צרחות של דגים (על "נסיכת הצעצוע" מאת מרי דה מורגן)

בין סיפוריה הגותיים-ליריים של מרי דה מורגן – "נסיכה-צעצוע" (או שמא – "צעצוע של נסיכה"?) המתרחש "לפני יותר מאלף שנה, בצד האחר של העולם" הוא חריג בקולו האבסורדי האפל-צוהל. רציתי לכתוב פוסט קצר וקייצי על סיפור פשוט ואופטימי; מוקצן וחתרני משהו, כמנהג מרי דה מורגן. קפצתי לתוכו בקלות דעת, והנה, לא קצר ולא פשוט, ובאשר לאופטימי… נו, תשפטו בעצמכם.

עדכון: בינתיים תרגמתי את הסיפור לאתר מעבורת. אפשר ועדיף לקרוא אותו כאן. אבל אני מותירה גם את התקציר (הארוך):

נסיכונת בשם אורסולה גדֵלה בחצר שבה כל הבעת רגש או מחשבה נחשבת לגסות רוח וחוסר נימוס. כשהפיה הסנדקית שלה מבחינה בסבלה היא הולכת לכל-בו של פיות שבו אפשר להשיג כל דבר, מסוכר קסם ועד כובעי משאלה, ומזמינה נסיכה. על הנסיכה להיראות בדיוק כמו אורסולה בת השש, היא מסבירה למוכר, היא צריכה לגדול והיא צריכה לדבר, מה שמייקר את מחירה אבל לא בהרבה, כי היא לא אמורה לפתוח בשיחה, רק להגיב במילים כמו "בבקשה", "לא, תודה", "בהחלט" ו"אכן כן". הפיה משלמת על הסחורה בצלילים וקולות – ארבע טפיפות חתול, שתי צרחות דגים ושתי שירות ברבור. היא תוחבת את הצֶלֶם מתחת לזרועה ועפה לארמון, ואחרי שהיא שואלת את אורסולה אם היא רוצה להסתלק (כן, כן!) היא חוטפת את הילדה ומניחה אותה על סף בקתתו של דייג. את הנסיכה המזוייפת היא משאירה מאחור כדי לחפות על היעדרה.

בסרטון למעלה – רקדנית מכנית מפורצלן

החילוף מצליח. אורסולה מתרוצצת על החוף, צועקת וצוחקת ולומדת עם ילדי הדייג בעוד שהנסיכה-צעצוע זוכה להוקרתם המלאה של כל אנשי החצר. וכך חולפות השנים. אורסולה גדלה ומתאהבת בבנו של הדייג. רגע לפני שהיא נטמעת סופית במשפחתה המאמצת שבה הפיה ומתערבת. היא עפה לארמון, שולפת את המלך הזקן מישיבה ומספרת לו מה עוללה. המלך שבדיוק התכוון למסור את השלטון לבתו חוזר אל שריו חוור ומזועזע. "זה עתה ספגנו מהלומה נוראה," הוא אומר ומוחה דמעה. "התברר לנו ממקור מוסמך, שבתנו היקרה והאהובה –" (כאן חונקות יפחות את גרונו והוא מתקשה להשלים את המשפט) "היא – היא – בעצם כלל לא בתנו אלא סתם חזיון תעתועים."

השרים מתקשים להאמין. "הנסיכה היא באמת גברת צעירה ומקסימה," מעיר ראש הממשלה בנימוס.

"האם יש להוד רוממותך סיבה כלשהי להתלונן על התנהגותה של הוד מעלתה?" שואל היועץ הזקן.

"שום סיבה," מתייפח המלך, "היא תמיד היתה בת למופת."

"אם כך," אומר היועץ, "איני רואה כל סיבה שהוד רוממותך יתחשב במה שיש ל- ל- אישיות הזאת – לומר."

"אם אתם לא מאמינים לי, אידיוטים זקנים שכמוכם, קראו לנסיכה ואוכיח לכם," אומרת הפיה.

מזמנים את הנסיכה-צעצוע שמופיעה תוך שעה קלה מוקפת בבנות לוויה. המלך מתחיל לומר משהו, אבל הפיה פוסעת לפנים ובלי שום גינונים טופחת על ראש הבובה במטה הקסמים שלה. הראש מתגלגל על הרצפה ומותיר אחריו את קליפת הגוף הריקה. "אכן כן," אומר הראש בנועם, בזמן שהוא מתגלגל לעבר המלך שכמעט מתעלף מרוב פחד. "הפיה מספרת לי," הוא אומר כשהוא מוצא את קולו, "שאי שם ישנה נסיכה אמיתית שאותה עלינו לאמץ לבת. ובינתיים, הבה נניח את הוד מעלתה בזהירות בארון ונכריז אבל כללי על הבשורה הנוראה." הוא שולח מבט אחרון מלא רוך, בגוף ובראש ועוזב את החדר בבכי.

גם בבקתת הדייג לא מתלהבים מהבשורה. אורסולה הבוכייה מתנחמת בטובות שתרעיף על משפחתה המאמצת. המלך הלא ישמח לגמול להם כשישמע איך נהגו בה.

קבלת הפנים מפוארת ומוטרדת. "זהו אביך," אומרת הפיה, ואורסולה רצה אל המלך, כורכת את זרועותיה סביב צווארו ומנשקת אותו בכל לבה. המלך כמעט מתעלף, אנשי החצר עוצמים עין ברעדה. אורסולה נבהלת: "מה עשיתי? האם נשקתי את האיש הלא נכון?" הכל גונחים בתשובה. "אם אתם לא רוצים בה," אומרת הפיה, "אחזיר אותה לאלה שכן, אתן לכם שבוע לתקן את התנהגותכם."

שבוע של מפח נפש עובר על כל הצדדים ("זה באמת הבדל, אחרי נסיכתנו המתוקה," אומרת בנות הלוויה זו לזו. "כשזוכרים איך אפילו אחרי שראשה נכרת היא התנהגה כל כך יפה ורק אמרה 'אכן כן'.") כשהפיה חוזרת היא מוצאת נסיכה אומללה וזועמת שרוצה הביתה לבקתה.

"בשביל חתיכת עץ ועור בצורת נסיכה יצאתם מגדריכם," נוזפת הפיה במלך ובשריו, "ועכשיו שזכיתם באישה בשר ודם אתם לא מגלים שום התחשבות."

"בתנו היקרה המנוחה–" מתחיל המלך לומר, והפיה קוטעת אותו. "אני באמת מאמינה שאתם מעדיפים את הבובה. אתן לכם בחירה," היא אומרת, "את מי תרצו, את אורסולה שלי, האמיתית, או את אורסולה שלכם, המזויפת?"

המלך אינו מסוגל להכריע, זה עניין שדורש הצבעה. לפיכך מכנסים את המועצה ומזמנים את השתים, את הנסיכה האמיתית שעיניה טרוטות מבכי, ואת הבובה שהם שולפים מהארון, עדיין בשני חלקים: הגוף עומד ליד אורסולה והראש מונח על השולחן. המועצה מצביעה פה אחד לטובת הצעצוע.

"אתם חבורה של שוטים רפי שכל," אומרת הפיה, "אבל אתם תקבלו את מבוקשכם." היא מחברת את ראשה של הנסיכה-צעצוע למקומו והוא תיכף אומר "בהחלט" בקולו הנעים. אנשי החצר מריעים ככל שהנימוס מרשה להם. המלך נאלם דום מרוב שמחה, וכשהוא מוצא אותו הוא ממהר להכריז על העברת השלטון "לידי בתנו היקרה". הפיה צוחקת בבוז ומחזירה את את אורסולה לבית הדייג, ושם היא נשאת לבחיר לבה וחיה באושר עד סוף ימיה.

*

1. רצות עם זאבים

האנליטיקאית היונגיאנית קלאריסה פינקולה אסטס (שם של מכשפה טובה שכמו הומצא על ידי נורית זרחי), כתבה בשנות התשעים את "רצות עם זאבים", רב מכר שבו היא מפרשת מיתוסים ומעשיות:

בפנטזיה של ההורים, ילדם, יהא אשר יהא, יהיה מושלם וישקף אך ורק את אורחותיהם ומנהגיהם של הוריו. לרוע המזל, אם הילדה פראית, הוריה עלולים לנסות לבצע בה ניתוחים נפשיים חוזרים, בנסיון לברוא את הילדה מחדש, ועוד יותר בנסיון לשנות את מה שנשמתה תובעת ממנה. נשמתה תובעת לראות, אבל התרבות שסביבה דורשת עיוורון. אף שנשמתה רוצה לומר את האמת שלה, מופעלים עליה לחצים להחריש.

נשמת הילדה ונפשה אינן מסוגלות לעמוד בכך. לחצים להיות "בסדר", בכל אופן שבו מגדירה זאת המרות, עלולים להבריח את הילדה למרחק, או למחתרת, או לשלחה לנדודים ממוושכים בחיפוש אחר מקום בו תמצא מזון ושלווה.

…

המשפחה שלך חושבת שאת חייזר. לך יש נוצות, להם קשקשים. את נהנית לבלות ביער, בטבע הפראי… הם נהנים לקפל מגבות.

לכן הורייך נחרדים בכל פעם שאת באה לביקור או מטלפנת. הם חוששים, "מה היא עלולה לעשות עכשיו? בפעם הקודמת כבר הביכה אותנו … הם מכסים את עיניהם כשאת מתקרבת, וזה לא מפני שאורך מסנוור אותם.

את רוצה רק אהבה. הם רוצים רק שלווה.

בני משפחתך, מסיבות משלהם (בשל העדפותיהם, תמימותם, פצעיהם, מזגם, מחלתם הנפשית או בורות שהם שוקדים לטפחה) אינם מצטיינים ביחס ספונטני ללא מודע, ומובן שביקורך בביתם מעלה באוב את ארכיטיפ הטריקסטר, עושה הצרות. כך שלפני שהספקתם אף לאכול יחדיו, הטריקסטר חולף על פניכם בריקוד מטורף, ומשתוקק להטיל את אחת משערותיו אל הנזיד המשפחתי.

אף שאין לך כל כוונה לזעזע את המשפחה, הם יזדעזעו בכל מקרה. כשאת מופיעה, הכול וכולם יוצאים מדעתם.

מתוך פרק 6 – "מציאת הלהקה: ההשתייכות כברכה"

ולא, השורות האלה לא נכתבו על "נסיכה-צעצוע" אלא על "הברווזון המכוער".

*

2. דרושה קרירות מופגנת, לטובתה

למעשיות יש כיוון ברור וקבוע: מן הבקתה אל הארמון; בין אם אלה נערות עניות ומסכנות שנגאלות על ידי נסיכים, או אחים קטנים (בזמנים שבהם היה הבכור זוכה בכל הירושה) ולא נחשבים שזוכים בבנות מלך. לפעמים חל סיבוך: בן מלך מאומץ על ידי פשוטי עם וגדל ביניהם – בגלל נבואה מאיימת כמו במקרה של אדיפוס, או כעונש על חטאי אמו כמו במקרה של המלך הצעיר של אוסקר ויילד, או סתם בגלל טעות, בגלל ביצת ברבור שהתגלגלה אל בין ביצי ברווז. אבל אם בכוונה ואם במקרה – השיבוש הוא תמיד זמני; בסופו של דבר חוזר בן המלך לארמון, אל בני מינו.

עד שבאה מרי דה מורגן והופכת את הכיוון: הנסיכה בוחרת בבקתה. זה מתריס שבעתיים באנגלייה המעמדית שבה ועליה נכתב הסיפור (ההרחקה המופלגת של "לפני יותר מאלף שנה בצד האחר של העולם" נוטפת אירוניה). דה מורגן מתפצלת לשניים בסיפור: היא גם הנסיכונת המרדנית וגם הפֵיה בעלת הפה גדול שמכנה את המלך ואת אנשי חצרו שוטים רפי שכל. (בכלל יש לה לַפֵיה, כמה קווי אופי ישראליים; מלבד ישירותה המחוספסת היא ניחנה גם ביצר התמקחות, בלי קשר למחיר, כפי שמעירה דה מורגן – סתם, בשביל העיקרון).

בתור מי שמלאה דפים על דפים ב"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", לִבּי לבי לדה מורגן שנודעה כמסתבר, בחוסר הטקט שלה. לפי ויקפדיה  היא הצליחה להעליב את ברנרד שואו. אחד, לנסלין גרין (אין לי מושג מי זה) טען ששואו "שנא אותה בכל לבו". לצייר הנרי הולידיי היא העירה: "כל האמנים הם שוטים, תראה אותך ואת מר סולומון!" ומרת פוינטר, אישתו של הצייר סר אדוארד פוינטר, כתבה לאחותה:

היא [מרי דה מורגן] פטפטה באופן מזעזע, ולואי, היא רק בת חמש עשרה. נראה לי שנדרשת כאן מידה של קרירות מופגנת, לטובתה.

מה שמזכיר באופן מכאיב למדי את מנהגן של גבירות החצר באורסולה הקטנה.

הנרי הולידי 1839-1927 (ראו פסקה למעלה), דנטה וביאטריצ'ה

סר אדוארד פוינטר, 1836-1919, מערת נמפות הסערה. לחצו (פעמיים) להגדלה. האם הכוונה לסירנות ששירתן מובילה את המלחים לאבדנם?

*

3. ההורים הביולוגיים

כשהייתי ילדה לא אהבתי את הסיפור על הברווזון המכוער. לא האמנתי שהוא הפך לברבור. חשבתי שאנדרסן סתם אומר, או שלברווזון יש הזיות. חשבתי שהוא אולי השתגע מרוב סבל, כי איך זה יכול להיות. שום דבר בסיפור לא הכין אותי למפנה, הוא הגיע מאוחר מדי, אחרי שהפנמתי את הכיעור שלו (ושלי). לא היתה שם פיה סמכותית כמו ב"נסיכה-צעצוע" שבוחנת את המלך שוב ושוב, וקובעת שהוא נכשל.

הברווזון המסכן היה בעצם ברבור; זה מתרץ את הניכור בינו לבין משפחתו: ההורים הנוטשים והמתעללים לא היו ההורים האמיתיים. זה מאד מנחם ומחניף, לגלות שאתה נעלה על אלה שהכאיבו לך. אבל זה גם טריק שמעתיק את ההתמודדות לטריטוריה סמלית ומנטרל את החתרנות; הברווזון לא מפנה עורף למשפחתו, זו לא קריעה אלא שיבה הביתה.

למרי דה מורגן לעומת זאת, חסר הטקט הדרוש. היא מטיחה את המציאות בפרצופם של הקוראים. האב הנוטש והמתעלל הוא אביה הביולוגי של הנסיכה (אני מכירה לפחות איש יקר אחד שמקפיד לכנות את הוריו, אלה שלהם נולד ובביתם גדל – "הורי הביולוגיים"). אביה של הנסיכה אינו חורג ואינו מרושע. הוא אפילו לא נטול רגשות. את הנסיכה המזויפת הוא דווקא אוהב בכל לבו. הוא מוכן להעלים עין מחסרונותיה, להוריש את הממלכה לקליפה ריקה. רק את בתו שלו הוא אינו יכול לשאת. הוא לא יכול לשאת את חיי הרגש והמחשבות שלה. הוא רוצה ילדה בלי קול.

*

4. הקול הוא הזהב

ואם כבר ערבתי את אנדרסן – בסיפורים אחרים גם הוא מעלה על נס את הקול; אם זו בת הים הקטנה שמוותרת על קולה, היא נותנת אותו למכשפה תמורת רגליים, והאלם הזה מונע ממנה לזכות בנסיך. ואם זה הזמיר של מלך סין שקולו מרפא את הגוף והנפש ומגלה לקיסר את האמת על ממלכתו. שום קול מלאכותי של ציפור מפוארת לא יכול להחליפו. וכדי לחולל את כל זה, מסביר הזמיר למלך, הוא חייב להיות חופשי.

ובחזרה לנסיכה-צעצוע – הקול הוא הזהב של הסיפור, פשוטו כמשמעו; הצֶלֶם נקנה בטפיפות חתול (חרישיות כמו שנסיכה אמורה להיות), בשתי צווחות דגים (כמו הצווחות המושתקות של אורסולה), ובשתי שירות ברבור (שקורצות מן הסתם לאנדרסן מאחורי גבה של הפיה). זהב הסיפור הוא צלילים וקולות של טבע, שניים מכל סוג, כדי להדגיש את הפיצול, את הכפילות.

והקול הוא כמובן הביטוי של האני. לכן נאסר על הנסיכה לדבר, לצחוק, או לבכות.

והקול הוא גם ביטוי של האמת. בכל פעם שהמלך דואג לנסיכה המזויפת, בכל פעם שהוא מעדיף אותה על בתו, הוא מאבד את קולו.

*

יש לי עוד המון להגיד על החלפת הורים ובכלל, אבל הארכתי מספיק להפעם. ואת הסצנה המופלאה המקברית עם הבובה – אותה אני שומרת להמשך – פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד באותו עניין

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

שיחות עם אמא

ועוד  ועוד.

פרויקט מרי דה מורגן