
רבקה הורן: OVERFLOWING BLOOD MACHINE 1970 בניגוד למנהגה האמנית לא לובשת את השמלה בעצמה אלא משתמשת בדוגמן צעיר.
היה פער גדול מדי בין מה שהקהל ראה בדמיונו (ושהיה לעתים קרובות, על פי תחושתי, טעון מדי במיניות), לבין חוויית היסוד שלי (כְּאֵב).
רבקה הורן
OVERFLOWING BLOOD MACHINE היא שמלת הכאב השנייה בארון שלי וגם היא כמו מערבבת מיניות וכאב. יצרה אותה רבקה הורן, אמנית גוף גרמניה (וגם קולנוענית, אמנית מיצב, פסלת ומשוררת). להלן כמה מחשבות על השמלה, במילים ובתמונות:
*
רבקה הורן היתה רתוקה למיטתה במשך שנים שבהן נכנסה ויצאה מבתי חולים. השמלה הארוגה מצינורות דם מחצינה את הפְּנים. הצעיר שלובש אותו ניצב על מכל הזכוכית שממנו נשאב הדם, ולמעשה מרותק אליו בעורקי השמלה.
כלי הדם של רבקה הורן מסורקים וזורמים בקווים מקבילים. זה לא הבלגן של פרידה קאלו למשל, עוד אמנית שהיתה רתוקה למיטתה:
הרבה קורים מחברים בין רבקה הורן לפרידה קאלו. העבודה הבאה של הורן למשל, נראית כמו מחווה ישירה לקאלו:
וגם שמלת הדם של הורן נדברת כמדומה, עם מחוך היסורים של קאלו:
במסה המרתקת שלו, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה, מבחין ניטשה בין שני יסודות אמנותיים מנוגדים המגולמים בדמותם של שני אלים יווניים: יסוד החלום האפוליני, לעומת יסוד השיכרון הדיוניסי:
"גם קו זה לא ייעדר מדמותו של אפולון: זו ההגבלה של המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות-פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עֵינו מן ההכרח שתהיה שִׁמשית [מלשון שֶׁמֶשׁ] לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה."
הורן היא ללא ספק האפולינית שבין אמני הגוף. האפוליניות שלה קרירה וקלינית. התאורה בהירה, כאבי הגוף והנפש מתוארים בשלווה ובצינה ובמין ריחוק חלומי.
ולא סתם נזכרתי באפולון; יש משהו יווני בשמלת הכאב של רבקה הורן. הגִזרה היא מעין שלד של כיטון או טוניקה, מין בגד קפלים יווני.
"המוסיקה של אפולון לא היתה אלא ארכיטקטוניקה דורית בצלילים," כתב ניטשה בהולדת הטרגדיה.
העלמה מהרישום שלמעלה לבושה באופנה דורית, אבל שמלת הכאב של רבקה הורן קרובה באותה מידה לעמוד דורי, כולל הפסים הרוחביים הקוטעים את זרימת הפליסֶה של הפסים האורכיים. הדוגמן כמו נקרש בחצי הדרך בין עמוד, לאחד מפסלי האלים ששימשו כעמודים.
לפי תיאורו של לוקרציוס הופיעו דמויותיהם הנהדרות של האלים בנפשו של האדם לראשונה בחלום; הפסל הגדול ראה תחילה בחלום את מבנה האברים המקסים של ישויות על-אנושיות.
(עדיין הולדת הטרגדיה)

עמוד דורי, החריצים הרוחביים החושפים את החיבור בין פיסות השיש השונות, הם כמו הפסים הרוחביים המקבעים את צינורות הדם.
"עמוד שבור", כך נקראת אגב תמונת המחוך של פרידה קאלו למעלה. הפוסט הזה מהלך במעגלים.
*
וכיוון שהגעתי לבגד העמוד, התחלתי לחשוב על בגדים ארכיטקטוניים של אמנים אחרים, ועל ההבדל הגדול בינם לבין שמלת הכאב של הורן. למשל:

ג'ורג'יו דה קיריקו (צייר ממוצא יווני, אגב) עיצב תלבושות ותפאורה עם מוטיבים ארכיטקטוניים ליצירה Le bal בבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב
והנה גם חליפה ארכיטקטונית שעיצב קלאס אולדנבורג הפיוטי והאהוב עלי מבין אמני הפופ (עבודות נפלאות שלו מופיעות גם בפוסט הזה, והזה, והזה. החליפה שלו קצת מתרחקת ומותחת את הנושא אבל זה פוסט, מותר לעצור בצד הדרך לחיוך.)
והקרובות ביותר לשמלת העמוד של רבקה הורן הן אולי הרגליים שעצבתי לפני שנים רבות, למופע על אדם שהפך ממותניו ומטה לאבן, על פי "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. הרגליים היו חלולות ואני עמדתי בתוכן והשאלתי לנסיך את פלג גופי העליון החי. (על הסיפור המופלא עוד אכתוב יום אחד, ועד אז אפשר לקרוא על המסע ההזוי שלי עם ההצגה בחמסין באושוויץ).
ובהמשך לכאבו של הנסיך המשותק ("איך לא אבכה בשעה שזה מצבי," הוא אומר בשעה שהוא מפשיל את בגדו ומראה את פלג גופו התחתון לאורח) – יש משהו מן המטמורפוזה גם בשמלת הכאב של רבקה הורן; הדם עדיין מפמפם בעורקים המוחצנים אבל הדמות כבר חצי מאובנת ונהפכת לספק עמוד על כַּן, ספק עץ שתול על פלגי דם.
שמלת הדם המוחצן, הזכירה לי את השיר הצועני שמצטט לורקה במאמרו על ה"קנטה חונדו"(הזמר העמוק):
לו בלב אשנבים לי,
אשנבים של בדולח,
את לבי ראית
טיפות של דם דומע.
רק שאצל הורן זה באמת קרה, הגוף התהפך כמו גרב, הפנים הפך לְחוץ כמו במין קללה קרה וקלינית. שיר צועני שמומש על ידי דוקטור מנגלה.
וזה מביא אותי לסוד הקסם של רבקה הורן, לפחות עלי. שמלת הדם שלה לא רק מקלפת וכולאת אלא גם חוצצת ומגֵנה. החשיפה והפגיעות הופכים למעין שריון מנוכר, אי אפשר להפריד בין החולשה לעוצמה, שני הפנים של הכאב.
***
עוד באותו עניין:
שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים
האם תלבש השמחה את המלבוש שארג הצער? חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
***
הכאב של רבקה הורן מאוד מאופק ואקדמי. אך הכאב שלה פונה פנימה, לא החוצה.
הוא הותיר אותי סקרן ומרוחק.
מי שריגשה אותי יותר הייתה העלמה הדורית האוחזת דרבוקה בידה הימנית (שמקדימה את זמנה בהצטרפות לטרנד של הזמר הים תיכונית).
וישנה לי עבודה שעשיתי מזמן (יותר מעשרים שנה) ושקראתי לה "מצבה לחלוץ רוקד בשדה", שמזכירה את הנסיך ב-3 חלקים שלך שמאוד אהבתי.
מרית קרובתי,
קצת יותר מדיי גופני ומוחצן בשבילי. אני בקושי מזהה כאב.
ולפרידה קאלו אני לא מצליח להתחבר בכלל. הציורים שלה
מצליחים להרתיע אותי בכל פעם מחדש.
גם חד הקרן נראה במיטבו כפריט הלקוח מאחת ההזיות הפוקדות
את גיבורו של "התפוז המכאני" לקובריק.
את שעת הכביסה של אולדברג חיבבתי, אבל זה הואיל ויש
במראה של כביסה נוטפת משהו מצחיק, כמעט כמו תיאטרון
של פאנץ' וג'ודי. אני תמיד מחכה שהאקורדיאון יתחיל לנגן ברקע.
ולגבי העבודה שלך– אלמלא ההסבר לגבי השתתפותך כחלקו העליון של הנסיך, הייתי חושב כי הטורסו של הגבר אצלך הוא פירמידה משולשת. כמה פילוסופים ניאופלטוניים
הלניסטיים היו מורידים בפנייך את הכובע בעל שלוש הפינות שלהם
משום שהפירדמידה המשולשת סימלה אצלם של השכל הכללי, המכיל
את המידע של כלל הדברים כולם.
נו טוב, דודו, לא הימרתי על זה שתחבב אותה. ועם זאת הכאב שלה הוא קליני עד סטרילי אבל בשום פנים לא אקדמי. יש הבדל גדול בין קור ליבשושיות. אני מאד אוהבת אותה. את האיפוק הגבישי שלה, את החוש לצורה. וקראתי היום משהו מקסים שהיא אמרה על חפצים. אני עוד רחוקה מלפצח אותה. המשך יבוא.
שועי, לי יש כנראה רדאר לכאב. אני מזהה אותו ממרחקים. ועם פרידה קאלו עברתי כברת דרך. פעם היא הרתיעה גם אותי. היא הזכירה לי את הקטע שבו הינדה קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי מנופפת בתחבושת ההיגיינית המטפטפת של יוכי כמו מנתח שעקר גידול. אבל אחר כך בכל זאת התקרבתי וגיליתי שהיא כן נוגעת ללבי. ואני עדיין מעדיפה את רבקה הורן.
מרית, לא טענתי שבקאלו אין כאב, יש כאב גדול. אבל כאמנית
היא לא מצליחה לשכנע אותי. גם לא כל זמר/ת רוק נניח,
שצורחים בקול מיוסר: Look, I'm bleeding, גורמים לי
לרכוש את האלבום, או לחכות לאלבומם הבא. זה כנראה עניין של חוסר עידון. ופרידה קאלו (אם נחזור אליה) בעיניי, היא לא ציירת גדולה בעיניי (רעיונית), וניכרת כחסרת עידון: קונקרטית מדיי, חסרת פיוט.יש כאב או מצוקה שהופכים אדם לחסר עידון ואולי אפילו אכזר.
וזה מה שהרדאר שלי קולט כשאני מתבונן ביצירות של קאלו.
(יש גם כמה סופרים ומשוררים שנחשבים כקלאסיקונים שקשה לי
להביט בכתביהם מסיבות דומות).
שועי יקר, אמנם הופרדנו בלידתנו (בלידה שלי, כנראה, כי נולדתי קודם)
אבל לפעמים אנחנו רואים דברים אחרת. פרידה קאלו בעיני אמנית פואטית
מהמעלה הראשונה. היכולת שלה להפוך את הכאב לסמלים היא נדירה ביותר.
והיו דברים שהיא עשתה שאיש או אישה לא עשו לפניה.
ואתה יודע פיקאסו אמר פעם ש"אתה עושה משהו פעם ראשונה ואחר כך
בא מישהו אחר ועושה את זה יפה"…
שועי, ההערה על הכאב התייחסה להורן. ובאשר לקאלו, אני חושבת שהפיקאסו שהביא דודו מאד קולע. ואגב מעניין שהרימייק של מנסון (בסוף) כבר מפשיר חלק מהקור ומהקליניות. לאו דווקא לטובה, אבל מפשיר.
ודרך אגב דודו, מילא הדרבוקה, אבל מה היא מחזיקה ביד השנייה?
דודו, טוב שהזכרת את פיקאסו, גם לו יש מעט מאוד עבודות שמהתבוננות בהן אני יוצא
שִכּוֹר וְנִשְכָּר, אבל אני מעריך אצלו הרבה יותר את השימוש בצבע ואת מורכבות הדימויים; מה אעשה, יש לי את טעמי שלי, לא פעם הוא אינו קונוונציונלי ולעתים אחרות הוא מתיישב היטב עם קונוונציות תרבותיות-אמנותיות (יש גם הרבה מאוד קלאסיקות מוסיקליות/ספרותיות/פילוסופיות/ מיסטיות/רבניות, שהייתי אמור לאהוב בכל לבי שאיש-תרבות, ובכל זאת אין אינן מעוררות בי התפעלות/השתאוּת, לעתים אני לומד לחבבן לאחר זמן, לעתים גם זה לא קורה לי), אני לא מנסה להפריע למי שמוצא את קאלו "אמנית נדירה" למצוא כך את קאלו.
מרית, דודו, בכדי לצאת מעט מחמירוּת הסבר הנה שיר מתאים מעין כמותו (יש בו שמלות ולטעמי גם כאב, רק שלא ברור מהיכן הוא נובע):
מרתק. העבודה הראשית, הציור עם החוטים/חבלי טבור מהבטן/רחם לעוברים של הורן, ההשוואה לעמוד דורי והכתיבה על התלבושות הארכיטקטוניות. כרגיל מעניין ומקורי אצלך. לגבי הויכוח על קאלו אני לא החלטי, אפשר לחשוב גם כמו דודו וגם כמו שועי?…
מרית, העלמה היוונית במנוסה כבשה אותי בסערה. יש עוד פרטים על העבודה הזו?
אהבתי את המחט שלך שרוקמת חיבורים, וכאב- את הרי יודעת…
החוליות החסרות:
http://en.wikipedia.org/wiki/Caryatid
http://en.wikipedia.org/wiki/Charioteer_of_Delphi
שועי, ואפשר גם לטפס לאולדנברג כדי להפיג את החמירות 🙂
תודה שרון, וגם אני לא ממש החלטית, התחלתי כמו שועי אבל מסתמן סחף לעבר דודו.
איריסיה, תודה. כאן אפשר למצוא פרטים על העלמה http://www.greek-thesaurus.gr/Museum_of_Eleusis.html
וכן, אני יודעת 🙂
אנונימי, חן חן על החוליות. הרַכָּב מדלפי אפילו היה בטיוטה ונשר בדרך, טוב שהחזרת אותו, והעמודים האנושיים ממש חסרו.
תודה מרית, מצאת לי את הרפרנס הבא שלי. בדיוק חלמתי אותו/ה
תודה על הפוסט. אני סובלת קלות מהמופוביה (חרדת דם) ולכן התמונה של שמלת הצינורות גרמה לי למצוקה בכל פעם שהתבוננתי בה. לא ייפלא כי גם לטעמי המחזה מעט מפורש מדי… אבל מאוד אהבתי את הקישור המתבקש לפרידה קאלו על ייסוריה ואש היצירה שלה.
ועולה על דעתי בהקשר זה דווקא ההפך מלבישת הכאב, דהיינו הסוואת הכאב: החליפה הגדולה של דיוויד ביירן. בראיון איתו הוא סיפר שרצה לגרום לראש להיראות קטן יותר. האחידות והלובן של החליפה יוצרים רושם רחב ואחיד – על פני השטח לא קורה דבר. מה קורה בפנים אלוהים יודע.
http://lightsensitive.typepad.com/.a/6a01156f86ecd3970c0153902ce8c2970b-800wi
אוי אוי, במקרים כאלה מומלץ לקרוא בהסבה, מזווית העין, זה נקלט רק באופן שטחי, תנסי 🙂
וביננו, גם פרידה לא ממש מומלצת לחרדי דם.
והחליפה דווקא נראית ריקה. הוא נראה כמו בובת תאטרון שיש לה רק ראש מפוסל וכפות ידיים וכל היתר זה חליפה בלי כלום.
(אבל כאן http://wp.me/pSKif-ivb הוא דווקא נראה מלא)
…מעניין שרבקה הורן הופכת את הפנים החוצה (בדיוק כמו ידידנו ב.מינכהאוזן), אבל האדם עדיין נשאר בפנים. זו תשובה אפשרית ובאמת מאוד אפולינית על השאלה "מהו אדם"- לא נגוע על ידי הדם והבשר, מופרד מהם כמו בניתוח, ישות שיש לחפש אותה בפנים, אחרי שעוברים את משוכת העור, העצבים וצינורות הדם (ובעיניי זה דומה קצת למה שמבקש ק.ס.לואיס בסיפורי נרניה מגיבוריו, ללכת "קדימה ולמעלה", כדי למצוא גאולה).
יש בחוויה של כאב גופני עצום תחושה שהכאב הופך למימד בפני עצמו, שבו קורסים חוקי המציאות או לפחות מתעוותים. האדם נע בתוכו מבודד לחלוטין מהעולם שבחוץ, ויחד עם זה תחושת העצמיות גדלה והולכת כי הגבול שהגוף מציב בדרך כלל כמו נמס בבעירה. אולי זו נקודת ההיפוך של הכאב שבה הוא הופך לעונג (כמו שהעונג נעשה כאב בנקודת ההיפוך שלו). זו, לפחות, הפרשנות שלי לשמלת הכאב.
ציפור, אמרתי לך שהקדמת את המאוחר :). זה מאד אהרון קליינפלד, הנסיון להיפרד מהבשר, ובכלל זו תגובה יפהפייה ומעוררת הרבה מחשבות.
אגב, את מכירה את הטקסט המעולה הזה על נרניה? http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=723
אוף אוף אוף הקצב שלך מרית. שתהיי בריאה ( – *
המשולש הקדוש הזה, תרתי משמע, (גם שם, למטה) של המוסרניות, האיפוק, השורשים שנטועים עמוק ולעד בנסיכות הקרח
–
אבל פה בהיפוך כי יש שם ים-שלולית של דם
מין פרפטום מובילה או משק אוטרקי או לא יודעת איך, אבל זה לוקח אותי לספאנקינג מאשין, כאן:
http://www.corpun.com/machine.htm
יען כי כולם יוצאים מורווחים. מענין איך את נעה, לתחושתי ואולי אני טועה, על ציר השכר ועונש כשהתשלום – בדם (עוף החול משהו?). לא פחות
סליחה על ההצפה… פשוט יש לי עכשיו הרבה מטלות סיזיפיות, אז אני בורחת לכאן כפיצוי.
ואוי אוי איזה אתר מדכא. מילא שזאת מכניקה בשירות הדיכוי, אבל ככה בדיוק היא נראית, כל כך בירוקרטית ואפורה וחדגונית וחסרת מעוף. ובכל זאת תודה. הוסיף לי עוד חומר למחשבה…
והשאלה האחרונה היא מורכבת מדי בשביל תגובה, אבל לא שכר ועונש. משהו אחר.
ההצפה ברוכה ולכן ברוכה הבריחה
ולי – שאיכשהוא חשבתי על זה אתמול ומתוך הצפה פרטית שלי השמטתי – הדימוי הראשון מזכיר את לידתה של ונוס של בוטיצ'לי. אבל ממש
כולל שלוליות הדימום, שהיה נאגר לתוך שוקת(ות) כאלה, שרואים בסרטים ישנים
ובספאנקינג יש משום המרצה (של מחזור הדם). כך שדיכוי אבל עם קתרזיס נגיד
ובקשר לציר עליו נעים הדברים – כבו-ד. ואמשיך לחפש מתוך ובין השורות
דורית, זה ממש סוג של רנטגן לראות את ונוס מבעד למכונת הדם, אבל כן, מאד משכנע אותי. ודרך אגב, אפרודיטה עצמה נולדה אחרי שהטיטן כרונוס סירס את אביו אורנוס והשליך את אברי המין שלו לים…
ולפעמים הטקסטים שלך נשמעים לגמרי צוללת צהובה 🙂
אוי ועיי. א-גַאנצֶע-משפּוּחה שם, בשבט הטיטאנים ( – *
ואם לקחת את הרנטגן בהשאלה, אז זה מסתדר יופי עם עולם המים, שהשבירה שלהם משמשת כזכוכית מגדלת
תהיי ברוכה בשערי הצוללת!
[…] בהשראת הפוסט שלה שמלות של כאב […]
[…] בהשראת הפוסט שלה שמלות של כאב […]
[…] זו דרך אפקטיבית לאפס מורכבות, אף שאפשר גם אחרת כפי שהראתה רבקה הורן). ובחזרה למירה פרידמן, היא מצליחה לנטרל את הפן הזה בלי […]