אני לא יודעת למה נזכרתי במדוזה (המפלצת המיתולוגית). אולי בגלל השיער, אולי בגלל יום האישה עם כל ה"קול באישה ערווה" ו"שיער באישה ערווה" שעושים קולות רקע. אולי סתם בגלל מצב רוחי הקצת שפוף. אבל כך או אחרת, פתאום נזכרתי שהיא לא היתה מפלצת בהתחלה. מדוזה היתה נערה יפהפייה בעלת תלתלי זהב, ש"חתנים מרובים ערגו לה, חיזרו אחריה" (מטמורפוזות, אובידיוס, בתרגום שלמה דיקמן), עד שפוסידון אל הים אנס אותה במקדשה של אתנה, ואתנה "גמרה בלבה לענוש את הפשע,/ ותהפוך לשרצים מאוסים את יפי תלתליה". השיער המושך נהפך לקטלני ונוסף לו מבט מאַבֵּן. בסופו של דבר נשלח פרסאוס לערוף את ראשה (מצווארה הכרות נולדו צאצאי האונס: כריסאור ואחיו הסוס המכונף פגסוס, וגם זה נושא לפוסט, האונס שמוליד פנטזיית בריחה כפולה, ביבשה ובאוויר, רק לא במים, כי הים הוא של פוסידון). אחרי עוד כהנה הרפתקאות הוענק הראש לאתנה שהטביעה אותו על שריונה. ומשם התפתח כנראה המנהג, לטבוע את ראשה המפלצתי על פתחים, מצבות, ומגינים כסגולה נגד רשע וסכנה. וזה גם פירוש שמה ביוונית: "שומרת", "מגינה".
בתמונה למטה – מדוזה במקדש אפולו, נערה מבוהלת.
.
המטמורפוזות של אובידיוס, הן שרשרת סיפורים על אנשים שהמירו את צורתם לחיות, צמחים ואבנים. זה לא גילוי שלי שחמישים מן הסיפורים עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. הסיפור של מדוזה עצוב במיוחד. כי לא רק שהנערה נאנסה, היא גם נענשה והוכפשה. נעשתה לה דמוניזציה, פשוטו כמשמעו.
.
לפי ויקיפדיה (בתמונה למעלה, לחצו להגדלה) "מדוזה הייתה נערה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפיתתה את פוסידון אל הים, ונאנסה על ידו." פיתתה ונאנסה. אפשר לחשוב שלא עברו אלפיים שנה.
*
ה"מדוזה" האחרונה שבה נתקלתי היתה סיליה ממפלצות בע"מ. לפי הסרט, המפלצות פולשות לחדרי השינה של ילדים כדי להפיק אנרגיה מצרחות הפחד שלהם. אבל כשילד חודר לעולמן הן נתקפות פחד מוות שמקורו בבורות, וגם (לעניות דעתי) באשמה ובושה. כי ככה זה; אתה מתבייש שפגעת במישהו וכדי להרגיש פחות אשם אתה מספר לעצמך שהוא מפלצת, או שמישהו אחר מספר לך (למשל ראש הממשלה), כדי שתוכלו להמשיך בהפקת אנרגיה מהצרחות.
המפלצות רואות בילדים מפלצות. אנחנו (הצופים) רואים בהן מפלצות. במהלך הסרט מתברר שהכל דעות קדומות ופחד ואשמה. גם אנחנו כמותן, חוטאים בדמוניזציה לָאחֵר והזר.
ובהמשך לכך, יש משהו נלבב בקריצה המיתולוגית של הסרט, שמנטרלת את נחשי-השיער מן הדמוניות והופכת אותם לפריט אופנתי וגם למקהלה דעתנית המלווה את מצבי רוחה של הגברת. בתמונות למטה, סיליה ממפלצות בע"מ ושערה הדעתני (פתאום נזכרתי שלאמריקאים יש את הביטוי הנפלא הזה bad hair day).
.
.
נטעלי בראון חושבת שהמטמורפוזות מבטאות את הטראומה והדיכאון של הנאנסת. כלומר, שהמפלצתיות של מדוזה מבטאת את הזעם שלה ואת השנאה עצמית. אבל לא פחות מזה היא משקפת את הבושה והאשמה של האחרים, שלא מעזים להסתכל לה בעיניים פשוטו כמשמעו.
*
ובחזרה למיתולוגיה: מדוזה היא בסך הכל כלי במאבק ההיסטורי בין פוסידון לאתנה. יש להניח שפוסידון בחר לבצע את האונס במקדש כדי להרגיז את יריבתו. אתנה, שאינה חזקה דיה לפגוע בפולש, פוגעת במטרה הקרובה והקלה (וגם זה לא פס מן העולם).
ובמאמר מוסגר: אני קוראת את הסיטוציה הזאת על ילדים, לא פחות מאשר על נשים. הלא גם הם מתפקדים לא פעם כחוליה החלשה ביחסים הזוגיים הטעונים בין שני "אלים", אבא ואמא (מפליאה הגמישות של המיתוסים, הנכונות שלהם להתמסר לפרשנויות שונות).
*
ובחזרה לנשים: במישור אחד אתנה היא יריבתו של פוסידון, ובאחר היא משת"פית בדיכוי (וגם זה עדיין קיים). לא די שהפכה את מדוזה למפלצת היא גם עוזרת לפרסאוס להרוג אותה.
ואז היא מטביעה את ראשה של מדוזה על שריון החזה שלה כמו צייד קרקפות. וכולם הולכים בעקבותיה, כאילו זה מה שיגן על הבית שלהם, לנדות ולהרוג נאנסות (אני לא מנסה להקפיץ אתכם, אלא לתרגם למילים את ההיגיון המאגי מאחורי המנהג להטביע את ראש מדוזה על דלתות ומצבות ומגינים. אשמח להצעות נוספות).
.
בתמונה למעלה: פייר וז'יל, מדוזה – זולייקה, 1990
מתחתיה: רוברט מייפלת'ורפ, ליסה ליונס והעקרב, סביבות 1980
רבות מהתמונות של פייר וז'יל דומות זו לזו ומתערבבות למין הלך-רוח-גוף פייר וז'ילי. מדוזה נחרתת בגלל העוצמה של זולייקה ובגלל הנוף "הערוותי", מענני השיער ועד קווי המתאר של הגושים הנוצצים שביניהם היא עומדת. לפני שנים בקש ממני ידיד יקר לשלוח לו "תמונות של סוטות" לפרוייקט תיאטרלי שעסק ב"מסכת סוטה". שתי התמונות שלמעלה היו השתיים הראשונות שעלו בדעתי. אולי בגלל שנוצרו על ידי גייז, ואולי לא – הן מראות בלי לשפוט.
*
ואי אפשר לסיים בלי מרינה אברמוביץ', מדוזה בפני עצמה שעשתה קריירה מסדרת היפוכים של עוצמה וקורבנות (זה השיא כמובן). בתמונה למטה: מרינה אברמוביץ'
.
*
עוד על מטמורפוזות
על פיגמליון – פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה
סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה שכתבה מרי דה מורגן על בסיס אותה תבנית של נאנסה ונענשה)
*
ועל שיער
כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)
גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל
מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער
וכמובן – עץ השיער
*
ועל מרינה אברמוביץ'
מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב
הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
*
נראה שזה לא רק באונס. זה בכל התעללות ושלילת חופש אחרת. זכורים ה"סבונים" שהגיעו ממחנות ההשמדה לדוגמא. נראה שהחבר'ה מחפשים את מי שיסמן את השוליים החלשים, כדי להגדיר את נורמליות החבר'ה, ומן הסתם, קל יותר להזדהות עם החזק מאשר עם החלש.
תודה מרית. הצילום של פייר וז'יל הזכיר לי מייד מפתה אחרת:
אמנם, בגלל שהיתה בעמדת כוח, איש לא יכול היה להעניש או לנשל אותה על הפיתוי.
וכמובן, "מפתה" במרכאות על כל האירוניה העצובה הנלווית למושג במקרה של מדוזה.
הפוסט הזה על שלל נחשיו, ועקרביו בהחלט ממשיך בכבוד את קודמיו שגם הם נגעו פה ושם בנושא הנידון 'פיתתה ונאנסה'. ואם יורשה לי להוסיף צלם להיכל הנשים אז אם כבר יש גם אותו:
רג'ולי, ברוך הבא לכאן!
ובטח שזה לא רק אונס, כל אחד והטריטוריה שלו – אתה עם ניצולי השואה ואני ישר חשבתי על ילדים. וזה בדיוק מה שמייאש, כי מתישהו הפמיניזם יקרה והנשים כבר לא יהיו חלשות, אבל המנגנון הזה של להחטיף לחלשים, אותו הרבה יותר קשה לשרש.
אביבה תודה (והתמונה – ישר לרשימת הסוטות). ואגב – אני מקנאה בך על ההחלטה לכתוב רק חיובי. גם אני רוצה לכתוב על דברים יפים ומרגשים, אבל בזמן האחרון כוח המשיכה של הבוטה והעצוב והמסויט מתחזק. אני במצור.
דודו, אכן פותה שוב ושוב אבל פיתה, נאנס? הוא בכלל מסיפור אחר!
https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/12/27/האש-הגוף-והבית-בסיפור-שמשון/
(אם כי תלתלי זהב וארי היו גם לו)
ברוכה הנמצאת ותודה על חום האירוח והכתיבה הכל כך ססגונית ומרתקת
מנגנון ההחטפה לחלשים הוא לא זה שעומד בבסיס סיבת הצורך בפמיניזם? אני חושב שהמנגנון לא מתחיל בהחטפה. שלב מוקדם יותר בו הוא סימון החלש כבר-החטפה. מה שיוכל להחליף את השלב הזה הוא סימון החלש כבר-העצמה, כלומר הבנת העצמת העצמי ע"י העצמת החלש ממני. תמיד יש איזשהו חלש ואיזשהו חזק. את חוק הטבע הזה לא ניתן לשרש. לכן אולי הפמיניזם יקרה כשמנגנון ההחטפה לחלשים ייחלש לטובת מנגנון העצמתם. זה, לפחות, בידי מי מאיתנו.
בדיוק סיפרתי לילדים בכתתי את המיתוס על פרסאוס ואיך שמדוזה היתה פעם נסיכה יפה…
תודה על ההעשרה.
ועל המצלול של נאנסה-נענשה דברת? יכול להיות שפספסתי.
מרית קרובתי,
המיתולוגיה היוונית מליאה סיפורים שבהם האישה היא המפתה, הנאנסת, והקורבן כאחד, למשל: אירופה, איפיגניה, דפני, אריאדנה (שנבגדת בידי תזאוס אחרי שהצילה את חייו) , אטלנטה (שנופלת קורבן לפיתויי תפוחי הזהב), ואפילו איפיגניה שאינה נאנסת, אבל משלמת בחייה כקרבן אדם כדי שהספינות האכאיות תוכלנה לצאת לטרויה [להחזיר משם אישה שמצד אחד מוצגת כמפתה-נאנסת (הלנה היפה) ומצד אחר אפשר שהיא בדיוק מי שאינה מוכנה להפוך לקרבן, אבל מוצגת כתמרור של הפרת סדר רבתי, שכן אם היא עוזבת עם פריס מרצונה החופשי לטרויה את מנלאוס בעלהּ, הרי כל כך הרבה אנשים עתידים לשלם על כך בחייהם שזה כבר מיתוס המהווה חומר מחשבה חינוכי לאישה המבקשת למרוד או לא להיהפך לקרבן]. גם מדיאה היא סוג של מפותה נאנסת על ידי פרסאוס, כאשר היא נוקמת נקמה איומה כשלעצמה, המיתוס ממהר להציג אותה כמכשפה הרעה, הפסיכוטית. צריך להרהר האם אומה ת'ורמן ב-Kill Bill אינה אלא ניסיון להציג מיתוס נשי מדיאי חדש שבו האישה הנופלת קורבן למפתה-אנס-משעבד אינה מוכנה עוד ליפול קורבן, ונוקמת בכל מי שנשלח מצידו לעמוד בדרכהּ.
"מפלצות בע"מ" הוא סרט נהדר, בייחוד באשר לאלכימיה של הפיכת אימה לצחוק, והבחירה לעשות כן. והיכולת לשלב בין "פחדררון בארון", מיתולוגיה יוונית, ובין "מטרופוליס" של פריץ לאנג
והמטמורפוזות מאדם לבעל חיים הזכירו לי מטמורפוזיס נוסף: http://wp.me/pJa8q-hcp
מרית נכון שלא הבאתי את שמשון כמי שמתאים באופן נחרץ למודל שהבאת בפוסט "פותה ונאנס", אלא יותר משום ההד שיצר בי עניין השיער והתפוכות שחלו בו. אך לאחר מכן חשבתי קצת על שמשון ועל גורלו, ובעצם אפשר לראות שהוא פותה והתעוור, ומאחר והוא לא בחר להתעוור, אז כן הוא נאנס/ש על שלא עמד בפיתוי ועיניו נוקרו לאחר ששערו קוצץ…
ושוב תודה על ההזדמנות שנתת לי להביא את שירו של יונתן רטוש 'על חטא' שבעיני נכתב על שמשון ודלילה והוא שיר מרהיב על פיתוי:
והוא מכה על חטא
והוא מכה על תוהו
והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי
והוא דמום כהד
ומרצד כמוהו
הוא מצטמר למנגינת לכה דודי
והוא בוער כלב
והוא כבה כעין
והוא דולק בלהב נר נשמת אדם
והוא חומר כגו
והוא כבד כיין
הוא מתנודד למנגינת בשר ודם
את יחידה כצל
את בוגדה כנחל
את תצעני לכל, לכל עובר ושב
את מתוקה כליל
את חמוקה כשחל
את מפכה כנחל בשרב
את יחידה כצל
את בוגדה כנחל
את תלהטי לכל, לכל עובר ושב
את אפלה כליל
את אוכלה כשחל
את שוקקה כנחל בצרב
והוא מוכה כלב
והוא נרתע כעין
עקוד הוא כחיה ברצע יתרים
והוא שותת כגו
והוא זועק כיין
הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים
והוא קשה כלב
והוא נוקב כעין
הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת
והוא רחום כגו
והוא נגר כיין
הוא מתנגן בבהט-אבן את-נשמת
את רוחפה כצל
את לוקקה כנחל
את תלכחי בכל, בכל אשר יאהב
את ערמה כליל
את יחומה כשחל
את צוחקה כנחל האכזב
את יחידה כצל
את מפכה כנחל
את לוהטה לכל, לכל אשר יאהב
את אללה כליל
את שכולה כשחל
את נמוגה כנחל בשרב
רג'ולי, אמן ואמן. מסכימה לגמרי וחושבת שמעט מדי נעשה בכיוון הזה. רוב המאמצים מופנים להגבלת החזק (חוקים נגד הטרדות מיניות וכד'), שזה אולי טוב ואפילו הכרחי בטווח הקצר אבל לא משם תבוא הגאולה. ההעצמה לגמרי מוזנחת. סתם דוגמא ישנה שעדיין כואבת לי כמו אבן בנעל: אהוב לבי שעובד במכון וייצמן יזם פעם איזו תוכנית של מפגשים/חונכות בין מדעניות לילדות שלומדות מדעים (אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים, אבל זה היה הרעיון). הוא הציע את זה למלן בתי ספר וזכה לאפס היענות מהמנהלים/מנהלות. העצמה חיובית ועניינית לא בראש של אף אחד.
יעלי, תודה. לא דיברתי על המצלול אבל הוא לגמרי הדהד לי בזמן הכתיבה, כמו התאום האפל של שרה-שרה-שיר-שמח.
שועי, בדיוק בגלל זה קיל ביל כל כך מרגש אותי. אני חושבת שמעבר לגייז (שוב גייז) כמו אלמודובר, טרנטינו הוא הבמאי הסטרייט הכי פרו נשי. הוא מצליח להיות כזה אפילו ב"כלבי אשמורת", סרט שאין בו אף אישה, וכבר כתבתי על זה http://wp.me/pSKif-fSk
(הלינק שלך לא עובד אבל אני מנחשת שהוא מוליך לשיר המטמורפוזה היפה שכתבת 🙂 )
דודו, אני לא יודעת. יש גבול להאשמת הסביבה, והוא עובר נדמה לי, במקרה של שמשון. ואני כבר יודעת שהרטוש הזה הוא משורש נשמתך ושמחה לתת לו כסא.
כן, הוא באמת לא עובד, הקישור, ובאמת התכוונתי לשיר "הגלגול" שלי עם גאורג סמסא, זאוס והרה. וטרנטינו… "ממזרים חסרי כבוד" הוא במידה רבה המשך של קיל ביל. במיוחד הדמות של שושנה שם, למרות שהיא משלמת בחייה. לגבי פרו-נשי, אנ'לא יודע, לא צפיתי ב" ג'קי בראון" שלו, אבל אני מרגיש כי טרנטינו דרך צפיה מרובה ב-B מוביז ובסרטי אמנויות לחימה הונג-קונגיים, ובמיוחד נסיעה קדימה ואחורה על סרטיו של סם פקינפה (אני עדיין מחכה לרימייק של טרנטינו ל"הביאו את ראשו של אלפרדו גרסייה", שגם בו כמעט אין נשים, ואף על פי כן, דווקא הנשים בו מובילות את הכל), נוגע תמיד בגרעין של המיתוסים, מאבק הטוב ברע, התקוממות חסרת סיכוי, אונס, גילוי עריות, רצח, ונקמה. מה שמצדיק התבוננות בטרנטינו היא הבחירה שלו שלא להסתפק בעלילות בלשיות בהן הצדק מושב על כנו עם פתרון התעלומה, במסגרת השבת הסדר החברתי הטוב, אלא בדרך שבה לכתחילה מול הרוע קם משסף או משספת ההולכים עם זה עד הסוף ולא נותנים לסדרים חברתיים, משפטיים, נומיים, ואסתטיים לעמוד בדרכם. יש משהו אנארכיסטי ואולי גם ניהליסטי בדמויות של טרנטינו, וזה סוד קיסמן; ברוס וויליס ב"ספרות זולה" בבחינה זאת הוא חריג,הוא חוזר להציל את המאפיונר הרודף אחריו מידי אונס סדיסטי בידי שני גברים– והורג את זד ואת הגימפ. זאת סצנה חריגה אצל טרנטינו, אפשר כי היא מבטאת את חרדתו הוא מפני סיטואציה דומה. אפשר כי זוהי אכן נקודת גבול אצלו. שכן הוא אינו מסוגל לסבול את האפשרות לפיה ברוס וויליס ישאיר שם את מבקש נפשו להיות קורבן מיני של צמד סוטים. בכל אופן, אצל טרנטינו אין סדר חברתי טוב, אין איזון, המציאות האנושית היא פגומה מהורתה, ומליאת אלימות, וכזאת תהיה עד עולם. שאלות כמו שמחה או אושר רגעי חולף הן לעולם תלויות שיסופו של הרע (זה שמזוהה כרע) בידי הטוב (מי שמזוהה כטוב). וסיום המערכה הנוכחית הוא תחילתה של המערכה הבאה.
זה לא רק ג'קי בראון, זה הכל, מהתסריט הראשון שכתב TRUE ROMANCE ושהפך לסרט סתמי בבימויו של טוני סקוט, (על ג'קי בראון המלצתי לך בגלל שהוא מלנכולי ומופנם ובוגר באופן בלתי צפוי). אני חושבת שכל סרטי הלחימה והB ההיפר אקטיביים תופסים הרבה תשומת לב ומסיחים את הדעת מעניין הנשים.
ובאשר לברוס וויליס – הוא אחד שחוזר. הוא חזר גם קודם, בשביל השעון, על אף הסכנה. ובלי קשר לפחדים האפלים של טרנטינו…
כן, כן, אחד שחוזר, ובכל זאת, אני חושב שזה מכסה על פחד גברי, עוד יותר על סוג של הפרת קוד בעולמו של טרנטינו.
את True Romane דווקא חיבבתי בשעתו, אפילו שיש בו משהו סתמי; אני חושש כי טרנטינו נמנע
מלביים אותו, בין היתר, כי יש בו משהו שקצת מזכיר את Wild at Heart של דיויד לינץ', גם אם הוא הרבה יותר מרוסן ונומיסטי ממנו.
ובכל זאת מכל הקולנוענים האמריקנים הלשעבר-צעירים, הסרטים שהכי הרשימו אותי היו סרטיהם הראשונים של ג'ים ג'רמוש, האל הארטלי, והאחים כהן. "זרים" ו-"נרדפי החוק" של ג'רמוש היו ממש מהפך תודעתי עבורי. הכרתי אותם בגיל 14 לערך ואני חושב שהם ממש הפכו למה שאת מכנה "משורש נשמתי".
מאז הארטלי נעלם, ג'רמוש משחרר סרטים מופתיים לצד סרטים סתמיים, והאחים כהן, נראים כבר שנים הרבה כקלישאה של עצמם (ובכל זאת "צומת מילר", "בארטון פינק", "האיש שלא היה שם" ו"אחי איפה אתה?" הם נהדרים, כל אחד כשלעצמו, וכולם יחדיו).
אתמול מצאתי בחנות ספרים משומשים אנתולוגיה של משוררים מודרניסטיים ביידיש. קניתי אותה כי לתדהמתי היו שם שירים של קדיה מולודבסקי שלא הכרתי (כנראה ממחזור שירים שלא הכרתי, ונקרא "שירי נשים"). השירים קשים ומרים (והשורות "רָעוֹת וחנוּקות", כפי שהפליא אלתרמן – שידע דבר או שניים על התעללות בנשים – לומר. בכלל השיר הזה הוא קצת תשובה נשית לאלתרמן); אבל השיר הבא מקושר לנושא הפוסט בכל כך הרבה נימים (כולל שער/צמה, ואנשים שהפכו לאבן ועוד ועוד) שאני פשוט החלטתי לתרגם אותי (כהרגלי, תרגום בינוני ולא נורא פואטי). הערה קטנה, כשהיא אומרת בשורה השלישית "איש" (או "גבר") המלה יכולה להיות גם "בעל" (במובן של בן זוג); כך גם "איש שלי"…
אני אבוא אל ההוא
שהביא לי בפעם הראשונה שמחת-אשה
ואומר לו: איש,
נתתי לאחֵר את מבטי האטי,
ובלילה אני מניחה את ראשי לצידו,
וכעת יש לי צער,
כמו דבורים עוקצות מסביב ללבי השבור,
ואין לי שום דבש להרגיע את הפצע.
וכשהאיש שלי יחזיק אותי בצמה
אפול אפיים ארצה
ואשתטח על המפתן כמו אנשי סדום שהפכו לאבן.
ארים את ידי לראשי
כמו שאמי הייתה מברכת על הנרות,
אבל אצבעותי תעמודנה כמו עשרה חטאים
…
עמוס, תודה, איזה שיר מופלא ומצמרר.
מרית יקרה, אני מאוד מבינה אותך. כפי שכתבתי אצלי, הרבה יותר קל/מפתה לכתוב על מה שקשה. כל כך הרבה ניואנסים יש לקושי, כל כך הרבה דימויים עשירים מציפים אותי כשאני חושבת על צער ועצב. אולי אין לנו מספיק מילים והבחנות לעסוק ברגעים מאושרים. או שלא הצלחנו לרכוש כאלה, מכל מיני סיבות הקשורות לחינוך שלנו. או שהמוח מעדיף לחוש אותם ולהישאר בהם, במקום לתמלל אותם. או מסיבה אחרת.
עמוס, כאב על כאב השיר הזה (אני התחלתי, אני יודעת).
אביבה, עזבי אושר, זה אף פעם לא העסיק אותי. מעולם לא השתוקקתי להיות מאושרת, אושר נראה לי תמיד כתופעת לוואי, לא כמטרה. אבל לאחרונה הופר האיזון בין הלירי למופשט לבוטה ולמסויט, שהם (נניח, ובלי אחריות) ארבעת היסודות שלי. נרשמה דליפה מסוכנת של הבוטה והמסויט ואני דואגת לילד ההולנדי הקטן.
אחת הרשימות החזקות, המרתקות והיפות ביותר שלך. תודה, מרית!
כדאי להזכיר עוד משהו: גירסתו של אובידיוס היא רק אחת מהרבה, יש אחרות, בהן לשלוש החאיות הגורגונות הסטוריה אחרת… על ריבוי הגירסאות בכלל יש את הספר הנפלא "נישואי קדמוס והרמוניה" של קאלאסו, שהתרגום העברי שלו (מאיטלקית) יצא למרבה הצער רשלני ומלא שגיאות הגהה, אבל הנוסח האנגלי מופלא
ולציין את המובן מאליו על המטפוריקה הבוטה של נצחונו של פרסאוס: הוא אינו מביט באשה הפתיינית הזו, כי מבט ישיר ב"נשיות" יהרוג אותו מייד. הוא מביט בבבואתה – כלומר בדימויה כמו שהוא מצטייר אצלו – על המגן המצוחצח… ידע כל גבר: כך תהרוג את מושא תשוקתך – לעולם לא תיישיר מבט, הבט בתחליף שאתה יצרת, ושמור את מנגנוני ההגנה שלך לטושים היטב
תודה לך, יותם!
ע, לא קראתי את נישואי קדמוס והרמוניה. אחפש. תודה.
ובאשר להפניית המבט – אתה צודק. חשבתי על זה כשראיתי את המדוזה המטרידה של MAFFEI.
ולא המשכתי בגלל שלא פתרתי את חידת המדוזה השלישית המהורהרת המציצה בין פרסאוס והמגן המוחזק בידי אתנה למדוזה עצמה (בכלל זה ציור עם הרבה סבטקסט).
מרית, אם אין לך את "נשואי קדמוס והרמוניה" ואינך מוצאת, יש לי אחד בספריה באחד המדפים למעלה. כדאי ביותר. קאלאסו הוא ג'אלגר של מסורות מיתיות יווניות. יש חלקים בספרו שהם מעשה להטוטנות עם חמישה כדורים (כמספר העולמות בטימיאוס) או שמונה (המספר החביב על הגנוסטיקאים).
הכרתי פעם מישהו שהביט במדוזה והפך לכותל המערבי, אבל זה כבר סיפור אחר. כל פעם שדוחפים בו פתק אני שומע אותו צועק "אייי"…. לכן איני מרבה לבקר בכותל, זה יותר מדי ויה דלורוזה לטעמי.
🙂 (עכשיו לעולם כבר לא אוכל לחשוב על הכותל כמו קודם)
רק להוסיף את המעיין הזה:
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.208107245876292.50888.121612214525796&type=3
וואו, איזה לוטו-מדוזות! (ואיפה סיליה?)
מרית יקרה, כמה טוב שיש את עיר האושר בתוך כל הבלאגן. ואני מסכימה לגמרי שהמטמורפוזות מבטאות את הטראומה והדיכאון של הנאנסת. אבויז גורם לכל כך הרבה זעם, אשמה ובושה, שהכל משתנה, מתפצל ולעולם לא חוזר למה שהיה. ופתאום נזכרתי בסבתא שלי, שתמיד אמרה שגברים הם טפשים וחלשים כי קל לפתות אותם, כלומר שהכוח הוא אצל הנשים ושנאתי את זה כי בכל מקרה, האישה יוצאת אשמה:(
Karen' טוב, נו, לא השארת לי הרבה ברירות אלא להמשיך ולדכא כאן את כולן וכולם עם עוד קטע סיום משיר של קדיה מולודובסקי הקשור ישירות לדבריך. תקציר העלילה (תמיד חלמתי לכתוב את זה על שיר!): לדלת שלה מגיעים ציפור, חתולה, ועז, ולכולם היא פותחת את הדלת תוך דיאלוגים כאלה ואחרים. ואז…
ובלילה הגיע איש, ועמד בדלתי,
ופחד נורא
אחז בי.
– מי אתה? יש לך סכין ביד?
בגידות אתה זומם? שריפות אתה מצית?
ואת הדלת נעלתי, חסמתי, והברחתי,
ונפלתי, הפנים מוסתרות בידי,
והלילה היה חשוך, כל כך חשוך, כמעט עיוור,
והרצפה שלי הייתה כל כך קשה, כמו אבן,
ומעבר לדלת עמד האיש,
ומעבר לדלת שמעתי בכי.
תודה על השיר, עמוס. מקסים ומדוייק.
קארן, עמוס, מה שמרתק אותי לקדיה זו התנועה החופשית (זאת שאני מכירה מתוכֵי תוכי) בין ילדות לבגרות. הרי דלת שעליה מתדפקת סדרה של בעלי חיים, זה הכי שיר ילדים שאפשר. לבד על המרבד, כזה. ואז מגיע האיש.
וקארן, כמה טוב שאת באה! איתך אני מרגישה שעיר האושר היא באמת עיר, כי את לא מבקרת קבוע כמו אישה וירטואלית, את כאילו באה בחופשות ומסתובבת ברחובות ואז חוזרת לפנימיה 🙂
עמוס, לו רק קדיה היתה מארגנת את שורותיה יותר בצמצום, הייתי רואה בה משוררת זן-בודהיסטית האומרת לתאר טקס סאפוקו.
נזכרתי בדבר, נראה לי כי הסמוראים לא הפנימו היטב את הפתגם הצבא צועד על קיבתו, ולכן העדיפו לשסף אותה חדשים-לבקרים.
יש אומרים כי הם הקדימו את תיאוריית הכאוס ובכל פעם שבו פרפר היה רוחף בכנפיו באסונסיון בירת פראגוויי היה עוד סמוראי משסף את עצמו על פי שירתה הוורשאית של קדיה.
אדגר אלן פה (ושם) אמר פעם שכל מה שאנו רואים, או מה שנראה, אינו אלא חלום בתוך חלום. השיר של קדיה הוא שיר חלום. הכל בו ריאליסיטי אבל מסודר באופן יוצר בהלה…
(בימים האחרונים ישנם יחסים חלומיים ביני לבין וורדפרס – וורדפרס הוציא עלי חוזה, ולא נותן לי להיכנס אלא רק באמצעות חשבון הפייסבוק שלי. יש בזה משהו דביק לא פתור ולא מובן לי, וזה יותר ממעצבן)
נכון על השיר של קדיה. ובאשר לוורדפרס, דיאן ארבוס כתבה פעם כשיש תקלה במצלמה צריך פשוט להעלים עין ובסוף זה מסתדר. אני יכולה להיכנס לבלוג שלי עכשיו רק מאקספלורר, וכיוון שזה דפדפן דפוק כתיבת התגובות מתאפשרת רק מאמצע השורה ומהר מאד המילים נבלעות בתוך המנהרה ועוברת שעה ארוכה עד שקצה המשפט מבצבץ…
מרית, מה שאמרת קודם על השיר של קדיה – החיות שמגיעות לדלת ועל המעבר מילדות לבגרות – זה מדהים; זה גם מתכונת של שיר עם, סימטריה ומבנה משולש וכו (אמנם לא הבאתי את תחילת השיר). וזה גם קורה אפילו ב"ילדה איילת", וזה גם מסביר לי את האסוסיציה עם אלתרמן – שאומנם אין בו שום דבר ילדי, ונדמה לי שאף פעם לא היתה לו ילדות, אבל שאת המעבר הזה בין העממי-פיזמונאי (כמעט מיתי) לבין הכי אישי והכי כואב הוא מכיר ויודע…. יש על מה לדבר
עמוס, הרי גם אתה מכיר את המעבר הזה. שם נפגשנו.
ומצחיק (במובן נכון) הילדות החסרה של אלתרמן. ותודה.
ההנצחה הזאת של מדוזה מצטיירת לי כניצחון שלה, דווקא.
היא זאת שמציצה מכל פתח, כאילו אומרת "למרות הכל אני נשארתי, אני ניצחתי, עלי מסתכלים, אני פה".
אני רואה את זה כאילו הפכה מקורבן (מכל הבחינות) לבדיוק ההיפך.
את חושבת? אולי זה מה שהם רוצים שתחשוב, כדי לשכך את כעסה…
וברוכה הבאה לכאן!
אולי זה מה שאני מעדיפה לחשוב, אבל זה מה שמייד עלה לי כשקראתי את מה שכתבת בעניין הזה, גם בפעם הראשונה ועוד יותר בפעם השנייה.
אפילו לא בכיוון של "זה מה ש*הם* מעדיפים", כמו שזה מגיע ממנה. *הם* אולי שמים את זה למטרה מסויימת, אבל אני תמיד אראה שם משהו אחר לגמרי…
(ותודה רבה, כמובן 🙂 )
טוב, ספרות היא ראי. היא משקפת לכל אחד את עצמו 🙂
השאלה היא למה מתכוונים- "פיתתה ונאנסה"???…היא חייכה וזה ניחשב לפיתוי?? או שהיא רקדה ועינטזה? -משתמע מהמשפט- "פיתתה ונאנסה"- שיש סיבה מוצדקת לאונס..בגלל שהיא "פיתתה".. לא קונה את זה..הבנתי שהיא הייתה בחורה לא רק מאוד יפה וניחשקת, אלא גם הייתה בתולה, טהורה וזכה.. ממש מכעיס!
רוז, מתכוונים שזאת אשמתה. שאם לא היתה מפתה לא היתה נאנסת ובכלל מוטב שתתעטף ותישאר בבית. וזה באמת מאד מעציב ומכעיס.