הארמון שמעבר לגבעה, עוד סיפור של מרי דה מורגן

תרגמתי עוד סיפור של מרי דה מורגן. נַנִינָה בעלת השם המתנגן שונה מן הגיבורות הזועמות הגאות והמרוסקות של דה מורגן; על סיפורה המתוק והמחוייך (טוב, יחסית לדה מורגן) משוך חוט של עצב וכאב. התכוונתי לפרסם אותו כך, ללא כל פרשנות, עד שא', שלו קראתי את הסיפור, העליב את ננינה. ועכשיו אין לי ברירה אלא להגן עליה ועל הסיפור הקסום. זה יקרה בפוסט הבא. (אני לוקחת הפסקה קטנה משמלות הכאב).

והערה אחרונה: רק סלידתי העמוקה מכל סוג של צנזורה, ומין חיבה משונה לפגמים, מנעו אותי מלקצץ את שתי השורות האחרונות של הסיפור.

*

הכבשים של נַנִינָה

מאת מרי דה מורגן
תרגמה מרית בן ישראל

היה היתה פעם ילדה בשם נַנִינָה, שרעתה את כבשיו של חוואי זקן. יום אחד אמר לה החוואי: ננינה, אני נוסע לקנות חזירים בשוק רחוק, ואעדר למשך חודש ימים. עלייך לשמור היטב על העדר. זכרי, יש שש כבשים ושמונה טלאים, ואני רוצה למצוא את כולם בשובי. ושימי לב, ננינה, מה שלא תעשי, אל תתקרבי לארמון הישן מעבר לגבעה, הוא מלא בפיות רעות שעלולות להמיט עלייך אסון. ננינה הבטיחה ואדונה יצא לדרך.

ביום הראשון הכל התנהל כשורה והיא החזירה את העדר בשלום לעת ערב, אבל למחרת היא כבר קצת השתעממה מלשבת על המדרון ולהביט בטלאים המדלגים, ותהתה למה רצה האדון שתישאר מעברה האחד של הגבעה, הרחק מן הארמון הישן שבצד השני.

"אם הוא מלא בפיות," אמרה לעצמה, "לא יקרה לי כלום אם רק אציץ. הייתי רוצה לראות פיה." וכבר הובילה את העדר אל מעבר לגבעה, ושם ישבה והביטה בארמון הישן והחרב למחצה, שאם להאמין לשמועות, נדלק בו אור בהיר למדי, כל ערב עם רדת החשיכה.

"מעניין אם האור באמת נדלק," אמרה ננינה. "הייתי רוצה לראות." ולפיכך חיכתה על המדרון עד שהשמש שקעה ומיד נדלק אור בהיר באחד מחלונות הארמון. ובעודה עומדת שם ומביטה, נפתחה הדלת הקדמית, ומתוכה יצא נער רועים עם עדר של עזים שחורות. ננינה נדהמה. מעולם לא ראתה נער יפה כל כך. הוא היה לבוש בבגד ירוק מנצנץ, ועל שפעת תלתליו התנוסס לו כובע חום רך מקושט בעלים. בידו האחת אחז מטה רועים ובאחרת חליל, ובזמן שהתקרב אל ננינה החל לחלל ולרקוד בעליזות, והעזים שמאחוריו גם הן קיפצו ורקדו. ננינה מעולם לא ראתה עזים כאלה. הן היו שחורות משחור ושערן היה מסולסל ועבות ומשיי למראה. ובעודה מקשיבה לניגון בפה פעור, שמעה את החליל דובר אליה מבעד לצלילים:

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

נער הרועים רקד אליה בקלילות, וקול חלילו גבר והלך ועדיין דבב ואמר—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

ננינה פערה את עיניה למראה העזים המרקדות ומדלגות לפי הקצב, והמראה היה כה מרנין שגם רגליה שלה התחילו לנוע על פי הלחן. הרועה קד לפניה והושיט לה את ידו, והיא נתנה לו את שלה וכבר פצחו השניים בריקוד משותף. רגליה של ננינה היו קלות כאילו נעשו משעם, והיא צחקה מרוב אושר בזמן שקיפצה. כיוון שרקדה עם הרועה, גם העדר שלה הצטרף, וכך רקדו להם יחד ואחריהם העזים השחורות והכבשים המדלגות בעליזות. "אם העדר שלי הולך אחרי, לא יכול להיגרם כל נזק," חשבה ננינה, והם המשיכו לפזז לפי הלחן המופלא—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לאן רקדו היא לא ידעה. היא לא חשבה על כלום מלבד העונג שבריקוד לקול הצלילים הנפלאים; אבל לפתע פתאום, ממש לפני עלות השחר, עצר הרועה, שמט את ידה ונשף תו אחד איטי בחלילו, ומיד התקבצו העזים סביבו, ולפני שראתה לאן פנו כבר נעלמו בתוך הארמון. רק אז שמה לב שהשמש זרחה ונתקפה פחד נורא כי לילה שלם חלף, בזמן שעל פי תחושתה חלפו רק עשר דקות. היא ספרה את הכבשים, ואבוי! טלה אחד אבד. היא חיפשה בכל מקום ולא מצאה את עקבותיו. לבסוף הובילה את שאר העדר בחזרה לחווה והשגיחה עליו בעיניים עצומות למחצה, כה יגֵעה היתה מליל הריקודים. אבל כשירד הערב, ואחרי שישנה מעט, היא אמרה לעצמה, "ברור שהתוכנית הטובה ביותר תהיה לחזור לארמון הישן ולגלות אם אוכל לשוב ולראות את הרועה עם העזים השחורות." וקצת אחרי השקיעה היא אמנם חזרה לארמון, ושוב נפתחה הדלת והנער היפהפה הגיח מתוכה, ואחריו העזים השחורות. וברגע שהתחיל לחלל והעזים התחילו לרקוד, שכחה ננינה את הטלה האבוד ורקדה עם הרועה הצעיר כמו בפעם הקודמת. ושוב רקדו עד הבוקר, עד שהסתלק בפתאומיות וננינה גילתה שעוד טלה נעלם. או אז בכתה וקוננה והכריזה שבלילה הבא היא רק תביט ברועה ובשום פנים לא תרקוד, ובלילה הבא הכל חזר על עצמו; ברגע ששמעה את החליל היא לא הצליחה לעמוד בשקט במקום, ועוד כבשה אבדה. וכך זה נמשך עד שחלפו שבועיים ומכל העדר נותרה רק כבשה אחת אחרונה. ננינה נתקפה פחד איום, כי מה תגיד לאדונהּ שישוב עוד מעט מדרכו, ואף על פי כן חזרה וישבה ליד הארמון הישן, וכשהרועה אמנם הגיח והנגינה התחדשה היא לא יכלה להתאפק ורקדה, ובבוקר אבד לה גם הטלה האחרון!

כל היום שוטטה ננינה כה וכה ובכתה ולא מצאה אף כבשה. לבסוף קרסה מותשת לרגלי עץ האשור שצמח ליד הארמון והתייפחה כשמצחה שעון אל גזעו. תוך כדי בכי הבחינה שמישהו פגע בענפים הנמוכים של העץ והם מִדלדלים לצדו שבורים. היא הצמידה את השברים שייתאחו, ובזמן שקשרה אותם שמעה קול אפלולי לוחש, "תודה לך, ננינה; ננינה, אל תרקדי." היא הביטה סביבה ולא הבחינה באיש. ושוב שמעה את הלחישה, "ננינה, אל תרקדי." הקול בקע מתוך עץ האשור ומבין העלים אמנם ניבטו אליה פנים קטנים מפותלים. "תודה לך ננינה, על שהצלת את הענף שלי," אמר העץ, "ואם תשמעי בקולי תקבלי גם את כל הכבשים שלך בחזרה."

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

"הכבשים שלי," קראה ננינה. "אני אעשה הכל, רק תגיד לי מה."

"אם כך אסור לך לרקוד. בכל פעם שתסרבי לרקוד עם הפֵיון, תוחזר לך כבשה אחת."

"אבל איך אוכל לסרב?" קראה ננינה. "ברגע שהחליל מתחיל לנגן, רגלי מתחילות לזוז מעצמן, אין טעם לנסות." והיא בכתה בקול רם.

"אם כך עלייך לטמון את רגלייך באדמה כאילו היו שורשים," לחש הקול בחזרה. "חפרי בור עמוק, ואני אוחז ברגלייך ולא אניח לך להזיז אותן, אבל את תצטרכי לשאת את הכאב, ולא להרתע גם אם תצלעי אחר כך, כי אני אחזיק בך בכוח כזה שתיפצעי."

"פצע אותי כמה שתרצה," קראה ננינה, "אני לא אתלונן. כדי להשיג את הכבשים שלי בחזרה אני מוכנה לכל כאב." והיא כרעה ברך לרגלי העץ וחפרה בור עמוק בין שורשיו, ונעמדה בתוכו וכיסתה את רגליה בעפר, ומיד הרגישה משהו מתקרב אליהן ונכרך סביבן ומושך אותן עמוק יותר לתוך האדמה, וכאילו כופת אותן בחבלים. וכבר הוארו חלונות הארמון והדלת נפתחה. "אחוז בי, אחוז בי חזק," היא קראה, "כי ברגע שאשמע את הניגון אתחיל לרקוד." העץ לא ענה אבל היא חשה איך שורשיו מתהדקים סביב רגליה עד שלא יכלה לזוז. ודלת הארמון אמנם נפתחה כמקודם ומתוכה הגיח נער הרועים היפהפה ואחריו העזים, והכבשים של ננינה, ושוב נשמעו צלילי החליל הנפלא, והנער רקד היישר אל העץ שמתחתיו ניצבה ננינה והושיט לה את ידו. היא הרגישה איך רגליה מתחילות לנוע בתוך האדמה, אבל שורשי העץ נלפתו סביבן עד שלא יכלה לזוז אפילו אינץ' אחד. הרועה עדיין כרכר מולה, וכשראתה אותו מרקד בראש וכל הצאן בעקבותיו, נתקפה תשוקה נוראה לרקוד וניסתה לחלץ את רגליה בכוח מלפיתת השורשים, ללא הועיל, הגם שכמעט צרחה מן הכאב שנגרם לה. הרועה רקד לפניה עוד שעה ארוכה, עד שהחליל השמיע את התו הארוך שלו והוא נעלם בדיוק כמו קודם, אלא שהפעם לא נלווה אליו העדר כולו. אחד הטלאים הקטנים נותר לצדה של ננינה, וכשהבחינה בו היא בכתה מרוב שמחה, וכבר הרגישה איך השורשים מרפים מרגליה. וכשמשכה אותן מהאדמה הן היו כחולות וחבולות מהחיכוך. היא הובילה את הטלה הביתה ונעלה אותו בדיר, אולם רגליה היו כה נוקשות ונפוחות שאך בקושי שירכה אותן. בלילה הבא חזרה לעץ האשור, ושוב החליקה את רגליה אל בין שורשיו וחשה כיצד הם מתפתלים סביבן, אבל הפעם היו רגליה המסכנות כה דוויות שהיא בכתה כשהשורשים נגעו בהן. ושוב הופיע הפֵיון, ושוב שמעה את החליל, והכמיהה לריקוד היתה נוראה מתמיד, אבל השורשים נכרכו סביב רגליה ולא הניחו לה לזוז. וכשהחליל השתתק והפֵיון נעלם, נותרה לצדה עוד אחת מהכבשים, וננינה הובילה אותה הביתה כפי שעשתה בפעם הקודמת, כשהיא מדדה באיטיות רבה על רגליה המחוצות.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

אותו דבר קרה בלילה הבא ובזה שאחריו, עד שכל העדר חזר מלבד כבשה אחת, ורגליה של ננינה היו במצב כה רע עד שבקושי נגררה לדרכה. הן היו כה מעוכות ומדממות שתהתה אם יחלימו אי פעם או שפשוט תצלע עד יום מותה.

בערב האחרון היא דידתה אל העץ וכמעט בכתה מרוב כאב. כשישבה לצד הגזע שמעה את הקול הרך הנאנח אומר, "לא נורא, ננינה, הלילה הוא הלילה האחרון, וגם אם זה יכאב יותר מכל, זה יחלוף עד מהרה." ושוב החליקה את רגליה לתוך העפר אף שהתכווצה ממגעו, ומיד שקעה השמש, חלונות הארמון הוארו, ומן הדלת יצא הרועה מלווה בעזיו השחורות ובכבשה הצחורה של ננינה, והפעם הוא נראה יפה מתמיד, בכֶּתֶר המשובץ אבנים יקרות שחבש לראשו, ובבגדי הזהב והארגמן שעטה. אבל כשהחליל התחיל לנגן הוא לא השמיע את הניגון הקופצני של הריקוד אלא צלילים ארוכים ונוגים של תהלוכת לוויה. וגם הפעם היו רגליה של ננינה מתנועעות כנגד רצונה וצועדות לפי קצב לולא השורשים שמשכו אותן מטה. דמעות של כאב זרמו על לחייה, היא התייפחה, והפעם במקום המילים העליזות אמרה המוסיקה—

שובי אלינו ננינה, שובי לרקוד ילדונת
ריקוד אחד אחרון יחליף כאב בעונג

עד מהרה גבר הקצב ואיתו הכמיהה לרקוד. ננינה התנודדה וקראה בקול וזעקה בזמן שהפֵיון ועדרו חוללו, רגע בחגיגיות ובאיטיות, ורגע בחדווה פראית. בדיוק כשהרגישה שלא תוכל לשאת עוד, השמיע החליל צליל אחד נמוך, ובשאון אדיר של רעם נעלמו הרועה ועזיו, ולא רק הם, גם קירות הארמון הישן התפוררו, בַּמָקום שבו עמד נותר רק גל אבנים. על העשב לצד ננינה נותרה הכבשה האחרונה שלה. "להתראות, ננינה," אמר הקול מתוך עץ האשור. "עכשיו חזר אלייך כל העדר שלך." היא חשה איך השורשים מרופפים את אחיזתם, אבל כשהשפילה את עיניה ראתה שרגליה מדממות, הן נפצעו כשניסתה להיעקר אל הריקוד. היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו, אבל הקול לא חזר לדבר. והיא הובילה הביתה את הכבשה האחרונה כשהיא זוחלת על ארבע כי רגליה לא נשאו אותה.

למחרת, כשהחוואי חזר הביתה, הוא היה מרוצה מאד ששמרה על שלמות העדר, אבל גם השתוקק לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך.

"האמת, אדון," אמרה ננינה, "זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

למרגלות עץ האשור, ובכל מקום שבו נגע דמה של ננינה, צצו פרחים ארגמניים קטנים ויפים, ובכל פעם שחלפה על פניהם היא נזכרה איך נענשה על חוסר הציות לאדון והחליטה לא לחזור על כך לעולמים.

*

ולפרשנות: אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער (תרגום), הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)