שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

רבקה הורן:  OVERFLOWING BLOOD MACHINE 1970 בניגוד למנהגה האמנית לא לובשת את השמלה בעצמה אלא משתמשת בדוגמן צעיר.

היה פער גדול מדי בין מה שהקהל ראה בדמיונו (ושהיה לעתים קרובות, על פי תחושתי, טעון מדי במיניות), לבין חוויית היסוד שלי (כְּאֵב).

רבקה הורן

OVERFLOWING BLOOD MACHINE היא שמלת הכאב השנייה בארון שלי וגם היא כמו מערבבת מיניות וכאב. יצרה אותה רבקה הורן, אמנית גוף גרמניה (וגם קולנוענית, אמנית מיצב, פסלת ומשוררת). להלן כמה מחשבות על השמלה, במילים ובתמונות:

*

רבקה הורן היתה רתוקה למיטתה במשך שנים שבהן נכנסה ויצאה מבתי חולים. השמלה הארוגה מצינורות דם מחצינה את הפְּנים. הצעיר שלובש אותו ניצב על מכל הזכוכית שממנו נשאב הדם, ולמעשה מרותק אליו בעורקי השמלה.

כלי הדם של רבקה הורן מסורקים וזורמים בקווים מקבילים. זה לא הבלגן של פרידה קאלו למשל, עוד אמנית שהיתה רתוקה למיטתה:

פרידה קאלו, ללא תקווה, 1954. לא ברור אם האיברים הפנימיים מולעטים לתוך פיה או מוקעים ממנו.

הרבה קורים מחברים בין רבקה הורן לפרידה קאלו. העבודה הבאה של הורן למשל, נראית כמו מחווה ישירה לקאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, בית חולים הנרי פורד, 1932

וגם שמלת הדם של הורן נדברת כמדומה, עם מחוך היסורים של קאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, העמוד השבור

רבקה הורן, חד קרן. מוטיב הרצועות/תחבושות חוזר ברבות מעבודותיה של הורן.

במסה המרתקת שלו, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה, מבחין ניטשה בין שני יסודות אמנותיים מנוגדים המגולמים בדמותם של שני אלים יווניים: יסוד החלום האפוליני, לעומת יסוד השיכרון הדיוניסי:

"גם קו זה לא ייעדר מדמותו של אפולון: זו ההגבלה של המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות-פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עֵינו מן ההכרח שתהיה שִׁמשית [מלשון שֶׁמֶשׁ] לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה."

הורן היא ללא ספק האפולינית שבין אמני הגוף. האפוליניות שלה קרירה וקלינית. התאורה בהירה, כאבי הגוף והנפש מתוארים בשלווה ובצינה ובמין ריחוק חלומי.

ולא סתם נזכרתי באפולון; יש משהו יווני בשמלת הכאב של רבקה הורן. הגִזרה היא מעין שלד של כיטון או טוניקה, מין בגד קפלים יווני.

לבוש דורי

עלמה יוונית במנוסה

"המוסיקה של אפולון לא היתה אלא ארכיטקטוניקה דורית בצלילים," כתב ניטשה בהולדת הטרגדיה.
העלמה מהרישום שלמעלה לבושה באופנה דורית, אבל שמלת הכאב של רבקה הורן קרובה באותה מידה לעמוד דורי, כולל הפסים הרוחביים הקוטעים את זרימת הפליסֶה של הפסים האורכיים. הדוגמן כמו נקרש בחצי הדרך בין עמוד, לאחד מפסלי האלים ששימשו כעמודים.

לפי תיאורו של לוקרציוס הופיעו דמויותיהם הנהדרות של האלים בנפשו של האדם לראשונה בחלום; הפסל הגדול ראה תחילה בחלום את מבנה האברים המקסים של ישויות על-אנושיות.

(עדיין הולדת הטרגדיה)

עמוד דורי, החריצים הרוחביים החושפים את החיבור בין פיסות השיש השונות, הם כמו הפסים הרוחביים המקבעים את צינורות הדם.

"עמוד שבור", כך נקראת אגב תמונת המחוך של פרידה קאלו למעלה. הפוסט הזה מהלך במעגלים.

*

וכיוון שהגעתי לבגד העמוד, התחלתי לחשוב על בגדים ארכיטקטוניים של אמנים אחרים, ועל ההבדל הגדול בינם לבין שמלת הכאב של הורן. למשל:

ג'ורג'יו דה קיריקו (צייר ממוצא יווני, אגב) עיצב תלבושות ותפאורה עם מוטיבים ארכיטקטוניים ליצירה Le bal בבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

ג'ורג'יו דה קיריקו, תלבושות ותפאורה לבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

והנה גם חליפה ארכיטקטונית שעיצב קלאס אולדנבורג הפיוטי והאהוב עלי מבין אמני הפופ (עבודות נפלאות שלו מופיעות גם בפוסט הזה, והזה, והזה. החליפה שלו קצת מתרחקת ומותחת את הנושא אבל זה פוסט, מותר לעצור בצד הדרך לחיוך.)

קלאס אולדנבורג, סקיצה לחליפה ארכיטקטונית, 1985

קלאס אולדנברג, סקיצה לכביסה ארכיטקטונית, 1985

והקרובות ביותר לשמלת העמוד של רבקה הורן הן אולי הרגליים שעצבתי לפני שנים רבות, למופע על אדם שהפך ממותניו ומטה לאבן, על פי "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. הרגליים היו חלולות ואני עמדתי בתוכן והשאלתי לנסיך את פלג גופי העליון החי. (על הסיפור המופלא עוד אכתוב יום אחד, ועד אז אפשר לקרוא על המסע ההזוי שלי עם ההצגה בחמסין באושוויץ).

מרית בן ישראל, מתוך נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי. צילם הדס עפרת

ובהמשך לכאבו של הנסיך המשותק ("איך לא אבכה בשעה שזה מצבי," הוא אומר בשעה שהוא מפשיל את בגדו ומראה את פלג גופו התחתון לאורח) – יש משהו מן המטמורפוזה גם בשמלת הכאב של רבקה הורן; הדם עדיין מפמפם בעורקים המוחצנים אבל הדמות כבר חצי מאובנת ונהפכת לספק עמוד על כַּן, ספק עץ שתול על פלגי דם.

שמלת הדם המוחצן, הזכירה לי את השיר הצועני שמצטט לורקה במאמרו על ה"קנטה חונדו"(הזמר העמוק):

לו בלב אשנבים לי,
אשנבים של בדולח,
את לבי ראית
טיפות של דם דומע.

רק שאצל הורן זה באמת קרה, הגוף התהפך כמו גרב, הפנים הפך לְחוץ כמו במין קללה קרה וקלינית. שיר צועני שמומש על ידי דוקטור מנגלה.

וזה מביא אותי לסוד הקסם של רבקה הורן, לפחות עלי. שמלת הדם שלה לא רק מקלפת וכולאת אלא גם חוצצת ומגֵנה. החשיפה והפגיעות הופכים למעין שריון מנוכר, אי אפשר להפריד בין החולשה לעוצמה, שני הפנים של הכאב.

מימין, שמלת הכאב ללא אדם בתוכה. משמאל, הרימייק של מרילין מנסון

***

עוד באותו עניין:

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

רבקה הורן, מסכה

חמסין באושוויץ 

האם תלבש השמחה את המלבוש שארג הצער? חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מיצגניות וגיבורים

 ***