1. אלכס ליבק
אלכס ליבק, ירושלים (לחצו להגדלה)
את התצלום הנושן הזה של אלכס ליבק גזרתי פעם מעיתון. הרגע שבו שתי נזירות מפתות ילד חרדי קטן, כמו בקע מתודעתם הקודחת של אנשי "יד לאחים". בסוכריות המהפנטות מהדהדים בית המכשפה של הנזל וגרטל ומסורות פדופיליות (בילדותי חזרו והזהירו את הילדים לא לקבל סוכריות מידי זרים) ודתיות (ראו למשל הטיציאן בהמשך הפוסט). המתיקות מתעצמת בגלל החשאיות, הפיתוי מתרחש ללא קול; עוברי האורח – הנער במעלה המדרגות והאישה בלבן – מפנים את גבם ואינם מודעים למתרחש. הארכיטקטורה היא מעין תפאורה המשרתת את המסלול הפיתוי, מסלול שקצהו מאונקל מעט כמו אצבע שמתעקלת בהזמנה. מסלול שתחילתו ירידה (נפילה) במורד המדרגות וסופו אובדן. הנזירה הימנית כבר חבויה למחצה מאחורי העמוד ולשם ייעלם בסופו של דבר, גם הילד המוקסם.
טיציאן (1570) "נפילתו של אדם". וריאציה על פיתוי ואובדן. כוריאוגרפיה של פיתול ונפילה. תפוח במקום סוכריה, והנחש כמו הנזירה בתצלום של אלכס ליבק - חבוי למחצה (לחצו להגדלה).
.
2. ג'וטו
ובאופן טבעי (?) נזכרתי בג'וטו. בציור המתאר את יהודה איש קריות מקבל את שלושים שקלי הכסף כדי לבגוד בישו.
ג'וטו (1267-1337) יהודה איש קריות מקבל תשלום מן הכוהנים כדי לבגוד בישו (לחצו להגדלה)
התנועה בציור של ג'וטו מצטברת ומתעצמת: הכהן הראשון מימין רק מביט ביהודה מרחוק וידיו חבויות בגלימתו. השני לא מביט, רק מצביע לאחור לעבר הבוגד. השלישי גם מביט וגם נוגע בו, והשטן האחרון בשורה, כבר לופת את כתפו של יהודה כדי לשאתו לגיהנום.
מורי ורבי יוסף הירש הרבה לדבר על הולכת העין של הצופה בתמונה. "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום," הוא היה אומר, "והיא במסלול שלי חצי קוף חצי ציפור." כפות הידיים הן חלוקי הנחל שעליהם מדלג הצופה בזמן שהוא חוצה את הציור.
ג'וטו, הקצב נוצר דרך כפות הידיים (פרט).
יש משהו מתמטי בקומפוזיציה, סוג של סדרה הנדסית. ג'וטו אינו "מצלם" רגע מסוים אלא דוחס לשורה אחת את שלושת חלקי הסיפור: המזימה, הביצוע, ועונשו של הבוגד. הציור הוא מעין דיאגרמה של החטא ועונשו, הגירסא הדתית של עקומת רווח והפסד במוסף כלכלי. פשיטת רגל מוסרית שסופה גיהנום.
הפרופיל של יהודה איש קריות והשטן כל כך דומים שנוצרת מעין זהות-אחדות ואפילו היררכיה חדשה, שבה יהודה איש קריות הוא השטן, והשטן הוא מעין צל שלו (פרט)
וכמו תמיד אצל ג'וטו – הגיאומטריה יותר מורכבת ממה שנקלט במבט ראשון. מתחת לתנע של החטא, יש גם שכבות נוספות, חלוקות שונות של התמונה:
למשל: שתי הקשתות הסימטריות והמנוגדות שיוצרות גלימתו האדומה של הכוהן וגלימתו של יהודה איש קריות, כמו קורעות את הציור לשניים, ומדגישות את האופן שבו השטן קורע את יהודה מהעולם הזה אל הגיהנום.
ג'וטו, קשתות, קריעות וסימטריות הפוכות.
ולעומתן, הקשתות ההפוכות של המבנה המוזר מימין מאחורי שני הכוהנים, יוצרות מעין סימטריה אלכסונית.
גוני המבנה קרובים לצבעיו של יהודה, והמבנה כולו הוא מעין משקולת חזותית ענקית כנגד שקיק הכסף שהוא אוחז בידו.
הפתח האפל הנפער מאחורי הכוהן הסגול הוא מעין הפשטה של שחור השטן הניצב מאחורי יהודה איש קריות.
הקומפוזיציה אצל ג'וטו, כמו מצלול בשירה, יוצרת זיקה בין דברים שאינם שייכים לכאורה. כלומר, מקבילה בין הכוהן שתכנן את כל העסק ליהודה איש קריות, ורומזת על פתח הגיהנום האורב לו מאחור.
*
עוד באותו עניין
כל אחד תופס איבר אחר, מג'וטו עד נעמי יואלי
על יוסף הירש (שלימד אותי לחשוב דרך העיניים)
פוסטים על צילום
פוסטים בנושא מה אומרים האיורים?
*
עיר-האושר 
ניתוח מבריק. הפוסטים שלך פשוט נפלאים.
הטיית הראש של הנזירות מלאת עסיס ופתיינית בעשרות מונים מהבעות הפנים והגוף – כאילו נפתלות צורות אך דלות תכנים – הן אצל טיציאן והן אצל ג'יוטו
סחתיין על ליבק שידע לתפוס את הרגע המכריע במשולש-המתח הזה שבין
הבעות הפנים של השתיים לבין זו של הילד המוזמן כה
מצטרפת לגמרי לדברי השבח בדבר איזמל הבקורת שלך
ממש ממש פוסט נפלא
מרית קרובתי,
הנה שני מקורות נלווים לחימום הלב בעת הצינה רוחשת גם בתל-אביב (על אף שיש בפוסט הזה בכדי להאיר ולהחם כעששיתה של פלורנס נייטינגל):
"פעם חיו בגן-העדן שני אנשים, אדם וחוה. אלהים שם אותם שם, אלהים שברא גם חיות וצמחים ושמים וארץ. והגן אמנם היה עדן. פרחים ועצים צמחו בו, חיות שיחקו סביב, איש לא הציק לרעהו. השמש זרחה ושקעה, הירח עשה כמוה, כל היום כולו שררה חדווה בגן-העדן.
ובנימה עליזה זו אנחנו מבקשים לפתוח. אנחנו מבקשים לשיר ולהתנועע: בידיים הך הך הך, ברגליים טח טח טח, סוב לימין, סוב לשמא, במעגל– וזה הכל"
[אלפרד דבלין, ברלין אלכסנדרפלאץ, תרגום מגרמנית ואחרית דבר: ניצה בן-ארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה 1987, עמ' 39]
והנה השני:
"מסכן ג'וטו
כל היום עושה רק טוטו
אם היו שוב קתדרלות, ופרסקות
לא היה צריך להמר שרומא תצא תיקו"
[מחווה אנונימית לדודו גבע, ג'ון לנון, וג'וטו)
נהדר. כל כך מפורט ומבאר. נהניתי מכל אלמנט
שפיזרת לאורך הפוסט (במיומנות של מכשפה מיומנת
הטומנת פיתיונות לילדים).
ממש עשית איקונוגרפיה אפלה לנזירות.
משום שכשחזרתי אל הנזירות לאחר שצלחתי את
מערכת הפיתויים שפיזרת לפני, התברר לי
שהקשתות של ג'וטו נמצאות כבר גם שם, בצילום
הנהדר של אלכס ליבק.
לעומת זאת לי הפתח האפל הנפער מאחורי הכוהן
הסגול, מהדהד דווקא את ההילה האפילה שמתחילה
להתהוות מעל לראשו של יהודה איש קריות, הילה
אפילה שבאה במקום ההילה הבהירה שהייתה שם
לו נשאר שליח של ישוע.
שלומית, שימחת אותי מאד.
דורית, נכון, הטיית הראש וגם הסוכריה והכפילות, האוּניסוֹנוֹ. ותודה!
ע, ממש ממש תודה רבה.
שועי, חן חן, וברלין אלכסנדרפלאץ זה הכי, אחי.
דודו, תודה לך. להילה השחורה המקוללת שמתי לב, היא נראתה לי כמו שריד של ציור קודם, ותהיתי האם היא מכוונת (בציור הבא בסדרה, שבו יהודה איש קריות נושק לישו, האלות של החיילים הרומיים ממשיכות את קווי ההילה http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/e/ef/Giotto_-_Scrovegni_-_-31-_-_Kiss_of_Judas.jpg).
אבל לקשתות החופפות ממש לא שמתי לב, זה כמו קריצה מאלוהי הציור. תודה!
סליחה, הן לא מחזיקות במקרה שום ומנסות לגרש אותו, משל ראו לפניהן פתאום ערפד?
אוי, איזה עושר בסוף יום מתיש. תודה………………………………………………………………..
מרית וכולם/ן, זה מאוד פשוט, החתול השחור שדומה קצת לעכבר רוצה לברר אצל יוּדה
האם אפשר להיכנס למועדון החתול שמיל באיחור.
אפשרות אחרת, הוא נסיון נואש לברר אם כאן מתקיימים האודישנים לתפקיד מיקי מאוס.
אגב בפתיחת המטפיסיקה ספר ראשון (אלפא) לאריסטו מובא דימוי התבונה האנושית לעטלף
סומא התלוי במערתו הפוך ורואה רק קצת מן המציאות.
אפשר כי ייצוג השד כעטלף (זה לא נראה כלל ועיקר כשטן, לוציפר או מפיסטופלס), בה דווקא
לציין את יהודה איש קריות כמי שלקה בעיוורון תודעתי בהסגירו את ישו "המואר" (שהיה עשוי
להאיר את דרכו ואת דרכה של האנושות, כביכול) לידי הרומאים.
זה לא משולל יסוד כי המטפיסיקה האריסטוטלית שמשה בתקופת חייו של ג'וטו כטקסט מכונן
בלימודי תיאולוגיה נוצרית. כמובן, איני טוען כי ג'וטו קרא את המטפיסיקה. אבל אני מניח כי סמל העטלף כמביע מגבלה-תודעתית, עיוורון חלקי, אפשר שהיה נהיר לו דרך נזירים, כמרים, אינטלקטואלים וכיו"ב, שאני מניח שהכיר במידה זו או אחרת.
מרית, אני לא מומחית גדולה בג'וטו, אבל הקו החוצה וחותך את ראשו של השטן, העובר מעל ראשו של יהודה וממשיך עד הצד השני נותן הרגשה של ציור לא גמור. הקשת מעל ראשו של יהודה היא לא הילה (אם כי פרשנות יפה של דודו) אלא קשת/פתח למבנה שטרם צוייר. אולי אני טועה אבל מה שגם נותן לי את ההרגשה הזו זו הקשת (כהצללה או סקיצת מבוא) שבין פניו של יהודה לכהן בגלימה האדומה ומאחורי העמוד השלישי מצד ימין.
הצילום של ליבק ריתק אותי בגלל איך שקישרת להנזל וגרטל (נהדר) וההתעסקות שלי בפיתוי ההוא בעבר.
תודה על הפוסט המעשיר
מדוע כיסה טיציאן את ערוותם של אדם וחווה בעזרת ענפים אקראיים, אם טרם הם נגסו בתפוח? סתם צנזורה מפאת כבוד האובייקטים?
ומדוע דווקא השועל נבחר לייצג את חיתו ארץ?
סתם שאלות..
דפנה, לחצי להגדלה
רוני, תודה יקירתי.
שועי, יש לו רגלי תיש וזקן! (אבל גם משהו מחתול אשפתות, נכון). ואגב, ג'וטו היה טיפוס די שנון ומשכיל, ועל פי ואסרי, היסטוריון האמנות הרנסנסי החביב עלי מאד – הוא היה חבר טוב של דנטה אליגיירי.
איריסיה, זה פחות או יותר מה שכתבתי לדודו. אני חשבתי שזה ציור/גירסא שהיתה מתחת. אבל מעניין שדווקא זה נשאר. זה קצת כמו שהג'וקים אומרים לאמורי אשיג אטוסה (ואני תמיד מצטטת) "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ותודה. כמובן!
נניח, הו, על זה בלבד אפשר לכתוב פוסט. ייתכן שהעילה היתה צניעות וצנזורה, אבל טיציאן ניצל את ההזדמנות כדי להביא את עץ הדעת גם מלמטה. חוה שהיא הרבה יותר פעילה וחוטאת ומחטיאה כידוע, מכופפת את השלוחה של העץ אל ערוותה על גבול האוננות, והפיתוי בעזרת אביזרים, והענף שמזדחל אל אדם הוא מעין השתקפות צמחית, הד הפוך של הנחש המציץ (אם כי טיציאן חצי מזכה אותו, כי אצלו זה כבר מעץ התאנה) הזרועות של כולם אגב, ביחד עם הענף של אדם מחקים את פיתולי הנחש.
ובאשר לשועל – בספרו של אנטול פראנס "תאיס" שבו זונה הופכת לקדושה ונזיר מחזיר בתשובה הופך לחוטא – ואל תתפוס אותי במילה, קראתי אותו לפני שנים, זה מה שאני זוכרת מהעלילה – אבל אני זוכרת היטב שבפעם הראשונה שהנזיר חושב מחשבות חטא הוא רואה שועל יושב מול בקתתו, וככל שנשמתו מזדהמת מתרבים השועלים, עד שבסוף, בשיא הסיפור, אוויר חדרו מלא מין אבקה זהובה שהיא בעצם אינספור שועלים זעירים.
מרית, עד כמה שאני זוכר דווקא שדים תוארו כבעלי רגלי תייש (אולי לנוכח דמיונם לסאטיר פּאן
היווני המעורר פאניקה, ואולי בשל היותם שעירים לעזאזל). אגב באוסטריה של ימי הביניים היו מקדמים את היהודים בקריאות "הֶפּ! הִפּ!' קריאה נהוגה לעזים באותם מקומות, אולי כלעג לזקנים שלהם (בימי הביניים באשכנז נהגו להעלות לתורה בבית הכנסת רק את מי שיש לו זקן, כפי שעולה מכמה מקורות). אגב, עוד במאה השמונה עשרה נרדף המקובל ר' משה חיים לוצאטו הצעיר על ידי המקובל הישיש ר' יוסף ארגאס בסיבה הרשמית כי המקובל-הסורר נוהג לגלח את זקנו או להותיר ממנו מעט מדיי.
דנטה לבטח הכיר את משל העטלף בפתיחת המטפיסיקה. גם כי הוא נמצא שם בעמוד הראשון
או השני (תלוי במהדורה) ממש.
מעניין ממש!
מרית תודה על הפוסט המעניין. שתי התייחסויות קטנות: התיש היהודי מתקשר לי לגרסה העממית של "יש לנו תיש" של אלתרמן שבו מכים אותו? או את הרבי? "יש לנו רבי, לרבי יש זקן .. במקל, בסרגל, מה שבא ליד". אפשר לקרוא קצת על שתי הגרסאות של השיר באתר זמרשת בעל לוגו הקלשון 😛 http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=351
ולעניין הפיתוי של טיציאן – מעניין שדווקא הנחש לא נוכח כל כך בציור ומי שנראה כמפתה את חוה זה הילד הקטן. או שאולי חוה רוצה ילד קטן כזה לעצמה והתפוח הוא רק סובלימציה.
שועי, נדמה לי שיש לו בדרך כלל רגלי תרנגול (אם כי בצד זקן וקרניים רגלי תייש כמעט מתבקשות). ואולי שלחו סתם שד להביא אותו. לך תדע.
מיטלשה, תודה!
רוני, חן חן. שיר התיש אכן נשמע כמו גלגול של שעיר לעזאזל.
ובאשר לילד – זה הנחש! הרי לא ברור בדיוק איך נראה לפני שקולל בללכת על גחונו. וגם הגשת התפוח היא בעייתית (טכנית ורגשית) כשזה נחש. הרבה ציירים דמיינו אותו כהכלאה של אדם (לאו דווקא ילד) ונחש. הנה למשל מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, שם האנטומיה יותר ברורה. http://www.bonzasheila.com/art/archives/mar07/16.html
רוני ה', מרית
אפשר להזכיר גם את שיר התייש למקס ומוריץ (שהושר למורה חמור-סבר למתמטיקה):
תייש, תייש, עם זקן
מֶק, מֶק, מֶק אנחנו כאן
כזכור, מקס אנד מוריץ (זה נשמע כמו שם של חנות כלבו) כמעט מטביעים את תייש הזקן
אך מן המיים העזים /הצילוהו ברווזים.
מעניין. אני תמיד דמיינתי את הנחש עם הרגליים כמו לטאה או כוח. אגב, בסיפור המקורי הנחש לא מגיש כלל את התפוח (אם זה היה בכלל תפוח), אלא רק מדבר, והאישה לוקחת את הפרי בעצמה: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל.
נהניתי לקרוא, תודה.
🙂
רוני ה., אני חושב כי מיתוס התפוח מקורו במוראליות ימי-ביניימיות (מחזות מוסר עממיים), כך למשל טען אריך אאורבך מ"מימזיס". כמדומני כי בהמשך בשלב הענישהאומרת חוה (או שמא זה אדם) כי הנחש השיא אותה לאכול מן העץ. אני מניח כי היה מי שהבין זאת כנתינת הפרי בידיה ולא רק בתכנון-פיתוי.
וולקמן, תודה וברוך הבא!
שועיקי, רוני ה., זה ממש לא עניין של הבנה, זה עניין ריטורי טהור, א-ב של אמנות ותיאטרון; אפשר לצייר את הנחש מדבר (וכולם יצטרכו לנחש מה הוא אומר, וזה בעייתי במיוחד בתקופה שבה אנשים אינם יודעים קרוא וכתוב והם צריכים להבין את הסיפור מהתמונה), אפשר לתת לנחש להתיש את חוה בדיבורים באיזו מיסטריה, אבל זה הרבה יותר מוחשי, ממוקד ואפקטיבי כשהוא מושיט לה את התפוח.
מרית, עד כמה שאני זוכר אצל רב סעדיה גאון בפירוש על ספר בראשית הנחש מדבר ממש
כמו אתונו של בלעם ולא מושיט את התפוח, אבל זה נכון– תמונה שווה לרוב יותר מאלף מלים…
חוץ מאשר במקרים מסויימים שבהם מלים מציירות תמונות או משמיעות צלילים שאין לעמוד בפניהן/ם.
מה שיפה הוא שרב סעדיה האמין כמו קצת תיאולוגים אסלאמיים בני דורו שגם לבעלי חיים יש
עולם הבא.
באמת תהיתי איך אסתדר שם ללא חפרפרת, חמוס, קנגרו וחתול (-:
מצחיק , השד של ג'וטו מצוייר כאן כתמונת תשליל (וכצל, כמו שאמרת מרית), אבל לרגע ראיתי אותו בעיני רוחי מנקודת המבט של עולמו – גופו מקבל נפח, הוא מתעשר בפרטים נעשה רב מימדי, וסביבו אולי יער עתיק ועמוק (כמו, נאמר, של הנסיכה מונונוקי, או של חומבבה) בעוד בני האדם לידו הופכים חיוורים פתאום, עשויים ערפל מתפזר מרוב מחשבות וחשבונות (כמה בד וקפלים נשפכו על מנת להסתיר את החומר שממנו הם עשויים ולהותיר ממנו רק ראש…)
שועי, מרדית מונק הלחינה פעם שיר של ילדה שאומר שיש שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים, וגן וגיהנום של חפצים. באינטרנט מצאתי רק את החלק השלישי השקט והמתון כמובן יחסית לחלק של בעלי החיים (רק תאר לך, גיהנום של בעלי חיים). אז קבל גן עדן וגיהנום של חפצים בביצוע מקהלת נוער ניו יורקית.
ציפור, את אישיות חתרנית!
זה נפלא, גם ווקאלית, וגם תנועות הגוף שהשירה כופה על המשתתפים; אני בדרך כלל לא ממש חובב מקהלות ילדים מלאכיות, אבל הקטע הזה מאוד מצא חן בעיניי.
גיהנם של תרנגולות חייב להיות יום רגיל לגמריי בדרך למפעל העופות. גיהנם של חתולים — דגי
זהב צפים שאין כל אפשרות לגעת בהם כל כמה שמנסים.
יש איזו אמרה יפנית המשמשת מוטו ליאסונרי קוובטה בספרו מִי זוּאִימִי (האגם), לפיה יותר קשה להיכנס לגיהנם מאשר לגן העדן.
אגב, גן עדן וגיהנם, הנה גיהנם וגן עדן ואשה של סמי, בשיר אניגמטי במיוחד (עשר שנים הוא עובד על זה, ועשר שנים ייקח לי לפענח את זה):
.
תודה על המענה. מפאת אי-בקיאותי בנושא השועל הראשון שעלה אצלי הוא הנוול מפינוקיו. לאמנות הזאת שורשים עמוקים מאוד, שום דבר אינו מקרי.
לדעתי נעשה לחיה הזאת עוול. חתול הוא הרבה יותר נבזי.
אך הדבר שהטריד אותי ביותר בציור הוא איך משתלב השיער של חווה וכמו הופך לאותו ענף של עץ הדעת. ייתכן שהאיש שפסק על חבישת בורקה הציץ בציור הזה לפני כן.
בכל אופן, אחרי גלות ארוכה כיף לחזור לעיר האושר. נניח שנהניתי לקרוא 😉
נניח, ברוך שובך!
השועל והחתול הם צמד, יותר מחוברים מתאומים סיאמיים, לא הייתי מפרידה ביניהם. (לפעמים כשהייתי רואה בעיתון את צמד הפרקליטים של קצב, פלדמן ואמיר, הייתי נזכרת בהם).
ובאשר לעוול – כיוונת לדעת רבים. החתול הוא שהפך לחיית מחמד של מכשפות וגם למביא מזל רע עד שחביבה פדיה יצאה להגנתו.
ושיער באישה ערווה, היהודים הקדימו את הבורקות. תודה על התוספת ובכלל 🙂
נניח השב מן הגלוּת ומרית, באשר להסתרת השיער (אני חושב שכבר הזכרתי את זה כאן באחת ההזדמנויות שהדיון התגלגל כתלתלים) כבר בחוקי חמורבי (1800 לפנה"ס) נדונה אשה נשואה שלא הסתירה את שערות-ראשה לכך שישפכו על ראשה זפת רותחת (כלומר, דין מוות); מעבר לכך שזהו מנהג מסופוטמי עתיק שכנראה התמיד בעמי האיזור, יש משהו בחוק של חמורבי שהצליח להדהד גם אל תיאורי הגיהנם היהודים-נוצריים-מוסלמיים בימי הביניים; המפורטים שבהם דנים בנידונים שם כנתונים בתוך זפת רותחת; למשל יש טקסט יהודי מן המאה השלוש עשרה המתאר את המאוננים כנדונים בגיהנם לטבול בחביות של זרע רותח. צריך להיות בעל דמיון אינקוויזטורי כדי לדמיין עונשים כאלה, ועוד לעורר באמצעותם פחד אצל המאמינים..
[…] אלכס ליבק, ג'וטו, … […]
[…] אלכס ליבק, ג'וטו – פיתוי […]