זה החלק השני של המאמר על אנבל צ'ונג.
לחלק הראשון (והבסיס לחלק השני)
התראת הכאב, פורנוגרפיה וקצה בעינה. מי שקשה לו, שיפרוש.
*
למה?
אז למה לה לאנבל צ'ונג לשכב עם 300 גברים (ובעצם 251, ובפועל פחות מ70 אבל ממוחזרים)?
לשאלה הזאת ניתנות כאמור, תשובות שונות בסרט; ישירות ועקיפות ולא בהכרח מתיישבות זו עם זו. לא אמנה את כולן. רק שלוש הערות לסיום: על כסף, על חוויות ועל מניעים והצדקות.
*
הכסף, או מה הנושא כאן?
World's Biggest Gang Bang היה רב מכר היסטרי. לצ'ונג לא היה חלק ברווחים. גם את 10,000$ שהובטחו לה היא לא קבלה בגלל סיבוכים בחוזה.
זאת ועוד: במהלך הסרט היא מתמקחת עם במאי אחר על תשלום לסרט אחר. היא לא מרשימה במיקוח, בלשון המעטה.
צ'ונג מספרת שהופעל עליה לחץ גדול להשיג את הכסף. כולם לחצו עליה להיאבק עליו, עד שיום אחד היא קלטה שהיא לא רוצה אותו. היא לא עשתה את זה בשביל כסף. זה היה בינה לבין הגברים שעשו את זה. ואני תוהה, מי לחץ ולמה, וגם – האם הכסף הוא באמת הביטוי האולטימטיבי של יחסי הכוחות?
אני לא מזלזלת בכסף. זה מדד חסר-פניות שחושף דברים שמעדיפים להדחיק. אבל הוא גם יכול להסתיר. צ'ונג חזרה וטענה ש-World's Biggest Gang Bang היה פרוייקט אמנותי; פרודיה על הקלישאה של שור ההרבעה שדופק כל מה שזז, שהיא לקחה על עצמה את תפקיד השור כדי לגרום לאנשים לחשוב. היא רצתה לממש את זכותה של אישה לבטא, לנפנף, לנצל את מיניותה, לערער את הסטריאוטיפ של נשים כאובייקטים מיניים פסיביים, לבטא את העוצמה המינית הנשית, את החיוניות. "אנחנו לא סיגליות קמלות, אנחנו לא קורבנות, בשם ישו. אם באמת תרשי לעצמך להיות אשה, להיות מי שאת, את לא תשבי מפוחדת בפינה. המיניות הנשית היא אגרסיבית כמו המיניות הגברית," ובמקום אחר: "אני בגיל שבו אני רוצה להאמין שאני יכולה לשנות משהו." זאת היתה בין השאר המחאה שלה נגד לימודי המגדר. (היא "הופצצה בפטריארכיות מהופכת", מסבירה חברתה. ואת זה אני (מרית) יכולה להבין. זה קשור לילדות; כדי להיות ילדה טובה סינגפורית "את צריכה לסגור את עצמך לעולם, יש קירות עבים סביבך," היא אמרה. ואני מוסיפה שככה זה כשאת גדלה בדיכוי, כל מי שמנסה לומר לך מי את ומה את אמורה לעשות – ולא משנה אם כוונותיו טובות או רעות – לוחץ על כפתור הדווקא).
בויקיפדיה כתוב שאנבל צ'ונג טשטשה את הגבול בין פורנוגרפיה למיצג. ו- World's Biggest Gang Bang באמת עונה להגדרה הבסיסית של מיצג – אמנות המבוססת על רעיונות ופעולות (אמיתיות, לא בכאילו). פרוייקט ה300 מזכיר מיצג גם בסדרתיות, בפן התיעודי, ואפילו בכאב ובסיבולת הנלווים לרבים ממיצגי הגוף. והמיצג שנולד מן האמנות המושגית, הוא אכן פורץ גבולות ואנטי-מסחרי מעצם טבעו.
ובסופו של דבר, הכסף הוא נושא משני כאן, כמו הפורנוגרפיה. הנושא האמיתי הוא הכאב שלנו, מה אנחנו עושים כדי לשרוד וכדי להחלים, ומה אנחנו יודעים בעצם על מה שאנחנו עושים.
צ'ונג (סטודנטית מאוניברסיטת דרום קליפורניה) שלישית משמאל בשורה האמצעית, במהלך הדיבייט היא מדברת על מה שעומד מאחורי הסרט
*
טוב למות בעד גאנג באנג
צ'ונג מצהירה בין השאר, שעשתה את זה "כדי לחיות, להרגיש, לחוות כמה שיותר", אמירה שמחליפה צבעים בהמשך, כשרואים אותה חותכת את זרועה כדי להרגיש את הכאב. "לפעמים יש כאב שהופך אותך לקהה. את חייבת להרגיש משהו." באחד הראיונות היא פולטת:
ככלל, אני חושבת שאני שמחה שלא ישנתי במשך כל האירוע. כי הגעתי בשביל החוויה ואם הייתי ישנה זה היה קצת בזבוז, לא?
היא יכלה לומר "אני שמחה שלא ישנתי…" וגו', במקום לפתוח ב"ככלל" וב"אני חושבת" ולסיים בסימן שאלה, שחותר תחת המעט שנותר מהשמחה. (אני נזכרת כמובן בגרסה מוקדמת של "היפהפייה הנרדמת", שבה היא בכלל לא התעוררה מנשיקתו של הנסיך שאנס אותה בשנתה והיא ילדה לו תאומים מתוך שינה.) ובחזרה לראיון:
האם היה חשש שתירדמי? שואלת המראיינת המופתעת.
צ'ונג: שמעתי סיפורים על בנות שעשו את זה אחרי, איך כמה מהן לקחו וליום או סתם שכבו שם ונראו משועממות … אני אישית מאמינה שכדי לעשות משהו כזה את צריכה להיות צלולה כדי להבטיח שהכל מתנהל כמו שצריך. בניגוד לסתם לכבות את עצמך ולפשק. כן, זה עלול להיות קצת מסוכן.
ואני שמה לב איך התשובה גולשת מהמניע ה"חיובי" של "להיות ערה כדי לחוות", ל"להיות ערה כדי לשמור על עצמך". וזה עצוב שבעתיים במבחן התוצאה. כי בוון לא עמד בהבטחתו. לא היו די גברים שנבדקו נגד איידס, אז הוא פשוט ויתר על חובת הבדיקה. בלי ליידע אותה כמובן. רק בנס היא לא נדבקה.
ובפעם אחרת, כשהיא נשאלת אם לא פחדה להידבק, היא משיבה בססמאות, בסימני קריאה: אם הייתי נדבקת לא הייתי מתבכיינת, סקס מספיק טוב בשביל למות בשבילו (טוב למות בעד גאנג באנג).
צ'ונג עם ג'זמין סט. קלייר, שמיהרה לשבור את שיאה. 300 גברים ב24 שעות.
*
על החלון ישבתי
לפני זמן מה פרסם דודו פלמה פוסט יפהפה על אמו שושנה, ניצולת שואה שלא יצאה מהבית, רק ישבה בדריכות ליד החלון. כששאל אותה יום אחד, על מה היא מסתכלת, ענתה: "דוּדלֶ’ה זה שלא רואים את הגרמנים לא אומר שהם לא שם."
בשנת 1995 כעס פלמה על ביל גייטס שהפקיע את המושג "חלון" לצורכי הגלובליזציה הדורסנית שלו, וצייר סדרת עבודות בשם "חלונות 95" שבה בקש להשיב את החלון למקומו הטבעי. "בכל תמונה," הוא מספר, "הופעתי ליד חלון כשאני מתבונן ממנו החוצה. בסוף השנה כינסתי את כל העבודות בתערוכה. כאשר אחותי באה לבקר בתערוכה היא התבוננה במבט מהיר על כל העבודות החווירה והלכה לשבת על כיסא בצד (מה שנקרא חלשה דעתה). כשנגשתי לברר מה קרה לה, היא הסתכלה אלי במבט מתפלץ ואמרה: דודו בכל התמונות אתה יושב על יד החלון כמו אימא ומסתכל החוצה".
על כזה סיפור הם חשבו ב"אלף לילה ולילה" כשאמרו ש"אילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." תמצית המניע שמתחת למניע; כמה מעט גם המודעים והמנומקים שבינינו, יודעים על מה שמניע אותנו.
ובחזרה לאנבל צ'ונג: האם האמנות היא בסך הכל אליבי מטעם התודעה שמאפשר לנפש ולגוף לשוב ולשחזר את האונס הקבוצתי? לא מאמינה. כלומר, כן, קצת. אי אפשר לדעת באיזו מידה. הכל מעורבב כל כך ורב שכבתי. ההתרסה, התחרותיות, המרד בדיכוי של ילדותה. הגוף שרעב לביטוי, לפעולה ("רציתי להיות בלרינה," היא אומרת מתישהו, "אבל נפלתי מעץ"). בצד הכאב והסבל יש אנרגיה מתפרצת ועוצמה. אולי נכון יותר לומר שהפצע הפעיל משמש נשא לכל מיני דברים. שגם הצדדים ה"בריאים" וחפֵצי-החיים של הנפש נשתלים בו כדי לתקן, משתמשים בו כמנוף. זה נהיה מובן מאליו פתאום.
*
אני מביאה כאן שוב את ?WHY שיר הנימוקים של בוב פלנגן (ללא ספק פסגת יצירתו, כשהסטנד אפ נוגע בשירה).
*
אמא
רציתי לדבר על האמא שלה. אבל די.
*
משהו אופטימי?
מהצפייה הראשונה ב-Sex: The Annabel Chong Story בכלל לא זכרתי שהיא אוהבת סקס (או לפחות מצהירה על כך השכם והערב). זכרתי רק את הכרזת העוצמה: אני זאת שיוזמת, שמזיינת, ואיך ההכרזה הולכת ונסדקת במהלך הצפייה ומתחתיה נפערת תהום של כאב. וגם המעגליות העיקה, תחושת חוסר המוצא: בסוף הסרט, אחרי שנה של הפוגה, צ'ונג חוזרת לתעשיית המין.
אז זהו, שלא. ב-2003 הכריזה גרייס קוויק על מותה של אנבל צ'ונג ופרשה. היא עובדת כמעצבת אתרים והיא גם התחילה לרוץ מרתון. הפרט האחרון גרם לי לחייך. נו, זה המזג האתגרי שלה.
*
לחלק הקודם של הרשומה על אנבל צ'ונג
הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
הפוסט השני של הכאב הגדול – על חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על
*
שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים
שמלות של כאב (4) הקולקציה של נלי אגסי
*
(את הקליפ של בוב פלאנאגאן לא הצלחתי לשרוד. קשה מדי, למרות שהוויזו'אל כאילו נעים ומתוק).
הזכרת גרסא מוקדמת של "היפהפייה הנרדמת" ואני רוצה להזכיר גרסא מאוחרת, פורנוגרפית לעילא (מזל שנשארו רק אלה שבעניין של הארד קור) שכתבה אן רייס תחת שם בדוי. The claiming of Sleeping Beauty מורכב משלושה ספרים ומביא את סיפורה של היפהפייה שירדה מנכסיה והוריה מכרו אותה להיות שפחת מין לנסיך. בקטע הראשון בספר הוא באמת כמעט (אבל בעצם כן) בועל אותה כשהיא ישנה. שאר הספר פשוט נמשך ונמשך כשהיא לומדת לאהוב את מצבה החדש.
וחוץ מזה, תודה על ההפניה לפוסט של דודו פלמה! נשמע מסקרן, הולכת לקרוא.
כן, כולם ברחו…
לא מכירה את הספר של רייס שנשמע כמו פנטזיה גברית משום מה… מה שיפה בגרסה המקורית של היפהפייה, זה שמי שמעיר אותה אלה הילדים. הם יונקים ממנה בזמן שהיא ישנה ואחד מהם נושך אותה והיא מתעוררת (נורית זרחי אמרה לי פעם שזה נכון, זה מה שילדים עושים, הם מעירים אותנו).
…המשפט שתפס אותי היה "הנושא האמיתי הוא … מה אנחנו יודעים בעצם על מה שאנחנו עושים".
בגלל שעולם האסוציאציות שלי אמורפי כמו ענן שנקרע ברוח, הדברים מזכירים לי דווקא את הספר שאני קוראת בו בימים אלה, והוא – לא לגחך בבקשה – "ההוביט".
יש שם שני משפטים נפלאים שסבבו לי בראש וננעלו על אנבל צ'ונג ועל החוויה שאת מתארת. האחד, שמתאר במקור איש-דוב פראי (אבל נדיב בדרכו), אומר – "אין הוא נתון לשום כישוף מלבד הכישוף של עצמו".
השני מספר על בילבו: "כל אותו הלילה חלם על ביתו ונדד בשנתו בכל החדרים, בחפשו משהו שלא הצליח למצוא ולא יכול היה לזכור את מראהו".
כל אדם עסוק בפענוח הכישוף של עצמו, וכל אדם נודד בחדרים שונים כדי למצוא את הדבר שאבד לו, וזה שמצליח להיכנס לחדרים שאחרים נרתעים מלהיכנס אליהם מצליח לפעמים – במחיר בדידותו שלו – להפחית במקצת את בדידותם של האחרים.
והדבר השני שרציתי לומר, שוב עקב עולם האסוציאציות וגו', זה שדווקא חשבתי על תמונה שהיא מעין תמונת ראי (ולאו דווקא במובן של שלילי-חיובי) – אלפי האנשים שעומדים ומחכים לחיבוק של הגורו המחבקת אָמָה.
ציפור, תודה מיוחדת על התגובה הזאת.
בימי הביניים אנשים נהגו לכתוב מוטו על שלטי משפחה – למשל "ארור זה שחושב עלי רעה" או (החביב עלי מכולם) "איני ממתין". אני חושבת שאני מאמצת את "איני נתון לשום כישוף מלבד הכישוף של עצמי" לשלט שלי.
ובאשר להערת החיבוק של האמה, זה לגמרי יוקו אונו של בגדי הכעס והאהבה http://wp.me/pSKif-eGp
(איטס אול אין דה מיינד, כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה)
לא כולם ברחו.
מרית תודה,
נדמה לי שכבר כתבתי באיזשהו מקום שאת מבנות
גשרית את. והאמת היא שעד שלא העלית באוב את
רוחה של אימי לא הבנתי. עכשיו אני מבין!
(מבין בגוף ולא בשכל. בגילי המתקדם אני כבר יודע
שלפעמים דווקא השכל האנליטי שלי, כמו לאהוד ברק,
מפריע לי להבחין בדברים).
וכצידה לדרך אני לוקח איתי את המשפט: "אילו נכתב
בחודי מחטים בזוויות העין היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר."
מרית קרובתי,
גם אני לא ברחתי. רק עכשיו הגעתי.
אני מודה, קשה הסיפור שלמעלה כחציית ים סוף במסורית או כחפירת מנהרה מתחתיו בכפית, ואת מה שהיה לי לומר לגביו כבר כתבתי ברשימה הקודמת.
מחרידה אותי מדידת הגברים, החדירות, ועוד כיוצא בזה. גם א/נשים המונים באזניי את כיבושיהם/ן ותולדותיהם/ן, מקבלים ממני די מהרה סוּג של אוזן קרה.
אני לא אוהב מדדים והיררכיות. והסיפור הזה עוד לפני חלקו המגדרי ועוד לפני שנגיע לשאלה מי קורבן ומי מנוול (שזאת שאלה מדדית/היררכית לכשעצמה),באילו נסיבות, זה סיפור של שיא מדיד, וכשכזה הוא לא ממש מצליח לרגש או להרגיז אותי, אלא אני רואה בו נגזרת של התרבות
הפופולרית, העסוקה ברכש ובסטטוסים.
אפילו לגודש הכאב שכנראה נמצא בתחתית הקדירה קשה קצת להגיע.
ועוד דבר, חשבתי על סרט המשך שיקרא "צ'יטי צ'יטי גאנג באנג",
תסריט איאן פלמינג ובהשתתפותם של ג'ולי אנדריוז ודיק ואן דייק…
היי 🙂
דודו, תודה. השכל (של ברק במיוחד) אכן יכול לטהר את השרץ בק"ן טעמים.
(והצ'יטי לא מצחיק)
שועי, מותר לברוח, בשביל זה צלצלתי בפעמון. לפעמים זה הדבר הנכון.
הסיפור קשה מאד. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה להגיע אליו. ובאמת יש לאמריקאים קטע הזוי עם מספרים. אבל מדדים זה לא הנושא בעיני, כמו שכתבתי: "הנושא האמיתי הוא הכאב שלנו, מה אנחנו עושים כדי לשרוד וכדי להחלים, ומה אנחנו יודעים בעצם על מה שאנחנו עושים."
ובאמת הייתי – שמחה זאת לא המילה, אבל מעוניינת להבין את הצד של הגברים בעסק. את צ'ונג אני דווקא מבינה, את היהירות שלה אני מכירה מבפנים, אבל באשר לגברים – אני לא יודעת אפילו ממה להתחיל.
מרית, אני חושב שכבר הבאתי את מה שאפרט כאן פעם באתר של נטלי מסיקה, ובכל זאת:
דניאל בויארין ואחרים סרטטו בכמה ממאמריהם שדנו בחברה ההליניסטית בנומוסים המיניים
של בני התקופה. מסתבר שבאותה תקופה היה אדון האחוזה/האציל/האזרח נשוא הפנים בן החורין רשאי לחדור מינית לכל הכפופים למרותו; החברה היתה רחוקה ממונוגמיה. והגבר רשאי היה לבעול כל אמה או שפחה, או כל עבד וסריס, כפי חשקיו, וכפי שהזדמן לו. אפילו קשה לומר
כי רוב היחסים ההומוסקסואליים באותו זמן הושתתו על אהבת-גברים, אלא ככל הנראה הושתתו
על החירות לבעול במסגרת מה שמתיר החוק ומתיר ההסכם החברתי ועל כן מעשים מיניים ואפילו התעללות מינית לא נתפסה אז כעבירה על החוק או על המוסכמות, אלא מעשים שדינו של האדון לעשות ברכושו (גם ברכושו/קניינו האנושי).
בעצם לטעמי, צריך להבין את חבורת הגברים שנקבצו-באו אל צ'ונג באותו הקונטקסט. הובטח
להם הרישיון-לחדור (כמו שלג'ימס בונד ניתן הרישיון להרוג וגם הרישיון לחדור) בהסכמתה הנלבבת של בעלת העניין ובאישורו של גורם מפקח (במאי מוכר בתעשיית הפורנו). למעשה, יש להניח כי בחברה בה הסתובבו אותם גברים הם לא היו צריכים לחשוש מפני נידוי-חברתי, רדיפה או העמדה לדין וענישה על האקט המיני. באשר זה כך, הם החליטו לנצל את "הרשות לחדור" (אולי צריך לקרוא לכך בקונטקסט הזה: "הזכות לחדור"). ולא חשבו מעבר לכך, על מהותה של הסיטואציה או על כאבה של צ'ונג.
לגברים יש נטייה עדרית, היא בדרך כלל גם מוכיחה עצמה בשדות הקרב, כאשר המפקד פוקד להסתער, והכל הופך מותר.
שועי, את ההסבר הזה אני מבינה בשכל, ושם הוא נשאר. אין שום דבר בתוכי שמזהה אותו, שנענה לו. אני לא יכולה להתחיל לדמיין איך זה להיות גבר כזה. אני לא יכולה להבין מה הוא מרגיש, איך הוא עונה למודעה כזאת, איך הוא מתייצב עירום בתור ומנסה להתחרמן, איך הוא לא מרגיש שהיא סובלת. ואני באמת לא חושבת שגברים ונשים הם עד כדי כך שונים. כולם בסך הכל בני אדם ולכן אני אובדת עצות.
מרית, ובכל זאת הזנוּת היא תופעה נפוצה מאוד, ותעשיית הסחר בנשים ובגופן גם כן. אני גם לא יכול לדמיין זאת. להזכירך, עד לפני כמאה שנה (קצת יותר) היו עדיין סוחרים בבני אדם באופן גלוי וחוקי, ונשים היו ברוב העולם (גם כיום) עם מעט מאוד זכויות על גופן. במאה השמונה עשרה בצרפת יכול האציל היה לשכב עם כל מי שרק חפץ מבין פשוטי האדם. גם הפריץ במזרח אירופה עשוי היה לדרוש לגבי כל בתולה יהודיה את זכות הלילה הראשון (מה שמסביר אולי הרבה כחולי וכחולות עין). בסוף המאה התשע עשרה למשל פרחה בארגנטינה רשת של בורדלים שנוהלה על ידי גברים "יראי-שמיים" שייבאו נשים ממזרח אירופה כביכול על מנת להשיאן (כך הבטיחו להן ולהוריהן) כאשר למעשה מן הצד השני של ההפלגה הפכה האישה לשפחת מין, למען רווח-כספי של גברים.בכל אופן, האנושות מסוגלת להרבה מאוד זוועות, זה לא חדש, וגם לא ממש משתנה עם הזמן.
אני מניח שכל אדם (גבר או אישה), המעוניין לשמור בחובו איזה גרעין של תום, לא ממש יכול
להבין התנהגויות כאלה אלא בשכלו.
למרבה הצער, אני קורא את פרשת משה קצב נניח, בדיוק על פי הדגם שהציב בויארין. קצב
ראה בעצמו "בעל הבית" ובאשר כך, זכאי לכל פעילות מינית בכפופות לו. לא ברור אם זה עניין
של "חרמנות" או עניין של תפיסה היררכית, הרואה בכל אישה "כפופה". אולי לכן הוא אינו מצליח להבין עד היום היכן כשל, ואינו מצליח לראות עצמו כעבריין.
אתה צודק. את קצב אני מכירה אז קל לי מאד לראות מאיפה זה בא, אבל סחר בנשים מעולם לא ראיתי כל כך מקרוב, מעולם לא חשבתי על זה בזכוכית מגדלת כמו על הגאנג באנג של אנבל צ'ונג. זה באמת דומה מצד הגברים, ואני עדיין לא מבינה.
שועי יקר,
אתה כותב כך: "דניאל בויארין ואחרים סרטטו בכמה ממאמריהם שדנו בחברה ההליניסטית בנומוסים המיניים של בני התקופה. מסתבר שבאותה תקופה היה אדון האחוזה/האציל/האזרח נשוא הפנים בן החורין רשאי לחדור מינית לכל הכפופים למרותו; החברה היתה רחוקה ממונוגמיה. והגבר רשאי היה לבעול כל אמה או שפחה, או כל עבד וסריס, כפי חשקיו, וכפי שהזדמן לו. אפילו קשה לומר כי רוב היחסים ההומוסקסואליים באותו זמן הושתתו על אהבת-גברים, אלא ככל הנראה הושתתו על החירות לבעול במסגרת מה שמתיר החוק ומתיר ההסכם החברתי ועל כן מעשים מיניים ואפילו התעללות מינית לא נתפסה אז כעבירה על החוק או על המוסכמות, אלא מעשים שדינו של האדון לעשות ברכושו (גם ברכושו/קניינו האנושי)".
מרתק אותי המשפט שכתבת "ככל הנראה הושתתו על החירות לבעול במסגרת מה שמתיר החוק ומתיר ההסכם החברתי ועל כן מעשים מיניים ואפילו התעללות מינית לא נתפסה אז כעבירה על החוק או על המוסכמות"…כדאי להוסיף הערה חשובה, מותר היה לך לעשות זאת ובתנאי שהוא נמצא מתחתיך מבחינת המעמד. חדירה למישהו במעמדך הייתה אסורה בטאבו.
מאחר ולמדתי בתחילת שנות ה-90 עם פרופ' דניאל בויארין, אני זוכר שכשהוא מדבר על הזמנים האלה הוא מדבר עליהם בערגה ולא בסלידה. כל העניין של חדור למי שאתה רוצה, כפי יכולתך, ניראה כאילו איזה תיאור רומנטי ברומן תקופתי של מרי רנו. אני מודה שהיה קשה לי בזמנו, וקשה לי גם היום ההבנה הכל כך כמיהה אל הזמנים ההם כאילו שהם באמת איזה סרט תקופתי מרוח בווזלין. בוודאי שזה היה כיף גדול תלוי מי היית חודר או נחדר. או כפי שתיאר זאת מל ברוקס בסרטו "ההיסטוריה המטורפת שלהעולם", בסצנה בה קינג לואי קורא ל"נער הדלי" הנער מגיע בריצה קינג לואי משתין אל הדלי זורק לו את התשר פנימה קורץ לנו ואומר "אחח כמה שזה טוב להיות המלך". .. אני מאוד מקווה שאתה אינך שותף לערגה הזאת.
הפוסט שלך, כמו העבודה של צ'ונג בעייתי ביותר. הוא ראוי לדיון כנה וקשה (דבר לא קל בעולם הטוקבקים) הרבה יותר ממה שאני יכול לעשות כרגע. אז שתי הערות:
ראשית, תשובה גאונית של מדונה מתחילת שנות התשעים ששינתה את השקפתי: היא נשאלה על אחד הקליפים שלה (אולי לווייר) אם היא לא מציגה עצמה כ"אובייקט מיני", וענתה: "איך, לעזאזל, אני יכולה להיות אובייקט מיני אם אני כתבתי את התסריט?". אולי כבר כתבתי את זה פעם: החולם הוא תמיד אדון (לחלומו, לעולמו). הוא יכול לחלום שהוא עבד. הסובייקט הריבוני יכול להשתוקק להיות אובייקט, בפועל ובמציאות. כל זה לא מצדיק עבדות. כל זה לא מצדיק אוביקטיפיקציה (חיפצון אומרים, לא?).
מהצד השני, העבודה של צ'ונג כל כך אנכרוניסטית ושוביניסטית. מפני שהיא פורנו ובעולם. כשהייתי בתיכון היתה בעולם תרבות-נגד מתירנית. נשים גילו את מיניותן הפעילה, את היכולת להנות (בשונה מאימותיהן העצורות, בנות המעמד הבינוני), לבחור כמה בני ובנות זוג ביחד ולחוד באופן עצמאי. ה"מתירנות" הנשית נתנה תחושה של כוח, שיחרור, ריבונות. כשהבת שלי הייתה בתיכון שלטה בעולם תרבות-על נהנתנית. נשים שכתבו בעיתון (קארין ארד?) הסבירו לה על מין אנאלי ואוראלי, ומה מהם גורם לפצעי בגרות, או משהו. הן הטיפו להן להיות צעצוע מהנה ומספק עבור פנטזיות ה"בנים" (חניכי דור פורנו בעצמם). רצונן החופשי של נשים – בכבוד, באהבה, בזיון ממש טוב שמתבצע כמו ש*הן* רוצות – לא הוזכר שם. הכאילו-אותה "מתירנות" הנשית היתה דכאנית, מחפצנת, ומשקפת יחסי כוח נוקשים וברורים, שבה נשים שרוצות ל"החזיק" בגברים אמורות לרצות פנטזיות של גברים (והפנטזיות האלה היו הדבר היחיד ה"מתירני". עבור הגברים…)
כי ההקשר הוא הכל. העבודה של צ'ונג היא פורנו למרות שהיא כתבה את התסריט, מפני שהיא מחקה פורנו. היא מעלה שאלות קשות (כמו פורנו) נוסח באטלר וכו – האם גופנו הוא תמיד זירת קרב של יחסי כוח, והאם השאיפה המתחזקת של הפורנו הנוכחי – מה שיותר חדירות, לכמה שיותר מקומות, כמה שיותר פעמים – הוא איזה גילוי עילאי של אלימות שתכליתה לבתר את גוף האשה. הדימיון בין הפורנו העכשווי למיצגי כאב כל כך זועקת לעיין, אבל גם אופיו התעשייתי, המסווה עצמו בערמומיות.
צ'ונג עשתה סרט פורנו ולא קיבלה אפילו את הכסף (הכסף זה חשוב מאוד). בסרט הזה היא מספרת שנשים רוצות (להישלט על ידי) מה שיותר גברים. זה טוב לקליפ, לסיפורה של או. זה רע בעולם שכבר יש בו פורנו שבו – בחוץ כמו בפנים – תמיד נשים נשלטות על ידי גברים. האמירה שלה היא יותר מדי המקור. בניגוד למדונה ההיא
טוב הארכתי ועוד לא אמרתי כלום
ע, תודה על התגובה. העבודה שלה היא פורנו והכסף חשוב, אבל שני הדברים האלה בולעים את החד פעמיות של האישה הזאת ושל קריאת התגר היהירה והאמיצה והפתטית שלה. זה לא הסיבוב הראשון שלנו בעניין הזה, ואתה כבר יודע כמה אני חשדנית לגבי אידאולוגיות שאומרות לך מה אתה עושה ולמה, בלי אפשרות ערעור או חריגה. אם אין זכות לחרוג אני לא משחקת. תמיד יש הקשר, ויש מספיק אנשים שדואגים לו ומבטלים את מי שמנסה להפוך אותו. ואני תמיד בעד מי שמנסה. גם כשהוא שוגה ומפסיד ומתחרט. אני לא עוורת לתעתועי הרציונליזציה והבדיעבד, והמרד הזה הוא אולי ילדותי (על אף הפורנו והכסף, ובדיוק בגלל הילדותיות אני מבינה אותו) כמו אהרון קליינפלד שניסה לנצח את הביולוגיה. ברור שהוא נכשל. לא היה לו סיכוי, אבל קריאת התגר מהדהדת. בלב שלי היא מהדהדת (ההטעמה על המילה לב).
בחיפוש ביוטיוב מצאתי את הראיון עם ג'זמין סט.קלייר. אחת התחושות החזקות שעולות היא דווקא הילדותיות של המרואיינים והמבוכה האיומה שהם מנסים כל כך להסתיר בשם היותם 'גברים'. גם לדעתי גברים ונשים אינם שונים נפשית זה מזה. רק החינוך שמשתמש באלף דרכים ערמומיות להנציח את הקיים דוחק להתנהגויות מסוימות, ומי שסוטה ממנו נהדף בחזרה למקומו הרצוי, כמו שוקרים חשמליים במכלאות בקר.
ואם כבר להתנער מהקיים, אחת המשוואות העתיקות גורסת שחדירה שווה תמיד לבעילה והשלטת מרות, ומכאן הדחף להגן על אנבל צ'ונג או ג'זמין. אבל בעיניי הן לא קורבן. יש עדיין אפשרות, כמו שג'זמין העידה על עצמה, שהיא זקוקה ל-300 גברים ולא לאחד פחות (אפשר לטעון שהיא משקרת לעצמה, במודע או שלא במודע, כי זה תמיד פשוט יותר לגאול אדם אחר מעצמו. צריך פשוט לבתק את החלום שבו הוא שרוי, נכון…?)
דודו, כמובן שאני מסוייג מאוד-מאוד מכל תפישה היררכית-מעמדית, אגב לא רק באשר למטריאליזם, אלא גם באשר לאידיאליזם– במדידות,תיוג, ונסיון להכפיף אחרים לדעות
מסויימות או לאורח חיים פוליטי מסויים (בין אם מונארכי, אוליגרכי, קומוניסטי, דתי, חילוני או אחר, אגב אני מסוגל לראות ודאי גם את חסרונותיה היחסיים של הדמוקרטיה במתכונתה הנוכחית) אני רואה אסון. כך שבאופן כללי אני רואה את ההיסטוריה כרצף של אסונות עם מעט מאוד חירויות ודלות מדאיגה של אחריות ומחשבה. סקס לדידי כרוך באהבה ובהתאהבות עמוקה (נשים,נשים בלבד– ומאז נישואיי מונוגמיה), כל הצורות האחרות של המעשים המיניים מעולם לא עניינו אותי (סקס כשליטה, כוחניות, כיבוש, כאב, ודומיו). אני יודע שהם קיימים, נפוצים מכפי שהייתי רוצה להאמין. בשבילי הם שמועה רחוקה.
אגב ג'זמין היא טיפוס מאד שונה מאנבל. בגאנג באנג שלה (כלומר מהמעט שמקרינים ממנו בסרט התיעודי על אנבל) יש קטע קצרצר שבו היא צורחת על מישהו שעצבן אותה. בניגוד לאנבל שחוששת כל הזמן מאובדן שליטה ומקפידה לשחק את משחק הנהנית, גם כשברור שהיא מתייסרת. ובהמשך לזה, היתה לה לג'זמין גם עוד קריירה, של מתאבקת.
מרית, הזכרת לי. באמת כבר די ברנו על זה פעם – אולי בהקשר של גרון עמוק – וגם אז ביאסת אותי מאוד בתגובתך לדברי (בעיקר בסגנון)… מה לעשות.
אבל נדבר על אמנות: אם מישהו יעשה עבודה שבה הציבור הרחב יתבקש להצליף בו בטירוף, או יבנה תא גזים והצופים יתבקשו ללחוץ על כפתור שמשחרר גז (וככה הם יעשו, זה ברור, והאמן ימות, גם זה ברור), אני לא בטוח שאלה מיצגי כאב מספיק מעניינים – הם מחקים מציאות, הם חושפים את העובדה הנדושה שאנשים קונפורמיסטיים עד סדיזם. אם, וזה לא פשוט או מובן מאליו, הן (העבודות הללו) תאפשרנה קריאה חדשה, לא-קלישאית, של הכאב של האמן – או, יותר מזה, הצצה עתירת תובנות אל *הצורך בכאב* (של האמן/ית ושלנו) – אז הן כמובן יכולות לעלות מדרגה. זה קורה לעתים רחוקות
הפוסט שלך על צ'ונג הוא יצירת אמנות יותר מורכבת מיצירתה של צ'ונג. הגילוי הדרמטי בתוכנו והאגבי בצורתו של האונס (בלי פאתוס או מסקנות) הוא זה שמעביר את כל האמביוולנטיות והמורכבות של הנושא….
אלי אכתוב עוד על הבאסה שבלשים אותך אותך במקום לא טוב
נו, האנונימי העגמומי הזה הייתי אני
ע, הדבר האחרון שרציתי זה לצער אותך. אתה יקר לי מאד. סליחה.
ואני לא "מגינה" על צ'ונג בגלל שהיא אמנית והאמנות שלה תגרום לאנשים לחשוב מחדש על משהו, בדיוק כמו שאני לא מרחמת עליה כי היא קורבן של תעשייה מחפצנת.
אני מרותקת לאסטרטגיות שבהן אנשים משתמשים כדי לשרוד וכדי להחלים מכאבים גדולים. לשכבות של הרציונליזציות, של השקרים והאמיתות. לקלות שבה הכל זז ומתהפך ממגע. אני לא מרותקת לזה כמו חוקר במעבדה (טוב, אולי קצת), אלא כמו שאמרו שתי הנשים החביבות שנקשו על דלתי בארצות הברית ורצו לדבר איתי על אלוהים: "שיחת נשים," הן הסבירו, "כמו שאנחנו מחליפות (share) מתכונים".
(ואגב, תודה, באמת חשבתי לא מעט איך לספר את זה בלי לשפוך ובלי לשפוט.)
ע', גם באטלר וגם לוס איריגריי קצת מבאסות אותי. איריגריי ב"מין זה שאינו אחד" עושה אנטי-פרויד מוחלט, והופכת את קנאת-הפין לקנאת-הפות (או מדוייק יותר, הגוף הנשי לדידה
הוא פות אחד מגורה; גברים רק צריכים להתקנא בכזה דבר); באטלר מטריאליסטית יתר על המידה וכנראה לא ממש התאהבה או חוותה אהבה בין-מינית מימיה. בכלל, להמשיך להתייחס למין בחיינו דרך פריזמות של שליטה, פוליטיקה, אדנות, קנאה וגירוי– משעמם אותי, גורם לי לפהק. נשמע כמו סרט קנדי על קבוצת בורגנים נשואים הנפגשים על מנת לדבר על מין.
פרויד מעניין אותי יותר כאשר הוא מדבר על תרבות מאשר באשר הוא מדבר על מיניות האדם, וגם זה בעירבון מוגבל. אותו הדבר, רוב ממשיכיו/ממשיכותיו הישירים, העקיפים או ההפוכים (ככל שהכרתי). מיניות היא דבר חשוב ומהותי. תיאוריות של המיניות משעממות אותי. מין אינו תכנית חומש וגם לא מתכון מוצלח לעוגה. ואם כבר, הערה מסויימת על הפסיכולוגיה והמרקסיזם
בחדא מחתא (באשר הם לצד הקפיטליזם המבאס תפסו מקום של ממש בתולדות האנושות במאה וחמישים השנים האחרונות): שתיהן קצת מדכדכות ומרדדות את הסינגולאריות הייחודית
של האדם, והופכות את החיים מתעלומה מעוררת פליאה למערכות סגורות של ידע ככח. מן הבחינה הזאת דומים עליי פסיכולוגים הפועלים תחת מטרייתה של אסכולה מסויימת, ככמרים,
רבנים, או מפיצי המרקסיזם– אנשים המאמינים באופן גמור בהפצת "האמת". אנשים כאלה מבאסים לא-פחות מאשר החירות כביכול שמגלמת צ'ונג.
היי היי זה לא אישי
שועי, ואתה מבאס אותי כי אתה כותב על דברים שלא קשורים לדברים שאמרתי (חוץ מזה שהזכרתי את באטלר, אויה). האפשרות שכל מין הוא אלימות, או שיש הנאה ממין כאלימות (כמו שתעשיית הפורנו חושפת) הוא לא ניתן לביטול כזה, הוא חלק מהמרקם המסובך שדיונינו כלום מץלבטים במכומורותיו
ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה שלו משעממים אותי למרות שאמרו משהו על פופ ופורנו
חכה חכה שאני אכתוב על קונס וצ'יצ'ולינה, זה בתכנון!
(היופי בעיני המתבונן וגם השעמום 🙂 ואין לי מושג אגב, מה זה אומר על פופו ופורנו, תצטרך להאיר את עיני)
ע', כולם היום מבאסים/ן את כולם/ן, ישנם ימים כאלה. אבל מחר יהיה יום חדש, ואפילו ט"ו בשבט.
יש לי רגישות רבה לאלימות או לכוחניות. לדאבוני, כל מישטור אידיאולוגי או מטריאליסטי נדמה
לי לא כהסדרת החיים וחתירה להבנתן, אלא כמניפולציות כוחניות המושתות על האדם, להכביד על חירויותיו, לדכאו ולסגלו לסדר שלא הוא בחר (אם אני נדמה כאן לסף-אנרכיסט, אני מעדיף להימנע גם מהגדרה כזאת, שהריי גם מה שמשותף לדמוקרטיה, תיאוקרטיה, דת, אתאיזם, דיקטטורה, קומוניזם, קפיטליזם, פסיכולוגיה ופורנו– הוא שבכולן ישנה הנחת על: תחשוף את האדם די זמן לרעיונות או לפעולות מסויימות והוא יסתגל להן ואפילו ילמד להינות מהן ולדבר בשבחן. מהם, ולחשוב שכך הוא מגיע למיטבו. בסופו של דבר כולנו חווים את העולם דרך מערכות הפעלה. דא עקא, מעטים-מדיי מבינים כי מערכת ההפעלה הזאת עשויה להשתנות
בכל עת ועת, כמסע עננים בשמים.
[ג'ף קונס משעמם גם אותי]. באותה מידה פסיכולוג או פסיכיאטר המקבלים ביום עשרות פציינטים, קצת מזכירים לי את צ'ונג, בבטחונם הבלתי מעורער כי כמטפלים ללא-הפסקה הם מגיעים לפסגת הפעילות האנושית שבאפשר.
אנסה להסביר משהו: הדיון הזה הוא מורכב וסבוך. חומריו חמקמקים וההשקפות/תחושות שהוא מעלה לפני השטח הן אמביוולנטיות וקשות לניסוח (לפחות לי). בסיכומו של חשבון אנחנו מדברים בקול לעצמנו – על רצון חופשי, על כאב (ועל הרצון החופשי לכאוב ולהכאיב), על מין (ועל "מין"), כשניחוש לא ממש פרוע אומר לי שגם כמה מטעני כאב אישיים מסתמנים להם בין המלים וסביבותיהם (לפחות אצל החתום מטה, כמו שאומרים…)
ואז יש מין תגובה שבה מישהו/י שמע, בתוך המקהלה העילגת והמגומגמת שדיברה מגרוני (או מהמקלדת שלי), איזה ניואנס כמעט סמוי והפך אותו לקול צלול ועקבי שהוא "עמדה" (כלומר, זו "עמדתי", עלכ). התגובה הזו עונה ל"עמדה" שהיא מוסרנית מאוד (בנוסח הישן או בנוסח הפמיניסטי הרדיקלי), או שהיא איזה אידיאולוגיזם נוקשה – הנה הכבד ההוא, שבשם של אידיאולוגיה או מוסר חושב שהוא יודע טוב יותר וזכאי/רשאי להגיד לבני אדם אחרים (אנבל צ'ונג) מה לעשות, ולא יודע שבנות רק (או גם) רוצות לעשות חיים, כמו שהשיר הנחמד אומר.
לא יעזור, כנראה. ככל שלא אשטח את מרחב האפשרויות ואתפתל בו כמו דג במכמורת (כן, כולל, אבל לא רק, האפשרות האידיאולוגיסטית והמוסרנית, שיודעת שיש עולם שם בחוץ, ובו, בסופה של כל שורה בשיר יש ערבי עם נרגילה, ובסופו של כל פורנו מאושר של אחת שבא לה בדיוק 300 גברים, יש הסיפור האמיתי של לינדה לאוולייס או סיפור האונס בחדר האשפה) ככה זה לא יעזור לי. אני, למשל, ממש לא חושב כמו באטלר (אני חושב, ואל תצטטו אותי כי זה מביך, שיש היקסמות של נשים ממין דווקא בגלל החולשה, השיבה לילדות, הפגיעות המוחלטת, אובדן השליטה כמו קריסת התחביר, שמאפיינים אורגזמה גברית – בניגוד מוחלט ולא מקרי לשליטה הזיכרית בפורנו המתועש….), אבל אני חושב שבאטלר כן מאירה אופציה שיצירת האמנות של מרית (ולא של צ'ונג) ארגה במירקם הדי פרום של "עמדותי"
ועכשו אדום לנצח. את אומרת, או לפחות עד שידברו שוב על אי המטמון
פופו ופורנו הן שתי דמויות בתיאטרון הבובות האיטלקי העממי שנוצקו בדמותם של פרויד ובאטלר. הן הולכות מכות (פורנו מושכת לפופו בזקנקן ופופו מטיל אותה שוב ושוב על הספה המעופפת, רק כדי ללחוץ לה על הפופיק שמשפריץ סודה). יש להם חתול שמן ומרושע בשם היסטריה ועשר/ה ילדים/ות (חמישה מהם נטולי מגדר והאחרים סתם מרגיזים).
הכל מויקיפדיה.
ציפור, אותך אני אוהב. שכחת את פינחס ואת הכינה שיש לו על הראש. שקוראים לה כינת הפינחס
אופס, רק עכשיו קראתי את התגובה שלך, ע'. אני מצטערת אם פגעתי בך. אם כך, מוטב שזו תהיה אני שאדום. להתראות ותודה על… המָראָה 🙂
יצאנו מסינכרון. כשכתבתי את תגובתי עוד פופו ופורנו היו בחזרות מאחורי הקלעים. רק כפירסמתי ראיתי אותם פתאום ואני מתגלגל מצחוק עד עכשיו. את קרן אור באפילה! את ציפור התקווה!
ע, זה לא ממש שיחה, כמו שאמרת, אלא אוסף מונולוגים ווידויים מוצפנים. ובכל זאת חשוב לי להבהיר, שיכול להיות שצ'ונג אוהבת סקס, אבל אף אחד בעולם (לא היא ולא רוח הקודש), לא יהפנט אותי להאמין שהיא נהנתה מהגאנג באנג. ראיתי מספיק ממנו.
וציפור, אני האמנתי לך!
"פוסט על כאב", הא? וכמה כאב…
(אוי, אני חוזרת וקוראת ונראה לי שמה שכתבתי יכול להתפרש לא נכון – לפעמים מילים מוקלדות נשמעות אחרת לגמרי משאר כשהן נאמרות. המרכאות הן רק ציטוט כמובן ולא איזשהו סרקז\ם. פשוט נדמה לי שיצא פה הרבה כאב מבין השורות. אולי זה הנושא שהוא אף פעם לא פשוט)
ויש גם את מכשול הצייתנות. אם מחלקים משהו אנשים מיד נעמדים בתור. כמו ברוסיה בתורים ללחם. כמו באמריקה בתור לאנבל צ'ונג:
מכשול הצייתנות (בעניין קצת אחר אבל דומה כמו שהוא שונה):
http://2nd-ops.com/palmadu/?p=2850
ע', מחילה על התרעומת וגם על הכרבולת, תוכל לקרוא את מה שכתבתי על אירגריי ועל באטלר, כסוג של הערת שוליים, או הערת אגב, המביעה את דעתי על כמה כתבי יסוד מגדריים. לדאבוני, ככל שאני יכול לשפוט, לא שיויון נשים ולא זכויות נשים ייצאו מתוך ההגויות הללו, וכל ייחודן ככל שאני מוצא הוא בהצבת תמונת מראה (או תשליל) אל מול הפרוידיאנים והמרקסיסטים. שחרור נשים, זכויות נשים, הוא התהליך החשוב ביותר שעוברת האנושות בשתי המאות האחרונות, הרבה מעבר לקידמה הטכנולוגית, לפסיכואנליזה לאגפיה, וכמובן להגות כלכלית או מדינית כלשהי.
ואם נשוב לצ'ונג, עדיין לא ברור לי האם היא מאמצת לחלוטין את עמדת "הכניעות" (כעין O של
פולין ריאז') או דווקא מוחה כנגדה. כך או כך, קבלה או זעקה, אין כאן הליכה למקום חדש. וכאן אני מסכים כי דווקא ברשימתה של מרית יש משום הליכה למקום חדש בעצם הצגת הסבך והקריאה הלא-פשוטה לדון בו.
[נזכרתי גם בשיר האהבה של אפולינר לאהובתו בעלת תשעת הנקבים, ובסופו שם הוא מכריז על עצמו כבעל המפתחות אליהם, אבל איני רוצה להכעיסך עוד יותר, ולכן נשאיר זאת בצריך עיון
(בשיר, לא בנקבים)]
אוי שועי, "תשעה שערים לגופך מדלין" הוא שיר מקסים. "ב"היפתחו שערים היפתחו/ אני הוא בעל המפתח" יש גם תמימות והתפעמות של ילד, וגם משהו של קוסם (סומסום היפתח?…)
(בכלל, אל תעשו אותי פתאום איזה נוקדן זעפן. מה קורה פה?)
בשביל אפולינר תמיד אני אשבור שתיקה
ע", גם אני מוקסם מאפולינר אפילו שיש בו צדדים שפחות מקסימים אותי,על חלקם כבר דנו בעבר.במיטבו, הוא באמת אחד המשוררים שבשורה אחת יכול להפוך אפילה לאורה.
למשל הקליגרמה: 'לבּי דומה ללהבה הפוכה'. זה נראה קטן, אבל זה גורם לי לצאת במחולות
(סתם מחולות, לא מחולות מחניים. כי מחולות-מחניים מזכירים לי את נמצ'ק של פרנץ מולנאר,
ואני מתחיל להשתעל).
וכמובן יש מקום להשוות בין תשעת הפתחים לגופה של מדליין ובין אהובת עשרים ושבעת החושים של קורט אנה-בלומה.
אפולינר לא אהב גרמנים. אבל את שווייטרס אני חושש שהוא היה מחבב.
מרית, קראתי ונזכרתי באנאבל צ'ונג:
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.2758308
אני מסכים מאוד עם מה שנאמר, ובמיוחד עם המשפט האחרון, על היותנו "חברה שרחוקה לפרק את הקשר העתיק שבין מין, אישה ובושה".
תודה על ההפניה, גם אני מסכימה עם הרבה מהנאמר. אחד הדברים שנגעו ללבי באנבל צ'ונג זו עוצמת ההתרסה, הניסיון ההירואי (אם גם הכושל אבל לא עד הסוף) להפוך את פירמידת הקורבנות.
מעניין מה תאמרי על יונתן אגסי.
שירה, הסרט אכן קורא לי ובן זוגי מסרב מחשש לשברון לב. בשפל שבו אני נמצאת כרגע עוד לא יזמתי אלטרנטיבה.