פיתתה ונאנסה (על המיתוס של מדוזה)

אני לא יודעת למה נזכרתי במדוזה (המפלצת המיתולוגית). אולי בגלל השיער, אולי בגלל יום האישה עם כל ה"קול באישה ערווה" ו"שיער באישה ערווה" שעושים קולות רקע. אולי סתם בגלל מצב רוחי הקצת שפוף. אבל כך או אחרת, פתאום נזכרתי שהיא לא היתה מפלצת בהתחלה. מדוזה היתה נערה יפהפייה בעלת תלתלי זהב, ש"חתנים מרובים ערגו לה, חיזרו אחריה" (מטמורפוזות, אובידיוס, בתרגום שלמה דיקמן), עד שפוסידון אל הים אנס אותה במקדשה של אתנה, ואתנה "גמרה בלבה לענוש את הפשע,/ ותהפוך לשרצים מאוסים את יפי תלתליה". השיער המושך נהפך לקטלני ונוסף לו מבט מאַבֵּן. בסופו של דבר נשלח פרסאוס לערוף את ראשה (מצווארה הכרות נולדו צאצאי האונס: כריסאור ואחיו הסוס המכונף פגסוס, וגם זה נושא לפוסט, האונס שמוליד פנטזיית בריחה כפולה, ביבשה ובאוויר, רק לא במים, כי הים הוא של פוסידון). אחרי עוד כהנה הרפתקאות הוענק הראש לאתנה שהטביעה אותו על שריונה. ומשם התפתח כנראה המנהג, לטבוע את ראשה המפלצתי על פתחים, מצבות, ומגינים כסגולה נגד רשע וסכנה. וזה גם פירוש שמה ביוונית: "שומרת", "מגינה".

בתמונה למטה – מדוזה במקדש אפולו, נערה מבוהלת.

.

המטמורפוזות של אובידיוס, הן שרשרת סיפורים על אנשים שהמירו את צורתם לחיות, צמחים ואבנים. זה לא גילוי שלי שחמישים מן הסיפורים עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. הסיפור של מדוזה עצוב במיוחד. כי לא רק שהנערה נאנסה, היא גם נענשה והוכפשה. נעשתה לה דמוניזציה, פשוטו כמשמעו.

.

לפי ויקיפדיה (בתמונה למעלה, לחצו להגדלה) "מדוזה הייתה נערה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפיתתה את פוסידון אל הים, ונאנסה על ידו." פיתתה ונאנסה. אפשר לחשוב שלא עברו אלפיים שנה.

*

ה"מדוזה" האחרונה שבה נתקלתי היתה סיליה ממפלצות בע"מ. לפי הסרט, המפלצות פולשות לחדרי השינה של ילדים כדי להפיק אנרגיה מצרחות הפחד שלהם. אבל כשילד חודר לעולמן הן נתקפות פחד מוות שמקורו בבורות, וגם (לעניות דעתי) באשמה ובושה. כי ככה זה; אתה מתבייש שפגעת במישהו וכדי להרגיש פחות אשם אתה מספר לעצמך שהוא מפלצת, או שמישהו אחר מספר לך (למשל ראש הממשלה), כדי שתוכלו להמשיך בהפקת אנרגיה מהצרחות.

המפלצות רואות בילדים מפלצות. אנחנו (הצופים) רואים בהן מפלצות. במהלך הסרט מתברר שהכל דעות קדומות ופחד ואשמה. גם אנחנו כמותן, חוטאים בדמוניזציה לָאחֵר והזר.

ובהמשך לכך, יש משהו נלבב בקריצה המיתולוגית של הסרט, שמנטרלת את נחשי-השיער מן הדמוניות והופכת אותם לפריט אופנתי וגם למקהלה דעתנית המלווה את מצבי רוחה של הגברת. בתמונות למטה, סיליה ממפלצות בע"מ ושערה הדעתני (פתאום נזכרתי שלאמריקאים יש את הביטוי הנפלא הזה bad hair day).

.

.

נטעלי בראון חושבת שהמטמורפוזות מבטאות את הטראומה והדיכאון של הנאנסת. כלומר, שהמפלצתיות של מדוזה מבטאת את הזעם שלה ואת השנאה עצמית. אבל לא פחות מזה היא משקפת את הבושה והאשמה של האחרים, שלא מעזים להסתכל לה בעיניים פשוטו כמשמעו.

*

ובחזרה למיתולוגיה: מדוזה היא בסך הכל כלי במאבק ההיסטורי בין פוסידון לאתנה. יש להניח שפוסידון בחר לבצע את האונס במקדש כדי להרגיז את יריבתו. אתנה, שאינה חזקה דיה לפגוע בפולש, פוגעת במטרה הקרובה והקלה (וגם זה לא פס מן העולם).

ובמאמר מוסגר: אני קוראת את הסיטוציה הזאת על ילדים, לא פחות מאשר על נשים. הלא גם הם מתפקדים לא פעם כחוליה החלשה ביחסים הזוגיים הטעונים בין שני "אלים", אבא ואמא (מפליאה הגמישות של המיתוסים, הנכונות שלהם להתמסר לפרשנויות שונות).

*

ובחזרה לנשים: במישור אחד אתנה היא יריבתו של פוסידון, ובאחר היא משת"פית בדיכוי (וגם זה עדיין קיים). לא די שהפכה את מדוזה למפלצת היא גם עוזרת לפרסאוס להרוג אותה.

ואז היא מטביעה את ראשה של מדוזה על שריון החזה שלה כמו צייד קרקפות. וכולם הולכים בעקבותיה, כאילו זה מה שיגן על הבית שלהם, לנדות ולהרוג נאנסות (אני לא מנסה להקפיץ אתכם, אלא לתרגם למילים את ההיגיון המאגי מאחורי המנהג להטביע את ראש מדוזה על דלתות ומצבות ומגינים. אשמח להצעות נוספות).

.

בתמונה למעלה: פייר וז'יל, מדוזה – זולייקה, 1990
מתחתיה: רוברט מייפלת'ורפ, ליסה ליונס והעקרב, סביבות 1980

רבות מהתמונות של פייר וז'יל דומות זו לזו ומתערבבות למין הלך-רוח-גוף פייר וז'ילי. מדוזה נחרתת בגלל העוצמה של זולייקה ובגלל הנוף "הערוותי", מענני השיער ועד קווי המתאר של הגושים הנוצצים שביניהם היא עומדת. לפני שנים בקש ממני ידיד יקר לשלוח לו "תמונות של סוטות" לפרוייקט תיאטרלי שעסק ב"מסכת סוטה". שתי התמונות שלמעלה היו השתיים הראשונות שעלו בדעתי. אולי בגלל שנוצרו על ידי גייז, ואולי לא – הן מראות בלי לשפוט.

*

ואי אפשר לסיים בלי מרינה אברמוביץ', מדוזה בפני עצמה שעשתה קריירה מסדרת היפוכים של עוצמה וקורבנות (זה השיא כמובן). בתמונה למטה: מרינה אברמוביץ'

.

*

עוד על מטמורפוזות

על פיגמליון – פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה שכתבה מרי דה מורגן על בסיס אותה תבנית של נאנסה ונענשה)

*

ועל שיער

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

וכמובן – עץ השיער

*

ועל מרינה אברמוביץ'

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*