע תיאומורפיזם לדמויות היסטוריות שחפץ ביקרן , כמו בן גוריון , אלון וכיו"ב , כדי לבסס את הנארטיב של שיבת ציון באמצעות ובזכות ענקי מפא"י ההיסטורית.
המגיב הנ"ל לא אנונימי, אלא אני.
דרול, דווקא אגוסטינוס מהיפו הוא האיש שהשפיע ביותר על שרידותם של יהודי אירופה בימי הביניים. הוא יזם דוקטרינה לפיה על הנוצרים המאמינים אסור לפגוע בנפשם של היהודים וגם לא להמיר אותם בכח. עניותם של היהודים, חריגותם, סיפיותם וחרפתם תהיה (כך אליבא דאוגוסטינוס) אות לניצחון תורתו של פאולוס לפיה האל עזב את בני ישראל שבבשר (היהודים) ועבר להשגיח ולהוליך את ישראל שברוח (הנוצרים). זה קצת דומה לרעיון של שמורות האינדיאנים בארצות הברית של ראשית המאה העשרים…
הדוקטרינה של אוגוסטינוס לא ממש סופרת את היהודים, ודאי, ובכל זאת, יהודים תמיד מצאו להיכן להימלט (איש כנסיה/מלך) שקיבל על עצמו את הדוקטרינה של אוגוסטינוס. ובעצם הדוקטרינה שח אוגוסטינוס שימשה כנראה כבר את קרל הגדול, שבחצרו באאכן (בלגיה) הוכרזו היהודים כ"עבדי אוצר המלך" כלומר כנהנים מחסות המלך כל עוד הם מעלים מס קבוע לקופתו. החוק הקרולינגי הזה שימש הרבה מאוד מלכים אחר כך, עד שלהי ימי הביניים לפחות.
כן, היחס של אוגסטינוס אל היהודים היה שונה מיחסו אל כופרים אחרים.
הוא טען ששרידתם של היהודים תהיה הוכחה לעליונותה של הנצרות.
הראש שלי מסכים איתך – הלב הסכים רק כשהגעתי לפסקה האחרונה 🙂 שם נאמר "הורה אינו חייב לקרוא לילד ספר שמעורר בו התנגדות, מותר להודות שלא אוהבים ספר, ולהפנות את הילד למבוגר יותר סובלן".
אז אני ממש מחבבת את דורה כדמות, אבל הספרים שלה קלושים ובלתי נסבלים, והתרגום בעייתי מאוד (שלא לדבר על הקשיים בהמרה לעברית – דורה בד"כ יוצאת למשימות בעקבות גיבורים של שירי ילדים מוכרים באנגלית, שירי אמא אווזה וכולי, שמוכרים לכל ילד אמריקאי, אבל בעברית פשוט לא ברור מה יש לה לחפש פרה על הירח). אחרי פעם שהקראתי אותם (כשבכורי היה בן 4 נניח), פשוט סירבתי להמשיך בזה.
אני גם אומרת, כשהספר לא מוצא חן בעיני או כשיש לי הסתייגות ממנו, לפעמים תוך כדי קריאה. בקיצור, כבוד לטעם של הילד לא אומר חוסר כבוד לטעם שלי כמקריאה. לשמחתי עכשיו הוא קורא שוטף והשליטה חמקה מידי באופן בלתי הפיך 🙂
מיקי,ברוך הבא. זו באמת תעלומה. גם אצלי זה מצריך השתדלות, על אף השכנוע העמוק…
שהם חביבתי, אין כיבוש נאור… (מישהו העיר לי שזאת תגובה אלימה. אז חזרתי להסביר שמעבר לדעה המנומקת יש צד רגשי. ההדרה באמת נתפסת אצלי כאיום קיומי.)
דודו, הקסם של סרויאן הוא בדיוק כזה, שנזהר ולא מקלקל.
דרול, מזל שאתה לא מחליט עלי 🙂
עידן דרלינג, בהתחשב בכך שאבא שלי נבחר לכנסת מטעם מפא"י כבר כשהייתי בת 4 יש לי יידע ראשוני ועמוק על מפא"יניקים (לא ציוני הדרך ההסטוריים אלא נימי הנימים המשתרגות על היומיום). ואני חושבת שאתה לא באמת מבין את הרדיקליות המטורפת של הדעות החינוכיות של יזהר. זה לא רק החירות וההכרה באינדיבידואליות, אלא הקריאה לחוסר פעולה. ה"ההרפו ואל תתערבו" פשוט לא בא בחשבון מבחינתם.
צביעות היא אכן תכונה מרתיעה, אבל לא כל סתירה היא צביעות. אנשים הם מאד מורכבים ומתקשים ללכת בקו ישר. אני מכירה ומוקירה את הרפלקס שלך להוריד את יזהר מהכן שעליו הצבתי אותו. אבל ברשותך (או לא) אשאיר אותו שם עוד קצת. הוא גרם לי כל כך הרבה שמחה.
ובאשר לצורך במגע וחיכוך – לגמרי, והאמת משחררת, ושיחה ודיאלוג כמובן כמובן, אבל לא כזה שבו ההורה יודע את התשובה הנכונה (עכשיו שאני חושבת על זה, זה מה שתמיד עצבן אותי בדיאלוגים הסוקרטיים).
אביבה, מוכרחים רק למות, זה מה שלימדתי את הילדים שלי, כל היתר זה בחירה 🙂
טוב, הילדים הגדולים שלי (12.5, 8.5) מרבים להתייעץ איתי אבל לא סומכים על טעמי (לפעמים אני חושב, מזל שהם אינם סומכים על טעמי)… כבר מזמן הבנתי כי סדרות "הארי פוטר" "פרסי ג'קסון" "39 הרמזים" "קפטן תחתונים" "יומנו של חנון" "אתה איש רע מר גאם" "בון" ודומיו חביבים עליהם יותר מכל מה שאני חושב שהוא קלאסיקה (אבל בעיניהם מיושן לגמריי), וזה בסדר גמור. למשל, הבת הגדולה שלי מגלה לאחרונה חיבה רבה לסדרות ערפדים (סטפני מאייר) ולאגאתה כריסטי (את שרלוק הולמס היא כבר קראה מזמן). אני שמח שהצלחתי להדביק אותם באהבת האחים מארקס ואסטריקס ואפילו זאגור (קומיקס איטלקי משנות השישים שתרגם בעבר גאיו שילוני להוצאת מ' מזרחי), אבל צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון למשל, משעממים אותם (אני משגיח כעת על הבן הקטן שלי, בן שנתיים וחצי, הצופה לידי ב"דורה". הוא גם חובב "יובל המבולבל". נסיתי להציג בפניו את "רגע עם דודלי" ו"פרפר נחמד" אבל כנראה זה מאוד מיושן. מה שכן, את הוידיאו של יהודית רביץ "גם אני רוצה חיבוק" הוא אהב מכל הלב).
מרית, כזכור, הבת הגדולה שלי עוד מחכה להמשך של "בנות הדרקון" (היא מאוד אהבה אותו), אבל עוד לא העזה להוריד מן המדף את "אסור לשבת על צמות". מדי פעם היא שואלת אותי אם אני יודע באיזה שלב עומדת כתיבתו (-:
אגב, לפני כמה שבועות המלצתי לה על "שתי ערים" של דיקנס. היא הביטה אליי וגיחכה…
אבי, לדעתי ספרות עשויה ללמד אותנו לחשוב באופן מורכב/יצירתי (ספרוּת עשויה לעורר את פעילוית החשיבה והדמיון), לאו דווקא כיצד להתנהג… כמובן ישנם (אף היו) אינטלקטואלים שהיו מצפן מוסרי; כנגדם, ישנם (אף היו) לא מעט אינטלקטואלים שבחייהם האישיים היו נבלים גדולים. אני מסופק עד כמה הספרות (גם ספרויות המוגדרות כ"ספרי קודש" או אפילו "אתיקה" לשׂפינוזה) משפיעים על החוש המוסרי של האדם… מבחינה זאת קריאתה של מרתה ק' נוסבאום לשופטים אמריקנים לקרוא קלאסיקונים כדי לעורר את החוש המוסרי נדמית לי מעט דמיונית. במיטבם, אני חושב, היענות לקריאה כזאת עשויה ליצור פסקי דין מעניינים יותר ועשירי מקורות יותר, אבל איני רואה בהכרח את השפעת הספרוּת על הכרעות מוסריות של שופטים.
שועיקי, פעם צריך לברר איך קרה שהאחים מרקס לבדם לא העלו גרגר אבק, ואילו כל האחרים נראים כמו דודים בנפתלין לילדים שלנו.
"שתי ערים" הוא הדיקנס היקר לי ביותר. הכאב הנוקב והנקמה בצד מחתרת הסריגה… אתה יכול לספר לה קצת על מה זה. לא נראה לי שהיא תגחך. תגיד לה שאני עמוק בתוך הספר השני והמורכב של בנות הדרקון… ומי זה אבי? (כלומר, זו לא תשובה לאבי פיטשון, אז למי?)
.
ולכולם – אני מופתעת ומתרגשת וגם תוהה על מיעוט ההתנגדות. שמא נוצרה פה אוירה שסותמת פיות. ובכל מקרה, רציתי להדגיש שזה לא פוסט על חינוך אלא על חלק ממנו. חלק מהותי אמנם. וברור שמה שכתבתי לא מתאים לכולם. לא לכל ההורים ואפילו לא לכל הילדים – תמיד יש יוצאי דופן ואין תחליף לקשב לילד הפרטי שלך. ואם לא באמת מאמינים בזה, אולי עדיף לא ליישם, כי מסר כפול זה עינוי בפני עצמו. וגם כשבאמת מאמינים זה לא תמיד קל, אבל אם מלמדים ילדים לעמוד על שלהם, זה יותר קל, כי הם לא נמעכים כל כך בקלות גם כשעושים טעויות.
טוב, אם כבר שאלת אז- כן… נוצרה אצלי הרגשה של אוירה של סתימת פיות…
אבל בטח זו הייתה שאלה רטורית…
שוב סתמו לי ת'פה…
מרית, סידני קרטון קצת מזכיר אותי בכל מני סיטואציות… מזל שעם השנים מצליחים לצאת מזה קמעא-קמעא (גם אם היו פעמים בהם כמעט איבדתי ליטראלית את הראש).
כן כתבתי לאבי פיטשון, מתגובתו השתמע כי האהבלים לו רק יינתן בידם הכח מסוגלים לעולל כל רע; אני לא בטוח שכך הוא. יש הרבה מאוד אנשים משכילים, אינדיבידואליסטים ורחבי דעת הפועלים באופן אגוצנטרי, אופורטיוניסטי, בלי לתת את הדעת לזולתם, או להשפעה הרחבה של מעשיהם. למעשה כל ממשיכי "הנסיך" של ניקולו מקיאוולי ואפשר גם ממשיכי האובר-מנטש של ניטשה והאותנטי של היידגר, אמורים לחיות כאילו הם מככבים בסרט של עצמם, כאשר המקיפים אותם הם רק סטטיסטים; הפרעת אישיות נרקסיסטית למשל לא ידועה בפסיחתה על אינטלקטואלים יוצרים, ללא כל קשר לעמדותיהם החברתיות-פוליטיות-מדיניות. לדאבון לב, היא מצויה בשפע ברוב המרכזים האוניברסיטאיים ומכוני המחקר ברחבי העולם; וכאמור, בניגוד לתדמית, תמיד נמצאו לכל משטר אפל גם כמה תומכים אינטלקטואלים למדיי [ראו למשל: "הרוח השבויה" לצ'סלב מילוש, "הנפש הנמהרת" למרק לילה, "מכירת החיסול של הכאב" להיינריך בל–
במיוחד הפרק אזהרה מפני מיסטר x- כולם עומדים על התופעה הזאת]. האינטלקטואל כמגדלור מוסרי הוא אפשרות, כפי שההיסטוריה מראה הרבה אינטלקטואלים מתגלים כאופורטיוניסטים גמורים בעת מבחן.
כל החלוקה הזאת בין אינדיבידואליסטים לאהבלים היא הרבה יותר מדי סכמטית ומצמצמת לטעמי. אני יותר בקטע של כל אדם הוא עולם.
ועוד משהו: באחד הראיונות שלו על בנייה במרחב הציבורי, אמר ויטו אקונצ'י שהוא תמיד חושב על האנשים שישתמשו בו: "האם אנשים יושבים פנים אל פנים בכיכרות? ומה באשר לאדם הרוצה להיות רוצח סידרתי?" כשאקונצ'י היה בארץ שאלתי אותו על ההערה המוזרה. האומנם אמור האדריכל להתחשב בצרכיו של הרוצח? והוא אמר בחיוך, "כן, למה לא?" (או משהו כזה) ואחר כך הוסיף "אולי אם יתחשבו בו הוא לא ירצה יותר לרצוח…" הוא לא נבהל או התכחש ולא היה ציני. הוא דיבר במין תום קצת הזוי אבל עדין ומשכנע.
אני חייבת להתפרץ עם איזה כפרה עלייך ישר מהלב, כי איך שימחת אותי בדברייך. רק הצטערתי שלא אני כתבתי אותם קודם. נפלא.
ואת צודקת בעניין המדרוג, אבל גם פה לפעמים ילדים לוקחים אותנו בסיבוב. כשאמרתי לבני ובתי פעם שקופיקו זה זבל הם הסתכלו עלי בתמיהה ושאלו: איך יכול להיות שספר כזה כיפי עם עלילה מעולה ומצחיק נורא הוא זבל?
ניסיתי להתווכח, אבל הם סיכמו יפה. היא הודיעה לי שאני פשוט סנובית וחושבת את עצמי יותר טובה מתמר בורנשטיין לזר, והוא אמר ששכחתי כבר ליהנות כמו ילדה ומאוד חבל לו עלי.
נסתתמו טענותיי מיד. מה אומר, צודקים.
(עדיין אני מעדיפה את קסטנר, אבל זה בסדר. גם הם.)
רוני, תודה, מחמם את הלב לשמוע עד כמה הילדים שלך לא מתבטלים בפנייך!
וזה ממש כך, כל אחד מדבר על עצמו. אנחנו פוסלים את מה שאנחנו רואים, אין לנו מושג מה הם רואים. (וסנוביות זה סוג של טיפשות 🙂 )
השבוע נזכרתי בעובדה מובנת מאליה: כשהיינו ילדים לא היו סרטים "רעים". כל סרט היה פלא מדהים. זה שדמויות נעו על מסך היה פלא מדהים. בר המזל שחזר מסרט היה אוסף איזה עשרה ילדים ומספר להם את הסרט מהתחלה ועד הסוף. לספר סרט של שעה לקח שעתים וחצי, כי המספר היה מבצע את כל הדמויות.
אם זה מובן – אז מובן שאין ספרים "רעים". מישהו יגיד לילדים שלו ללכת רק בשכונות "יפות"? איזור התעשיה בשבת בחמסין עם האספלט הרותח היה המקום הכי מעניין בעולם. ומגרש הגרוטאות. מה רע בקצת גרוטאות?
ספרי חסמבה הם גרוטאות זבל. מכל מיני סיבות. מה אכפת לי? מה היה אכפת לי? הקירות המסתובבים, המנהרות הסודיות, הארונות שהסתירו דלתות, התעלומות שנפתרו רק בחלקן – הפכו את העולם-הנראה-לעין למבוך חשאי של רזים ופליאות (לא פחות מנארניה, אמיל והבלשים, או ספרים איכותיים – במרכאות ובלעדיהן – אחרים). תוקידס היה על חיים בשיכון עירוני, חיים שלא הכרתי בפרבר (?) הכפרי-למחצה (תרנגולות, עצי פרי, תימנים) ושחלמתי עליהם כאילו היו מדיקנס, קסטנר, או ויקטור הוגו. בשביל לחלום, בשביל להפליג לעולמות דימיון, לא צריך הרבה ולא צריך "איכות"…
חוץ מזה תודה על האיזכור
מרגישה אותו דבר (או דומה בכל אופן). הרבה יותר מעניין לטייל מאשר לשפוט.
ועל לא דבר. בכיף.
איזה יופי. וכמה צלילות.
תודה מיטלשה, זה בדיוק המקום שבו אנחנו נפגשות.
עמוס, מרית, הערה לסדר היום, דווקא כסוג של חוקר פילוסופיה, אני מעדיף את תוכידס על פני תוקידידס, בכל מקום ובכל זמן.
או תוקידודס, כמו שאמר פעם שמעון פרס בדיון טלויזיוני… (כשתיקן אותו פרופ' פלוסר ל"תוקידידס" הוא ענה: "יש אומרים כך ויש אומרים כך". בחיי). האמת. תוקידודס הכי נחמד
"כשתיקן אותו פרופ' פלוסר" נשמע כמו אירוע מוחי גורלי מהלך אימים. רק מישהו חסין כמו שמעון פרס אמור לשרוד בכך…
מרית יקרה!! פשוט נהדר לקרוא!! מליון תודות וגם על התגובות!!
ואני לא משתמש אנונימי!! זאת אני, קרן כרמלי!! פשוט עניתי מהאייפון ולא עדכנתי את הכתובת!! עכשיו עדכנתי:)
מרית, עמוס, דודו,
למען הסדר הטוב, וכדי שלא ישאו את שם תוכידס לשווא, הנה שורות משל ז'ק פרוור:
כּבוד המשפחה כּבוד האב כּבוד הבן כּבוד התוּכּי, רוח הקודש
[ז'ק פרוור, 'הכביסה', מילים, תרגם מצרפתית: אברהם חכים, בעריכת גבריאל רוזן (רוזנבאום), הוצאת גמיר: תל אביב 1984, עמ' 97]
מעבר לכך, שלבלבל בין תוקידידס לתוקידודס, זה בערך כמו לבלבל בין סאפפו (מלסבוס) ובין
צ'יפופו (לתמר בורשטיין-לזר).
אוח, מרית. תודה.
תודה על הפוסט הזה, שאני עדיין עסוקה בלהתלהב ממנו ולהתווכח איתו בו-זמנית, אבל עוד יותר תודה על הכבוד שאת נותנת לילדה שהיית. אני תמיד הייתי כזו ובזמן האחרון אני קצת מאבדת את זה (יש לי ילדה בת 4 ויש הרבה קולות מסביב שדורשים ממני להשליט עליה מרות), ואני רוצה שהילדה שהייתי תחזור ותהיה חלק פעיל יותר ממי שאני עכשיו. גם בשביל הבת שלי, והכי בשבילי.
אולי אחר כך אני אחזור לנקודות שמורכבות מבחינתי, אולי לא. בינתיים רק להגיב כאן זה עניין גדול בשבילי, אני עוקבת כבר… שנה אולי? אחרי הבלוג והתקשיתי משום מה לאזור אומץ ולהשתתף בשיחה.
כמה יפה ומדוייקת התגובה האחרונה הזו, של רחל: אני רוצה שהילדה שהייתי תחזור…
ושועי, אתה פתחת פה תיבת בנדורה, כמו שואמרים אצלנו בשוק
קרן היקרה, זיהיתי את הקול שלך 🙂
רחל, ברוכה הבאה לשיחה ותודה מעומק הלב. הילדה שהייתי ואני מנהלות פה קומונה אנרכיסטית שבה אף אחת לא מחליטה על השנייה 🙂 .
מרות ולהשליט הן מילים מצמררות. וזה אמנם לא פוסט על חינוך אלא רק פלח ממנו, אבל אם להגיד את התורה על רגל אחת – גבולות בלתי מתפשרים רק בנוגע לסכנה (לא לרוץ לכביש לא נתון לוויכוח). ובצד זה אני מאמינה בעיקרון ההתחשבות. לא רק בצרכי הילד. גם הורים ואנשים אחרים ראויים להתחשבות. מאמינה בלהסביר לילדים שהם חשובים ונפלאים אבל הם לא לבד בעולם, גם לאנשים אחרים יש צרכים. גם הם זקוקים למקום ולהתחשבות. העיקרון הזה חייב להיות גמיש וקשוב וסבלן ואוהד, ילד בן שנתיים לא יכול להתחשב כמו ילד בן שבע או בן עשר, ויש גם הבדלים בין ילד לילד, אבל עקביות (גם בהתחשבות עמוקה בצרכי הילד – זה כל כך נעים כשמתחשבים בך ונותנים לך מקום, וגם בעמידה על צרכי הזולת) היא כל ה"חינוך" שצריך אם שואלים אותי (בצד אהבה והכלה ומגע שאינם נחשבים "חינוך" בעיני ואין ערוך לחשיבותם, ובצד יושרה ואותנטיות, להשתדל לצמצם ככל האפשר את הפער בין מה שעושים למה שמרגישים, וכשהוא קיים להודות בו). זו לא תובנה שנגזרת מאידאולגיה אלא מהשטח. כשהילדה שהייתי ואני ניסינו להבין איפה אנחנו יכולות להתערב בלב שלם בלי פחד לקלקל.
שועי, עמוס 🙂
דעתי בדיוק כדעתך, אבל יש קולות פנימיים מבית ההורים שמהדהדים את הקולות החיצוניים, וזה לא תמיד קל לדעת למי להקשיב בזמן אמת. לכן התודות.
ומנחה לאות תודה – קטע מהספר The Thirteenth Tale, שכשקראתי אותו לפני כמה זמן גרם לי מיד לחשוב על הבלוג שלך:
I never read without making sure I am in a secure position. I have been like this ever since the age of seven when, sitting on a high wall and reading The Water Babies, I was so seduced by the descriptions of underwater life that I unconsciously relaxed my muscles. Instead of being held buoyant by the water that so vividly surrounded me in my mind, I plummeted to the ground and knocked myself out. I can still feel the scar under my fringe now. Reading can be dangerous.
וכל הקטע הזה בהרהור בסוגריים, מה שרק הופך אותו ליותר מקסים.
איזה כיף שזה גרם לך לחשוב על הבלוג שלי. תודה.
שלום מרית וכולם,
כמו שהבטחתי, אבל באיחור, הנה תגובה כאן…
אני חושב שלא חשוב מה ההורים יעשו, הילדים שלהם יתלוננו…
אני חושב גם, שלא חשוב מה ההורים יעשו, הילדים ייצאו בסוף דפוקים בדיוק כמו ההורים…
חינוך זה מלכוד, מין מכונה לאפיית עוגות שהמתכון להן אבד…
יש סרט מדהים של וורנר הרצוג- לב זכוכית, שמספר על כפר שסוד הכנת זכוכית אדומה שהיה האוצר של המפעל בכפר, אבד…. כול השחקנים בסרט משחקים תחת היפנוזה, להוציא מגיד העתידות… והסוף דטרמניסטי.
כמו בחינוך- הסוד אבד וכולנו מהופנטים…
בקשר לכתוב במאמר, יש לי נקודה אחת כללית. הטיעון של תראו אותי או תראו את טרנטינו, לא עובד משתי סיבות.
קודם כל, אני מזיע במצח רק מלחשוב לאן טרנטינו היה מגיע אם הוא היה גדל על ברגמן ודוסטוייבסקי.
כאילו, אי אפשר לדעת. יכול להיות שהיה יוצא אפילו יותר מוצלח…
וכאן מגיעים לנקודה השנייה שממלכדת את הדיון הזה. מצד אחד מדברים על זה שהתחרותיות וההצלחה הן לא חשובות, ומצד שני שופטים לפי ההצלחה….
זהו…
חולי, זה לא תירוץ. לא כולם מתלוננים ולא כולם דפוקים (וגם אלה שכן – יש דרגות…).
לב זכוכית זה שם יפה לסרט אבל לא הבנתי מי תחת היפנוזה, הדמויות או השחקנים עצמם?
ובאשר לטרנטינו – זו היתה בסך הכל דוגמא לזה שאי אפשר לדעת מה הנפש תעשה עם זבל…
ולא יודעת בקשר לברגמן ודוסטויבסקי, הבעיה עם דוגמאות נעלות זה שהרבה פעמים מתבטלים בפניהן ומתמלאים יראת כבוד, ויראת כבוד מולידה יותר פוחלצים מיצירות מופת. בדוגמאות נחותות לעומת זאת, אפשר לשחק.
תודה על ההפניה לטקסט היפה והמעניין הזה!
בנוגע לילדים – אני מחזיקה בסוג של מוסר כפול בעניין הזה. כשאני קוראת בבית לפעוטות, אני שומרת לעצמי את הזכות לבחור בספרים שאני אוהבת ומעריכה. ילדים שכבר יכולים לקרוא לבד או לפגוש ספרים מחוץ לבית רשאים לבחור ספרים כרצונם (וכך מצאתי את עצמי קוראת לילדה את סיפורי דורה ובני הגדול קורא את פרסי ג'קסון). העצמאות מובילה לחירות.
גם זה סוג של חינוך.
עצמאות מובילה לחירות! זה תקציר חיי 🙂
איזה מאמר מפואר ומהפכני בשבילי, כמה אני מצטערת שלא הגעתי אליו קודם. תודה רבה, מרית, ניערת לי תפיסות יסוד.
ריקי, תודה רבה, זה בנפשי הפוסט הזה.
ננזפתי היום כי בני בן ה-8 הביא לכיתה את ״הסיפור שאינו נגמר״. המורה אמרה שעדיף שיקרא ״קופיקו״ ושבחינות המיצ״ב עוסקות בניתוח טקסטים קצרים.
אין מספיק פייס פאלם ביקום.
אוי אוי אוי…
(מה זה פייס פאלם?)
כף יד שמכסה על הפרצוף בייאוש
תודה 🙂
(כלומר, אוי אוי אוי… רק בתיאטרון מחול)