שמלה ראשונה
"שמלה חשמלית" של אצוקו טנאקה (Atsuko Tanaka 1956) מקבוצת גוטאי האבנגרדית.
"גזרתה" של השמלה החשמלית היא מחווה לקימונו המסורתי, וריאציה על מפל האריגים והדוגמאות שמסתיר את קימורי הגוף. אפילו החוטים קיימים (ראו למשל בתמונה מחג הבובות) ו"מתורגמים" לחוטי חשמל. שלא לדבר על שרוולי האור המסתמנים כשהשמלה בתנועה. ההשראה של טנאקה, אורות הניאון המתרוצצים של הפרסומות, מחברת את השמלה לעתיד ולחפצון. קראתי שהיא מושווית גם לעץ חג מולד, ובו בזמן היא שייכת גם לעולם הכסאות החשמליים.
זו היתה אגב, שמלה צבעונית, ליצנית כמעט, שמלת בלונים של אור. הנה קטע בתקריב:
והנה אחד מרישומי ההכנה לשמלה:
*
שמלה שנייה
Lovely Rita של Lee Min Hye קוריאה 2012.
את השמלה הזאת יצרה תלמידה של רומי אחיטוב, אמן מדיה נפלא וידיד יקר (ממייסדי הספריה) שמלמד בקוריאה. היא לגמרי עכשווית בגזרתה הפשוטה עם השיק המתכתי הקריר של הרוכסנים שנפתחים כמו תרמילי שעועית וחושפים אפוני-אור, וגם מזכירים קצת חיוכים מאונכים (הקִיווקוּו של הרוכסן הוא כמו קמטוטי השפתיים והנורות הן שיני הפנינים הזוהרות כמו בפרסומות למשחת שיניים). וכשמתרחקים מעט זו שמלה אורבנית, לונג שוט של של שדה תעופה או עיר ממטוס.
ובו בזמן זו מעין תשובה לסטרפטיז המשונה שעליו כתבתי פה. שם התגלה פלסתר מתחת לכל רוכסן, וכאן מתגלה אור. כמו בשמלת השבת של חנהלה, כשכתמי הפיח הפכו לכתמי אור: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…
*
שמלה שלישית
על שמלת השבת של חנה'לה כתבתי די והותר לעת עתה. גם בעל שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) וגם בסדרת הפוסטים על איוריה של אורה איתן לחנה'לה. בייחוד באיך מציירים אור?"
*
שמלה רביעית וחמישית
אור וכאב הם כמו שני הצדדים של הירח. בקולקציית שמלות הכאב של נלי אגסי מופיעות שתי שמלות זהות לשמלות האור, רק שבמקום נורות יש סלעים (ונזכרתי גם באמן המיצג יאן מיקלוש שדקר את גופו במחטים "כדי להניח לקרני השמש לחדור").
כששאלתי את Lee Min Hye יוצרת רוכסני האור (ראו שמלה שנייה כאן) על עבודתה, היא כתבה בין השאר: "רציתי שהרוכסנים ייראו כמו פצעים. כשפותחים את הרוכסן, כלומר הפצע, הוא שותת דם, כלומר אור."
*
שמלה שישית ושביעית
אלה שתיים מתוך כמה וכמה שמלות אור פיוטיות-מיסטיות-פוליטיות שיצר בלו סימיון פיינרו (וביניהן אגב, גם שמלת אש שבה באמת לא ניתן להפריד בין האור לכאב).
מה שמרתק אותי בתמונה העליונה הוא דווקא הכיס החשוך. ואילו "הכנסת כלה" היא עבודה מצמררת, פיוטית-מקברית וספוגה במוות. הזוהר של שמלת הילדה (ראו חנה'לה), ודווקא בתוך מקרר ישן – כמה פעמים הזהירו אותי בילדותי שלא להיכנס למקרר עזוב, כי אני עלולה להיכלא ולהיחנק… וגם אם זה לא מקרר עזוב, זה עדיין תא כלא קר שאין בו מקום לגדול, שמאפשר לילדה לזהור רק באופן מכני ופונקציונאלי, כמו האור שנדלק בכל פעם שפותחים את הדלת. ומגירת הירקות המלאה באדמה, ספק ערוגה, ספק חלקת קבר.
*
שמלה שמינית
השמלה הזאת של יורם קופרמינץ ממלאת אותי אושר. היא תמצית של כל מה שכתבתי עליו כאן ועוד. שאלתי את יורם על הנסיבות שבהן צולמה והוא ענה: "לאורך השנים צילמתי די הרבה בגדי ילדים ושמלות ערב. מה שעצר אותי על השמלה הזאת זה הגודל המיניאטורי של הדבר שעליה מונחת השמלה. כמו הלבישו את פסלון האוסקר בקינג ג'ורג'."
*
שמלה תשיעית, עשירית ואחת-עשרה
"כל מיני פרוות" היא אחת המעשיות הטעונות ביותר באוסף האחים גרים. נערה שאביה מחליט לשאת אותה לאישה אחרי מות אמה, מבקשת ממנו גלימה מפרוות של אלף חיות ושלוש שמלות: שמלה מאור שמש, שמלה מאור ירח ושמלה מאור כוכבים. היא מקווה לדחות את הקץ, אבל זה לא עוזר. האב ממלא את בקשתה במהירות והיא צוררת כל שמלה בקליפות אגוז (לא צריך מזוודה בשביל שמלות אור), מתעטפת בגלימת האלף ובורחת. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא צץ למשל בהאם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?, בסדרת הפוסטים על עץ השיער, וגם ברשומה על איוריה המכושפים של עפרה עמית לאחים גרים. ויום אחד עוד אפתח את ארון הבגדים שלו כאן.
***
לאט לאט מתברר שזה גם בלוג אופנה משונה. עוד בגדים בעיר-האושר:
מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים
ועוד
******
ובלי שום קשר אבל חשוב – ספריית גן לוינסקי מחפשת מתנדבים חדשים, אוהבי אדם, תרבות, ספרות ואומנות, המעוניינים להשתתף בהפעלת הספרייה. המתנדבים מגיעים פעם בשבוע או שבועיים למשמרת בשעות הפעילות של הספרייה. הם מקבלים את פני המבקרים, מסייעים לקהל המבוגר למצוא את מבוקשו, וקוראים, משחקים, יוצרים ופועלים עם הילדים. כמו כן, המתנדבים דואגים לפתיחה, סגירה ותחזוק הספרייה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות, סדנאות ואירועים מיוחדים.
לפרטים נוספים אנא פנו לרחל, רכזת המתנדבים rachefisch@gmail.com
הציצו גם לחדשות הספרייה
*
מרית קרובתי,
בסוף ספרו של יסונרי קוובטה "מיזואימי" ("האגם", אם איני טועה, נתחבר בשנת 1965, ואולי בשנת 1956) מחבר הגיבור (ננס כעור למראה בעל רגליים עקומות הנוהג לעקוב אחר נשים יפות) מאות נורות האגודות יחדיו לשמלתה של נערה יפהפיה. לא ידוע מה עולה בגורלה אחר-כך (כלומר האם האירוע מסתיים בכי טוב או חלילה באסון), אבל אליבא גיבור העלילה הוא רק קושר בין יופיה הבלתי-ייאמן של אותה נערה ובין מקור האור המתאים לו– לא ברור האם הוא מנסה לחבר אותה לאור משום שבעיניו היא פרפרית של יופי שסופה לעלות באש, או שמא הוא רק מבקש להאיר ברבים את יופיה המושך את ליבו. קוובטה משאיר זאת במסתורין, אך זוהי האסוציאציה שהיתה לי לנוכח כל השמלות החשמליות שלמעלה.
ל- Marion Woodman, שהיא אנאליטיקאית יונגיאנית וסופרת מקנדה, יש ספר שלם שמבוסס על האגדה "אלף פרוות" והפרשנות שהיא נתנה לה באמצעות סיפור החלומות והאנליזה של 3 מטופלות שלה. הספר נקרא "Leaving my Father's House" , וכל פרק מתבסס על שמלה אחת מן האגדה.
תודה על הפוסט.
מיכל
מרית יקרה, השמלה של חנהלה!!! היא הכי אור בעיניי.
השמלות של בלו פיינרו חזקות ומצמררות. לדעתי הכיס לא חשוך אלא מלא או דחוס. מלא באדמה. כמובן שזה מדבר עם מוות וכליון הגוף, אבל העבודה השניה (האדמה בתחתית המקרר) נותנת אור או הסבר לראשונה, שלמרות האדמה, הדחיסות, האור ממשך להיות. כמו האור הנדלק במקרר שנפתח (מקרר חשוך זה די מפחיד ומרתיע) והשמלה המוארת הכביכול מתנפנפת נותנת תחושה של שמלת רפאים.
אני מאד אוהבת גם את העבודה של יורם קופרמינץ. אני מתה על הצילומים שלו. השרוך האדום לכד אותי.
ומה עם שמלות 9-11?
אלמונימי, זה הקטע האהוב עלי ביותר בסרט! (הבאתי אותו בפוסט על המלך הצעיר), ויש בו אמנם שורה של שמלות אור (שלא לדבר על הזוהר המיסטי-לאס-וגאסי של הסוף) תודה.
שועי, נשמע לגמרי השמלה ה12 (או האחת וחצי). אולי העבודה של טנאקה שמשה לו השראה – או להפך, כמו בסיפור המוזר של פול אוסטר וסופי קאל.
מיכל, תודה, אחפש את הספר! הסיפור באמת מגרד לי אבל אני מרגישה שצריך להתקרב אליו בזהירות שלא יברח.
איריסיה, של חנה'לה היא לא אור חשמל… ולכיס המלא/החשוך אפשר לתת פרשנויות רבות, ובכל זאת זאת מרפסת חשוכה או אבן כבדה באמצע החזה.
שמלות 9-11 הן הבטחה; אלה שלושת אגוזים "ובהם שלושה סודות ורזים" כמו שכתבה לאה גולדברג 🙂
מרית, הנה שמלת אור נוספת, הלקוחה ממדרש פרקי דרבי אליעזר, מדרש אגדה המיוחס לר' אליעזר בן הורקנוס (אך הוא אינו מחברו), שנערך ככל הנראה בארץ ישראל (או בבל) בסוף המאה השביעית או בראשית המאה השמינית לספירה, ועורכיו או מחבריו כבר הכירו כנראה את האסלאם:
"שמיים, מאיזה מקום נבראו? מאור לבושו של הקב"ה שהוא לבוש
לקח ממנו ופרש כשמלה והיו מותחין והולכין
עד שאמר להם די, ועל כן נקרא שדי, שאמר לשמיים די ועמדוּ
מניין שמאור לבושו נברא? שנאמר: "עוטה אור כשלמה נוטה שמיים כיריעה" (תהלים ק"ד)
הארץ מאיזה מקום נבראה? משלג שתחת כסא הכבוד
לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר ארץ, שנאמר:
כי לשלג יאמר הוא ארץ (איוב ל"ז)"
השמיים לפי המדרש הן שאריות שמלת האור המתוחה של הקב"ה
פוסט מגניב. בעיקר השמלה החשמלית (שזה ההפך מהמערה החשמלית) של אצוקו טאנאקה. ושי לפסח. מייצג מואר של חברים שלי דני שושן ומנשה נוי (וגם כל השאר)
שועי, זה מקסים, תודה! (פתאום נזכרתי בסיפור של ר' נחמן נדמה לי, על החייטים שהתבקשו לתפור שמלה ללבנה – וזה כבר שמלות של אור במובן אחר, השמלות שהאור לובש, קרובותיו של האהיל 🙂 )
דודו, 🙂
מרית, אני שמח ששברת שתיקה. זה אולי מתבקש (תמיד חשבתי שאת הבית האחרון אפשר וצריך להוריד, אבל אף אחד לא שאל אותי):
אַתְּ יוֹדַעַת הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,
אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?
זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.
אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.
תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,
בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶחָלִים.
אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.
אֲפִלוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?
אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.
אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?
חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.
רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.
עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדִּיוֹת יְוָנִיּוֹת,
אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.
הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.
מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.
תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.
אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,
הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?
אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
אָמַרְתִּי לָהּ:
אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי
אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדִּיוֹת יְוָנִיּוֹת.
אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.
דליה רביקוביץ, "הבגד"
מרית, מרפסת עם אבן תקועה בלב זה יפה. זה שיר. באמת יפה.
והאם חשמל הוא חשמל? ומה הביטוי הזה "מחשמל" מיוחס רק לחוטים של חברת החשמל?
ובגלל המדרש המקסים ששועי הביא נזכרתי בשמלת השמיים של פרוות החמור, שמלת השמש, שמלת הירח, ושמלת הצער
איריסיה
(המחשב שלי תקוע ואני ממחשב אחר)
מרית יקרה, טיימינג מושלם לרשימת שמלות לכבוד האביב:) בדיוק עכשיו, אני נפעמת מפריחת הדובדבן בטוקיו וחולמת על שמלה מפרחי סקורה ורודים ולבנים אמיתיים…אם הייתי יכולה לחבר פרח אל פרח כמו הפרחים בשמלות התחרה ולהתהלך בה לאורך הנהר…:))
עמוס, באמת מתבקש, ובגלל שכל אוספי השמלות מצטלבים ומתערבבים, כבר ציטטתי קצת בקטע שבו נלי אגסי מניחה את שמלות הכאב ומתחילה לשפשף את החזה שלה בניר זכוכית…
והנה שמלת האש של בלו סימיון פיינרו http://www.xnet.co.il/PicServer2/pic/20122005/42431/4_36.jpg
ואת הבית האחרון היה צריך לכתוב הפוך כמו שנהוג בפתרון חידות 🙂
איריסיה, חשמל זו דווקא מילה תנ"כית מספר יחזקאל, ובכל זאת יש בו משהו מלאכותי לעומת אורות הטבע, מן השמש ועד לפירורי הגחליליות.
"כל מיני פרוות" הוא שמה המקורי של האגדה שהפכה לנסיכה בעור החמור וגם המקור לשלוש השמלות האחרונות בפוסט: שמלת אור השמש, אור הירח, ואור הכוכבים (שמלת הצער זו כבר הפרשנות שלך 🙂 )
קרן, במיוחד בשבילך, שמלה סינית ששלחה לי פעם טלי שמגיבה פה לפעמים…
http://www.dailymail.co.uk/femail/article-2101010/Valentines-Day-2012-Chinese-man-proposes-girlfriend-dress-9-999-red-roses.html
ובתור פולקלוריסט אני חייב להוסיף: ששמלת הכלה הלבנה היא מנהג חדש יסית, שמקורו בחתונת המלכה ויקטוריה (עם בן דודה) ב1840. ההתפשטות המהירה של המנהג הזה, והדימוי של "עתיקותו" וה"אותנטיות" שלו בתרבויות שונות ומשונות, היא דוגמא נפלאה ל"המצאת המסורת" שהיא מנגנון תרבותי המאפיין כינון זהות מתוך המודרנה. הוא גם מעיד על מעמדה, עוצמתה, והגלובליות של האימפריה הבריטית והתקפיד שמילא בית המלוכה האנגלי בדימיון המסמל של מיליונים ברחבי תבל. ובעיקר – הוא מעיד על רשתות המידע (החזותי) שהתגבשו על גבי טכנולוגיות חדשות של צילום, טלגרף, דפוס, ומישלוח. בקיצור – על עיתונות מצולמת גלובלית
עד כאן ששים שניות על שמלת הכלה הלבנה. וזה לא יהיה בבחינה
עוד כאן
http://www.fromtimespast.com/wedding.htm
לא ידעתי, תודה, ממש מעניין! אבל גם אם זה צץ במקרה זה לא תפס רק בגלל החיקוי וההתפשטות אלא בגלל הטוהר. זה כאילו חשף את הצורך.
מרית! אני מאושר שהכרנו! זה מה שאני מנסה להסביר לכל מי שרוצה לשמוע (שזה מעט מאוד, אגב)! מסורות (כמו יצירות אמנות גדולות) "מומצאות" על גבי רובד סימלי, דימיון יוצר, וארכיטיפים שכבר היו שם! רוב החוקרים מתמקדים ב"המצאה" ולא דנים בהתקבלותה, בדה-קונסטרוקציה ולא בדיאלוג שלה עם קונסטרוקציה…
ניקח דוגמה נפוצה ומוכרת: אנחנו פחות או יותר "יודעים" את התהליך שבו תלמידים בגימנסיה הרצליה בתל אביב בשנות העשרה של המאה העשרים קראו לאיבר המין הזכרי "גזר", איך הם קודדו/שיבשו את זה ל"זרג", ואיך הם רמזו לזה באות הראשונה של הקידוד, "זיין". הכל לכאורה מתועד וכולם מרוצים….
מצד שני, די ברור ששורה ארוכה של ניסיונות משחקיים כאלה לא שרדו בתודעה הקולקטיבית. למה דווקא זה הצליח? אי אפשר להתעלם מצומת ההשתמעויות הקונוטטיביות: מהפועל המקראי ז.נ.ה ונגזרותיו "לזנות","זונה" ו"זנונים"; מהפועל המקראי ז.ו.ן ונגזרותיו "מזון", ו"לזון"; מהצורה הפיגיונית של האות העברית בדפוס, ומהפועל ז.י.ן ונגזרותיו "כלי-זיין" ו"לזיין" (לחמש); הו! איזו מערבולת נפלאה של מטפורות ואסוסיאציות של שירה גדולה מאוד במילה אחת – מין, אוכל, יציאה לקרב; חשק ונשק; מה שמכניסים/ות לגוף כדי לחיות ומה שדוקרים/ות בו אחרים כדי להרוג. לא סתם קוראים לזה אתנו-פואטיקה
גם זה לא יהיה בבחינה
אם נחזור לשיר, אז הרעיון שלך לכתוב את הבית האחרון במהופך הוא מצוין, אבל בגלל זה בדיוק אני חושב שהוא מיותר. למה לא לסיים בשורות הגאוניות הבאות, מי צריך את ההסבר/פתרון
הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?
אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
עמוס,
מי רוצה רוצה לשמוע
מעשה בגזר
שתל אותו בגן הירק
סבא אליעזר…
ופתאום מעשה הסבתות בימי הילדות לרכוש לי בכל הזדמנות כוס מיץ גזר אצל מוכר המיצים נדמה לי פתאום כשיקוי מאגי להגברת הפוריות לעתיד לבוא.
עמוס, גם אני מאושרת שהכרנו 🙂
שועי, זה מאגיה בסיסית, זה כמעט הכחיד את הקרנפים, מרכיב הקרן הטחונה בשיקויי כוח גברא. (דווקא קרנף יותר מכל החיות המקורננות, כי הקרניים האמצעיות שלו מתחרזות עם האבר הנכון).
מרית, ככה גם נכחדו הדינוזאורים
סבתות קדמוניות טחנו אותם למיץ גזר עבור נכדיהם
למען יגדלו, יפרו וירבו וימלאו את הארץ
לפעמים היתה אישה דופקת בדלת מערתה של שכנתה
ומבקשת, אם אפשר, לשאול דינוזאור בשביל המיץ.
(רק אחר כך, הופיעו פירות ההדר והגזרים)
תודה מרית, איזו שמלת ורדים נהדרת…גרמה לי להשתוקק עוד יותר לשמלה מפרחי הדובדבן:)