תרגמתי עוד סיפור של מרי דה מורגן. נַנִינָה בעלת השם המתנגן שונה מן הגיבורות הזועמות הגאות והמרוסקות של דה מורגן; על סיפורה המתוק והמחוייך (טוב, יחסית לדה מורגן) משוך חוט של עצב וכאב. התכוונתי לפרסם אותו כך, ללא כל פרשנות, עד שא', שלו קראתי את הסיפור, העליב את ננינה. ועכשיו אין לי ברירה אלא להגן עליה ועל הסיפור הקסום. זה יקרה בפוסט הבא. (אני לוקחת הפסקה קטנה משמלות הכאב).
והערה אחרונה: רק סלידתי העמוקה מכל סוג של צנזורה, ומין חיבה משונה לפגמים, מנעו אותי מלקצץ את שתי השורות האחרונות של הסיפור.
*
הכבשים של נַנִינָה
מאת מרי דה מורגן
תרגמה מרית בן ישראל
היה היתה פעם ילדה בשם נַנִינָה, שרעתה את כבשיו של חוואי זקן. יום אחד אמר לה החוואי: ננינה, אני נוסע לקנות חזירים בשוק רחוק, ואעדר למשך חודש ימים. עלייך לשמור היטב על העדר. זכרי, יש שש כבשים ושמונה טלאים, ואני רוצה למצוא את כולם בשובי. ושימי לב, ננינה, מה שלא תעשי, אל תתקרבי לארמון הישן מעבר לגבעה, הוא מלא בפיות רעות שעלולות להמיט עלייך אסון. ננינה הבטיחה ואדונה יצא לדרך.
ביום הראשון הכל התנהל כשורה והיא החזירה את העדר בשלום לעת ערב, אבל למחרת היא כבר קצת השתעממה מלשבת על המדרון ולהביט בטלאים המדלגים, ותהתה למה רצה האדון שתישאר מעברה האחד של הגבעה, הרחק מן הארמון הישן שבצד השני.
"אם הוא מלא בפיות," אמרה לעצמה, "לא יקרה לי כלום אם רק אציץ. הייתי רוצה לראות פיה." וכבר הובילה את העדר אל מעבר לגבעה, ושם ישבה והביטה בארמון הישן והחרב למחצה, שאם להאמין לשמועות, נדלק בו אור בהיר למדי, כל ערב עם רדת החשיכה.
"מעניין אם האור באמת נדלק," אמרה ננינה. "הייתי רוצה לראות." ולפיכך חיכתה על המדרון עד שהשמש שקעה ומיד נדלק אור בהיר באחד מחלונות הארמון. ובעודה עומדת שם ומביטה, נפתחה הדלת הקדמית, ומתוכה יצא נער רועים עם עדר של עזים שחורות. ננינה נדהמה. מעולם לא ראתה נער יפה כל כך. הוא היה לבוש בבגד ירוק מנצנץ, ועל שפעת תלתליו התנוסס לו כובע חום רך מקושט בעלים. בידו האחת אחז מטה רועים ובאחרת חליל, ובזמן שהתקרב אל ננינה החל לחלל ולרקוד בעליזות, והעזים שמאחוריו גם הן קיפצו ורקדו. ננינה מעולם לא ראתה עזים כאלה. הן היו שחורות משחור ושערן היה מסולסל ועבות ומשיי למראה. ובעודה מקשיבה לניגון בפה פעור, שמעה את החליל דובר אליה מבעד לצלילים:
כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.
נער הרועים רקד אליה בקלילות, וקול חלילו גבר והלך ועדיין דבב ואמר—
כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.
ננינה פערה את עיניה למראה העזים המרקדות ומדלגות לפי הקצב, והמראה היה כה מרנין שגם רגליה שלה התחילו לנוע על פי הלחן. הרועה קד לפניה והושיט לה את ידו, והיא נתנה לו את שלה וכבר פצחו השניים בריקוד משותף. רגליה של ננינה היו קלות כאילו נעשו משעם, והיא צחקה מרוב אושר בזמן שקיפצה. כיוון שרקדה עם הרועה, גם העדר שלה הצטרף, וכך רקדו להם יחד ואחריהם העזים השחורות והכבשים המדלגות בעליזות. "אם העדר שלי הולך אחרי, לא יכול להיגרם כל נזק," חשבה ננינה, והם המשיכו לפזז לפי הלחן המופלא—
כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.
לאן רקדו היא לא ידעה. היא לא חשבה על כלום מלבד העונג שבריקוד לקול הצלילים הנפלאים; אבל לפתע פתאום, ממש לפני עלות השחר, עצר הרועה, שמט את ידה ונשף תו אחד איטי בחלילו, ומיד התקבצו העזים סביבו, ולפני שראתה לאן פנו כבר נעלמו בתוך הארמון. רק אז שמה לב שהשמש זרחה ונתקפה פחד נורא כי לילה שלם חלף, בזמן שעל פי תחושתה חלפו רק עשר דקות. היא ספרה את הכבשים, ואבוי! טלה אחד אבד. היא חיפשה בכל מקום ולא מצאה את עקבותיו. לבסוף הובילה את שאר העדר בחזרה לחווה והשגיחה עליו בעיניים עצומות למחצה, כה יגֵעה היתה מליל הריקודים. אבל כשירד הערב, ואחרי שישנה מעט, היא אמרה לעצמה, "ברור שהתוכנית הטובה ביותר תהיה לחזור לארמון הישן ולגלות אם אוכל לשוב ולראות את הרועה עם העזים השחורות." וקצת אחרי השקיעה היא אמנם חזרה לארמון, ושוב נפתחה הדלת והנער היפהפה הגיח מתוכה, ואחריו העזים השחורות. וברגע שהתחיל לחלל והעזים התחילו לרקוד, שכחה ננינה את הטלה האבוד ורקדה עם הרועה הצעיר כמו בפעם הקודמת. ושוב רקדו עד הבוקר, עד שהסתלק בפתאומיות וננינה גילתה שעוד טלה נעלם. או אז בכתה וקוננה והכריזה שבלילה הבא היא רק תביט ברועה ובשום פנים לא תרקוד, ובלילה הבא הכל חזר על עצמו; ברגע ששמעה את החליל היא לא הצליחה לעמוד בשקט במקום, ועוד כבשה אבדה. וכך זה נמשך עד שחלפו שבועיים ומכל העדר נותרה רק כבשה אחת אחרונה. ננינה נתקפה פחד איום, כי מה תגיד לאדונהּ שישוב עוד מעט מדרכו, ואף על פי כן חזרה וישבה ליד הארמון הישן, וכשהרועה אמנם הגיח והנגינה התחדשה היא לא יכלה להתאפק ורקדה, ובבוקר אבד לה גם הטלה האחרון!
כל היום שוטטה ננינה כה וכה ובכתה ולא מצאה אף כבשה. לבסוף קרסה מותשת לרגלי עץ האשור שצמח ליד הארמון והתייפחה כשמצחה שעון אל גזעו. תוך כדי בכי הבחינה שמישהו פגע בענפים הנמוכים של העץ והם מִדלדלים לצדו שבורים. היא הצמידה את השברים שייתאחו, ובזמן שקשרה אותם שמעה קול אפלולי לוחש, "תודה לך, ננינה; ננינה, אל תרקדי." היא הביטה סביבה ולא הבחינה באיש. ושוב שמעה את הלחישה, "ננינה, אל תרקדי." הקול בקע מתוך עץ האשור ומבין העלים אמנם ניבטו אליה פנים קטנים מפותלים. "תודה לך ננינה, על שהצלת את הענף שלי," אמר העץ, "ואם תשמעי בקולי תקבלי גם את כל הכבשים שלך בחזרה."
"הכבשים שלי," קראה ננינה. "אני אעשה הכל, רק תגיד לי מה."
"אם כך אסור לך לרקוד. בכל פעם שתסרבי לרקוד עם הפֵיון, תוחזר לך כבשה אחת."
"אבל איך אוכל לסרב?" קראה ננינה. "ברגע שהחליל מתחיל לנגן, רגלי מתחילות לזוז מעצמן, אין טעם לנסות." והיא בכתה בקול רם.
"אם כך עלייך לטמון את רגלייך באדמה כאילו היו שורשים," לחש הקול בחזרה. "חפרי בור עמוק, ואני אוחז ברגלייך ולא אניח לך להזיז אותן, אבל את תצטרכי לשאת את הכאב, ולא להרתע גם אם תצלעי אחר כך, כי אני אחזיק בך בכוח כזה שתיפצעי."
"פצע אותי כמה שתרצה," קראה ננינה, "אני לא אתלונן. כדי להשיג את הכבשים שלי בחזרה אני מוכנה לכל כאב." והיא כרעה ברך לרגלי העץ וחפרה בור עמוק בין שורשיו, ונעמדה בתוכו וכיסתה את רגליה בעפר, ומיד הרגישה משהו מתקרב אליהן ונכרך סביבן ומושך אותן עמוק יותר לתוך האדמה, וכאילו כופת אותן בחבלים. וכבר הוארו חלונות הארמון והדלת נפתחה. "אחוז בי, אחוז בי חזק," היא קראה, "כי ברגע שאשמע את הניגון אתחיל לרקוד." העץ לא ענה אבל היא חשה איך שורשיו מתהדקים סביב רגליה עד שלא יכלה לזוז. ודלת הארמון אמנם נפתחה כמקודם ומתוכה הגיח נער הרועים היפהפה ואחריו העזים, והכבשים של ננינה, ושוב נשמעו צלילי החליל הנפלא, והנער רקד היישר אל העץ שמתחתיו ניצבה ננינה והושיט לה את ידו. היא הרגישה איך רגליה מתחילות לנוע בתוך האדמה, אבל שורשי העץ נלפתו סביבן עד שלא יכלה לזוז אפילו אינץ' אחד. הרועה עדיין כרכר מולה, וכשראתה אותו מרקד בראש וכל הצאן בעקבותיו, נתקפה תשוקה נוראה לרקוד וניסתה לחלץ את רגליה בכוח מלפיתת השורשים, ללא הועיל, הגם שכמעט צרחה מן הכאב שנגרם לה. הרועה רקד לפניה עוד שעה ארוכה, עד שהחליל השמיע את התו הארוך שלו והוא נעלם בדיוק כמו קודם, אלא שהפעם לא נלווה אליו העדר כולו. אחד הטלאים הקטנים נותר לצדה של ננינה, וכשהבחינה בו היא בכתה מרוב שמחה, וכבר הרגישה איך השורשים מרפים מרגליה. וכשמשכה אותן מהאדמה הן היו כחולות וחבולות מהחיכוך. היא הובילה את הטלה הביתה ונעלה אותו בדיר, אולם רגליה היו כה נוקשות ונפוחות שאך בקושי שירכה אותן. בלילה הבא חזרה לעץ האשור, ושוב החליקה את רגליה אל בין שורשיו וחשה כיצד הם מתפתלים סביבן, אבל הפעם היו רגליה המסכנות כה דוויות שהיא בכתה כשהשורשים נגעו בהן. ושוב הופיע הפֵיון, ושוב שמעה את החליל, והכמיהה לריקוד היתה נוראה מתמיד, אבל השורשים נכרכו סביב רגליה ולא הניחו לה לזוז. וכשהחליל השתתק והפֵיון נעלם, נותרה לצדה עוד אחת מהכבשים, וננינה הובילה אותה הביתה כפי שעשתה בפעם הקודמת, כשהיא מדדה באיטיות רבה על רגליה המחוצות.
אותו דבר קרה בלילה הבא ובזה שאחריו, עד שכל העדר חזר מלבד כבשה אחת, ורגליה של ננינה היו במצב כה רע עד שבקושי נגררה לדרכה. הן היו כה מעוכות ומדממות שתהתה אם יחלימו אי פעם או שפשוט תצלע עד יום מותה.
בערב האחרון היא דידתה אל העץ וכמעט בכתה מרוב כאב. כשישבה לצד הגזע שמעה את הקול הרך הנאנח אומר, "לא נורא, ננינה, הלילה הוא הלילה האחרון, וגם אם זה יכאב יותר מכל, זה יחלוף עד מהרה." ושוב החליקה את רגליה לתוך העפר אף שהתכווצה ממגעו, ומיד שקעה השמש, חלונות הארמון הוארו, ומן הדלת יצא הרועה מלווה בעזיו השחורות ובכבשה הצחורה של ננינה, והפעם הוא נראה יפה מתמיד, בכֶּתֶר המשובץ אבנים יקרות שחבש לראשו, ובבגדי הזהב והארגמן שעטה. אבל כשהחליל התחיל לנגן הוא לא השמיע את הניגון הקופצני של הריקוד אלא צלילים ארוכים ונוגים של תהלוכת לוויה. וגם הפעם היו רגליה של ננינה מתנועעות כנגד רצונה וצועדות לפי קצב לולא השורשים שמשכו אותן מטה. דמעות של כאב זרמו על לחייה, היא התייפחה, והפעם במקום המילים העליזות אמרה המוסיקה—
שובי אלינו ננינה, שובי לרקוד ילדונת
ריקוד אחד אחרון יחליף כאב בעונג
עד מהרה גבר הקצב ואיתו הכמיהה לרקוד. ננינה התנודדה וקראה בקול וזעקה בזמן שהפֵיון ועדרו חוללו, רגע בחגיגיות ובאיטיות, ורגע בחדווה פראית. בדיוק כשהרגישה שלא תוכל לשאת עוד, השמיע החליל צליל אחד נמוך, ובשאון אדיר של רעם נעלמו הרועה ועזיו, ולא רק הם, גם קירות הארמון הישן התפוררו, בַּמָקום שבו עמד נותר רק גל אבנים. על העשב לצד ננינה נותרה הכבשה האחרונה שלה. "להתראות, ננינה," אמר הקול מתוך עץ האשור. "עכשיו חזר אלייך כל העדר שלך." היא חשה איך השורשים מרופפים את אחיזתם, אבל כשהשפילה את עיניה ראתה שרגליה מדממות, הן נפצעו כשניסתה להיעקר אל הריקוד. היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו, אבל הקול לא חזר לדבר. והיא הובילה הביתה את הכבשה האחרונה כשהיא זוחלת על ארבע כי רגליה לא נשאו אותה.
למחרת, כשהחוואי חזר הביתה, הוא היה מרוצה מאד ששמרה על שלמות העדר, אבל גם השתוקק לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך.
"האמת, אדון," אמרה ננינה, "זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."
למרגלות עץ האשור, ובכל מקום שבו נגע דמה של ננינה, צצו פרחים ארגמניים קטנים ויפים, ובכל פעם שחלפה על פניהם היא נזכרה איך נענשה על חוסר הציות לאדון והחליטה לא לחזור על כך לעולמים.
*
ולפרשנות: אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן
עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר
את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו
עץ השיער (תרגום), הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)
האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)
סיפור יפה ותרגום יפה עוד יותר. תודה, מרית.
ומעניין שהויקטוריאנים רותקו כל כך ע"י פאן – פה ואצל אליזבט בארט בראונינג וקצת יותר מאוחר הוא מתעלל בגברות מפונקות בסיפורים של סאקי ומחלל בשערי השחר ב"הרוח בערבי הנחל". קשה לחשוב על דמות שתהיה חריגה יותר בנוף העירוני-תעשייתי-נוצרי מאשר הפוחח המיוער הזה.
תודה, רועי! אתה באמת חושב שזה פאן? כלומר יש לו חליל ועלים על הכובע, אבל פאן תמיד הצטייר לי כטיפוס מחוספס ויחף ושעיר ופראי. הפיון רב הקסם מזכיר לי יותר את הרמס אל הגנבים, שהמציא אגב, את חליל הרועים, וגם קבל מאפולו איזה מטה פלאים…
אוי אוי כמה צרחתי עם ננינה
ואגב זה מאד מתחבר לשמלות הכאב שלך ולפסלון ההוא שכבש אותי בסערה (fleeing madian) ואני בדיוק עובדת עליו עכשיו
זה משהו באמצע – פאן מתאים לתיאור ולעיזים ולצד האפל של הפיון; ופאן הויקטוריאני היה בכל זאת יותר מעודן מהמקור היווני – אצל קנת גרהאם הוא כבר כמעט ישו. הרמס באמת מסתדר עם הגניבה והחליל, אבל מאידך, הרמס הוא לא כל כך מיני וקשה לדמיין אותו רוקד עם מישהי כל הלילה. האמת היא שפאן והרמס הם די קרובים. הסתכלתי עכשיו אצל גרייבס ויש אפילו מיתוס שהרמס נשא את פאן לאולימפוס אחרי שאמו נטשה אותו. ובשניהם יש את השניות הזאת של חצאי האלים, מצד אחד מתיקות ונינוחות שיכורים ומצד שני אימה חשיכה.
תודה, מרית, על התרגום.
כמו בסיפורים קודמים שלה, גם כאן הפער בין הפשט לדרש הוא כ-זה גדול, אבל אניח לך לפתח את הנושא כמו שאת מטיבה לעשות..
האיורים מזכירים חיתוכי עץ, יפים, עמלניים עד סיזיפיים. האם אפשר לקבל את שם המאיירת בלע"ז? לא מצאתי למרות שגיגלתי. תודה גם על זה
איריסיה 🙂
רועי, מעניין מאד, לא חשבתי על הקרבה הזאת.
אני חושבת שדמיינתי את הרועה על פי אחד מרועי החרסינה, למשל http://commons.wikimedia.org/wiki/File:Shepherd_and_Shepherdess,_Chelsea_Porcelain_Manufactory_-_Indianapolis_Museum_of_Art_-_DSC00570.JPG
הכי טרקליני ורחוק מפאן 🙂
דורית, אל תניחי לי, אני זקוקה לכל עזרה!
ובאשר לאיורים: דה מורגן פרסמה שלושה קבצי אגדות, וכל אחד מהם אויר על ידי מאייר אחר.
הקובץ הראשון, "על כרית סיכות" אויר על ידי אחיה האמן ויליאם דה מורגן. על אף התקופה הנוטה למתיקות האיורים מאד אקספרסיביים וטעונים. למשל http://wp.me/pSKif-iF5
הקובץ השני, "המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה" אויר על ידי וולטר קריין הנודע מבין מאיירי התקופה (והוא קצת חיפף אם שואלים אותי).
אוליב קוקרל Olive Cockerell איירה את הקובץ השלישי, פיות הרוח, והיא בגדול דווקא הקלילה והזורמת מבין השלושה. היא מאד סקרנה גם אותי וחיפשתי והעליתי חרס וחצי וכמה גובלינים. היא לא איירה כל כך הרבה.
ועוד: השם ננינה מבריק ומופלא
ושתי השורות האחרונות מזכירות לי את "אלבה" שלי, אצלי…
סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.
הפיון, שגם אני רואה אותו כפאן ויקטוריאני, מזמין את ינינה להסיר מעליה את כל הכבלים המונעים ממנה להתענג על מה ש"אסור", בערך התפקיד שממלא מילורס במאהבה של ליידי צ'טרלי.
דה מורגן מבצעת כאן איזשהו היפוך יוצרות. העיצוב של דה מורגן את קרני הדילמה של ינינה מרתקים- החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור.
וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.
המממ… דודו, זה מקסים מה שאתה אומר והוכחה שכל טקסט הוא ראי, למי שעוד לא השתכנע. ואם אני מחייכת במסתוריות זה מפני שאני לא מסכימה. חכה חכה.
אני רואה בזה ספור על נשיות, על העונש לאישה שחורגת מהגבולות שלה, שמרשה לעצמה להיות חסרת כבלים, שנענית לרצונות ולעוצמות שלה, ומשלמת מחיר, ספור עכשווי ביותר… מרתק ומעורר מחשבה מתקשר אצלי לשמלות הכאב שכתבת עליהן, רגליה שותתות הדם והשורשים שכובלים אותה הם מעין שמלת כאב, ותודה על ההכרות עם רבקה הורן, העבודות שלה שהבאת מלבד היותן חזקות מאוד, נוגעות לי עמוק בכאב, מעוררות השראה.
לי הריקוד נשמע כמו קיום יחסי מין. במיוחד שהיא לא שמה לב שהזמן עובר ומגיעה שעת לפנות בוקר.
מרית, אפרופו טקסט ראי, בהשראת הסיפור הזה בתרגומך, העלתי אצלי בלילה טקסט היפוך, ורק הבקר אני קולטת את הקשר..
ועוד חשבתי על בת הים הקטנה, המחיר לתשוקה והיסורים מבפנים, רק שהסוף שונה כביכול.
מה שמעניין זה שורש הסיפור ואיך מי שמספר אותו בוחר לסיים, כמו שני חלקים מנותקים עם פער צפוי מראש
מרית, תודה על המידע אודות המאיירים.
אמר מי שאמר שמי שאין לו שורשים, אין עליו צמרות
לא בטוחה שיש לי משהו משמעותי לתרום לשיח כאן, מעבר ליסודות טריוויאליים אצל דה- מורגן, לתחושתי, כמו מיניות על הקצה, על בסיס שכר ועונש, שכבר הוזכרו בפוסטיך הקודמים אודות עץ השיער סאדו-מאזו ויתר מופעים מסקרנים ולאו דווקא מומלצים
וברמת הרכילות, מעניין מה עבר על האשה הזו, שככה היא והמיניות שלה. כלומר, הסובלימציה שהיא עושה לחויה שעל פניה נראית אישית וההיפוכים – כפי שבאים לביטוי בסיפורים
ומפה, ולמרות מחאתך המזמינה ( – *, אני חוזרת ליכולותיך לחבר בין הקצוות ולהצליב הצלבות. ממש כמו ריקמת צלבים
אין על דה-מורגן בטויית קורי עכביש סביב הסיפור הזה, הפשוט לכאורה, והרחוק מלהיות גמור.. ושוב תודה על האגדות האלה
אשמח לעוד פרשנויות שלך בעניינים שורשים, הליכה בעדר וריטואלים של פאנ-ים או פיטר-פנ-ים ירוקים על-מיניים
חני, תודה וברוכה הבאה. וגם אני חשבתי על זה, איך נפלתי מן הפח אל הפחת. החלפתי את שמלות הכאב באצעדות הכאב של העץ. ובאשר לפרשנות – בקרוב ובמהרה.
מורן, יחסי מין, כן. את בקואליציה עם רועי ועם דודו שהרחיק עד ליידי צ'טרלי 🙂
איריסיה, אם כבר אנדרסן – לא בת הים הקטנה אלא הנעליים האדומות, סיפור אימה שבו קוצץ התליין את רגליה של הנערה החוטאת שלא מסוגלת לחדול מן הריקוד (ועוד לפי בקשתה, אללה יסתור).
דורית, החבאת את פיטר פאן כמעט כמו שיוסף החביא את הגביע באמתחת של אחיו בנימין. ברגע האחרון הברחת לכאן את הגירסה הויקטוריאנית לאל פאן (בדקתי: המחזה הוצג לראשונה ב1904 וקובץ הסיפורים התפרסם ב1900, קרוב קרוב), תודה. המשך יבוא.
מרית קרובתי,
באותו ערב בו חזרנו מניחום האבלוֹת בחיפה פגשתי על דרך השלום בתל-אביב, זמן קצר אחרי
שנפרדנו, עמיתה המדקטרת בענייני מגדר (עוסקת בפרשנויות רוחניות למחזור החודשי הנשי)
ששהתה לאחרונה בצרפת והלכה לישון בהר מלא פריחה במשך שלשה לילות; היא והטבע;
היא אפילו תיארה לי איך קצרה מעט פרחים בעזרת מגל עתיק. זה כל כך הזכיר לי פתאום את
הסיפור שלמעלה.
עוד דבר, הסיפור מהדהד לדעתי סיפור שמופיע בורסיות שונות בהרבה מיתוסים של פגישה
בין אל מסויים (המבטא את הטבע ואת שכרון הטבע) ובין הנערה הצעירה. חוץ מן המפגשים
המיניים הללו במיתוסים יווניים, יש במיתוס ההודי סיפור על האל קרישנה (שראשו כעין טווס)
המחולל לילה שלם עם אישה או עם נשים רבות (כבר אינני זוכר) ובכל פעם כופל את עצמו
עוד ועוד ועוד (לביטוי של אי-סופיותו ושל התבטאותו בכל)
בעניין הסאטיר (חציו עז חציו אדם) פאן כהצעתו של רועי, פאן הוא גם יסוד המלה האנגלית Panica או באנגלית: Panic מה שמעיד על דמותו המעוררת פלצות ולאו דווקא חמדה. עם זאת, צריך לזכור כי השעירים מעודם היו שעירים לעזאזל, וביוון נחשבו קורבנות עזים כמיועדים
לפולחן דיוניסוס (אל היין, בלטינית נקראו חגיגות הקורבן והשתייה האלה: באכחות), אשר יש אומרים כי ביסוד פולחנו נוצרו הטרגדיות הראשונות כמו גם האקטזסיס הפראי. על כל פנים שובה של הפאניקה במאה ה-19 היא עניין גדול, באשר הנוירוזה, ההיסטריה והחרדה הפכו למושגי יסוד בעולמו ההגותי והטיפולי של בעל זקן התייש, הוינאי, זיגמונד פרויד.על כך כתב וילהלם בוש במקס ומוריץ: תיש תיש עם זקן/מק מק מק, אנחנו כאן.
אבל יותר מכל, אני לא חושב שבסיפור הזה הועלה זכרו של פאן אבל אין ספק שהסיפור מציאה
חוויה פאנתאיסטית שבה מטבע הדברים ננינה הופכת לאחת עם הטבע בסוג של דביקות עלאית או Unio Mystica
מצחיק, גם אני חשבתי על הריקוד כעל יציאה מגבולות האני. אבל עניין הרגליים באמת מעלה אסוציאציה מינית, במיוחד הצורך לקשור אותן כדי להימנע מהפיתוי. אני זוכרת שקראתי חלק מהמכתבים של עגנון לאישתו (ב"אסתרליין יקירתי") והוא כתב שם על חיבתו לתקופה שבה בני ישראל נדדו במדבר כשרגליהן של הנשים קשורות, על ידי בעליהן כמובן. עד אז לא ידעתי שיש תיאור נלבב כזה במקורותינו.
הסיפור מבלבל אותי, מצד אחד יש בו יסוד של חינוך לנחישות ולקיחת אחריות אבל מצד שני החינוך הזה מזכיר יותר מדי שבירה של רצון אחד על ידי רצון חזק ממנו. אני שואלת את עצמי למה עץ האשור היה צריך להתערב (התירוץ של הענפים השבורים נראה לי קלוש ואפילו מלאכותי), והסיבה היחידה שעולה בראשי היא שהעץ טמן פח לננינה על מנת…המממ… לקחת אותה לעצמו? (הבור שהוא מציע לה לחפור באדמה הוא פח סמלי ואמיתי כאחד) אבל זה כמובן בהנחה שהשורות האחרונות נכתבו בסארקזם מר.
(מרית, תודה על המאמר המרתק בעניין נרניה, ובכלל… 🙂 )
שועי יקרי, ננינה היא אחותך הסודית. חכה ותראה.
ציפור, סליחה? זה בדוק, עניין הרגליים הקשורות?! אני מקווה שזו המצאה שלך או של עגנון. ובאשר לסיפור אני סוכרת את פי. בקרוב הפוסט.
אחותי הסודית, זה מעניין, הואיל ויש לי לפחות אחות סודית
אחת (כנרה יותר), זה נשמע מעניין. בסוף תהיה לי משפחה
של אחיות סודיות.
כנראה יותר לא כנרה יותר.
ובל נשכח את האחות של אקונצ'י 🙂
לא, לא, לא שכחתי ולו לרגע. היא ממש Anchor בהווייתי.
מרית יקרה, כן בת הים בגלל הרגליים, הריקוד, הכאב הנורא שאולי ילווה מרגע הויתור על הזנב. רגליים קצוצות זה ללכת רחוק מאד והרי כאן הן לא נקצצו אלא נפצעו עד מאד
שועי הזכיר את קרישנה. כן, גם בי זה עלה. קרישנה היה רועה באחד מהתגלויותיו, וסיפור אהבה מהפנט ואכזרי באמצעיתו הידוע בשם "קרישנה ורדהה הנאהבים הקוסמים".
הריקוד שעליו שועי כותב הוא ה"ראסה לילה" בו קרישנה כביכול מתפצל לאלף ומנגן בחליל ורוקד עם כל אחת ואחת, שנוטשת את ביתה ומשפחתה כדי לחולל איתו, להתמזג עם מהותו. אחת מהן היא רדהה, המקבילה לננינה. גם רדהה סבלה יסורים נוראים בגלל שהיתה חצויה בין תפיסותיה הארציות לבין היכולת להרפות ולשחרר למימד אחר (קרישנה)
קראתי כבר את הפרשנות הנוצרית שלך. כן, גם איתה הזדהתי. וזה הכי מייסר:)
תודה על תרגום הסיפור המרשים הזה (גם התרגום וגם הסיפור). גם אני חשבתי, כמו איריס, על בת הים הקטנה – סיפור שהכנתי לו פעם ורסיית קומיקס עכשווית, ואולי הגיע הזמן לאוורר אותה.
אני כותבת לפני שקראתי את פרשנותך, ויכול להיות שהחטאתי מאוד. אבל אלך לקרוא אותה עכשיו ואראה 🙂
… ורק: אולי זה אנכרוניזם, אבל יש משהו מאוד קלוויניסטי באגדה הזו.
איריסיה, הכאב של בת הים הקטנה מושאל (לפי דעתי) מכאבי הבלרינות שאותן אנדרסן הכיר היטב.
אביבה, תודה לך. ולא ידעתי שאת גם מציירת, אנא אווררי.