לקראת יומייק רימייק 2 – שלוש וחצי מחשבות ושתי עבודות מיומייק רימייק 1.
*
מה זה בעצם?
ערב שבו אמנים מכל התחומים מגיבים לסרטוני יוטיוב. רננה רז הזמינה ורקחה. הפורמט פשוט: קודם מראים סרטון, ואז עבודה בימתית שמתייחסת אליו. לפעמים הסדר הפוך: קודם העבודה ואחריה הסרטון, כמו בסיפור בלשי שנפתח ברצח והמניע נחשף בהמשך. לפעמים זה קורה במקביל. וכך או אחרת – זה מרתק ומגמגם ומשעשע ומשעמם ומסקרן ומבטיח כמו כל דבר שנמצא בהתהוות, משחק שכלליו לא נקבעו עד הסוף. עוד לא לגמרי ברור מה האפשרויות ואיפה הקצה והגבולות.
*
טַפּילות ומציאות
כשויטו אקונצ'י חביבי ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרצפה ושל הרחוב, הוא חיפש "סיבות תנועה", משהו שיגרום לו לזוז ממקום למקום. הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת ויצר את Following Piece, 1969, עבודה שבה עקב אחרי עוברי אורח. ב"טַפּילות" של אקונצ'י אין נופך שיפוטי. ההומור המטפורי מאזן את העלבון.
רציתי לכתוב שגם אמני יומייק רימייק הם טפילים, רק לא על המציאות אלא על יוטיוב – אבל אני כבר לא בטוחה איפה עובר הקו. בייחוד שרננה רז ואריאל אפרים אשבל שותפה לניהול האמנותי מתחו את המשחק; גם להשתחוויות ולמעברים הטכניים ששייכים כביכול למציאות, לחלק הלא אשלייתי של התיאטרון, הם הצמידו מעין סרטוני מקור.
רנה מגריט, "זו אינה מקטרת", 1929
*
טלפון שבור
האם עדיין משחקים במשחק הילדות הזה, שבו יושבים במעגל ומישהו לוחש לזה שלידו מילה ארוכה, שלוחש אותה בתורו לבא אחריו, עד שהיא חוזרת לבעליה מצחיקה ומסורסת ללא הכר?
יומייק רימייק הוא מין טלפון שבור כזה, עכשווי ומודע. יש בו גרעין אמנותי אבל גם פַאן של משחק חברתי, החצנה של תופעת שקורית ממילא, כבדרך אגב: "כמעט כל סשן חברתי מסתיים ביוטיוב," אומרת רננה רז, היוזמת. "מביאים מחשב למרכז החדר ומתחיל באזז שלם סביב היוטיוב. זה מאוד הסעיר וגירה את הדמיון שלי."
*
ארס פואטיקה
מתבקש להגיד ארס-פואטיקה. כלומר אמנות על אמנות. זה נמצא בהגדרה. רק שהפואטיקה כאן היא החלק הפושטי. ארס פואטיקה בלי פואטיקה, כלומר פוסט מודרניזם.
*
כמעט בכל עבודה היה משהו מעניין או מהנה ושונה מכל האחרות. הנה שתיים מן העבודות הטובות המייצגות אופציות הפוכות:
*
מאיה דוניץ / Feelings
מאיה דוניץ שכפלה את הסרטון של נינה סימון בבצוע מרגש שהזכיר לי את סיפורו של בורחס "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה".
הגורסים, כי מנאר הקדיש את חייו לכתיבת "דון קיחוטה" מודרני, אנים אלא מעוותי זכרו הטהור.
הוא לא ביקש לכתוב "דון קיחוטה" נוסף – וזו משימה קלה – אלא את "דון קיחוטה" עצמו. אותו ולא ספר אחר. למותר להוסיף שהוא לא חשב על העתקה מוכנית של המקור – הוא לא התכוון להעתיקו. האמביציה שלו, הראויה להתפעלות, היתה ליצור דפים שיהיו זהים – מלה במלה ומשפט במשפט – עם דפיו של מיגל דה-סרוונטס.חורחה לואיס בורחס, מתוך "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" מן הקובץ "גן השבילים המתפצלים"
הקליפ מטשטש את המתח בין הסרטון של סימון לביצוע החי של דוניץ, ובכל זאת:
*
אופיר יודילביץ' / Re: Reaction
יודילביץ' יותר משחקי ומושגי מדוניץ. בפרהיסטוריה של העבודה שלו נמצא סרטון בשם "2girls 1 cup" שזכה ללמעלה 15,000,000 צפיות ולאינספור סרטוני מחווה. יודילביץ' פתח בשלושה סרטונים המתעדים אנשים שונים בזמן שהם צופים בסרטון: קבוצה של חיילי מרינס, כמה צעירים במין משרד או דירה, וסבתא (בקליפ למטה). בלי לחשוף את המקור, רק את התגובות הנסערות של הצופים.
.
.
בתום שלושת הסרטונים הזמין יודלביץ' את הקהל לבמה, לצפות ב- "2girls 1 cup" במחשב שלו. הוא שב והזהיר את הסקרנים שמדובר בחומר קשה לצפייה אבל הם לא נרתעו ונעמדו מול המחשב הנייד כשפניהם אל הקהל שנותר באולם. ואז התרחש לו אירוע כפול: הקהל שעל הבמה צפה בסרטון המקורי, והקהל שנותר באולם צפה בקהל החי שצופה בסרטון (כמו בסרטוני המחווה שבפתיחה).
זה היה מרתק כי יודילביץ' הצליח להפוך את הכיוון; הוא חילץ את ההתרחשות מיוטיוב והחזיר אותה למציאות החיה במין שרשור משחקי-מתמטי כמעט בלתי נמנע.
ותוך כדי כך הוא לגמרי שיבש את החלוקות המקובלות בין במה לקהל.
בדרך כלל אני מתייחסת לשיתוף הקהל בחשדנות. לא שאין יוצאים מן הכלל – מ–Rhythm 0 המדהים של מרינה אמברמוביץ', ועד למופע הנלבב הזה . אבל הכלל נוטה אל הכפייתי המביך והמאולץ. יודילביץ' דילג על המהמורות האלה בערמומיות ובחן; מי שעלה לבמה לא עשה טובה לבמאי מסכן. הסקרנות והשקיקה היו אמיתיים. וגם אנחנו שנשארנו על מושבינו – לא צפינו בשחקנים חובבים, אלא בקונפליקט אמיתי של אנשים מזועזעים שחוזרים כמעט בעל כורחם על המחוות המצחיקות של קודמיהם, ובד-בבד מודעים לעיניים שצופות בהם ומתאמצים (בייחוד הגברים) לשחק אותה אדישים.
ועוד משהו: אף שאני חובבת סימטריות ומעגלים נסגרים – משחקים צורניים נוטים אל היובש, ולכן נהניתי שבעתיים מהפורמליזם המצחיק של יודילביץ', שהחזיר אותי בין השאר לפעם החמישית והאחרונה שבה לא ראיתי את גרון עמוק.
ואחר כך בבית ראיתי גם את הסרטון המקורי. שגיאה. מה שמדמיינים תמיד הרבה יותר מסעיר.
*
עוד בסביבה:
וגם המיצג הזה של קובי אור וחן שיינברג, שכמו מקדים ומבשר את הסוגה היוטיובית-בימתית של רננה רז
*
ובהזדמנות זו שלוש הודעות שהגיעו לאחרונה:
לילדים (ולהוריהם שלא רוצים לסבול): הצגת הילדים הקסומה של תיאטרון הקרון: קו נקודה, מגיעה ב-21/1/2012 לתיאטרון גבעתיים, רח' רמז 40, בשעה 11:30
שני ויסמן ב"קו נקודה" מאת עלינא אשבל, צילם אלדד מאסטרו
*
קול קורא לאמנים צעירים (אין לי מושג מי עומד מאחורי. תבדקו):
*
ואחרון אחרון חביב – אני לא מרבה לדבר על מוסיקה, אבל ב"ריקוד ריקוד מהפכה" האלבום הראשון של הפשרות מעורבים כמה אנשים יקרים ללבי. אז הנה: בהופעה החגיגית, שתתקיים ביום שישי הקרוב בשעה 21:30 בלבונטין 7, ייתארחו שלושה עוזים: עוזי פוקס, עוזי נבון ועוזי רמירז. הנה האירוע בפייסבוק, וכתבה וראיון בהארץ. את הקליפ עצבה טיאה לוי, שזו עבודת הצלליות הראשונה שלה!
*
עיר-האושר 
מרית קרובתי,
רננה רז ומאיה דוניץ נשמע כמו שילוב מלא עיזוז (ובטח שהשאיר כמה עקבות ויזואלים-אודיונאליים ברגשות או במחשבה).
כולם רוצים/ות להיות נינה סימון. אפילו אני לפעמים (אחרי שאני מסיים לשיר כמו טום ווייטס אני עובר לשיר כמו נינה סימון).
אבל נדמה לי כי מאיה דוניץ נהלה פה מבלי משים דיאלוג עם בִּיקֶר החבּובּ:
ואודי רז, מזמן לא התארח פה עם כלי הנשיפה שלו. הקשבתי לקטע המצורף וקראתי את הראיון. אני מעדיף לשמוע אותו בקטעים השמייחים-בראזיליאנים-ציפוריים שלו.
אני חושש כי אם הייתי משתתף בערב כזה הייתי רוצה לדובב את מחשבותיו של הארפו מארקס על רקע קטע אילם בהשתתפותו, או של באסטר קיטון בקטע מתאים. אולי אפילו לדובב ראיון אילם עם מרסל דישאן.
מאוד נהניתי ממאיה דוניץ ששכפלה את הסרטון של
נינה סימון. זה טוב. זה שחור ולבן, כמו שחמט, כמו מרסל
דושאן. נינה השחורה והפסנתר השחור, מאיה הלבנה
והפסנתר הלבן, והקול שמחבר ביניהן. (זהירות הערת
סוגריים: יש לי נטיה מולדת להתרתק אל השחור ונינה
סימון היא כל כך פנתרה שחורה שממש קשה לי היה
לעמוד בפניה. אז לא עמדתי).
ובהירהור שני חשבתי שערס-פואטיקה יותר עדיף
שועיקי, עזוב משוררים סופיים מהמאה ה12, הבקיאות שלך בחבובות לא מפסיקה להפליא אותי!
לדובב את הרפו מרקס? יומייק רימייק 3 מחכה. תכתוב מיד לרננה. רוצה את המייל שלה?
דודו, אתה תמיד גורם לי לחייך כשאתה מתלהב. תודה, אני סובלת מחסך בזמן האחרון, ואני חוששת שזה השפיע גם על הכתיבה שלי. זה יצא יותר נוקשה ממה שאמור להיות. יש לי כבוד עצום ליצירות שמכוונות גבוה ועמוק ואפילו חיבה ליומרנות שהיא הצד הפחות סקסי של תעוזה, אבל מה שהיה כיף בערב הראשון ושיגרום לי לבוא גם לשני (ואני באמת ממעטת לצאת), זו דווקא חדוות המשחק, ההנאה מהניסוי והגילוי על חשבון השופטים הפנימיים. הערס-פואטיקה משחררת. לפעמים.
מרית, החבּוּבּוֹת היו נקודת אור שבועית בחשכה ההיא שהיתה ילדוּת. אחותי הקטנה זוכרת שהייתי עושה לה הצגות יומיות כילד בהשראת החבּוּבּוֹת. כך שעם כל הביקורת שלי על הפוליטיקלי-קורקט-האמריקני של הגרסא הקולנועית החדשה של דיסני. בכל זאת, כאשר התחיל
בסרט מופע החבובות עם השיר הידוע , ביקשתי את אישתי בעודי נוטף כממטרה השתולה על פלגי מים, היכן היא מחזיקה את הטישוּ.
את חושבת שיש סיכוי שיקבלוּ אותי כמשתתף לאירועים הומי האמנים. אני לא חושב שרננה רז שמעה עליי. או שיש לזה סיכוי. אבל אם כן, אני מתחיל להתאמן מעכשיו (-:
קודם תלך לראות ותבדוק אם מתאים לך להשתלב באירוע כזה. אם כן – אני בטוחה שרננה תקפוץ על המציאה.
ראיתי כרגע שעדיה שם, אשאל אותה מה נעשה שם.
באמת, עדיף לא לקפוץ עליי. שכן במיוחד בעת הדיווש על חד-אופן אני די שביר.
וכבר כמה זמן שאני מהרהר בשאלה היכן בחד אופן ניתן להחזיק את הגלגל הרזרבי.
אפילו אי אפשר להחזיק באחת הידיים. זה מפר את כל האיזונים.
איני מבין גדול במחול אבל הקטעים שראיתי באתרים השונים לקראת הערב הראשון היו מביכים מדי לטעמי. חיקויים של קטעי מחול על המסך שהזכירו לי דברים שראיתי על הבמה בהופעות סוף שנה בבית ספר. אבל הדבר המוזר לטעמי הוא המשפט ״כל מפגש חברתי מסתיים ביוטיוב״. האמנם? אני לא מכיר אף אחד ואחת שיחתמו על אמירה כזו. רק לי זה נראה מוזר? או שאולי בגיל 34 אני כבר נחשב לזקן מדי.
אופיר, עוד איש, שהיה איתי שם, העיר לי ש"הוצאתי אותם טוב מדי". שתי העבודות שהבאתי בפוסט היו טובות, אבל היו גם ללא ספק, עבודות עילגות ולא אפויות. ובכל זאת נהניתי. עד כדי כך שאני מתכוונת לחזור. מבחינתי זה היה (ועדיין) סוג של מעבדה שבה בודקים צעצוע חדש. ולכן גם אם התוצאה לא מלוטשת ואפילו מביכה לעתים, היא עדיין מרתקת. אולי זה בגלל שאני לא שייכת רק לצד הקהל אלא גם לאחורי הקלעים. אני מתעניינת בשלל האפשרויות, בדקדוק הבינתחומי באשר הוא. ואני יודעת שככה זה כשמנסים, התוצאה לפעמים פחות מלהיבה מהכוונה שמאחוריה ומהפוטנציאל שלפניה. זו פשוט מסננת אחרת של הסתכלות. אני לא חושבת שההשוואה להופעות סוף שנה בבית ספר היא הוגנת או נכונה (על משקל האמירה של טולסטוי שכל משפחה אומללה אומללה בדרכה). אולי היה משהו באווירה, וגם זה לא רע בעיני. אני מכירה הרבה תהליכי חיפוש שקורים בכובד ראש ובסבל וזו לא בהכרח השיטה המועדפת.
ובאשר למפגשים שמסתיימים ביוטיוב – זה בטח לא תיאור של חיי החברתיים אבל אני דווקא מכירה כמה אנשים שסצנת היוטיוב שלהם הרבה יותר פעילה :).
מרית, פתאום נזכרתי שכבר עשיתי פעם באתר שלי סוג של יומייק-רימייק, כלומר יצא לי סיפור
שלם מאילתור בלתי אפשר בעליל של אלה פיצג'רלד: http://wp.me/pJa8q-g2f
אני שולח שוב את הלינק הוא יצא קטוע, אני חושב, או לא פעל כשניסיתי: http://wp.me/pJa8q-g2f
קראתי את זה כבר אז כשפרסמת. חתיכות ההיסטוריה נתקעו לי בגרון כמו עצמות של דג. זה כאב.
אאמץ לרגע את מבטך האופטימי ושוחר הטוב ואצביע על חצי כוס מלאה שניתן למצוא באירוע מעין זה: כמופע לבני נוער (במסגרת סל תרבות אולי?) הוא יכול להיות מוצלח מאוד. דרך לקרב נערות ונערים שלא נחשפים לאמנות, באמצעות מופע שמעניק מעט מאוד אמנות והרבה בידור שטחי. האכזבה שלי נבעה מכך שדווקא קטעי המחול היו ילדותיים ולא נתנו לצופה דבר מלבד חיקויים בית-ספריים. אבל דווקא משום כך יכול קהל צעיר למצוא במופע גשר שיקרב אותו לאמנות ויעורר את סקרנותו לצפות במופעים נוספים. תודה.
מרית, הזכרת לי את סטיבן דדאלוס של ג'יימס גויס ביוליסס האומר שההיסטוריה היא סיוט ממנו
יש להתעורר
אני דווקא אוהב את הקטע ההוא בשל החספוס הריאליסטי שבו, כאשר הכל כל הזמן פנטסטי, ויכול להיות שמתרחש בתודעתו של אדם המדבר בטלפון לקולות שהוא שומע בתוך ראשו.
אגב, הצלחת להסביר לי כעת מדוע איני אוכל דגים מאז הילדות הקדומה, אני פשוט לא מעוניין שתיתקע לי ההיסטוריה בגרון.
אופיר, לא לזה התכוונתי. להגיד חיקויים בית ספריים זה לחלק ציונים, ואותי אישית זה לא מעניין. חיקויים זה נושא רחב ידיים שיש לו השלכות פילוסופיות (ראה פייר מנאר של בורחס, או הרקליטוס האפל שטען שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר), ורגשיות (ראה למשל את החקיינים של אלביס כאן http://wp.me/pSKif-frs) ויש בו עניין מיוחד ככלי יצירה.
כשרקדנים אנושיים למשל, מעתיקים תנועות של בעלי חיים, יש להם סיכוי לרענן את הלקסיקון התנועתי שלהם בתנועות לא צפויות. ואותו דבר כשאיש מבוגר מעתיק תנועות של תינוק (כל הדוגמאות מהערב הראשון). אז נכון שלא כל מי שעשה את זה מימש את הפוטנציאל. ליוצרים רבים יש נטייה לנרמל כל דבר ולנטרל אותו מהעוצמה והייחודיות. באמת חבל, אבל בשביל צופה כמוני, גם כשלונות כאלה הם קרקע למחשבה, על איפה הטעות ואיך זה כן יכול לעבוד. אם זו היתה הצגה באורך מלא הייתי מטפסת על קירות, אבל אחד היתרונות בערב כזה הוא החילופים המהירים. עד שאתה מתחיל להשתעמם באה עבודה חדשה עם שאלות חדשות.
ובקיצור – יש הרבה דרכים לחוות ערב כזה מעבר למחול רע/טוב. כחומר למחשבה על שאלת החיקוי, הוא הרבה יותר שימושי 🙂
שועי, הבעיה היא שאי אפשר להתעורר.
ואגב, אחד הסיפורים החביבים עלי ביותר באלף לילה ולילה (שגם כתבתי עליו בספר ההוא שהוצאתו לאור עדיין מתעכבת) הוא סיפור הגיבן, שמתחיל בעצם של דג שנתקעת בגרונו של גיבן.
זה מזכיר לי: כשהילד שלי היה ממש ממש קטן (אולי בן ארבע, אולי פחות אפילו) היה לו טקס ריקוד פולחני מוזר ודי ארוך, שבו הוא עשה סידרה של פעולות גופניות שלא דומות לכלום, חלקן עם חפצים (חתיכת חבל , גפרור וכו). הוא אפילו לא הצליח להסביר מה הוא עושה. אחרי הרבה זמן הבנו – זה היה רימייק לפתיחה של תוכנית הטלוויזיה "מקגייוור" (מישהו זוכר) שכלל פעולות קופצניות ולא-קשורות (עלילתית) על רקע אות הסידרה. כמו שאות נראה
חשבתי על זה הרבה – בודאי לרוב הטקסים הפולחניים (או מה שנראה כטקסים פולחניים) יש תסריט נסתר (ומסומן נסתר) מסוג זה. אנחנו פשוט עוורים מראותו
בדיוק בדיוק. וישנו גם הקטע האהוב עלי ביותר ב"חלום אריזונה" של קוסטריצה. יש שם תחרות כשרונות שבה אנשים מחקים קטעים מסרטים אהובים. מישהי מבצעת למשל את ריקוד הבובה מצ'יטי צ'יטי בנג בנג וזוכה במחיאות כפים, ואז עולה אחד מגיבורי הסרט, שחקן נהדר, שכחתי את שמו, והוא עושה את הקטע ממזימות בינלאומיות (North by Northwest) של היצ'קוק שבו קרי גרנט מחכה בשומקום למסוק ריסוס שמנסה להתנקש בחייו. זה קטע נפלא, שבו הוא חוזר בריכוז מושלם זני/נרקיסיסטי על כל הצצה של קרי גרנט בשעון ועל כל מבט משועמם ואחר כך על כל זינוק בשדה התירס שבו הוא מחפש מחסה. רק שאין מסוק ריסוס ואין שדה תירס. ולקהל נראה שכלום לא קורה. אני צריכה לכתוב על זה פעם. זה כל כך נפלא איך שיא האקשן מוצא מן ההקשר והופך ליצירה נסיוניות מופשטת בזמן אמיתי…
ואני מסכימה אינטואיטיבית גם על טקסים פולחניים.
מרית, ע', חלום אריזונה הוא סרט נפלא.
השחקנים שם הם ג'וני דפ וג'רי לואיס בעיקר (הדוד העולה במכוניתו השמיימה).
מה שיפה בריטואלים פולחניים הוא שטעמם המקורי כבר נגנז לגמריי, ואין לנו אלא אוסף של
השערות מלומדות או דרשות פרועות, שבעצמן מהוות סוג של ריטואלים פרשניים- פולחניים, שטעמם המקורי כבר נגנז, ואנחנו שבים ומפרשים, מכח האינרציה. מה שמהווה פולחן ריטואלי
שטעמיו נסתרים גם כן (ונא לא להגיד לי שמפרשים כדי להבין, מפרשים כדי לפרש, כדי להשמיע דעה, זה אינו שונה הרבה מאשר אותם ריטואלים עצמם– אבל אלו הם הריטואלים שכולנו מחדשים)
כן ג'וני וג'רי (ופיי דנוואי כמובן) אבל הקטע הזה הוא של וינסנט גאלו. הנה, מצאתי אותו! מה שנהדר פה הוא הפער בין מה שהדמות רואה בדמיונה למה שהקהל רואה. קצת כמו עם הבן של ע.