זאב, נסיכה ושבעה גמדים, תריסר מעשיות של האחים גרים, יצאו לאור לא מזמן בהוצאת מחברות לספרות[1]. הפוסט הזה יוקדש לאיורים הנפלאים של עפרה עמית.
*
נשף מסכות
ההתחפשות וההתחזות הן נושא חוזר במעשיות; מהזאב שמתחפש לסבתא של כיפה אדומה ועד לזאב שמתחפש לאמא-עֵז כדי לטרוף את שבעת גדייה. מהמלכה הרעה שמתחפשת לרוכלת כדי לפגוע בשלגייה, ועד לנסיכה שמשחירה את פניה ומתכסה באדרת מאלף פרוות כדי לברוח מאביה המאוהב שהחליט לשאת אותה לאשה.
עפרה עמית בחרה להחצין ולהציף את ההתחפשות, בין השאר על ידי סטייה מהייצוגים המוכרים שלה: היא מציידת למשל את הפיה הרעה של סינדרלה באף מלאכותי מחודד, ואת הזאב של שבעת הגדיים באף אדום של ליצן. הגדיים שלה הם בכלל ילדים מחופשים לגדיים (ראו תמונות בהמשך), וכן הלאה. אגדות האחים גרים שלה הן נשף מסכות.
זאת ועוד: המלאכותיות של מעשה ההתחפשות מוגברת על ידי האנכרוניזם, הקולאז', ערבוב הזמנים; בעולם האגדתי הקצת ימי-ביניימי של עמית ארוגים ומודבקים אלמנטים מודרניים ועכשוויים: מחצאית הפְּליסֶה ונעלי הבובה של היפהפייה הנרדמת, ועד לתצלום על שמיכת הזאב-המתחזה-לסבתא של כיפה אדומה, שחושף במין רנטגן את הסבתא שבלע. או ההדפסים העדכניים על הסרטים שמציעה המלכה הרעה לשלגייה. בטקסט אגב, אלה סרטי חנק, באיור הם כבר כמעט עניבות (נזכרתי ברוצח העניבות מ"פרנזי" של היצ'קוק, אבל אחסוך מכם את ההמחשות).
השעטנז הזה אינו מנטרל את הקסם, רק מעביר אותו לבמת התיאטרון. ציפוי האגדה נסדק ומתחתיו מתגלים פניה האמיתיים כתיאטרון העל-זמני של הנפש.
*
אבל לא בגלל זה הטרחתי אתכם לכאן אלא בגלל המאגיה שאחראית לדחיסות הרגשית של האיורים; התפאורה והאביזרים של עמית, ההעמדה, הצבעים, הצורות והקומפוזיציות – הם מופת של אמנות הכישוף. כיוון שמאגיה היא כידוע, אמנות מגויסת ושימושית, זה יהיה בהתאם, פוסט מוסכניקי שמפשפש בקרבי האיורים. ולפני שנתחיל, אמנה על רגל אחת כמה מעקרונות היסוד (החזותיים) של תורת הכישוף:
* העיקרון המטפורי: שימוש בבבואות, בצורות ש"מתחרזות" עם מה שרוצים להשיג.
(ראו דוגמא ראשונה ברשימת הפייטות, או כאן למשל, אחרי ההקדמה, ברגע שמגיעים לציידים)
** העיקרון המטונימי, שבו מנכסים פיסה ממי או ממה שרוצים, כדי להידמות לו או להשתלט עליו.
זה קיים גם בטקסט למשל, כשהמלכה הרעה משתוקקת לאכול את הריאות ואת הכבד של שלגייה בתקווה לספח דרכם את יופייה.
(את ההבדל בין מטפורה למטונימיה הסברתי בהרחבה כאן ).
*** מיזוג זמנים, ובעיקר הקדמת העתיד: כדי לגרום למשהו לקרות בעתיד, אתה מביים אותו עכשיו בהווה, באופן הכי קרוב ומדויק שאפשר.
(למשל, כשרחל אמנו רוצה להרות, היא מסדרת שבלהה שפחתה תלד על ברכיה שלה. כלומר, היא מעמידה פנים שהיא יולדת תינוק כדי שזה יקרה לה בהמשך).
*
וביתר ספציפיות:
כיפה אדומה
.
האיור לכיפה אדומה הוא המקרה הכי פשוט: לועו של הזאב עם השיניים החדות מאיים לטרוף את הילדה, אבל מידותיו ומיקומו של הברדס שלה הופכים אותו למין מלכודת, זמם מכושף וירטואלי שעתיד בסופו של דבר, לסכור את פי המפלצת.
*
כל מיני פרוות

"כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים" (אתכם הסליחה על הצבעים העכורים של הסריקה)
.
אביה של הנסיכה מ"כל מיני פרוות" רוצה לשאת אותה לאישה, והיא נמלטת מפניו לבושה באדרת מאלף פרוות. האדרת של עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס (עמק יזרעאל כזה). זה בולט במיוחד בנקודת המגע עם העצים, שם קשה להחליט אם הטלאים הם חלק מהנוף או מהתלבושת.
ובחזרה לאיור של עמית: בזכוכית מגדלת אפשר להבחין במעין "קו תפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי.
ושימו לב גם לצלבי החוטים האדומים שעל הכפתורים, אלה צלבים מאגיים שמחזקים את נעילת הגלימה, כמין לחש חזותי של חסימה ואיסור על גילוי עריות.
*
.
איורי הדייג ואשתו מתרגמים למאגיה את תשוקתה של האישה לנכס את כוחות הדג ולהגשים את חלומות הגדולה שלה:
ראשית, שמלתה מְחקה את הדג: החצאית מעתיקה את קשקשיו, החלק העליון של השמלה מחקה את ראשו (כולל הלחי התכלכלה!). במחשוף השמלה מהדהד פיו הפעור בדיבור קסם, והצווארון מספח את סנפיריו. קו המִתאר של הכתר הוא שכפול של קרס החכה.
שנית, גם כאן, כמו ב"כל מיני פרוות", יש כישוף של מרחב. ראו כמה הדייג זעיר לעומת החצאית הענקית העגולה. האיורים הבאים מדגימים את השינוי בקנה המידה: היחס בין גודל הקשקש לגודל הדייג מתהפך.

"הדייג ואשתו", פרט: החלק העליון של השמלה הוא וריאציה על פרצופו של הדג (ראו איור מעל) כולל הלחי התכלכלה שהופכת לכדור מלכות
.
שמלת הקשקשים היא לא רק בגד אלא נוף; תודות לגזרתה המעוגלת ולקומפוזיציה של עמית, היא מזכירה את כדור הארץ בצילומי לוויין:
שמלת אשת הדייג היא כישוף השתלטות על העולם.
וזה לא הכל; האיור מתאר את האישה בשלב הקיסרי שלה עם השרביט והכדור המתוארים בטקסט. אבל על השרביט משופדת למעשה השמש, והכדור הכחלחל העמום (המשכפל את לחיו של הדג) הוא גם הירח. התמונה כולה מקדימה ומממשת את המשאלה הבאה והסופית לשלוט על השמש והירח: "אם לא אוכל להעלות בעצמי את השמש ואת הירח בשמיים," היא אומרת לבעלה, "לא אוכל לשאת זאת".
*
היפהפייה הנרדמת
.
האיור לא מתאר רק את המפגש הגורלי בין היפהפייה לפיה הרעה, אלא גם את מלוא הכישוף שהושקע בו:
שני החוטים המתנחשלים מכף ידה של הפיה הרעה לקצה הדף מתחרזים עם שתי השערות העליונות בשערה המתנחשל של היפהפייה. המצנפת-מטפחת שמעליהם ירוקה כמו שערה של הנסיכה. כלומר המטפחת+החוטים לוכדים את שערה של הנסיכה.
שני הגלגלים הזעירים של הפלך עם הנקודה האדומה במרכז, הם הַדמָיות מאגיות/ במות קטנות ועגולות שמזמנות את אירוע דקירה. הגלגלים וההדמיות מהדהדים גם בחורי השרוכים של נעלי המכשפה, באפלה שמתחת לשמלה.
שלושת המשולשים שקודקודיהם יוצאים מן הגלגל הזעיר של הפלך – מקבילים לשלושת המשולשים בכתרה של היפהפייה.
ויתרה מזו, המשולש כצורה חדה ודוקרנית הוא הצורה המובילה של המכשפה:
חישורי גלגל הטוויה שלה משולשים
הסומק על לחיה – משולש
המטפחת-מצנפת שלראשה משולשת
והאף המזוייף הוא חוד החנית המשולש המכוון אל פניה של היפהפייה.
אלא שהחוד החנית שבור כמו הכישוף של הפיה הרעה: הפיה השתים עשרה לא הצליחה לבטל את הכישוף, רק לשבור את קצהו, וגם זה מצויר.
*
שלגיה
איור שלגייה מממש את הוודו של המלכה הרעה המשתוקקת לנכס את יופיה של הנערה. בטקסט היא בולעת את הכבד והריאות במין כישוף מטונימי. באיור הכישוף הוא מטפורי; המלכה מתאמצת לחקות את שלגיה, ומשקפת אותה במין סימטרייה הפוכה:
לכל אחת מהן יש רק חצי פרצוף, כשהחלק הפנימי המוצל של הדלת מקביל לחלק הפנימי המוצל של מטפחת המכשפה.
המטפחת האדומה משכפלת ואורגת את הפס האדום של הקשת של שלגייה. והקשר של המטפחת הוא ההשתקפות ההפוכה והקצת מעוותת של הסרט על ראשה של הצעירה.
ודוגמת התפוחים כמובן משכפלת את כוח הפיתוי ומבשרת את התפוח הגורלי שירעיל את שלגייה.
ועם זאת, ובהמשך לכך:
יש משהו נועז בהחלטה של עמית להציג את שלגיה ואמה החורגת באופן סימטרי. יש כאן גילוי של אהדה למלכה הרעה, ניסיון להכנס לנעליה ולעורה הנואש, עניין שאינו מובן מאליו, או אפילו לגיטימי בקריאה המסורתית של הסיפור.
בשלגייה המציצה מן הבית יש הזמנה ופיתוי שאינם נופלים מהפיתוי העתידי של התפוח. ובשורה התחתונה זהו איור חתרני, שאינו מציג רק את מזימתה של המלכה המזדקנת אלא את נקודת מבטה: כרוניקה של אכזבה וייאוש ידוע מראש.
*
הזאב ושבעת הגדיים הקטנים
.
כאן חוברת המאיירת לאם הגדיים בוודו נגד הזאב הרע. גם לשונו וגם זרועו של הזאב קצרות מכדי לגעת בגדיים המצוירים בבטנו. והמעניינת מכל היא שורת הכסאות הקטנים האדומים עם הרגליים הדקיקות. הם מייצגים את ההשתלטות של הזאב על הגדיים, אבל מרחוק הם מתמזגים ליחידה אחת, מעין חתך קולוסלי עם נזילות דקות של דם, צלקת אדומה עם תפרים שמבשרת ומעצימה את החתך שתעשה האם בבטנו של הזאב הישן (ודרכו תיילד מחדש את הגדיים, תחליף אותם באבנים ואז תתפור את הבטן בחזרה).
ועם זאת, ובהמשך למה שאמרתי קודם על איור שלגיה – ישיבתו של הזאב על הכסאות מציעה קריאה מפתיעה של המעשייה הנושנה. עפרה עמית אגב, חורגת כאן מהסיפור: אצל האחים גרים הזאב יוצא לאחו מיד אחרי שהוא טורף את הגדיים, ואילו אצלה הוא מתיישב על כסאותיהם. שלא לדבר על הגדיים עצמם, שהם ילדים מחופשים (ותחפושות הגדי שלהם מזכירות את חליפת הזאב של מקס מ"ארץ יצורי הפרא", ומגניבות עוד קורט סימטריה וחתרנות לתבשיל).
האיור של עמית גרם לי לחשוב מחדש על הזאב שמתחפש לעז; הוא משנה את קולו ומלבין את כפותיו כדי להידמות לאמם של הגדיים. ואולי זו לא רק תחבולה, אולי זה מסגיר את תשוקתו הכמוסה להפוך את עורו. אולי הוא טרף את הגדיים כמו שהמלכה הרעה טרפה את "הריאות והכבד של שלגייה", לא כדי להשביע את רעבונה אלא מתוך קנאה ורצון להידמות לשלגיה ולתפוס את מקומה. אולי נמאס לו להיות פרא והוא משתוקק להתיישב על כסא. האיור מתאר את תשוקתו הנכזבת להפוך לגדי, כלומר לאדם, את הנסיון הפתטי שלו לנכס לו קצת אנושיות (אולי מתחתי קצת את החוט, אבל עפרה התחילה!).
*
כל הפוסטים על איורים ועל מדרש תמונה
*
עוד פוסטים על איור
איך נראית ילדות – על שיר של ביאליק ואיור של בתיה קולטון
גורילה מאת אנתוני בראון, מה אומרים האיורים?
ועוד ועוד (ובקרוב פוסט גדול על אורה איתן)
*
עוד על כישוף
שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)
את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו
ועוד
***
וגם – על "שירים לעמליה" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית
***
וואו. איזה איורים מהממים.
עוד לא לקחתי לעצמי את הזמן לקרוא את הפוסט. עיני הלומות אל מול האיורים הנפלאים.
ומסתבר שלעפרה עמית יש בלוג. מקסים בפני עצמו. שם אפשר לעבור על הפורטפוליו שלה (למי שהתמכר כמוני) והנה הלינק:
http://www.ofra-amit.com/
נפלא. תודה על כל הפרשנויות האלה! אני מכירה את האיורים של עמית מ"בלתאזאר" של נורית זרחי, וכבר שם שמתי לב לעובדה שהיא מאוד אוהבת את הצבע ארגמן 🙂 אלה איורים עשירים שמפתה מאוד לשקוע בתוכם, והילדים מתחילים לבהות, מסרבים להפוך דף…
אגב, באיור של כיפה אדומה: הסבתא וכיפה אדומה לבושות אותו הדבר, כולל "חפץ מחודד על הראש" שמן הסתם נותן להן יתר בינה ועוז במאבקן בזאב.
ומעניין שלמרות כל החתרנות והמקוריות, שלגיה שלה דומה מאוד (בשיער, בסרט על הראש) לשלגיה מהסרט של דיסני.
איורים נהדרים. חכמים כל כך. הצבעים והמצע השטוח של הדמויות מהדהדים קצת את הצבעים והסגנון של פיטר ברויגל. מרתקת מאגית החפצים שרקמת כאן. תודה
אין ספק , עפרה התחילה,[ועשתה את זה נפלא] כולם ראו!
[תודה, היה שווה]
אביבה תודה לך! השלגייה שלה היא לגמרי וולט דיסני. זה חלק מהתודעה הקולקטיבית, מאגר של רדי מיידס שהיא מצטטת בחופשיות (גם חליפת הזאב של מקס שייכת), אבל תראי איך המפגש בין השתיים נראה אצלו. יום ולילה:
http://wp.me/pSKif-imm (ואגב, בפוסט הזה, אפשר לראות גם איך מרג'ה ציטט את דיסני!)
לצייר אותה שלגיה כבבואה של המלכה הרעה וכסוכנת של פיתוי, זה המעשה החתרני.
דודו, נכון, יש משהו ברויגלי (שלה יותר שטוח, כאילו עבר עליו מכבש). ותודה.
אמיר, תודה על התמיכה 🙂 !
מרית קרובתי,

הגעתי בכל זאת. התמונות הגדולות ברשימה הראשונה והשלישית הזכירו לי את הפוטומונטז'ים הדאדאיסטיים של חנה הוך (נהגה:הוש) ממובילות הדאדא הברלינאי בשנות העשרים (ודאי האישה המרכזית בחוגם של ארפ, באל, הולסנבק, ושווייטרס).
ובאשר לשמלת הקשקשים, לי היא דווקא הזכירה (גם בצבע) את שמלת העיניים/אזניים של אליזבת הראשונה (הציור מיוחס לצייר חצר אנגלי סביבות שנת 1600) שהופיעה למשל על כריכת הספר "קולה של המילה" בעריכתך. וזה אפשרי כי מה היו סייר פרנסיס דרייק או סיר וולטר ראלי אם לא דייגים בשירותה של הוד מלכותה רודפת הדוקאטים הספרדיים.
ובאשר לאסוציאציה למוריס סנדק. זה נכון, אבל משהו בשעון התלוי במהופך, היד המרחפת, ובכלל באטמוספירה המבעבעת גרם לי לחמוק משום מה אל סלבאדור דאלי של שנות העשרים, אם זה היה מעט יותר נאיבי וכחול- אולי הייתי מוסיף גם חואן מירו.
ודווקא את ברחל לא ראיתי אלא דרך איזה אפקט שטוח ונטייה לחומים ולצבעים חמים.
וכמובן, איור היפהפיה העתידה-לנום אצל הכישור והמכשפה-הרעה הזכירו לי את פולצינלה לבן-הבנים וארוך-האף, חורש המזימות, מן הקומדיה דל'ארטה. הוא לטעמי, אביו של פאנץ' מהצגות פאנץ' וג'ודי.
אגב, כמדומני כי רבים מבלבלים בין פולצ'ינלה ובין ארלקינו המשרת-העממי-טוב-הלב. דווקא המסכה של ארלקינו כמדומני שחורה בעוד שפולצינלה ניכר דווקא במסכה הלבנה.
וזה שאני כותב כל כך הרבה רק מראה כי האיורים של עפרה עמית שהבאת הותירו אצלי חיוך מתמשך, אבל עכשיו, אני מוכרח לחזור לעבודה.
מ ד ה י מ ה !!
מזכירה לי קצת את העבודות של שרה מידה (מאיירת אנגליה שחברה טובה שלי היא בת זוג של אח שלה)
http://parkablogs.com/content/book-review-sara-middas-south-of-france-sketchbook
כישרון גדול. אכן מתכתב בעדינות עם אמנות מהעבר. איורים מקסימים ויפהפיים. אחלה פוסט.
האגדות הגרמניות של האחים גרים תמיד הבעיתו אותי, אבל הציורים האלה מעלים את רמת האימה בכמה דרגות. האיורים לשלגיה ולכיפה אדומה מפחידים במיוחד (חצאי הפרצוף של המכשפה ושל שלגיה מזכירים גם הם מסכות).
נהדר! איזה יופי. תודה.
שועי, סימן טוב קרן השפע הזאת של האסוציאציות.
שרון, ליבי, תודה! ליבי, מרג'ורי, ברוכות הבאות לכאן!
מרג'ורי, אותי הם הבעיתו ופיתו כמו בית הממתקים של המכשפה. ואני חושדת שאימת האיורים (כמו זו של בית הממתקים) קשורה לעוצמת הכישוף והתשוקה. איור שלגיה מערער בגלל תרגיל הבבואה. זה היה כל כך מרגיע לדעת מי טוב ומי רע…
נפלא…
ודרך אגב: השנה היא שנת האחים גרים (מאתיים שנה לספרם) ועולם (חקר) הפולקלור חוגג בעשרות כינוסים, מאמרים, ספרים
ע', כל זמן שהעולם חוגג בכינוסים לרגל 200 שנה לאחים גרים ,אני רגוע. למרות שהייתי מעדיף באופן אישי חגיגות פולקלוריסטיות לרגל 30 שנה לסרט "האחים בלוז". אני קצת חושש לאחרונה מכך שעוד כמאה שנה נחגוג כולם ברוב עם כנסים וכיכרות לרגל 200 שנה לאחים המוסלמים או משהו מעין זה. ובכלל אולי כדאי שנקדים תרופה למכה ונמציא לנו ספר קודש שנביאתו תהיה מַחְמֶדֶת שתהיה נביאה אדיבה, סובלנית ונחמדת, שלא תמחה את זכר עמלק, ומהארטיקים שלה היא תיתן תמיד לֶק (גם לאלווד וגם לג'ק).
מרית, קודם כל אני מקנאה במאיירים. כל נסיונותיי באיור נכשלו ונפסלו רשמית.
ואחר כך נבהלתי מצירוף המילים "פוסט מוסכניקי" ומייד ניכסתי לנסיונותיי מוסכניקיות .
ישנה קנאה טובה וישנה קנאה משתקת.
ולמרות שצבע חמרה נחושתי אדמדם הוא הצבע שלי בזמן הזה, ולמרות שאני מסכימה עם שועי בנוגע לשמלת מלכת אנגליה ועם דודו לדיאלוג מה לברוייגל, ולמרות שאני אהבתי, אבל ממש, את הגדיים הבלועים בבטן הזאב, ושאיור אחד, יוצא דופן משך את עיני: כיפה אדומה הראשון שהבאת, עם תצלום המונוכרום האישה המתרחקת (איור מורכב שדווקא כן הייתי מכניסה אותו למוסך)- למרות כל אלו, התכווצתי כמו צדפה בלימון.
אבל תודה על ההשקעה ווזה מרתק בכל מקרה.
ע חביבי, תודה. אצלי כל שנה היא שנת האחים גרים.
שועי (( 🙂 )) ולילה טוב, גם לפיל וגם לדוב.
איריסיה, את מלכת המים את, אין לך מה לקנא! כמו ששר גידי גוב, "אבל הכישופים שלך הם לא הכישופים שלה!". ו"מוסכניקי" זה סוג של אזהרה שאני עומדת לפרק משהו. יש אנשים שזה מקלקל להם לשמוע קרקושים. הם מעדיפים לעצום עיניים ולהקשיב לכינורות.
ויאללה, תפרקי את האישה המתרחקת. בספר שכתבתי על אגדות (ושכבר הפסקתי להמר מתי ייצא) יש פרק גדול על כיפה אדומה. מעניין אותי מה תחשבי.
טוב אז בהיתי באיור הזה חצי שעה ואני לא יודעת אם יש לי דברים חכמים להגיד. מה שמשך אותי בהתחלה שהצילום הישן האירופאי הזה כאילו מראה של מימד אחר, כמו חלום או גלגול אחר, שמיכה שהיא פתח לאיזה סרט על חיים אחרים. אני לא בטוחה שזו האימא או הסבתא שמתרחקות. אולי זו כיפה אדומה בעצמה בגלגול אחר שלה. מן ערבוב זמנים כזה. אבל מה שמשך לי את העין זו חותמת השושנה שחוזרת כמו גשם. בציורי כיפה אדומה שלי אני משתמשת בחותמת, או שהאימא משתכפלת



או שכיפה אדומה בעצמה משתכפלת
או כנערה עירומה משתכפלת ביער
ושכפולי השושנה (את יודעת שיש לי חולשה לשושני מרלו) תפס אותי וכשהן מופיעות על גבי תצלום ישן זה מסנכרן זמנים שונים, במיוחד כשהם לכודים בשמיכה שהיא כלי בין עולמות.
אולי כתבתי שויות. אחשוב על זה גם מחר
מפחידות הכיפות אדומות שלך. סיוטיות.
ובאשר לשיכפולי השושנה – לא נכנסתי לזה, כי השתדלתי לא לחרוג מגבולות המאגיה – אבל אם כבר מדברים על זה, אלה כתמי הדם של הסבתא הנטרפת. הם פשוט מתחפשים לשושנים (גם כתמי דם יכולים להתחפש). או שכיפה אדומה חושבת אותם לפרחים כמו שהיא חושבת את הזאב לסבתא. היא לא מאמינה למראה עיניה http://wp.me/pSKif-bMe
ויש גם אפשרות שאלה פרחי האשמה של הילדה, פרחי הבר (בתחפושת שושנים) שקטפה וושהביאו עליהן את הזאב. הם תכף ייתפזרו על השמיכה כשיטרוף אותה.
ההסברים שלך על זמנים ושמיכות ככלי בין העולמות הם מקסימים אבל רק מוכיחים שאת לא מאיירת, את זאבה שטורפת סיפורים, את לא יכולה לצבוע בתוך הקווים של הסיפור.
ועכשיו אני באמת מרגישה ננזפת. אלו המילים שנאמרו לי בהוצאות מכובדות כמה פעמים אחרי שאיירתי למיטב סופרי הילדים בארצנו הקטנטונת. איך בכלל היעזתי. כמובן. אני הסיוט של כל הורה ממוצע.
הנה הקישור לחלק גדול יותר מהסדרה, להעצים את הסיוט:
איריסיה, בניגוד להוצאות המכובדות, אני לא דברתי בנזיפה אלא בתיאור. בתור ילדה הוקסמתי מהסיוטי כמו מהמתוק והחלומי, ובתור הורה מעולם לא צינזרתי את ילדי. יש בסדרה תמונות רבות עוצמה וכמה מהן אפילו הופיעו כאן בפוסטים על עץ השיער.
הסיבה שאת לא "מאיירת" (לעניות דעתי), לא קשורה לסיוטיות (אולי באופן רופף ודודני), אלא לגבולות. מאיירים, גם הנועזים והחתרניים שבהם, הם אנשים עם גבולות. זה חלק מדרישות המקצוע. ואני לא מדברת על גבולות הבְּעתה (אם כי גם זה חשוב, איור לא נעשה בבדידות של עליית הגג, הוא כולל משא ומתן וכוחות שוק) אלא יותר על גבולות הסיפור. את אמנית נהדרת אבל גבולות לא נמצאים בארגז הכלים שלך. זה לא חיסרון, זאת תכונה.
מרית, איריסיה, יש לקרל יאספרס דיון שאני מאוד אוהב בספרו פסיכולוגיה (הוא היה פילוסוף)
על "מצבי גבול", ממנו עולה כי דווקא א/נשים הדוחקים את גבולותיהם עצמם ואולי מתייחסים
אל העולם כאילו לגבולות המסומנים היטב אין לדידם כל-תוקף, הם אלו שמצליחים להביא לתמורות בחוויה האנושית, כל שכן ביצירה.
אני בדיוק מרבה לחשוב כעת על יצירתו של איזה צייר בן המאה התשע-עשרה שהיא משעממת במידה בלתי רגילה, אבל בכל פעם שהוא מצייר ים, היא מתמלאת חיים נפלאים.
פתאום חשבתי שאולי זה נובע מחוסר הגבולות או טשטוש-הגבולות שמבטא הים, כאילו הים מאפשר לו לחרוג מארגז הכלים המוגבל המוכר לו היטב וללכת את מעמקי נפשו והכרתו.
ומה עם האחים מרקס (מרקס, אנגלס, וספנסר)? אפשר לעשות חג האחים (כמו שיש ח הבנות אצל הטוניסאים) – גרים, בלוז, מרקס, וורנר, רחבאני
יפה היאספרס הזה
ילדה אחת בת שלוש שאני אוהב מאוד מאוד (ושלמרות זאת נוסעת הלילה לפורטוגל לכמה חודשים!!!) אמרה לי שכיפה אדומה אוהדת את הפועל קטמון
האם זה אומר שהזאב זה ביתר? ומי הסבתא בסיפור הזה (יש לי חשד)?
שועי, דוחקים גבולות זה לא כמו אין גבולות, זה משהו אחר.
חוסר הגבולות של איריסיה זה סוג של אותנטיות, היא לא נמזגת לכלים של אחרים. אבל ישנו גם פחד הכאוס. והקושי לפעול בלי נקודת משען. זה פלא גדול בעיני איך היא צוברת תנופה.
ואיזה צייר? ים באמת עושה את זה. במיוחד בחלום.
המחשב שלי שוב עושה בעיות. אוף.
ע', אני יותר חשבתי לכיוון של האחים ראובני, משום שבכל הפקה עתידית של "האחים בלוז" בארץ יצטרכו לתת את תפקיד הגיטרה המובילה ליהודה קיסר (-:
יאספרס היה לפני הוורדפרס, תאר לעצמך! (גם בלוגים דוחקים את גבולותיו של האדם).
אני בדיוק עוסק עכשיו בעלילותיהם של ישועים פורטוגליים בדרום אמריקה במאה השבע עשרה, תאר לך ע', אפילו הגעתי ל"קאנדיד" של וולטר, אשר יורה בהם חיצים משוננים, ורק לקברט וולטר עוד לא הגעתי.
מרית, הצייר הוא ווינסלו הומר, צייר נופים אמריקני, נאטורליסט, בן המחצית השניה של המאה ה-19, שבכל פעם שאני רואה את הים מציץ מציוריו אני משתגע ובכל פעם שאין שם ים זה ממש משעמם. הוא צייר גדול של ספינות, אניות, מלחים וכיו"ב (קצת מזכיר גרסא אמריקנית רגועה יותר של ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר, ידידנו).
הנה ציור לא אופייני אבל נהדר במיוחד:
http://www.the-athenaeum.org/art/full.php?ID=460
איי, עוד מעט נשתגע.
צוברת תנופה?
תודה על ההבהרה המדוייקת של דרישות מקצוע האיור. אני מסכימה איתך לגמרי.
והו, הלוואי ולא היו לי גבולות.
וחוצמזה אני בן אדם נחמד מאד ומאד מתחשב:)
מתנצלת שלקחתי כאן קצת מהדיון.
הפוסט הזה עומד מצויין גם בלעדי.
הקריצה לעמק יזראל פרועה בעיניי. מילא מוריס סנדק אבל עמק יזראל? עם שירי האקורדיון? ויחד עם זאת צחקתי נורא. וזה עושה את הפוסט הזה לעוד יותר חביב:)
טוב שועי, כשתקרא את מיניולו ואת ג'ונתן שורש נדבר… בקרוב תצאנה אוטוביוגרפיות בשם "בלוג חיי"
איריסיה, סליחה שאני מתערב, אבל הפוסט הזה אולי עומד מצוין בלעדייך, אבל הוא עומד ממש ממש מצוין אתך! ואני אובייקטיבי!
מרית, בעניין אחינו הזאב: הטרגיות של הרעים (כלומר הרעים-באמת) היא תשוקתם לטוב; פאוסט "עושה את הרע ועורג לטוב"; הילד המופרע (אני! אני!) מושך בצמות של אהבותיו (אבל לא יושב עליהן! בשום פנים ואופן!); והזאב רוצה להיות אהוב ונאהב, אם ואחות… כשרומנטיקן נוצרי כמו אנדרסן ידידך (או ויילד המאוחר) לוקח אותו לידיים הוא גם מצליח כי הוא יכול להשתנות; כשרומנטיקן מר מאוד (אבל לא זך!) – נניח הופמן – ניגש אליו, הרע הופך לדמוני, כלומר לבוגדני, כלומר למי שברגע האמת יענה על (וינצל את) האהבה והחסד במעשה מרושע ובצחוק לעגני; הסעודה האחרונה עם הלחי השנייה וכל זה (אני לא מתכוון שאכלו את הלחי השנייה – אם כי זה לא רע, "היי, פאולוס, תן לי גם את הלחי השנייה. וקצת רוטב") הופכת לווירידיאנה של בוניואל
בקיצור, מרית יקרה, וכל הילדים, בעצם: הזהרו מזאבים. גם בעור כבש (בעיקר בעור כבש – מאיפה אתם חושבים שהוא השיג את העור, המנוול?); הזהרו מסבתא עם אזניים גדולות. והכי חשוב – להיזהר מנמר של נייר!
ושוב מרית איבדה שליטה בגן הילדים שהיא מנהלת. בגן בוקה ומבולקה ובמשרד החינוך עולה וגואה מפלס החרון על ההתפרעות היצירתית שבגן, וכבר הם שוקלים ברצינות לשלוח את כולם (כולל מראית ע') לחינוך מחדש במערת המכפלה.
מאוד יפה מה שכתבת ע'- ישנה לך ע' טובה (כמו במי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב) אין מה לומר אתה רואה טוב. ויחד עם זאת עלית על העניין הסמוי מהע', שאם רוצים אפשר גם לראות ולעשות רע. ואם המתבונן הוא עגנון אז הרשעות בכלל תהיה כה מעודנת שאתה עשוי אפילו ליהנות ממנה.
ועצם העניין איננה עצם של הכלב, כמו שכולם חושבים, זוהי העצם שבתחילת סרט המופת 'אודיסיאה בחלל' של סטנלי קובריק, מושלכת אל החלל בידו השרירית והשעירה של האדם הקדמון, והיא מתרחקת ממנו ומתהפכת מתרחקת ומתהפכת עד שהיא שבה כחללית מנצנצת אורות צבעוניים, להביא אותנו אל שער הכוכבים המיתי המלא בעיני כוכבים…השמים הם הגבול איריסיה…
ע, אני נזהרת, אבל בסתר לבי אני חושבת שכל הזאבים היו פעם גדיים.
ומילא ויילד, אבל אנדרסן? איפה מציתָ שהוא מאמין בשינוי?
ודודו, תנופה זה האלמנט שלך.
מרית יש משהו בדבריך בנוגע לכך שכל הזאבים היו פעם גדיים.
בסרט 'הוק' של שפילברג (שאני זוכר שאת לא אוהבת אותו) פיטר פן עוזב את 'ארץ לעולם לא' מתחתן עם וונדי והופך להיות עורך דין שמשתלט על חברות ומפרק אותן לחתיכות תוך שהוא מרסק את העובדים בהן. כאשר הוא נפגש סבתא של וונדי (מגי סמית המופלאה) היא שומעת אותו משוחח בטלפון בענייני עבודה ואומרת לו בזעזוע גדול: "פיטר הפכת להיות פירט!!!".
גדי שהפך לזאב…
דודו, זה מצחיק שאתה זוכר שאני לא אוהבת את הסרט. מעולם לא ראיתי אותו. רק שפעם התקוטטת פה עם אחד האנונימים. אתה טענת שמי שאוהב את צ'יטי צ'יטי בנג בנג (כלומר אני) יאהב גם את הוק, והאנונימי פסל זאת מכל וכל. וכנראה שהוא היה משכנע 🙂
מרית על מנת להסיר מכשול בפני עיוור (ע' לציון צופיה),
משהו בניסוח של המשפט שכתבתי היה לא ברור דיו – "בסרט 'הוק' של שפילברג (שאני זוכר שאת לא אוהבת אותו)", ובכן הכוונה ב"את לא אוהבת אותו" היא לשפילברג ולא לסרט.
אם אני זוכר טוב, באיזשהו דיון פה בעיר האושר היזכרתי את "אינטילגינציה מלאכותית" (שהוא הפרשנות של שפילברג לאגדה על פינוקיו. סרט שנעשה לפי תסריט של סטנלי קובריק ולפי סיפור של בריאן אולדיס. במקור זה היה אמור להיות סרט של קובריק אבל הוא הסתכסך עם אולדיס ובסופו של דבר עזר לשפילברג להשלים את התסריט ומת לפני שהסרט הושלם).
בכל אופן את כתבת אז שאת לא מחבבת את שפילברג.
דודו, זה מקרה פרת דודתי השמנה 🙂
הכל נכון ומתועד בתגובות ל"פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה" http://wp.me/pSKif-i6U
וואלה צדקת ממני. סליחה, הדברים המצחיקים האלה (וגם אלה
שלא) שהזיכרון מעולל לנו. אם זה לא היה קורה לי הייתי
צוחק…
תצחק תצחק
[…] ספרי הילדים בבולוניה. קישורים על קצה המזלג: האתר שלה, דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים ג…, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לאסופת מעשיות […]
גם אני אהבתי מאוד את האיורים.
בסיפור של הדייג ואשתו, 'פספסת' את הבועות היוצאות מפיו של הדג: גזרי עיתון. = הדג יודע לדבר.
נתקלתי בספר איכשהו, ואני מת להשיג אותו. את אומרת שאי אפשר? בשום אופן? כמה חבל!
בועז
בועז, אתה לגמרי צודק. ויש עוד דברים שהזנחתי, פשוט התמקדתי בצד המאגי המפתיע. ההערה על הקושי להשיג כוּוונה לאנשים ההוצאה שנרדמו בחשיפה ובשיווק. אני בטוחה שאפשר להשיג אותו, זה ספר חדש יחסית.
וברוך הבא לפה.