בפוסט הקודם תרגמתי את הכבשים של ננינה מאת מרי דה מורגן. ועכשיו לפרשנות.
*
חטא-יסורים-כפרה
נתחיל ממה שלא עלה להפתעתי, בתגובות: הנתיב הזה של חטא-אובדן-וגאולה-דרך-יסורים נסלל על ידי הנצרות. בכבשים של ננינה יש יותר מקבין של נצרות; הגיבורה אינה עומדת בנסיון שבו מעמיד אותה "האדון". היא מתפתה לשד היפהפה ומאבדת את צאנה, ורק אחרי שהיא מכפרת על עוונה בייסורים היא זוכה בו בחזרה.
לפני שנים רבות בקרתי בשורה של פסטיבלים דתיים בפורטוגל. ובכל אחד מהם היה אפשר לראות נשים זוחלות על ארבע מסביב לכנסייה, כמילוי נדרים וככפרת חטאים. לפעמים צעד בצד האישה בעל אוהב ואפילו אחז בידה בזמן שדידתה על ברכיה. כמה מהנשים ליפפו את ברכיהן בסמרטוטים כדי לרפד קצת את היסורים (אם כי אף אחת לא הרחיקה לכת כמו נושאי הצלב האמריקאים הצצים בכל התכנסות המונית; כאן אפשר לראות אחד מהם, באירועי עשרים שנה למות אלביס בממפיס. בתחתית הצלב הכבד שלו הותקן גלגל עזר קטן).
ובשורה התחתונה – העץ הכובל את רגליה של ננינה הוא גם העץ של הצלב. רגליה מדממות כמו רגליו של ישו.
*
פאן-הרמס-פיטר פאן
הריקוד הוא מיני, על כך הסכימו כמדומה כל המגיבים. רועי כנען ראה בפֵיון גלגול של פאן, אל הרועים התיישי והחשקן. דודו פלמה נזכר במילורס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, ושועי רז הרחיק עד קרישנה.
הזיקה בין ריקוד לחטא אינה המצאה של דה מורגן. אנדרסן למשל, מרחיק לכת בהרבה; בסיפור האימים הנוצרי שלו "הנעליים האדומות" אין די בלפיתת שורשים כדי לעצור את הריקוד. הגיבורה מבקשת מהתליין לקצץ את רגליה, והוא אף עושה זאת.
ועם זאת, ועל אף החליל הפאלי הדובר אל ננינה, יש בפֵיון משהו חמקמק וא-מיני. לי הוא הזכיר את הרמס אל הגנבים, יותר מאשר את בנו פאן. הוא קוסם וגנב רב חן אבל אין בו זימה או זדון. דורית נחמיאס הזכירה בצדק, את פיטר פן הקרוי על שמו של פאן, ומהווה גירסה פחות חייתית ויותר מעודנת וכמעט תמימה של אל הרועים.
פיטר פן ובנות הים, מתוך סרטו האילם של הרברט ברנון, 1924

מוסטוב ויקטור בוריסוב, דפניס וכלואה (מרקדים לחלילו ואחריהם העז השחורה הכבשים הלבנות, בדיוק כמו בסיפור), 1901
*
כבש או רועה?
… החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור. וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.
…
סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.דודו פלמה חורץ את דינה של ינינה (כלומר ננינה)
יש מן הפיתוי במטפורות השורשים והעדר, ועם זאת – לא נוח לי עם ליהוק העץ לסוכן של דיכוי; עצים קרובים מאד ללבי וגם ללבה של דה מורגן. גם בסיפור הקודם שתרגמתי יש כמה וכמה: עץ השיער הפלאי, עץ הזירבל המגן מלחשים, עצים מצמיחי אבנים יקרות, ואפילו עץ אשור כמו של ננינה, מבליח לרגע בסיפור, כמעין ראי של הגיבורה:
אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור.
זאת ועוד; ננינה כפי שהיא נשקפת מן הסיפור אינה מורדת ופורעת חוק אלא ילדונת תמימה ובודדה, בעלת דימיון פעיל, קצת משועממת ומאד סקרנית, כמהה לחברה אנושית ומחוברת לטבע.
ומעל לכל ננינה היא טובת לב וחומלת ורגישה לסבל הזולת; בשיא מצוקתה, אחרי שאיבדה את הכבשה האחרונה, היא מבחינה בפצעיו של העץ וחובשת אותם. זה מה שגורם לו לפצות את פיו. פשוט לא מתאים לו לשלם לה רעה תחת טובה.
ולא רק בפצעי העץ היא מטפלת. בשיא יסוריה, כשהיא עוקרת מן האדמה בפעם האחרונה את רגליה המדממות, מסופר: "היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו".
ובשורה התחתונה – על אף תלאותיה ננינה מחוברת לטבע ולכוחות החמלה והריפוי שלה, היא פשוט לא טיפוס כזה, חנוק ומדוכא.
*
ויוסף ישוע וידבר אליהם… אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשָׂכיר … הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס, והזאב יחטוף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי … ואת נפשי אתן בעד הצאן.
הבשורה על פי יוחנן
ישו הוא הרועה הטוב, זו אחת ההתגלמויות רבות העוצמה שלו. ובהמשך לפסוקים שציטטתי, ננינה היא הרועה הטובה, כלומר ישו קטן ממין נקבה: היא לא נסה כמו השכיר שבמשל אלא מוכנה לשאת יסורים עבור כל טלה וטלה, היא נצלבת (צליבה לייט, ובכל זאת). וכשהאדון רוצה לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך, היא משיבה: "האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."
התשובה מלמדת על מידה של ערמומיות שרכשה בדרך, אבל היא גם שבה ומגדירה את ננינה כרועה הטובה. מן הבחינה הנוצרית, דה מורגן מציבה את ננינה בצד ישו. לא פחות. ויוצא ששתי השורות האחרונות של הסיפור הן לגמרי מודבקות. הן לא מופנות אל ננינה מן הסתם (כפי שהציע דודו פלמה) אלא אל קהל הקוראים; מרי דה מורגן מרמה את המכס ומצהירה על משהו לגמרי שונה ממה שטמנה בסיפור. יש להניח שהיא פשוט התעייפה. נמאס לה להתגונן ולהצדיק את "הבחירות המשונות" שלה. והיא אמרה לעצמה, נו טוב, נזרוק להם עצם, מוסר השכל על צייתנות, הם ממילא לא יבינו מה כתוב.
*

סקיצה של דיוויד הוקני לאופרה "הילד והכשפים" של מוריס רוול. זוהי הסצנה שבה הרועים והרועות המצויירים על הטאפט קמים לחיים ויורדים ממנו.
אובדן התמימות
יש משהו מלא חיים וקסם וחיוך בפנטזיה של המתבגרת הקטנה על הפיון החתיך עם הצאן המדלג. ובסופו של דבר, מעבר ליצריות ומעבר לסימבוליקה הנוצרית – שוֹרה על הסיפור תוגת ההתבגרות; תוגת הרגע שבו המציאות מתנגשת בפנטזיה, הרגע שבו צריך להפסיק לחלום ולהתחיל לקחת אחריות. בהופעה האחרונה של הפיון יש יותר משמץ של קינה, מין זוהר עצוב של פרידה. ("חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים…"). פצעי השורשים הם הצביטה המכאיבה שמעירה את ננינה מהחלום. הסיפור מבכה את ההתפכחות, את אובדן התמימות והפנטזיה, הכרוך בכל התבגרות.
*
נ. ב. כמעט בכל פעם שאני גומרת לחשוב על סיפור של מרי דה מורגן, מיד מתעוררים בי הרהורי כפירה. והפעם השם הזה ננינה, שנשמע לגמרי כמו שיר, כמו לַלַלַ שמישהו מפזם לעצמו. האם הפיון לא היה בכל זאת, הזיווג המיועד לה?
בעל אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה – אפשר לראות עוד פרק חזותי בגלגוליו של פאן – מבלט הפאון שיצר ניז'ינסקי לשודד האנס של רשומון.
הי מרית. אני מסכים שהנצרות בהחלט שם ולשמחתי היא מחזקת קצת את תזת פאן (מבלי לדעת מדוע ובשל מה זה ואיך הפכתי כאן לאביר התזה הפאנית) – יש מסורת נוצרית שפאן מת ביום שישו נצלב בו ומכאן התפתחה המשגה ארוכת שנים שראתה בפאן אנטיתזה לישו. אליזבת בארט בראונינג כתבה על זה שיר, The Dead Pan, כך שהסימבוליקה הזאת היתה נוכחת מאוד באנגליה הויקטוריאנית. כאן זה מסתדר מצוין, כמובן, מצד אחד ננינה, הרועה הטובה, ומצד שני הפיון, הרועה הגנב, מאלתרים על המיסטריה העתיקה של צליבת ישו ומות פאן.
(ובהערת אגב קלושה, אולי השם המוזר ננינה מרמז על נונוס, סופר פגאני – נוצרי, שכתב הן אפוס על דיוניסוס והן פרשנות לאוונגליון של יוחנן והוא מגלם בחייו את המעבר מפאגניות לנצרות).
אני רוצה להגיד גם משהו על ההשקה שבין שתי ההמשגות המונחות לפי פרשנותך ביסוד הסיפור, ההמשגה הנוצרית-פגאנית וזו של הילדות-בגרות, אבל זה עוד לא מגובש. על פניו, זה נראה לי דווקא כמו תהליך של התיילדות או התבגרות הפוכה, מבגרות פגאנית ברוכת מיניות לילדות נוצרית.
קלייב סטפלס לואיס ב"דברי ימי נרניה" מבכה גם הוא את ההתפכחות וההתבגרות ואת אובדן הילדיות לטובת היצריות "הדוחה" של האישה המבוגרת המינית. מי שמתבגרת אין לה מקום בנרניה. מחיר ההתבגרות המינית הוא גרוש מנרניה. נרניה היא מקום טהור עם אזלן הקדוש לעומת המכשפה הלבנה והפתיינית. נרניה היא עולם גברי שוחר טוב בחלקו המואר, לעומת עולם נשי מלא רוע ופתיינות מינית בחלקו האפל. ומי שמייצגת את הרוע הלבן היטב היא ג'דיס המכשפה הלבנה שמוצאה מלילית אשתו הראשונה של אדם.
לילית מגלמת באישיותה שני תפקידים שהתרבות האנושית העניקה לנשים- זונה ומכשפה. את התפקיד השלישי "הקדושה" ממלאת היטב בסיפור של דה מורגן ננינה (וסליחה על שגיירתי אותה בתגובתי הקודמת והפכתי אות לינינה).
גם ב'ארץ לעולם לא' היא אפשר להיות מבוגר (למרות שהקשר בין טינקרבל לפיטר פאן נושא ניחוחות של מתח מיני).
נדמה לי שהפרשנות הנוצרית, שהבאת, מתארת יפה את המתח בין המיניות הפגנית לבין "ההתבגרות" הנוצרית המבחינה ב"טבעי" כמשהו המאיים על הסדר הטוב, עד כדי כך שצריך להיקשר לעץ כדי שלא להיכנע לשירת הסירנות (ההיפוך אצל דה מורגן מרנין, המפתה המפליא לשיר בחלילו הוא נער והמפותה היא הנערה), ממש כמו שעשה זאת אודיסיאוס בארגוס במסע הארגונאוטים. קשר עצמו אל התורן ומילא את אזני מלחיו בדונג נוצרי.
ואחרי שני הפוסטים, אני לא יכולה להפסיק לחשוב שאם אני הייתי היא, בכלל לא הייתי מגיעה לשלב העץ הכובל והפצעים ברגליים. הייתי מחוללת לי בעקבות הפאן הלבוש היטב אל הצד השני, המפתה, עם הכבשים והכל. בצייתנות אין קסם, רק כאבים וכובד ראש.
רועי, תודה מיוחדת על התגובה המלאה כל טוב, וכבר זזתי עוד קצת לעבר פאן (ופיטר פאן),
דודו, מעולם לא היה לי דרכון נרני, אבל זו כבר פעם שניה השבוע שאני ממליצה על הטקסט המעולה הזה http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=723
ותמונת הראי של אודיסאוס והסירנות – נכון נכון!
מעין, אני לא יודעת. אני רואה את קסם המחול, אבל משהו בתוכי גם מתרעם עליו. בלי קשר למה מצפה שם בתוך הארמון החרב – אני לא אוהבת שמהפנטים אותי, אוהבת לבחור בצלילות. ומצד שני, לשמור על כבשים בצד המשעמם של הגבעה, גם לא נשמע לי גליק גדול.
..ולי פתאום מזכירה ננינה את ה"אדיוט" הקדוש של דוסטוייבסקי שאני אוהבת נורא (הייתי רוצה לפעמים שהטמבליות המצויה שלי תתעלה לרמתו…). גם הוא מוזהר לא להתקרב יותר מדי – לא אל כד יקר ערך שמוצב באולם נשפים (מרוב התלהבות ונפנופי ידיים הוא עלול לשבור אותו) ולא אל האישה המדיחה שאת נשמתה הוא רוצה כל כך לגאול. כמובן שבשניהם הוא נכשל, כי אדיוטיות קדושה לא מתואמת כידוע עם עולמנו.
אבל מבחינת המתח שבין הילדות לבגרות, אני מעדיפה את הטרילוגיה הנפלאה "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, גם שם נלחמת הכנסייה במיניות שנתפסת על ידה כהשחתה של התמימות הילדית הטהורה. ואני לא מגלה מי מנצח 🙂
"האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."
[בשקט בשקט, ככה בצד, באוזן ובסוגריים כפולים מהססת אבל מוסיפה:
איכשהוא מנגן לי ברקע החלילן מהמלין
(והניגון שלו איכשהוא מצטרף לי לסרט האילם של ברנון, פיטר פן ובנות הים, שצרפת בתחילת הפוסט, בתנועות המעגליות של החליל והזנבות)
אז נכון, שם המסר מדבר על הולכת שולל ועונש, ופה ענין שונה.
ננינה הוזהרה וחצי ע"י האדון', ה'פאדרה', ה'יודע-כל' לבל תתפתה למנגינה הקסומה. והיא דווקא
ולמרות הויה דה לה רוזה הפרטית שלה – ישועה יש. אז מה מציק לי? התחושה העצבנית שננינה היתה חוזרת על הכל מ-התחלה-לא-צייתנית-ולא-נעליים-אופסס-רגליים-לעילא-מיוסרות?]
[דה-מורגן בעד מוסר כפול או מה?]
מרית קרובתי,
חשבתי שהשארתי אתמול בצהריים תגובה ארוכה על
הרשימה כאן. כנראה שהיא לא נקלטה מאיזושהי סיבה.
אני כבר לא זוכר מה כתבתי בה.
על כל פנים ישוע היה תחילה 'השה' או 'חד-הקרן' שהעלאתו
כקרבן כיפרה את החטא הקדמון, ורק אח"כ הפך ל'רועה'
ואילו כל נוצרי הפך בחינת-שה, המצווה להשים עצמו קוררבן
כישוע למען ביאתו השניה של האדון.
דווקא הדרמה הזאת של כפרת החטא הקדמון עולה אולי בסיפור של דה-מורגן
שכן ננינה עשויה להיות בת דמותה של חוה שהנחש(אותו פאן, המזהה בנצרות עם השטן המקורנן) משיא אותה באמצעות המנגינה הקסומה, לחיים אחרים.
, שבהם האדם מתמכר ליופיו של הטבע, להתמזגות איתו,,
בלא מוראו של צו אלהים.
מבחינה זאת, תשובתה של ננינה עשויה לחזור לסיפור על האדם
העדני, הנחקר בידי רוח אלהים שמא אכל מפרי עץ הדעת.
מבחינה זאת, מה שאולי רומזת אליו דה מורגן שהיא ידעה את טעמו של עץ הדעת, אבל
לא צריך לשם כך לשבור את הקונוונציות הקהילתיות-הדתיות הקיימות,
או לחוש בפה טעם של אשמה או של חטא.
אגב, הערה יפה של פרנץ קפקא (מחברות האוקטבו) על החטא הקדמון והגירוש מגן עדן, הוא שהאל הבטיח לאדם כי באכלו מעץ הדעת, מות יומת; האדם אמנם זכה בחיים זמניים
אבל לא הומת. אפשר כמובן לקבל את הגישה לפיה להתווית החיים הזמניים התכוון אל לכתחילה, אבל אפשר גם לקבל את האפשרות (על פי וודי אלאן במלחמה ואהבה)
כי האל פשוט אינו אופרטור מוצלח (אני חושב שבמקור אצל אלאן זה אופראטור כושל) של חוקיו.
הי שועי, המדרש אומר שאדם הראשון דווקא מת באותו יום, משום שהיום האלוהי נמשך אלף שנה ("אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור") ואדם חי רק 930 שנה…
לא ידעתי שישוע נמשל לחד קרן (יש אגדה שטוענת שרק בתולה יכולה לצוד את חד הקרן, אולי זה מסתדר עם הפריית רוח הקודש של מרים…), אבל נדמה לי שאי אפשר לומר שאין בסיפור תחושת אשמה או חטא, מכיוון שננינה משלמת מחיר כבד – רגליה הרוקדות הן גם הרגליים הפצועות והמדממות, ולא יכולתי שלא להיזכר בפסוק ממשלי על האישה הרעה ש"רגליה יורדות מוות".
עוד פירוש אפשרי ברוח "בראשית" הוא, שהכבשים הראשונות היו אידיאה, גן העדן הראשוני המושלם, והכבשים האחרות באו כתוצאה מהלידה של ננינה, הדם והסבל שלה הם הדהוד של "בסבל תלדי בנים" ו"בדמייך חיי", כלומר – את מה שניתן פעם בחינם צריך כעת לרכוש בדם ויזע, כדי שהעולם האידאי והסטטי יהפוך לממשי ויצירתי. מהבחינה הזאת הפיון הוא אכן נחש, אבל נחש ברוח הזוהר – זה שצריך להכיש את איילת השחר בבטנה כדי שרחמה ייפתח והיא תלד.
ציפור, איזו תגובה משמחת… (מה אעשה, מדרש וזהר עדיין עושים לי את זה).
באשר ל'חד קרן' ראי שירו הנודע של דילן תומס 'ולמוות לא תהיה ממשלה' במקור, ושם תפגשי
את היוניקורן. גם בגרסת הבמאי הבלתי חתוכה של 'בלייד ראנר' תמצאי אזכור ליוניקורן.
לגבי 'יומו של הקב"ה אלף שנה' יש על כך דרשה ארוכה במסכת סנהדרין (תלמוד בבלי)
המסמלת את זמנו של העולם ל-6,000 שנה (2,000 שנה תוהו; 2,000 שנה תורה; 2,000 שנה גאולה) ועוד 1,000 שנה שיהיו שבתו של עולם. דרשה זאת הביאה מקצת מקובלים להניח (הואיל ולפי המניין היהודי אנו מצויים כבר בשנת 5,772) שזמננו הוא זמן שבו "צללי ערב נוטים לערוב" (היממה היהודית מתחילה בלילה ומסתיימת בשקיעת החמה), מה שיצר כל מיני תפישות משיחיות ואתחלתות של גאולה,
אבל זוהי דעה פשטנית למדיי שנמצאות לה מקבילות גם בתורת מחזורי הזמן של השיעה' וגם
בהגות הנוצרית בכתבי יואכים מפיורה (נפטר 1207) וממשיכיו.
אגב, מקובלים כבר במאה ה-13, כגון ר' יעקב בן ששת, הגיעו לתפישה של מחזורי זמן המשתרעים על פני 2,500,000 מיליון שנה, וזהו זמנו של העולם לדידם.זוהי גם היתה אינטואיציה מדרשית ותו לאו (הם לא מייחסים תפישה זו לחזיון או כדומה לו), אבל הדברים
כבר מזכירים יותר את התפישה המדעית השוררת היום.
אגב, הנחש שמכיש את האיילתא בבטנה וסודו היתה ככל הנראה הדרשה הסודית שנשא האר"י ושעל פי המיתוס גילוי הסוד שמאחורי התמונה הזאת הקדימה עליו את מותו.
על כל פנים השבתאים ראו בנחש הזה את המשיח שבתי צבי על פי הגימטריה נחש=משיח.
השאלה האם היה גן עדן, האם היה גירוש או נפילה, האם יש חטא, האם יש כלל גאולה ויש לו לעולם ממה להיגאל, היא שאלה גדולה.
ישנן תשובות אפשריות רבות. מי יודע אם מישהי מהן נכונה.
ועוד שאלה: האם יש עולם…? 🙂
אני מכירה את "ערב שבת" שלנו (במשך המון שנים ליווה אותי חלום חוזר ומטריד על ערב שבת ממשמש ובא ואני עדיין לא מוכנה…), אתה בטח מכיר גם את תורת השמיטות ומחזורי הספירות (הספירה שלנו אמורה להיות מסומלת על ידי האות ה"א: "…בניגוד לאות דל"ת המסמלת את שמיטת החסד מלאת האושר, שכבר עברה ובטלה, הה"א היא חותמו של העולם השפל שבו הנשמות שוקעות בטומאה ויחד עמן השכינה. אלוהים ואנוש נמכרו לשמיטה הקשה שבה שולטים הדינין שדווקא עתה בא תורם במחזור הזמנים המסתורי. זה רמוז בפסוק מאסתר "כי נמכרנו אני ועמי…" – מתוך "חזון האותיות" של אליהו ליפינר), וכמובן יש את שיטת העידנים האסטרולוגית ומחזור הפליאדות של 26,000 שנה (לפני לוח המאיה אנחנו מתקרבים לתחילת מחזור חדש ומסעיר. אבל בעצם, האם היה משעמם כאן אי פעם…?)
קצת יותר מגובש: הקושי שלי עם הפרשנות הרואה באגדה סיפור התבגרות לינארי, מילדות לבגרות, הוא שננינה לא באמת משתנה במהלכו. היא מתחילה אותו כרועה קטנה וצייתנית ומסיימת אותו כרועה קטנה וצייתנית. בתווך יש פיתוי וחטא וכפרה והעדר הולך ומתמעט ואחר כך הולך ומתמלא, משל היה הירח, אבל ננינה לא משתנה (וזה עוד מדרש אפשרי לשמה – גם הוא מתחיל ונגמר באותה הברה ובתווך יש משהו אחר). מי שכן משתנה הוא העולם – הארמון נהרס. זה נראה קצת כאילו דה מורגן חיברה בשורה לפי ישו משלה, בשינויים הנדרשים כמובן, ואמרה בה – העדר אולי נגאל וארמון החטא אולי קרס, אבל המושיע לא נושע. מעניין להשוות את הסיפור לבשורה אחרת לפי ישו, זאת של סאראמאגו, שגם בה לקורבן אין שום משמעות – האלהים והשטן פשוט ממשיכים בתכניותיהם.
אז לא סתם עלה אצלי בקריאה הקלוויניזם 🙂
עדיין מטרידים אותי הפרטים הקטנים. למשל, למה בעל העדר מתאר לה את דיירי הארמון הישן כ"פיות", והרי מדובר בנער אחד ולא בנשים רבות? למה הוא נוסע לקנות חזירים דווקא? למה יש שש כבשים ושמונה טלאים (מי מהכבשים מיניקה תאומים? 😉 ) ועוד ועוד.
ציפור, דורית, שועי, רועי, אביבה, תודה לכולכם על התגובות המלאות כל טוב.
דורית, פעם בכמה זמן החלילן מהמלין מגיע לעיר האושר, ואני כמו דמות במחזה שהטקסט שלה ידוע מראש, מזכירה את "אחינו מצודד העכברים" המסה הנפלאה שכתב עליו דב סדן בספרון בשם "הנמר המנמנם וידידו" (נדמה לי). ובמסה סדן מוכיח באותות ובמופתים ובצקון לחש עצוב, שהחלילן מהמלין היה בעצם יהודי, ושהשורה התחתונה של הסיפור האנטישמי היא: "גם אם נציל אתכם מעכברים, עדיין תאשימו אותנו שגנבנו לכם את הילדים". והמסה הזאת פעלה עלי כל כך חזק, שאני בשום פנים לא יכולה להשאיל את החלילן לפיון. אני נשארת עם הסירנות של דודו, כשננינה בתפקיד אודיסאוס הכפות לתורן.
ובאשר ל"היתה עושה זאת שוב", יש סיפור נפלא של אנדרסן (אני מכירה אותו רק בתרגום העתיק של פרישמן, שבו העברית הישנה מתנגנת בגווני גוונים), בשם גן העדן, על בן מלך שמתעצב על אובדן גן העדן ובטוח שלו היה במקום אדם לעולם לא היה מתפתה ומגורש, ובנסיבות כאלה ואחרות הוא אכן מגיע לגן עדן, ולא עומד בפיתוי, קשה להעביר את קסם הסיפור הזה ואת קסם הפיתוי שבתוכו. ואם ננינה לא היתה עומדת בנסיון שני, זה לא בגלל מוסר כפול, אלא בגלל שהפיתוי תמיד יותר חזק ממה שמדמיינים ומחליטים.
ציפור, החד קרן כישוע מהדהד אפילו בספרי הארי פוטר אם קראת. וזה יפה מה שאמרת על לידת הכבשים.
שועי, ננינה כחוה זה קצת חריף וכבד מדי לתחושתי. אני מאזינה לשיחה שלך עם ציפור בהשתאות.
רועי, אני לא יודעת אם ננינה לא משתנה. גם כשמביטים בה עצמה – היא הופכת מילדונת פתיה ותמימה למפוכחת וערמומית ואחראית עד זוב דם, אבל גם העולם שמשתנה הוא העולם שלה. קריסת הארמון היא קריסת עולם הפנטזיה של הילדות, המהדהדת ביצירות רבות, מהמבוגרים של הנסיך הקטן שכבר לא מבחינים בנחשי בריח שבלעו פיל, ועד למבוגרים של פיטר פן (שוב פיטר פן) ששוכחים את ארץ לעולם לא. (ואהבתי מאד את דימוי הירח המתמעט ומתמלא). זה שינוי פנימי שמשנה את המציאות ויש בו תועפות של עצב ואובדן.
אביבה, לגמרי קלוויניסטי 🙂 ובאשר לפיות – באמת התלבטתי בתרגום, כי שלא כמו בעברית ה- FAIRIES של דה מורגן אינם נשים בהכרח. אלא גם וגם. חשבתי לכתוב פיונים, אבל צורת ההקטנה ברבים יוצאת חמודה מדי, הם נשמעים ממש לא מסוכנים. ולא בטוח שהיה רק אחד. אולי גם העזים השחורות היו פיונים? החוואי הזקן נראה לי קצת כמו גירסה ארצית של אלוהים, אבל למה דווקא חזירים וכן הלאה? זה סיפור, ואלה הפרטים שלו. אם לכל דבר היתה משמעות סימבולית זו היתה אלגוריה, הצורה הספרותית הפחות חביבה עלי… (אבל תמונת הכבשה המניקה תאומים בכל זאת מלבבת!).
מרית,
את דב סדן לא קראתי עדיין ואינני תחת צילה של המסה שלו. אנסה להשיג ואחזור אליך, יתכן שגם אחזור בי מדברי. תודה על ההמלצה
וגם את האינטרפרטציה האנטישמית על החלילן אינני מכירה. ואם האחים גרים (בעיקר להם משוייך החלילן לפי מה שמצאתי ברשת) – אז מסכימה להחזיק את ננינה בידינו ולעולם לעולם אפ-פעם אפ-פעם
דווקא במוסר הכפול התכוונתי למה שכתבת בדיוק. ומי קובע את ערכי המוסר? ולמי זה בכלל אכפת? והלא לננינה יש את הקסם שלה וגם אני – עם כל הדואליות דרכה גם דה-מורגן מלבישה-מפשיטה אותה מעורה – בעדה!
והתגובות שכאן מרחיבות אופקים. תודה על זה
ספרו של דב סדן הוא: הנמר וידידו המנמנם…. נשמע כמו ספר הרפתקאות, אבל הוא אוסף מאמרים שעוסקים ביהודים בספרות ובתרבות הגרמנית. פורסם במהלך השואה
דורית, המסה של סדן היא האינטרפרטציה האנטישמית ומסקנתה שהחלילן היה יהודי ו"גם אם אנחנו היהודים נציל אתכם הגויים, מעכברים, עדיין תאשימו אותנו שהרגנו לכם את הילדים".
מי קובע ולמי זה איכפת?! גם מרי דה מורגן שואלת שוב ושוב.
והתגובות נפלאות. תודה גם ממני לכולם.
ע. תודה על התיקון (היתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר…) ולמה אתה ער בשעות כאלה?!
מה שאמר רועי נראה לי מרתק, גם למספר הכבשים (14) וגם לזמן ההיעדרות של האדון (חודש) יש הקשר ירחי. אפילו תיאור הארמון – לאחר השקיעה נדלק אור באחד מחלונותיו – נראה לי כמו תיאור של שמי הלילה שבאחד ממדוריהם נדלק אור הירח. הארמון נמצא ב"צד האחר" של הגבעה – הצד האפל של הנפש, כמובן.
אבל ככל שאני חושבת על הסיפור הוא מטריד אותי יותר. דה-מורגן שולחת את ננינה כמו סוכנת רדומה להשתלב, ואז להשמיד את האִיום: הלילה, הירח, החלום, המין, האי-רציונליות, התשוקה, החושך, השדים. אבל האם הארמון הזה הוא לא אותו המקום ממש שממנו יצאו (או חולצו) הסיפורים של דה-מורגן עצמה…?
ציפור, מהדהד מאד מה שכתבת בהמשך לרועי (ובכלל מקסים איך פירוש הסיפור נטווה ומתעשר פה מתוך השיחה), ובדיוק משום כך הסיפור הוא כה נוגע ללב. דה מורגן מתאבלת על עצמה. לך היא נראית בעלת הארמון, אבל מנסיוני, שום ארמון אינו חסין למתקפה מתמדת מצד האחריות, הקורבנות והקונפורמיות, והפלאים שהיא טווה הם חרסים מאבק הארמון. כאין וכאפס למה שהיתה יכולה בסביבה יותר אפשרית.
ע' ומרית, אנ'לא יודע על הנמר אבל מה שודאי הוא שאתם לא מקפידים לנמנם.
סורו לישון בטרם ישלח בכם את"א הופמן את איש החול!
ציפור, ארמון הוא רק לבנים וחומות, אווירת הארמון היא הצינוק האמיתי, כל אותם חצרנים
ומשרתים, יועצים, טועמים, ומכתיבי טעם, שבסופו של דבר נועדו להסתיר מבן המלוכה את המציאות אליה שותפים בני האדם הדרים מחוץ לחומות הארמון (תפאורות הקרטון שהציבו בפני יקתרינה הגדולה בכל פעם שביקשה לנדוד בקרב בני עמה, ואותם מרואיינים מזוייפים שפגשה על הדרך, כמעין קדימון לרוסיה הסטאליניסטית מאתיים שנה מאוחר יותר); להתעלם מקיומם; לחסות במציאות מלכותית או מעמדית נבדלת.
מובן מאליו כי כך קל יותר ליושב בארמון לקבל החלטות כגון: יציאה למלחמות, העלאתם של
מתנגדים על המוקד, נטישת העניים לרעבונם או למגפות ההולכות ומתפשטות.
בין אם היושב בארמון יודע על כך בין אם לאו, הוא חי במציאות שבה כל המקרים הללו רחוקים
מאוד מעולמו.
החליפו לי את הכדורים……………..
דרך אגב – עוד לא הסתכלתי אצל עגנון באסתרליין אהובתי, אבל אני לא מכיר מדרש על כך שבנות ישראל היו קשורות ברגליהן בלכתן במדבר ואינני מצליח למצוא…. מישהו מכיר? (אני מכיר את קטורה = קשורה שזה ענייני נשות אברהם)
ציפור ומרית, בזיקה לרמיזות לירח ולמחזוריות, אולי אפשר לקרוא את את חורבן הארמון ואת שטף פרחי הדם בסיום כמתייחסים למחזור הנשי? ואז אולי את קינתה של דה מורגן כקינה על ילד שלא נולד (קצת ברוח השיר של אלזה, תמיד תשוב ותמות ילדי / בגווע השנה החולפת)?
דבר נחמד אחר שמצאתי, במקור עץ האשוח שעוזר לננינה הוא beech. דה מורגן אולי בחרה בעץ היחסית נדיר הזה כי יש לו שורשים נחשושיים שיכולים להחזיק רגליים שרוצות לרקוד, אבל מעבר לכך, במיתולוגיה הקלטית זה עץ עם סגולות אורקאלוריות, הוא מדבר ומיעץ. הוא גם קשור לספרים, גם בהיותו "עץ מדבר", ממש כמו ספר (טוב, ספר ישן שעשוי מקליפת עץ), וגם לשונית – בגרמנית למשל, זו כמעט אותה מילה, Buche וב-Buch, לאשוח ועץ (בהתאמה). ואולי יש כאן רמז תת-סיפי עדין למה שספרים וספרות עושים – מייעצים כשאתה אובד עצות אבל גם מקרקעים אותך כשאתה עומד להסחף בריקוד וכמובן גם מכאיבים מאוד, כשצריך.
רועי, לא בטוח אם זה קשור לכאן אבל ארטמיס (דיאנה)
הציידת, היתה גם אלת הלבנה, וגם הסתובבה ביערות.
כך שהפאנים (סאטירים) היו רק פיונים-קטנים במלכותה
של הציידת.
אני לא בטוח עד כמה זה נכון (ארטמיס אמנם צדה ביערות, אבל אינה גבירת היער; הסאטירים ופאן [שאינם אותו דבר] נמנים על הפמליה של דיוניסוס ולא שלה), אבל גם אם כן, איזה אור זה שופך על הסיפור של דה מורגן?
שועי 🙂 (אני סתם גרועה בשינה, אני סובלת מקדחת מחשבות…)
רועי, הפעם אני ממש לא מסכימה מקיר לקיר; פרחי הדם הם ברוח סיומי בלדות אנגליות. זה מזכיר את סיום "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין שגם בו ניכרות טביעות אצבעות מדממות של בלדות. כתבתי על כך ב"סיפור על אדמה וחושך" http://wp.me/pSKif-i0F אבל כאן זה כל כך מלאכותי ולא הולם וסותר את החיים והנגישות של ננינה, שנדמה שאפשר להושיט יד ולגעת בה דרך הסיפור. ובאשר לתינוק – ננינה היא מאד צעירה, מוקדם מדי לתינוק, וחלילה לה להרות לשד. זה סיבוך נורא. ובכלל, ביחסי הורים ילדים דה מורגן תמיד מזדהה עם הילד, לא עם ההורה. וסגולות אורקליות זה מקסים, אבל beech זה אשור (הבהלת אותי לרגע), ואצלי לפחות, ספרים היו דלתות מילוט, את תפקיד העבותות מילאו החיים, בהצטיינות יתרה.
זו היתה רק הצעה… אבל בכל זאת, אם הסכמת שהריקוד הוא מיני, את לא יכולה להתנער מהאפשרות של תינוק ואם אין תינוק, מהאפשרות שעצובים שאין תינוק. אבל אני לגמרי מחוץ לטריטוריה שלי כאן, אז אני לא מתעקש 😦
באשר לעץ – נכון, אשור ולא אשוח, אלא שהסגולות האורקולריות בעינן עומדות (נניח פה – http://daniellefarrow.hubpages.com/hub/Celtic-Folklore-Trees). לגבי הספרים, אין האחד מוציא את השני. כלומר, ברור שהם דרכי מילוט, אבל הם יכולים להיות גם עבותות. אחרי הכל, אם החוט של אריאדנה מוליך אותך אל מחוץ למבוך, הוא יכול גם להוליך אותך בחזרה פנימה, לא?
מצטערת על האש. פשוט דרכת על יבלת לא בכוונה. אני עדיין עצבנית על אריך פרום שהחליט שהכיפה של כיפה אדומה מסמלת את דם הווסת ושהאזהרה של האם לא לשבור את הבקבוק היא הנחיה לשמור על הבתולין. אבל את נימוקי הנגד כבר תקרא בספר "סיפורים יכולים להציל" אם יקרה נס והוא ייצא לפני ששערינו ילבין וכל שינינו ינשרו.
וסגולות אורקליות זה טוב. ובאשר לדו כיווניות – נכון 🙂
סליחה, מרית. בשבילי ההליכה בעקבות מוטיבים היא בעיקר תרגיל אינטלקטואלי, ואני נוטה לשכוח שיש אנשים שהסיפורים הללו הם בשר מבשרם ודם מדמם.
אחכה לספר, אם כי נראה לי שאת הדדליין של השיער כבר פספסתי. 🙂
באמת תהיתי איך זה שלפעמים אתה קולע בדייקנות מפליאה ולפעמים תלוש והזוי. וזה פתרון החידה – אתה פשוט משוטט לך ומשחק, בלי מצפן רגשי. זה כיף לשחק, אבל יפה אמרת, בשבילי אגדות זה כמו סיפורי משפחה. אם תולשים זה מדמם.
והוי, רק שלא תפספס גם את הדדליין של השיניים 🙂
ושוב תודה מיוחדת למגיבים על השיחה המאירת עיניים והמלמדת והמרחיבת אופקים חיצוניים ופנימיים שגרמה לי [עיר של] אושר. תבורכו.
אריך פרום? לדעתי ברונו בטלהיים. המטומטם
לא, לא. אריך פרום ופרשנותו חסרת השחר ו"רגישותו המוזרה לפרטים שלא הופיעו באגדת העם המקורית" כפי שמציין רוברט דרנטון בשמחה.
גם הפרשנות של בטלהיים לכיפה אדומה מרתיחה בצביעות הממסדית שלה, אבל יש בה איזו ערמומיות ומניפולטיביות לעומת פרום המופרך.
לכל חובבות וחובבי חדי הקרן:
האוניקורן מסתכל במראה/ט.כרמי
גברתי,
אלמלא החזקת את המראה
אל מול פניי
לא הייתי יודע
שאני נוגה וצוארי זקוף,
לא הייתי יודע
שיש לי רק קרן אחת,
זקנקן דליל ושפתיים עבות.
גברתי,
אל-נא בזעם או בתוכחה,
כי אלמלא החזקת את המראה
ביד מרה מול פניי
לא הייתי מרהיב להתקרב,
להניח את כפותיי השסועות
בין ברכייך.
גברתי,
אלמלא קראת להד גופי,
לא היינו משלשים לנצח:
אני ואת ואנוכי,
ומעלינו קרן מתמשכת.
אינה דומה, ברוכה הבאה! ותודה על השיר שנכתב על השטיח הזה שתלוי במוזאון קלוני בפריז
http://www.sacred-destinations.com/france/paris-cluny-museum-photos/slides/xti_9127p
(ולמי כן את דומה?)
ע', אני מעדיף מפרוּם באופן אישי, על פרשני אגדה.
אבל אם כבר חייבים תן לי את עזרא ועזריאל מגירונה, את המהר"ל והמהרש"א.
בכלל לפעמים נדמית לי הציונות המדינית מטריאליסטית אליה נקלענו נסיון לבטל(היים) את
האגדה. איך אמר החוזה: אם תרצו אין זו אגדה…
כמה עדיף היה לוּ רק הרצל היה תיאורטיקן של תיאטרון בובות ולא מדינאי ואידיאולוג מן השורה!
כמה טוב היה לוּ הרב קוּק היה מתחרה במאסטר שף וזוכה להקים מזללת שניצלים בארץ ישראל במקום לכתוב את כל הקבצים שכתב!
🙂
תמשיך לשחק…
מרית, באחת הנוסחות הסודיות שנמצאו במערה חמש
בקומראן כתוב שאלהים בכלל ניסה לקלוע לסל, קליעה
פשוטה בלי שמירה, בטעות יצא לו עולם.
זה פתר לי הרבה דילמות. לדוגמא על השאלה ששמעתי
הרבה בילדות היכן היה האל בשואה, פשוט הבנתי– בשואה
עשו לו גג ויצאו למתפרצת בקצה השני של המגרש.
הוא עוד מנסה לקלוע. לא מצליח כרגיל אבל לא מתייאש.
לפעמים מההחטאות הללו ממשיכים לצאת לו עולמות.
הוא לא מבין איך זה קורה באמת.
וגם בציור פלמי אני מעדיף את פטר בורגול האב על פני פטר
בורגול הבן. בפרט שבורגול האב משלים יפה את סלט הטבולה.