.
שכנעתי את המלחים לקשור אותי לתורן כדי להתבונן בה [בסערה]. הייתי קשור במשך ארבע שעות ולא ציפיתי להימלט [מהסערה]; אבל ראיתי עצמי מחויב לתעד אותה אם אכן אצליח להימלט.
(ויליאם טרנר)
*
כמה הערות על סיפור קטן ומפתיע שמצאתי בספר הזה שאותו אני קוראת בימים אלה, טיפין טיפין ובשקיקה (מסתבר שאין סתירה).
*
הסיפור
הסופר והכומר צ'רלס קינגסלי לקח את אמו ואת בן דודו לתערוכה של ויליאם טרנר. כיוון שאמו אינה מבינה באמנות, הוא הוביל אותה לציור ("הנורמלי") של פארק ריצ'מונד. אבל אמו נעצרה דווקא מול הציור שלמעלה, וסירבה לזוז. קינגסלי המופתע סיפר לטרנר, ושמע ממנו איך נקשר לתורן כדי לצפות בסערה.
*
גבולות התחקיר
זה תמיד מרתק לראות עד כמה אמנים מרחיקים לכת בתחקיר. על לאונרדו דה וינצ'י סופר שהוא היה דוחף אנשים במדרגות כדי לראות את הבעת פניהם כשאיבדו את שיווי המשקל.
*
"לעשות אודיסאוס"
בשיר השנים-עשר של האודיסאה מסבירה קירקי לאודיסאוס איך להישמר משירת הסירנות:
…אך אם תרצה נפשך שמוע שירתן,
יקשרו כפות ידיך ורגליך אל כנת התורן
של האוניה המהירה, מעומד תעוקד בחבלים,
למען תעלוז נפשך לשמוע את קול הסירנות.
אפס אם תפצר ברעיך לפתח הכבלים או תצוום,
כן יוסיפו וירבו עליך חרצובות וחבלים.
מעבר לתחקיר – כשטרנר בקש מהמלחים לקשור אותו לתורן הוא "עשה אודיסאוס" (ואין ספק שהוא הכיר את האודיסאה. כל הציירים הכירו אותה. ציור אחר של טרנר מוקדש לאודיסאוס הלועג לקיקלופ העיוור פוליפמוס).
*
מאגיה
"לעשות אודיסאוס", זה כבר חורג מתחומי התחקיר אל תחומי המאגיה. כתבתי פעם על יוזף בויס, איך הוא "עשה מונה-ליזה". אבל מה המשמעות המאגית של "לעשות אודיסאוס"?
(זו שאלה שאני מפנה אליכם, אין לי תשובה מספקת).
*
אמא של קינגסלי וטוניו קרגר
לשיחה בין קינגסלי לטרנר יש סיפא מעצבן וקצת מגוחך: קינגסלי הנרעש סיפר לטרנר שאימו חוותה פעם סערה כזאת ליד חוף הולנד, והציור הציף את הזיכרון. טרנר שאל בקרירות מסוימת, האם אמו של קינגסלי היא ציירת, וכשנענה בשלילה, אמר: "אז היא היתה צריכה לחשוב על משהו אחר."
(כלומר, היא היתה צריכה לפחד במקום להתבונן וכולי. טרנר לא המציא את החלוקה הזאת, לאלה שחיים וחווים לעומת אלה שמתבוננים מהצג – ראו טוניו קרגר וביאליק – וזה עדיין מתנשא וצר אופקים. וגם קצת מצחיק, כל אוסף הדעות הקדומות של הבחורים האלה. הפליאה של קינגסלי על אמו שלא היתה אמורה להבין את האמנות החדשנית של טרנר. אני לא ממש מצליחה להגיד את הדברים שהסיפור הזה מעורר בי. כשאני מנסה למשוך אותם מתוכו הם מתפרקים או נקרעים.)
*
מה נחמדה הזוועה!
בקושי הצלחתי לשכנע אותה להסתכל על כל ציור אחר. היא סיפרה לי עליו [על הציור] יותר מאשר אי פעם העליתי על דעתי.
(קינגסלי על אמו)
יש סצנת סערה מרהיבה בילדי המים של קינגסלי, שנפתחת בשמיכת עננים שחורה על הצוקים, וממשיכה בברק שמרעיד את הסלעים בתוך הנחל (טום חושב לעצמו שמעולם לא ראה משהו יפה כל כך) ועד מהרה המים מתקצפים ומתמלאים יצורים חיים מחיפושיות ועד צלופחים שמתפתלים בפראות ואומרים "מה נחמדה הזוועה!" (כך בתרגום בן אליעזר. ואצל יואב אבני: "איזו סערה מסעירה!") לאורו של ברק בהיר רואה טום לרגע "שלוש נערות צחות חובקות בזרועותיהן אשה את צווארי רעותה והן שטות במורד הנחל ושרות: נרד הימה, נרד הימה!" וזו אמנם הפוגה פרה-רפאליטית (זו אותה תקופה) אבל מהר מאד מתחדש הטֶרְנֶר, עם אשדות מים על סלעים "אשר רגע אחד זרחו כאור היום ורגע משנהו היו קודרים כלילה".
האם הסערה שהועלתה באוב בתחבולת אודיסאוס ולחצה על כפתור הזיכרון של אמא קינגסלי, הובילה בסופו של דבר לילדי המים?
*
והנה כאן, נסיון שני, יותר משכנע להתמודד עם הסיפור
*
עוד על מיתולוגיה יוונית
פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחיה
מי שאיבד ילד, על המיתוס של פרספונה
המאהב שהתחפש לבעל, פוסט פרו אנושי
ועוד
*
עוד זיקות בין ספרות לאמנות – חבל טבור מזהב – על אוסקר ויילד
*
מרית קרובתי,
להווי ידוע שאני מחובביו הגדולים של ג'.מ. ויליאם טרנר, במיוחד של הסערות שלו, שעיטרו בעבר את ראשי הרשימות אצלי בכמה וכמה הזדמנויות או נכון יותר אני קצת קשקשתי מתחתיהן. גם אודיסיאות והסירנות היא סצנה שמאוד מדברת אליי. גם משום הזמרה וגם משום שהסירנות מתוארות כנשים-ציפוריות וזה מעניין אותי מכמה אופנים. הנה שני ציטוטים, האחד בעקבות הקטע שהבאת בראש הרשימה; האחר הוא מתוך התכתבות של ולטר בנימין עם גרשם שלום על המטריאליזם ההיסטורי מאביב 1931, ממנה עולה בנימין כמטפס אל ראש התורן צופה בסער ומאותת אל האופק:
אומרים שהצייר טרנר נהג לקשור את עצמו לתורן של ספינות ולעמוד מול סערות בלב-ים כדי לדייק בצבעים ובפרטים בציוריו [לואיס פרננדו וריסימו, תעלומת רצח– בורחֶס והאורנג-אוטנים הנצחיים, תרגם מספרדית: יורם מלצר, במבוק בית הוצאה, רמת השרון 2006, עמ' 83]
טוב, אני מגיע לידי קיצוניות. כאותו אדם שספינתו נטרפה והוא מיטלטל על גבי שבר-אניה תוך כדי טיפוס אל קצה ראש התורן שאף הוא כבר נשחק. אבל יש לו הסיכוי לאותת משם שיבואו
להצילו [גרשם שלום, ולטר בנימין: סיפורה של ידידות, תרגם מגרמנית עדי נחמני, עריכה: אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1987, עמ' 228]
וסתם שאלה לסיום התגובה (שלא קשורה לבנימין או לטרנר אלא יותר לסיטואציה): האם מי שמאותת מראש התורן בשפת איתותים שאף איש אחר אינו מבין, בכל זאת יש סיכוי שיבואו להצילו?
ברמה אחרת, אני רואה בעיני רוחי תמונה של הארי הודיני קשור לתורן של ספינה שוקעת בלב
ים סוער, ספינות חילוץ נקהלות לעזרתו והוא צורח ומקלל: "תעזבו אותי! תעזבו אותי! אני רוצה להיחלץ מזה לבד!".
שועיקי, "אומרים שהצייר טרנר נהג לקשור את עצמו וכולי", זה קצת מיתולוגי ולא מחייב, כמו "אומרים שלאונרדו נהג לדחוף אנשים במדרגות", זה יכול להיות שמונים אחוז דמיון על גרגר של אמת. אבל בגוף ראשון "שכנעתי את המלחים…" וגם הסנוביות של "אמך היתה צריכה לפחד ולזעוק, רק לאמנים מותר להתבונן…" זה נהיה פתאום מוחשי ונגיש. ישר התחלתי לדמיין מה המלחים חשבו עליו (אני זוכרת עוד מימי כמעצבת תיאטרון איך בעלי המלאכה התייחסו לבקשות המוזרות שלי).
ואגב, אני אף פעם לא הייתי מחובבי טרנר. אני חושדת בערפל, במה שהוא מסתיר ומטשטש. רק עכשיו התחלתי להתעניין בו במשורה, וגם זה, הרבה בזכות מה שקראתי על השחצנות והראוותנות והתחרותיות שלו, על מיצגי ציור שהוא היה עושה. זה היה כל כך מנוגד לטשטוש של הערפל.
ובאשר לשאלתך – יש ספר שקראתי פעם "הלשון האבודה של העגורנים" על ילדים שגדלו ליתר אתר בנייה וראו רק עגורנים מחלונם והבינו מה הם אומרים ופתחו שפה על סמך התנועות שלהם. היכולת האנושית לפצח צפנים היא אינסופית. מישהו כבר היה מבין.
וצורח ומקלל? תמיד דמיינתי את הודיני כג'נטלמן משום מה 🙂
מרית, הצפית בסרט הנפלא (יחיד במינו ומבעית) הזה?:
אחריו לעולם לא תחשבי על קוסמים (או אמני היחלצות) כעל ג'נטלמנים עדיני נפש
טרנר הוא מהציירים שעושים לי את זה. אני מאוד אוהב את ההבנה שלו בצבע ואת היכולת שלו להוליך את העבודות שלו כמעט עד לקצה הגבול של המהותי, עד למקום שבו הכל מתמוטט לתהום. בזמן שקראתי את הדברים על טרנר ועד לאן אדם עשוי/עלול להרחיק לכת בעקבות תחקיר נזכרתי לפתע בקרטוגרפים של בורחס שרצו להכין מפה של כדור הארץ בגודל של אחד על אחד…
שועי, לא, לא מכירה. אבל מעולם לא חשבתי על קוסמים וכו' כעל ג'נטלמנים עדיני נפש. זה משהו אישי עם הודיני. גם טכנית, זה מצריך המון ריכוז הטכניקה שלו ומשמעת עצמית והתמקדות בפרטים, לקלל ולצרוח זה לא מתחרז. ואיך אפשר לא להזדהות עם בן אדם שהנושא של החיים שלו זה שחרור. (אם כי אפשר גם לראות איך זה מוביל אותו להיכבל שוב ושוב ולהזיל על זה דמעות).
דודו, בכלל שכחתי את הקרטוגרפים המצחיקים, אבל הם לא נראים לי מהאסכולה של טרנר, יותר משל סטניסלבסקי, שהביא צרצרים אמיתיים ויונים אמיתיות לאחורי הקלעים בשביל הסאונד הכפרי לגן הדובדבנים של צ'כוב, צ'כוב כל כך התעצבן שאיים להתחיל את מחזהו הבא במילים:
"מה נפלא. מה שקט! אין שומעים את הציפורים, את הכלבים, את הקוקיות, את הינשופים, הזמיר, השעון ואת הפעמונים, אף קולו של צרצר אחד אינו נשמע." 🙂
מרית, the prestige,הוא סרט מעולה (חוץ מזה שלדיויד בואי ולמייקל קיין יש תפקידי מפתח); צפיתי בו לפחות חמש או שש פעמים; ולמרות שבצפיה ראשונה הסברתי לחלק מן הצופים עימי את ההשתלשלות אחורנית (כי סודו מתגלה לכאורה רק בחלקו האחרון של הסרט, ואני מכיר כמה וכמה שלא הסכימו לתפוס את חשיפת הסוד המחרידה בו, ונמלטו לכל מיני אלטרנטיבות) בכל זאת גם בצפיה שישית הוא סיפור מרתק, העוסק במיוחד בחלקים האובססיביים בנפש האדם, וכן, יש בו שחרור וכבילה, וכבילה ושחרור; בסופו של דבר, לא רחוק מטרנר שביקש שייקשרוהו לתורן הספינה (מתוך אובססיה לציור), אבל איזה צעד-שניים נוספים קדימה (מתוך אובססיה לקסם, או לתשואות הקהל שבעקבות הקסם).
למרות שמכריסטופר נולאן יוצאים אט-אט גם סרטים לא טובים (למשל: "האביר האפל" שהמבקרים גמרו עליו הלל, והיה סרט שמעלתו היחידה היא בפעלוליו)– כאן הוא במיטבו של המיטב, אני רק קצת חושש האם אי פעם יצליח להוציא שוב סרט ברמה הזאת.
בכל מקרה כתבתי את כל זה כי זה סרט שלא כדאי להחמיץ.
גם את רמבו סימרו לתורן אדומי העור
ע' זה ב"אניה השיכורה" (בתרגום של משה בן שאול, עד כמה שאני זוכר)… עוד לפני שבא
סילבסטר סטאלון ופיצפץ את כל הויאטנמים. חוץ מזה גברים שלא כמו מכשפות לא יודעים לרכב
על מטאטאים וגם אין להם יכולת לפרוש כנפיים (שאל את איציק מאנגער), הם יותר תרנגולי
כפרות, מאשר עגורי איביקוס. כך שלהיקשר לראש התורן היא פעילות חוויתית למדיי, כלומר
בימינו בטח היה יזם שהיה הופך את זה לעסק של ספורט-אקסטרים, ואם לא היה מוצא אינדיאנים שיסמרו את המבקשים להסתמר אל ראש התורן, היה מייבא אומפא-לומפאים כפי שעשה וילי וונקה הפילנתרופ (לתפארת הקולניאליזם) שהיו קושרים את תייר-האקסטרים לראש התורן כמה שרק ירצה.
מירית יקרה מאוד,
במסע מופלא בין הסירנות של טרנר החכם האמיץ וסוער עד מאוד, בו הוא עשה מסע אודיסה אישי והיטיב ,"לעשה מונה ליזה", בתנועת סער מפנה פניה, מבטה ענברים צלוללים
נטוע בעייני לאונרדו דוינצ'י המוקסם מיופיה ושלוות רוחה הנעימה עד מאוד. הוא היטיב לשמח את לבה עם תזמורת וליצנים בימי הציור הארוכים וכך הנציח חיים ולא את מסכתם.
תודה על המסע המופלא
דרך אגב, קראתי פעם, לא זוכר איפה ולא זוכר למה זה חשוב, שחכמי רפואת העיניים ניתחו את העירפול בציוריו של טרנר והגיעו למסקנה שהוא סבל מסוג נדיר של מיופיה (קוצר ראייה) – הוא פשוט צייר מה שהוא ראה, מה שמסביר הכל
מזכיר לי את הפתיחה הנפלאה של הספר היפה "מילון למפרייר" (גם בו נעסוק פעם, כשנהייה גדולים), שבה לוקחים בחור אנגלי אל העיר הגדולה כדי להתאים לו את אחד מזוגות המשקפיים הראשונים בהיסטוריה, במאה החמש-עשרה. איזה תיאור
אוי שועי שועי – מספיק להצחיק אותי לפנות בוקר… זה מה שיש לי להגיד: תנו לי מה שההוא לקח
היי ע', אמרו אותו דבר על ון גוך שסבל מבעיית ראיה שגרמה לראות הילות מסביב לכוכבים (אני מכיר כמה אנשים שסובלים מהבעיה הזאת כשהם צופים ב'אח הגדול'). וכבר אמרו לך שלא לחינם אתה מבין בעיניים?
ברור שאני מבין בעיניים: יש לי אישור רפואי שאני סובל ממיופיה, אקסטרופיה שמאלית, סטרביסמוס דיברגנט, משהו שנראה כמו "סטרדיבריוס", ועיוורון לילה מלא. יש לי כנראה תשעים אחוז מהכישורים להיות צייר
שועי, רשמתי לפני, לזמנים טובים יותר.
רביב, תודה רבה רבה וברוך הבא! מסעות זה הכי. (ושמי מרית במ' קמוצה)
ע, זה נפלא סיפור המיופיה, גם מצחיק (כמו אינטלקטואל שמחליק על קליפת בננה), גם נכון כמשל על יצירה (כבר שנים אני מנסה להסביר לתלמידים שהחיסרון, כל חיסרון, הוא נקודת המשען, המנוף ליצירה) וגם כמשל קיומי (ועל זה באמת אפשר לכתוב פוסט).
על ה"עיוורון לילה" שלי (ובעיות העיניים בכלל) אכתוב משהו בע"ה בקרוב
ואת לא יודעת כמה קלעת למטרה – סיפור הגילוי של עיוורון הלילה שלי – בגיל ארבע ומשהו, בהר הקופים ברמת גן (בדרך חזרה הביתה לבני ברק), הוא גם משל על יצירה וגם משל קיומי ("כולכם נופלים לבור!")
בהזדמנות
אגב, כמו כל נושא, נדמה לי שעל הר הקופים שהיה לגבעת הצופים דנו כאן פעם
ע', שוב אתה וסיפורי גן הקופים שלך… זה מראות השתיה שלי, מקום רגיש. אני חושב שכבר הזכרתי שבילדותי חיי הטלטלו בין רחוב המרי, גבעתיים שבקודקודו מתנמנם גן העליה השניה עם מצפה הכוכבים ובין גן הקופים שאמנם היה היו בו פעם קופים, שבתחתיתו דרו סבי וסבתי (הפרטיזנים) ובקדקדו דרו לתקופת מה אם בתהּ שכמה שנים קודם לכן גרו קומה אחת מעל הוריי, והיתה להן השפעה מהותית במיוחד על המכלול שלי (בכלל דומני לעתים כי הן היו המשפחה העיקרית שלי ימים ארוכים). בכל אופן, הייתי מבלה שעות וימים בגן הקופים; בנעוריי קשור הגן לאיזו אהבת נעורים; ופעם אפילו צילמו אותי שם לכעין סרט קצר שבו סיפרתי את סיפור השואה שלי (אם תרצה, סוג של מיצג מוטרף למדיי, ואפילו לא צפיתי בארבייט מאן פריי). אבל יותר מכך, היתה תקופה שאני ועוד שני חברים טובים במיוחד, ועוד שתי חברות שלפעמים הצטרפו למהתלה הזאת, רקמנו את המיתולוגיה הרמת-גנית שעסקה בייעודו של הר-הקופים כמקדש לכל המין האנושי לעתיד לבוא, בניצוחו של קוף-האלהים (שילוב בין יהדות ובין אבולוציה). הפלגנו בסיפורים כאלה שלא היו מביישים את המיתולוגיה היוונית לא את המקרא (יש גם מלאכי קופים העולים ויורדים שם בין שמים וארץ), גם לא את צ'רלס דרווין. אין שם שום דבר תמים בכל האזור. ויש שם מקומות שהם מעין מפות של הקוסמוס כולו על הוויותיו.
אגב, בית הכנסת היחיד שאני ממש טורח להגיע אליו אחת בשנה (קריאת מגילת אסתר) מצוי בפסגתו של גן הקופים והוא משרת קהילה איטלקית-ספרדית (נוסח ליבורנו). רק שנים אחר-כך התברר כי סביר מאוד (יש יסוד סביר מאוד להניח על סמך ראייה) שמשפחת אבי עלתה במאה השש-עשרה או השבע עשרה מאיטליה לפולין ולליטא, וכי אפשר-מאוד ואפילו סביר כי דווקא לקהל הזה האיטלקי-ספרדי, אני קשור אייכשהו במקור, מה שלגמריי לא היה ברור לכתחילה. .
טוב זה היה ארוך, דן בקופים, מיתוס ותורשה; ובקושי-בקושי בגורל הגן.
ופתאום מה שכתבתי נראה לי רק כהערת שוליים המבארת את הקסם שהבאתי למעלה בקטע היו-טיוב מתוך The Prestige
ע.
זה לא עובד…
אם טרנר צייר את מה שהוא ראה… הציור היה צריך להיות ראליסטי. כי גם את הציור הוא רואה באותו אופן, וכדי שהציור יראה לו כמו המציאות הוא צריך להיות כמו המציאות…
או משהו כזה…
🙂
תמיד מצחיקים אותי המיתוסים והבדיחות והפרשנויות על המניע כביכול, היכולת, התחקיר וכו' של הציירים. אני נוטה להסכים שהערפל של טרנר בא מכשרון, שליטה העמקה בנושא יכולת או אי יכולת פגם בעיניים אמת ושקר כביכול גאונות ועצלות. כל אחד יכול לקחת את זה לסיפור הפרטי שלו. לטפס על ראש התורן? זה כמו לעבור הפלה נוראית כדי לצייר אובדן?
שועי, אני חושבת שאתה הרבה יותר צעיר ממני, וכשהייתי די קטנה, כבר אז נלקחו הקופים מגן הקופים, אבל המשכנו לקרוא למקום גן הקופים ולפחד ממנו נורא (לא ידעתי שיש שם בית כנסת) וכל הילדות מרחוב פרוג- רחוב ילדותי ונעוריי, שבשולי גן הקופים, הוזהרו קשות מהגבעה המשוקצת הזו, שהיא סוג של ראש התורן של טרנר:)
איריסיה, אני זוכר את הקופים בודאות בערך מסביבות גיל 4-3 אצלי (סביב 1977-1976), אחר-כך בסביבות גיל 6-5 אצלי (נאמר עד 1980 או מעט אחר-כך) העבירו אותם לגן החיות בתל אביב (שבינתיים נסגר וחיותי ובחלקן הועברו לספארי). לפני כן, האגדות מספרות, כי היו שם בתקופה קדומה גם צבי או שניים על הגבעות. אבל על אלו שמעתי רק מפי השמועה, ואולי
זוהי רק אגדה רמת-גנית. זאת ועוד, הוריו אחד מחבריי הטובים בתיכון היו מתגוררים ברח' יונתן שממש על יד שמעון פרוג. האזור הזה מותיר את רישומו על כל מי שאי-פעם עבר בו. בסוף יתברר שלמדת בקלעי (שבסוף הגלישה משמעון פרוג במורד המכתש), או שהיית הולכת לקן בורכוב או או לקן רמת-גן של הנוער העובד, ואז בכלל תישמט לי הלסת.
גילוי נאות: הלסת שלי קצת קופיפית, כך שלפלא הוא לי שטרם העבירוני אל גן החיות; לפעמים כאשר אני מודד צעדיי באוניברסיטה, במיוחד כאשר נמלטים קופים ממעבדות בניין הניורוביולוגיה הסגור ומסוגר, אני עוצר את נשימתי ובוחן את המרחק עד השיחים או עד הצמרות; מקווה כי אנשי הביטחון של האוניבריסטה לא יתעכבו עליי, וכי אם כן, שלפחות יהיה לי לאן לברוח. מבחינה זאת דומה קצת הקמפוס הבר-אילני למה שתיאר פרנץ קפקא בסיפור 'דין וחשבון לאקדמיה'.
בדקתי כרגע בויקיפדיה. הטענה שם היא כי כל החיות עברו בשנת 1974 (לספארי). זה לא נכון. נותרו שני כלובים עם קופים ועוד כלוב עם ארנבים לפחות עוד שלוש שנים אחר כך. לא יעזור, אני זוכר. עד כמה שאני יודע הועברו הקופים הנותרים קודם לגן החיות בתל אביב ורק אח"כ עם סגירתו הועברו הקופים לספארי.
לא יקחו לי את הקופים! את הקופים לא יקחו לי! זה גרם לי גם בפעם הראשונה שצפיתי בקינג קונג (הגרסא של שנות השבעים עם ג'סיקה לאנג) שאקח את הצד של הקוף.
שועי, כמה עובדות ליישר לך את הלסת: 1.הייתי בת תשע ומשהו כשעברתי לפרוג 2. היו שם עופר ותוכי מדבר- את אלה אני זוכרת בוודאות. 2. אני כן זוכרת כלובי קופים ריקים. אני אפילו זוכרת עד עכשיו את הריח שלהם. 4. שמי הנרדף ברחוב פרוג היה קופיקו (כתבתי על זה באחד הפוסטים שלי). 5. לא הרשו לי ללכת לנוער העובד. 6. הייתי ב"קלעי" שבועיים בקושי לפני שהועברתי בבהילות מה ל"תלמה ילין". 7. את המיית המכתש בשבתות אני זוכרת עד היום. 8. אתה צעיר מאחותי הקטנה.
ואם נחזור לראש התורן- כנראה שגן הקופים עיצב במידת מה את חיי כאמנית שוליים:)
איריסיה, הלסת שלי התיישרה אבל תגובה כזאת גרמה לי להוריד את הכובע (-:
אפשר הביאו סיבוב שני של קופים בשנים שהיו רלבנטיות עבורי, כי אני זוכר אותם בודאות.
את העופר ואת התוכי איני זוכר בודאות ולכן אני מניח שזה לפני הזמן שלי.
גם לי לא הרשו ללכת לנוער העובד (אבא שלי בשנים ההן היה ימני להפליא ולא הסתדר לו שבנו
האמצעי מפתח דעות שמאל עד "שלום עכשיו"), אבל בתיכון כבר הלכתי לבדי בלי לשאול.
ל"תלמה" לא חשבתי להגיע אף פעם אפילו שפסינתרתי כילד כשמונה שנים. בכדי להגיע לתלמה
נער/ה צריכים הורים שיפרגנו לצד האמנותי שלהם, ולא זה היה המצב בבית הוריי.
ראש התורן של גן הקופים הוא מגדל המים. זה רק נראה כמגדל מים. למעשה זהו
מקדש קוסמי (ראי את תגובותיי למעלה). מי שנשאר קשור למעלה חייב להיות הכהן הגדול או
הכהנת הגדולה. פעם הכל יתברר. זו בכלל אף פעם לא היתה ירושליים. אל גן הקופים התגעגעו היהודים במשך אלפיים שנה (-:
ואשר לאמנות שוליים, אני מצטט מן הזיכרון פרגמנט של פול ולרי האומר כי קל יותר להגיע לכך
שמעריצים אותך מיליוני אנשים מאנשים להצליח לאסוף כמאה אנשים המוקירים אותך על ייחודיות-אמנותית. זה נכון פי כמה בתרבות הרייטינג, הטרנד, הריאליטי והפלייליסט.
מרית, התנצלות מחוייכת על שאני שותת זכרונות ילדות על פני חלק התגובות של הבלוג שלך
(-:
ע, מחכה להזדמנות.
שועי, יש רומן סיני ענקי מיתולוגי-פולקלוריסטי מהמאה ה16 שבמרכזו אל-קוף.
וביום שבו ייאסרו פה זכרונות ילדות (או אפילו יתקבלו בעקימת חוטם) תדע שכפילה מרושעת חטפה אותי והשתלטה על הבלוג.
איריס, "לעבור הפלה נוראית כדי לצייר אובדן" זה בדיוק זה, המלאכותיות, האבסורד, גיוס החיים.
וכולם – בימים האחרונים המחשב לא מניח לי להיכנס לעיר האושר. (זו הסיבה שאין גרווטאר בתגובות שלי. אני מתגנבת ממחשבים זרים). אבל אני קוראת את כל התגובות בג'ימייל,
מרית יקרה, כן לזה בדיוק התכוונתי, ומי כמוני שהחיים מתגייסים היטיב לאמנותי ואולי זה ההבדל, הם מתגייסים ולא אני מגייסת אותם, אלא רק דגה אותם בחכתי המחוררת. אבל לפעמים החורים גדולים מדי והם נשמטים בחבטה ואני נשארת רעבה:)
מרית, לפעמים בכדי להכניס תיקונים ברשימה אני סוגר את וורדפרס ופותח מחדש אחרת כל נסיונותיי עולים בתוהו (אני מנסה לעדכן ומגיע להמתנה של דקות ארוכות כמו שהיה פעם משך
ההמתנה עד שעולה רשימה חדשה ב"רשימות"). אין לי הסבר לזה. אתמול גם גיליתי שהכתובת
שלי במדור התגובות (גם באתר שלי) שונתה לכתובת שאיני מכיר ואילו הגרווטאר נשאר אותו דבר (ראי צמד התגובות הקודמות שלי למעלה, תקתקי על שמי, ותראי כי תועברי לאתר כלשהו שאין לי מושג ולו קלוש איך הוא קשור אליי או מי קשר אותו אליי)
ותודה על הרשות באשר לזכרונות הילדות. בדיוק קראתי כעת את "טבע דומם עם רסן" לזביגנייב הרברט וזה הביא אותי לכמה מחשבות מחודשות על "טבע דומם" שלך (-:
ועוד למרית, באשר לאל-קוף: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%9F
שועי, אני רואה שגילית את הנומן… כבר כתבתי כאן על פוסט הקופפות שלי, והוא ברובו על הנומן הקדוש. מפאת בלוגה של מרית כאן, לא אשים קישור אלי, אבל מרתק הקשר בין טרנר לקוף הקדוש. וברור, זה בגלל שכולנו מאותו הכפר…
הסיפור על תגובתו (הלכאורית?) של הצייר כלפי אשה שאינה מייצרת אמנות מחוויותיה רק מזכיר את הפער בין יוצר ליצירה. אפשר להתרגש מיצירה בלי להתבלבל ולהתרגש ממי שיצר אותה, משום שבמקרים רבים לא אותו אנחנו רואים שם אלא את עצמנו (במקום "תהום אל תהום קורא" אפשר לומר כאן 'סערה אל סערה קוראת' :-). זה כנראה נכון בעיקר ליצירה כתובה, אבל לא רק. נדמה לי שהיה זה מאיר שלו שאמר/כתב פעם שספרים הם לפעמים הרבה יותר חכמים מהסופרים שכתבו אותם.
הדברים שכתבת על המפגש האמצעי בין אמו של קינגסלי לטרנר קשורים גם לדיון על אמנות שיכולה לעמוד בפני עצמה, בלי הקשרים ביוגרפיים, אופנתיים ואקדמיים. פשוט רגש. כוח פנימי. אחר כך יכול לבוא השאר.
איריסיה, חכה מחוררת, זה יפה 🙂 ולמה לא לשים קישור?
שועי, כלום לא עוזר מלבד אורך רוח בדואי ומחשבים של אחרים.

ואופס, את הנומן אני מכירה כמובן, מתיאטרון הצלליות האינדונזי.
הוא פשוט נדחק לאחור כי את הרמאינה והמהברטה מעולם לא קראתי, ואת רומן הקוף דווקא כן. http://en.wikipedia.org/wiki/Monkey_%28novel%29
טלי, מסכימה לגמרי וגם שומרת מרחק. אפילו מהירש http://wp.me/pSKif-i7p שמרתי. מה שבטוח. שלא יקלקל את המתנה הענקית. והוא קלט את זה והחזיר לי באותה מטבע. הוא היה מעמיד פנים שאינו זוכר את שמי…
מרית, איריסיה, אני תמהּ עליכן, במדינה שבה שר המשפטים המכהן נקרא יעקב הנומן, ועוזריו
הפרלמנטריים יזמו את תכנית גירוש ילדי מהגרי העבודה, לא צריך להרחיק עד הודו וגם לא עד
לכוכב הקופים, אבל אולי שווה להיזכר בברלין:
[בחיי, לא צפיתי בקטע הזה כמעט עשרים שנה והוא נותר דגול כשהיה]
בדיוק מה שאמרת למטה בסוגריים..
[…] בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן. […]