"שכנעתי את המלחים לקשור אותי" – מה שלא ידעתי על ויליאם טרנר

ויליאם טרנר, סופת שלג – ספינת קיטור שולחת אותות במים הרדודים מחוץ לפתח הנמל (1842) לחצו להגדלה

.

שכנעתי את המלחים לקשור אותי לתורן כדי להתבונן בה [בסערה]. הייתי קשור במשך ארבע שעות ולא ציפיתי להימלט [מהסערה]; אבל ראיתי עצמי מחויב לתעד אותה אם אכן אצליח להימלט.

(ויליאם טרנר)

*

כמה הערות על סיפור קטן ומפתיע שמצאתי בספר הזה שאותו אני קוראת בימים אלה, טיפין טיפין ובשקיקה (מסתבר שאין סתירה).

*

הסיפור 
הסופר והכומר צ'רלס קינגסלי לקח את אמו ואת בן דודו לתערוכה של ויליאם טרנר. כיוון שאמו אינה מבינה באמנות, הוא הוביל אותה לציור ("הנורמלי") של פארק ריצ'מונד. אבל אמו נעצרה דווקא מול הציור שלמעלה, וסירבה לזוז. קינגסלי המופתע סיפר לטרנר, ושמע ממנו איך נקשר לתורן כדי לצפות בסערה.

*

גבולות התחקיר
זה תמיד מרתק לראות עד כמה אמנים מרחיקים לכת בתחקיר. על לאונרדו דה וינצ'י סופר שהוא היה דוחף אנשים במדרגות כדי לראות את הבעת פניהם כשאיבדו את שיווי המשקל.

*

"לעשות אודיסאוס"
בשיר השנים-עשר של האודיסאה מסבירה קירקי לאודיסאוס איך להישמר משירת הסירנות:

…אך אם תרצה נפשך שמוע שירתן,
יקשרו כפות ידיך ורגליך אל כנת התורן
של האוניה המהירה, מעומד תעוקד בחבלים,
למען תעלוז נפשך לשמוע את קול הסירנות.
אפס אם תפצר ברעיך לפתח הכבלים או תצוום,
כן יוסיפו וירבו עליך חרצובות וחבלים.

מעבר לתחקיר – כשטרנר בקש מהמלחים לקשור אותו לתורן הוא "עשה אודיסאוס" (ואין ספק שהוא הכיר את האודיסאה. כל הציירים הכירו אותה. ציור אחר של טרנר מוקדש לאודיסאוס הלועג לקיקלופ העיוור פוליפמוס).

*

מאגיה
"לעשות אודיסאוס", זה כבר חורג מתחומי התחקיר אל תחומי המאגיה. כתבתי פעם על יוזף בויס, איך הוא "עשה מונה-ליזה". אבל מה המשמעות המאגית של "לעשות אודיסאוס"?

(זו שאלה שאני מפנה אליכם, אין לי תשובה מספקת).

*

אמא של קינגסלי וטוניו קרגר
לשיחה בין קינגסלי לטרנר יש סיפא מעצבן וקצת מגוחך: קינגסלי הנרעש סיפר לטרנר שאימו חוותה פעם סערה כזאת ליד חוף הולנד, והציור הציף את הזיכרון. טרנר שאל בקרירות מסוימת, האם אמו של קינגסלי היא ציירת, וכשנענה בשלילה, אמר: "אז היא היתה צריכה לחשוב על משהו אחר."

(כלומר, היא היתה צריכה לפחד במקום להתבונן וכולי. טרנר לא המציא את החלוקה הזאת, לאלה שחיים וחווים לעומת אלה שמתבוננים מהצג – ראו טוניו קרגר וביאליק – וזה עדיין מתנשא וצר אופקים. וגם קצת מצחיק, כל אוסף הדעות הקדומות של הבחורים האלה. הפליאה של קינגסלי על אמו שלא היתה אמורה להבין את האמנות החדשנית של טרנר. אני לא ממש מצליחה להגיד את הדברים שהסיפור הזה מעורר בי. כשאני מנסה למשוך אותם מתוכו הם מתפרקים או נקרעים.)

*

 מה נחמדה הזוועה!

בקושי הצלחתי לשכנע אותה להסתכל על כל ציור אחר. היא סיפרה לי עליו [על הציור] יותר מאשר אי פעם העליתי על דעתי.

(קינגסלי על אמו)

יש סצנת סערה מרהיבה בילדי המים של קינגסלי, שנפתחת בשמיכת עננים שחורה על הצוקים, וממשיכה בברק שמרעיד את הסלעים בתוך הנחל (טום חושב לעצמו שמעולם לא ראה משהו יפה כל כך) ועד מהרה המים מתקצפים ומתמלאים יצורים חיים מחיפושיות ועד צלופחים שמתפתלים בפראות ואומרים "מה נחמדה הזוועה!" (כך בתרגום בן אליעזר. ואצל יואב אבני: "איזו סערה מסעירה!") לאורו של ברק בהיר רואה טום לרגע "שלוש נערות צחות חובקות בזרועותיהן אשה את צווארי רעותה והן שטות במורד הנחל ושרות: נרד הימה, נרד הימה!" וזו אמנם הפוגה פרה-רפאליטית (זו אותה תקופה) אבל מהר מאד מתחדש הטֶרְנֶר, עם אשדות מים על סלעים "אשר רגע אחד זרחו כאור היום ורגע משנהו היו קודרים כלילה".

האם הסערה שהועלתה באוב בתחבולת אודיסאוס ולחצה על כפתור הזיכרון של אמא קינגסלי, הובילה בסופו של דבר לילדי המים?

*

והנה כאן, נסיון שני, יותר משכנע להתמודד עם הסיפור

*

עוד על מיתולוגיה יוונית

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחיה

מי שאיבד ילד, על המיתוס של פרספונה

המאהב שהתחפש לבעל, פוסט פרו אנושי

מיצגניות וגיבורים

ועוד

*

עוד זיקות בין ספרות לאמנות – חבל טבור מזהב – על אוסקר ויילד

*