לא מזמן הכרזתי כאן על פרוייקט מרי דה מורגן. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הסיפורים שלה ואני גם חוששת – שאיש לא יתעניין בסופרת ויקטוריאנית חצי נשכחת ועוד לילדים, שמי שכֵּן – יתנגד בטענה שילדים זקוקים ל"חיוביות" ולצדק. לא שאנדרסן פחות זועם או עצוב, אבל הי, "מה שמותר ליופיטר אסור לשור" (בלטינית זה אפילו מתחרז).
דה מורגן היא ליריקנית וציירת של דימויים עזים ומפליאים, אבל כשמתחקים אחרי המקור של העצב והזעם – מגיעים למגדר. איך שלא קוראים אותה, בסוף מגיעים למגדר.
הטלתי קוביה כדי לבחור סיפור. יצא "המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה". ובכן.
*
כלה או מכשפה
פיורימונדה, פרח העולם (?) – שם חיובי במפתיע לדמות "שלילית" – היא בת יחידה. אביה מחליט להשיא אותה כדי להוריש את השלטון בבוא העת, לחתנו. כשפיורימונדה שומעת על כך היא בוכה מרוב זעם. היא פוחדת לאבד את יופיה. יופיה של פיורימונדה הושג באמצעות כשפים, אבל למרבה הפלא הוא לא נועד למשוך גברים. היופי הוא היצירה שלה, הכישוף הוא האמנות. המשפט האחרון לא נאמר בסיפור. זו כבר הפרשנות שלי. נאמר רק שפיורימונדה אינה רוצה בבעל. בשום בעל, גם לא צעיר וחזק ויפה. היא יודעת (כך נאמר: "יודעת", לא סתם "חוששת") שבעל יאסור עליה לעסוק במאגיה ולהיפגש עם חברתה היחידה, מכשפה זקנה ומכוערת.
בסרטון למעלה: אפיזודה אקראית מתוך סדרת הטלוויזיה הישנה Bewitched, על סמנתה, מכשפה מלבבת שמתחתנת עם בן תמותה, ונדרשת (וגם דורשת מעצמה) לוותר על כל כישוף וביטוי של עוצמה לטובת זוגיות בפרוורים.
בלילה, כשכולם ישנים, פיורימונדה מתדפקת על דלתה של חברתה. המכשפה בדיוק עסוקה אבל כשהיא מבחינה במצוקתה של הנערה היא מזמינה אותה להיכנס.
"זוהי באמת בשורה רעה," היא מקרקרת כשהיא שומעת את החדשות, "אבל אנחנו עוד נביס אותם. את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו." היא שואלת את פיורימונדה מה היא מעדיפה: האם היא רוצה להפוך את המחזרים לכלבים שייענו לשריקתה, או לציפורים שישירו על יופיה, או שמא לחרוזים אותם תענוד על צווארה?
"מחרוזת! מחרוזת!" קוראת הנסיכה. "זה יהיה נפלא, להשחיל אותם על חוט ולענוד אותם על צווארי. אנשי החצר לא יבינו מניין השגתי את אוצרותי החדשים."
*
האותיות הקטנות של חוזי הכישוף
פיורימונדה מקבלת חוט זהב דקיק המקיף את צווארה. כדי להפוך נסיך לחרוז, היא צריכה לגרום לו לסגור את אצבעותיו סביב החוט.
אלא שאַליה וקוץ בה; המחרוזת מסוכנת גם לפיורימונדה עצמה: אם במקרה תסגור את אצבעותיה שלה על החוט, גם היא תיהפך לחרוז, ולא תשוב לדמותה האנושית עד שמישהו יבתר את המחרוזת וימשוך אותה מן החוט.
מרי דה מורגן היא אלופת האותיות הקטנות בחוזי כישוף. למשאלות שלה נלווה תמיד סייג, משהו שיכול להפוך את הקערה על פיה, ובינתיים הוא מותח את עצבי הקוראים ומערער את שלוותם.
פיורימונדה עצמה מאושרת. דמעותיה יבשו: "נסיכים אדירים ומלכים יקשטו את צווארי," היא קוראת, "כל עוצמתם לא תועיל להם כאן."
הזקן הכחול של פיורימונדה
ואז מגיע החלק האפל של הסיפור, שבו נהפכת הנסיכה למעין "כחול זקן" ממין נקבה. הנסיכים המושלמים והנרגשים נעלמים בזה אחר זה בערב חתונתם, ובכל פעם נוסף עוד חרוז צלול כבדולח ומתנוצץ בשלל צבעים – ירוק כחול וזהב לצווארה של הכלה. וגם כשהחוט מתמלא, תמיד יש מקום לעוד חרוז.
פיורימונדה מאושרת. היא מתגרה בחתנים, מדברת בכפל לשון. בכל פעם שהיא לוכדת מחזר היא מלטפת את החרוז באצבעותיה הלבנות והרכות וקוראת "אהה, מאהבי הגאה! האם אתה שם?" ומתפקעת מצחוק. והיא יפהפייה, הו, כמה יפה מתארת אותה דה מורגן, שרועה על אדן השיש של המזרקה, בשמלתה הלבנה דקיקה, טובלת את זרועותיה החשופות במים ומאכילה את דגי הזהב. כשהיא מבחינה בחתן מתקרב היא מתרוממת ומושיטה לו את ידה הצחורה הנוטפת מים…
*
דו-קרב של החְפָּצָה
פיורימונדה מתמכרת להחְפָּצָה. היא משתוקקת להקטין את יריביה ולענוד אותם לצווארה כמו גולגלות או טפרים על חגורתו של צייד. היא מדברת אל המחרוזת שלה: "מחרוזתי האמיצה," היא קוראת לה, היא אוהבת את המחרוזת יותר מכל דבר בעולם. יש לדה מורגן כמה וכמה גיבורות כאלה, גאות, אובססיביות, חסינות לאהבה רומנטית, מכורות לעוצמה.
בסופו של דבר האקדח מן המערכה הראשונה, כלומר התנאי בכישוף, אמנם מכשיל אותה. המשרתת שלה יולנדה, חוברת לידידו הטוב של הנסיך השנים-עשר. פיורימונדה הופכת לחרוז והחתנים משתחררים מהקללה. ידידו של הנסיך מושך אותם מן המחרוזת בזה אחר זה. רק פיורימונדה נותרת על החוט שנתלה בראש חוצות לעולמי עד.

כך אייר וולטר קריין את רגע תבוסתה של פיורימונדה. זה עתה כושפה, וידידו של הנסיך מרים את המחרוזת בקצה חרבו כדי לא להפוך לחרוז. זוהי ללא ספק תמונה של כיבוש אירוטי. החרב הפאלית (בדיוק במקום) המחרוזת הווגינלית המשופדת עליה, שלא לדבר על הפשלת המסך.
ההבדל בין להרוג ולהציל
"המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה" הוא סיפור מתעתע. המספרת חוזרת ומגנה את הגיבורה המושחתת וחסרת הלב ואת אשת סודה המכשפה. אבל קשה להתעלם מנקודת המבט של פיורימונדה, הגיבורה הראשית והמוּעדת להזדהות. הזעם הקר והצוהל שלה, מבעית אבל לא חסר שחר. הרוע שלה מוגבל לחתנים. והמכשפה הזקנה היא פשוט חברה חכמה ותומכת. אחרי שהן סוגרות על מחרוזת, היא מארגנת מסיבת ריקודים קטנה לשמח את הנסיכה; מגוון גמדים, שדים ושדונים, מכשפות על מטאטא, ושרצים גדולים וקטנים מקפצים זה עם זה בשמחה מדבקת. הנשף התת קרקעי המאולתר והפלורליסטי הרבה יותר מושך לב מנשפי החתונה המיופייפים של הנסיכים.
וכל זה מכרסם באמינותה של המספרת הכל יודעת. השיפוטיות המופרזת שלה מעוררת חשד. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ודומה שהסיפור נכתב בידי יולנדה, המשרתת הקטנה והצדקנית שמרגלת אחרי פיורימונדה ומביאה למפלתה, וזוכה בתור גמול, לחתן נאה משלה. בתור האישה ה"חיובית" בסיפור יש משהו כל כך קונפורמיסטי ומשת"פי בגישתה. (עכשיו שאני חושבת על זה – שיטת הקול הכפול מזכירה את אריך קסטנר בתפקיד המספר החצוי של פצפונת ואנטון).
פיורימונדה מעוללת לאחרים את מה ששנוא עליה. היא הופכת אותם לקישוט ומתענגת על כך. אבל רק בשביל הפרוטוקול אני מבקשת לציין שגם הגבר "הטוב" שמביס אותה לבסוף, מתפקע מצחוק לאידה. מה שמזכיר לי את בני הקטן. פעם, בערך בגיל ארבע, הוא ניסה להסביר את ההבדל בין "להרוג" ו"להציל": להרוג, זה כשהרעים הורגים את הטובים. להציל, זה כשהטובים הורגים את הרעים.
*
הסוף השמח והסוף העצוב
בשביל יולנדה זהו סוף טוב: הטובים ניצלו והמרשעת נענשה. אבל זהו גם סוף עצוב מאין כמותו שבו המורדת מובסת והופכת לקישוט, לדבר שממנו ברחה. פיורימונדה לא נולדה קרה וחמדנית. כשפי החרוזים שלה מזכירים את פנטזיות הנקם של לייזה דוליטל, שמדמיינת איך תצהל בזמן שפרופסור היגנס יטבע. רק שפיורמינדה נענשת והופכת לחרוז תלוי לראווה. או סתם מקיצה מהחלום.
בהרבה מהסיפורים של מרי דה מורגן יש מסרים מבלבלים. אני זוכרת את זה מכיתה ב', מ"עץ השיער". את סימני השאלה על הטוב והרע. ואני זוכרת גם את האושר. אז לא יכולתי להסביר אותו, רק עכשיו אני מבינה. הסיפור הזה ראה אותי. החיים שלי היו כאלה. מעורבבים. לא צודקים. מלאי זעם (הרגש היחיד שלא חנקתי, כי הוא לא נראה כמו חולשה), עוצמה מתוסכלת. זו הרגשה מדהימה להיראות. פתאום לא הייתי לבד.
*
אגדות ונישואין – שלוש וריאציות
טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק
האישה שרצתה להיות מלך, על הדייג ואשתו
*
מה שמותר ליופיטר (אנדרסן, אוסקר ווילד) אסור לשור (מרי דה מורגן). למשל:
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
*
מרית קרובתי,
צר לי להגר מיד אל מחוזות האפילה, אבל האגדה הזאת
מזכירה לי לא מעט עלילות על רוצחים/ות סדרתיים/ות.
והמחרוזת אמנם מבטאת גם את המזכרת מכל נסיך הרוג,
וגם את התליה, אליו נדונה הרוצחת (כביכול) לבסוף.
אבל, בסופו של דבר זהו מחזה-מוסר (מוראליה) בסגנון
"מקס ומוריץ". כלומר, אליבא דהמספרת, ניתן להפר את
הסדר החברתי לזמן-מה, אבל העבריין/ית משלם על כך
בראשו.
עוד דבר, האישה שביקשה להפוך את הגברים לקישוט
נדונה לכך שהיא עצמה הופכת לקישוט. יש כאן פנים
מאוד ויקטוריאניים המותירים את האישה לחסדי השדכנים
ומלאכת הריקמה.
שועי, יש כאן שני סיפורים. מחזה מוסר (מאת יולנדה ושכמותה).
וטרגדיה של מורדת שאוּלפה והפכה לדבר שממנו ברחה.
הסוף הוא טוב או טרגי (כמו הלובטומיה של קן הקוקיה), תלוי מאיפה מסתכלים. אני מרגישה את הטרגיות. ואני גם לא בטוחה שהרציחות לא היו פנטזיה. עובדה שהן היו הפיכות. פיורימונדה היא בסך הכל חרוז שחלם שהוא אדם, כלומר גבר, והתעורר וגילה שהוא חרוז.
מרית, החרוזים מבטאים אוסף: אינוונטאר של נסיכים שהפכו לחרוזים בשרשרת.
אלו ודאי לאו דווקא רציחות אלא בימינו יכול לבטא גם אשת-חברה המונה אחד לאחד את כל הגברים המפורסמים שהיו להּ
או את כיבושיה המיניים. אבל ההגיון כאן הוא הגיון מאגי, באשר הוא מניח כי יש במזכרות-הכיבוש בכדי להגביר את כוח המשיכה ואת כח
הכיבוש של המחזיק בהם: כך, מכווצי גולגלות, שומרים מזכרת מיריביהם על צווארם, כסגולה או ככח מאגי שנדד מן הנרצח אליהם
כך, רוצחים סדרתיים (בספרים/סרטים) נוהגים לחתום על קורבנותיהם או להותיר איזה סימן ייצוגי; כך הם לא רק מגלים כי הם אחראים לרצח, אלא
גם חורזים עוד חרוז במחרוזת סימבולית שעל צווארם.
לא יודע למה, האסוציאציה הקולנועית שלי אינה מק מקמרפי (ג'ק ניקולסון) ב-"קן הקוקיה"
אלא גלוריה סוונסון ב"שדירות סן-סאנט", המודיעה בסצנת הסיום לססיל ב' דה-מיל שבדמיונהּ שהיא מוכנה לקלוז-אפ
שועי, בכללי, ברור שאתה צודק בעניין המזכרות של הרוצחים, אבל יש כאן משהו הרבה יותר אישי וספציפי. אתם שרציתם להפוך אותי לקישוט תהפכו לקישוט על צוארי. ההקטנה וההחפצה הן תכלית בפני עצמה.
אני מרגישה קצת אשמה על הפוסט הזה. כאילו לא תמכתי בה די. כאילו דבק בי אבק של יולנדיות. אני עוד צריכה לחשוב על זה. קשה לי לדמיין אותה כגלויה סוונסון, כי בשבילי היא קודם כל ילדה.
כן, אבל היא מגיבה על "החפצה" ב-"החפצה" משלהּ.
אני לא בטוח שהצעד הזה עושה את מאבקהּ לחירות
משלהּ ללגיטימי יותר. (קצת מזכיר לי את היעקובינים שבשם "חירות, שיוויון
ואחווה" הלכו ובנו גליוטינות: תחילה לאצילים, ואח"כ
לכל מי שנתפס לא משתף פעולה מספיק עם המהפכנים
שהפכו לשלטון). האוטופיה של כריסטין דה-פיזאן מוצאת חן בעיניי הרבה יותר.
פיורימונדה היא ילדה, אבל קצת מזכירה לי את הילדה
הבריטית המפורסמת שלאחר שירתה בכמה מבני כתתה
ונשאלה מדוע, ענתה: 'אנ'לא אוהבת את ימי שני'.
אבל אגדה היא רק אגדה.
מי לייק ורי מאץ' (בהיעדר כפתור).
אבל שועי, אם היא היתה לוחמת חופש היה קל מאד להיות בעדה.
ברור שאי אפשר לאמץ "מצע" כזה.
אבל לא הכל תכנית פעולה וחברה. יש עוצמות רגשיות שאי אפשר להכיל. וכעס זה לא דבר חמוד. הוא נדחס מתחושה של אין מוצא, וכשהוא מתפרץ אללה יסתור. כיוון שזו אגדה – אי אפשר לדעת אם היה מוצא, ואם זה קרה "באמת" או בפנטזיה. אבל אני שיודעת כמה דברים על כעסים הייתי צריכה להיות יותר בעדה.
והפנטזיה של כריסטין היא יפהפייה באיור, אבל מעבר לזה אני חוששת שהיא קצת משעממת 🙂
דפנה, 🙂
איזה סיפור, מרית! הלוואי והיית מביאה אותו מתורגם אחד לאחד.

מי שמייד קפצה לפניי היא קאלי מהמיתולוגיה ההינדית, העונדת גולגלות לצווארה. הגולגלות מייצגות את הבורות/בערות שנכבשה, את סמלי הכוח הגס שמיוצג בדרך כלל ע"י יצר הכיבוש הגברי. קאלי היא אספקט נשי מסויים של שיווא, האל המשמיד את המוגבלות האנושית הפרימיטיבית והיא מקבלת לגיטימציה לחגוג (במובן של חגיגת נצחון) את ההשמדה. לקאלי סוגדים במזרח.
ברור שלא תיתכן קאלי במערב, אירופאית, מקום בו היודע כל נתפס כחריג (ובעיקר אם זו אישה- מכשפה) ויש להשמידו/ה
עוד סיפורים, בבקשה:)
פוסט יפה מאוד. אך אני מתקשה עדיין לעכל את תכניו.
לא החלטתי אם אני הולך לפרשנות שלך על שחרורה
של פיורימונדה מהיותה חפץ ע"י חיפצונם של חתנים, או
שאני מתחסד ומרגיש "שזה לא יפה לעשות דברים
כאלה". תני לי קצת זמן אני צריך לעבד את הדברים.
ולאיריס, לקאלי הקריבו קורבנות אדם. זה נתפס בעיני
כאקט פרימיטיבי. למרות שזה מתיימר להשמיד את המוגבלות האנושית.
שוב כמו באגדה יש כאן מחאה נגד פרימיטיביות
באמצעים פרימיטיביים. ניראה לי בעייתי משהו.
איריס, אולי הוא עוד יתורגם. הרפתקה עוד לא אמרו את המילה האחרונה וגם המייל הביא עוד כמה מתעניינים. את קאלי אני זוכרת בעיקר כקאלי הנוראה מ"אגדת הראשים המוחלפים" של תומאס מאן, אבל התמונה כל כך חזקה ומדברת עם הפוסט שאני תיכף מעלה אותה לשם. תודה. ויש עוד כמה וכמה סיפורים בתכנון, נראה.
דודו, תודה. אתה מצחיק. זה באמת לא יפה לחפצן וגם השחרור קצת מוגבל. אבל זאת לא דילמה מוסרית (קָ דֶ קונסיונס, כמו שקראו לזה בשיעורי צרפתית), זה זעם גבישי.
הפוסט הקודם היה מאאזה אישי שפחדתי לקרוא אותו….
את הפוסט הזה כמעט וקראתי, אבל בגלל שאני שונא שמספרים לי סיפורים או סרטים אז קודם מצאתי את הספור באנגלית וקראתי אותו, וזה כבר שווה "תודה רבה מרית"…
דבר מושך דבר ונמשכתי לקרוא בהמשך לפוסט, גם על הדמויות שמאחורי הקלעים והנה- עולם ומלואו:
זה אחיה:
http://en.wikipedia.org/wiki/William_De_Morgan
של הסופרת,
זה מה שהוא עשה, בין השאר, בחיים:
http://www.google.de/search?client=safari&rls=en&q=William+De+Morgan&oe=UTF-8&redir_esc=&um=1&ie=UTF-8&tbm=isch&source=og&sa=N&hl=de&tab=wi&biw=1212&bih=989
וזו אשת חיקו:
http://en.wikipedia.org/wiki/Evelyn_De_Morgan
ציירת פרה רפאליטית…
נו… איזו משפחה…
מרית, יש עוד תמונות מדהימות של קאלי, תעשי גוגל, והיא מפחידה ונוראה במובן שהמוות הוא מפחיד ונורא אבל נועד כדי לחסל ולברוא מחדש, אחרת.
ותודה על סמנטה המתוקה. ביליתי איתה שעתיים של צחוק סנטימנטלי. אוי כמה שהיא היתה נערצת עלי בנערותי:)
פאם פאטאל, זה מה שעולה לי בהרהור שני, הנענשת על אי רצונה להנשא, או/ו לממש את מיניותה "היופי הוא היצירה שלה" המשפט הזה לא ברור לי. מה היא עושה איתו, לשם מה היא צריכה אותו? עם מי היא מתקשרת אותו? זו שאלה שעסוקה בה הרבה למראה התקשטות נשית בעיקר ובחירתי להימנע ממנה. שוב, חומר חומר למחשבה.
החוט הזה שנקשר לכל כך הרבה אגדות וסיפורים מוליך, מחבר, נקשר למחט, לדקירות, חוט סביב הצוואר קצת כמו חבל התלייה שלה, רק זוהר..
חושבת על סגירת האצבעות על החוט, מה היא מסמלת? האם הוא קור העכביש?הפעולה הזו הפכה את הנסיכים לנקביים, סרסה אותם. הם חוררו. מדבר אלי מאוד בשל תוכן פרטי, נזכרת בסיפור שהבאת על האיש שיצא לחפש את הפחד, בו הוא משחק בראשים כרותים, וגם מעלה בי סצנה נפלאה מ"הבן האחר" מתוך "כאוס" של האחים טבייאני, בו מגלה האישה המחפשת אחר בעלה, שראשו משמש ככדור בידי החיילים. גם פה כמו בסיפור הקודם של מרי דה מורגן המשרתת מחלצת את הגברים. הרבה חומר למחשבה מרית. אגדות מרתקות. כאן נתפסתי לזווית אחת, אבל יש עוד, היד הנוטפת מים, דגי הזהב, העור הצחור.. המסיבה בה שדונים וגמדים ושרצים לא איימו עליה, והיא וודאי בלטה ביופיה. ושוב השאלה, למה עולה בי. אח, הרבה נחת בבלוג שלך:)
פוסט מרגש. לרגע קיוויתי שהיא תברח עם המכשפה ושתיהן ימשיכו לאסוף חרוזים לנצח.
אבל אני מסכימה שהיא רוצחת סדרתית. רוצחת כמו סופרמן שמציל את הגברת מאבדון, ובאמת "מצילה" ולא "רוצחת", אבל עדיין רוצחת בעיניי, גם אם רק בפנטזיה.
אבל בספרות זה מותר.
אנונימי, לא רוצה לדבר על המשפחה שלה. יש לי הרגשה (לגמרי אינטואיטיבית ולא מבוססת) שזה לא ישמח אותה. (וזה די מצחיק הדרך שלך ללכת עם להרגיש בלי).
סמדר, איזה יופי של מחשבות ללעוס לפני השינה. מחוררת אותם, נכון, נכון, "משחילה" אותם, כמו שאומרים. יש קטע נפלא כזה בסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה (שעליו כתבתי ב"סיפורים יכולים להציל" ספר על אגדות שלי שאמור לצאת עד סוף השנה), שבו הנערה שמכריחה את שני המלכים לשכב איתה (לא סתם לשכב, "ריצעו בי רצע עז" היא אומרת להם בתרגום ריבלין, כשלרצוע על פי אבן שושן, זה גם לנקב וגם להלקות ברצועה) מבקשת מהם את הטבעות שלהם, ומשחילה אותן על מחרוזת של 570 טבעות של "מאהביה", ומסחררת אותה על אצבעה ואין צורך להרחיב.
מיטל, תודה רבה. (את זוכרת שפעם תכננו פולמוס פנטזיה? בסוף אצטרך להתפלמס עם מישהו אחר 🙂 )
מרית, הצלחתי סוף סוף להכנס לאתר לאחר יום שבו
כל נסיונותיי עלו להשאיר תגובה לתגובה ובכלל לראות
את קצה-קצהו של הפוסט עלו בתוהו. כבר לא זוכר מה
רציתי לומר, אבל זה ברור מדוע נערה צריכה מחרוזת של
בחורים על צוארה הענוג; הרוזן דראקולה/נוספרטו, ואיש הזאב
משוטטים בליל. עם מחרוזת כזאת גם הנועז שבהם ישמור נפשו. בכלל, אני חושב שהיה זה טוויסט נאה באם "הכלה" ב-Kill Bill היתה מתיכה כל אחד מחבורתו
של ביל לחרוז בשרשרת, ובסוף מעניקה את המחרוזת
לביתהּ הקטנה.
טוב, אני עדיין לא מצליח להותיר את התגובות בשמי.
לא יודע למה. אבל עד כה אף פעם לא הייתי אנונימי.
על כל פנים התגובה היא ממני. שועי.
הה, שועי, אתה איש כה נחמד ומושיט יד וקיל ביל על שני חלקיו נגע בעומק נשמתי. אבל שום אם שפויה (עד כמה שאפשר) לא תרצה להעניק מתנה כזאת לבתה. אני יודעת שאני לא. כשהריתי את בני הבכור שקלנו בין השאר את השם נמרוד, ואני פסלתי אותו על אף הפסל היפה של דנציגר וכולי. ידעתי שאצלי יהדהד הפועַל "נמרוד" והוא יהיה טעון בכל כך הרבה כעס, וממש לא רציתי להעביר הלאה את הכעס שלי. קוויתי שלא יזדקק לו. שירגיש חופשי.
(ובאשר לאנונימיות – אולי אתה פשוט צריך להזין את הפרטים שלך מחדש בגלל איזו גחמה של וורדפרס. אני על כל פנים, מזהה אותך גם בלי תעודה)
היי מרית. כבר דיברנו כדברים האלה. אצלנו
ההתלבטות הייתה הפוכה. התלבטנו והתלבטנו
ולבסוף קראנו לו נמרוד. והוא גדל להיות כל כך
לא מרדן שזה ממש כאב לי בשיניים.
מרית, בילדותי גרתי ברחוב "המרי" שם למדתי מרי.
אחר כך גרתי ברחוב "המעג"ל" שאינו דווקא הצורה
הגיאומטרית השלימה ביותר אלא ראשי תיבות של
אחת הועדות בימי הצנע: מועצת עופות גוזלים לולים,
שם כנראה למדתי לעוף כגוזל (כלומר בימים בהם לא ניסו
לעשות ממני תרנגול כפרות ובימים בהם לא היה צנע).
אחר כך יצאתי מבית ההורים כמו ממצריים וגרתי
ברחוב "ההגנה" שם למדתי קצת להגן על עצמי
אחר כך הכרתי את אשתי ועברנו לרחוב "הרימון"
שם למדתי לשים לב לפרטים הקטנים. אחר כך כבר
כל הפוליטיקאים ואנשי הצבא שקוראים על שמם רחובות.
כי בכל זאת בערך אז התחלתי להקים מדינה, ומה לעשות
פוליטיקה וצבא הן חלק מכל העניין.
מה שאני אומר זה שנמרוד הוא לא שם שטעון מצד עצמו
בכעס, אלו המשמעויות המקראיות שמתעקשות לשים
אותן על גבו (מלך שנער). אפשר להגיד שנמרוד הוא נמר-הד
וזה ייטען פתע במשמעות עדינה,מחויכת ומהדהדת.
וואו שועי, עצור. המקרא לא הטעין את השם נמרוד
בשום "משמעויות מקראיות". זה התלמוד והמדרשים
שעושים זאת. בתנ"ך כתוב משפט אחד: "ונמרוד
היה גיבור צייד לפני אלוהים". שום מרד. שום טעון.
כולה גיבור ציד!
נכון, נכון. שגגת קולמוס אירעה לי. והתערבבתי עם מדרשים
שהציבו איקונין של עבודה זרה בדמותו של נמרוד בראש מגדל בבל
ובאותו נמרוד המשליח את אברהם אבינו לכבשן האש, לאפותו
כלחם פתים (חמש פיתות בניילון) (-:
עצרתי על סף התהום וכעת אני מרקד שם בנשימה עצורה, עד שהלב ישוב לפעום
כמתכונתו, ועד שיסור ממני פותה שר השכחה (המוכר בעיקר
מכתבי הכשפנות, שרבים הם בתחומה של היהדות).
רק רצית להגיד שלא פסלתי את נמרוד בגלל המקרא או התלמוד. פסלתי אותו בגלל הפועַל, בגלל ה"אנחנו נמרוד" שמגולם בו, ובגלל המטען שאני מביאה לתוך ה"אנחנו נמרוד" הזה.
ואגב – את "יפתח", עוד שם שהוא פועַל יפהפה שכולו חופש ואפשרויות – זו ברכה גדולה, לאחל למישהו שיפתח – אותו פסלתי בגלל המקרא שלכלך אותו בדם של בת יפתח.
מרית, אחת הקריאות הזהריות המפורסמות ביותר מתחילה
במלים "פתח אליהו הזכור לטוב ואמר" על פי ד"ר אבי אלקיים
ואני מסכים איתו כאן, המלה "פתח" מופיעה במשמעות
של פתיחת-הלב והתעוררותו.
אני משתדל בקוראי שירה מנוקדת להתעכב מדיי פעם בכדי לשאול את עצמי,
מה אני קומץ ומה אני פותח; אילו משמעים אני קובץ ואילו
מנגינות אני שורק.
ומתי אתה משווה ומתי מסתגל, מתי מצתַּרֵעַ (חס ושלום) או חוטף
מרית, דווקא המלה 'חופשי' נזכרת במקרא בהקשר
של צרעת ומשכן המצורעים נקרא היכנשהו (אני מצטט
מזכרוני הקִטֵּע וביום חם זה גם המקרטע) "בית החופשי"
ולכן דיה לצָרה בשעתה, ולצֵרה בשעתו, וכאלה הם גם רגעי
החופש, גם 'החופש הגדול' היבשת הבלתי נודעת של הילדות
נדמית ככלות שנים כרחוב קטן עם בתי-רכבת, לפחות מפרספקטיבה של הורות.
ומתי אני חוטף? חופשי אני חוטף
אבל אני מסתגל, כנודע, רק כשאיני ירוק או כחול (-:
🙂
היא ניסתה להיות גבר (השחילה) ונענשה, ולכן בו זמנית זה סיפור פמיניסטי וגם לא פמיניסטי.
לקח לאותן נשים שמחקות נרטיבים גבריים וזוכות לתחושת עוצמה כוזבת. העוצמה האמיתית לדעתי נמצאת מחוץ לדיכוטומיה גבר-אישה. קראת את אלגנטיות של קיפוד?
שועי "בית החופשי" על משכן מצורעים, זה כמו בתי עלמין שנקראים "ארץ החיים" (יש כאלה).
ובקצב ההסתגלות אנחנו תיכף נגיע לנסים קיוויתי עם "לצופים בשחור לבן הפועל באדום" האלמותי.
מ', זה לא היה בתוכניות שלה להפוך לגבר, אבל ברגע שניסו לכפות עליה נישואין היא פשוט התרתחה ונקמה, היא הראתה להם מה זה. את הזעם אני מבינה היטב (אם כי שלי לא מכוון למחזרים, אלא לכל סוג של ממסד וכפייה), אבל לפגוע באחרים זה אף פעם לא פתרון. משלמים על זה בחתיכות נפש (אם כי גם על בליעת צפרדעים משלמים בחתיכות נפש, לפעמים יותר גדולות). ובכלל – לדה מורגן אין פתרון. יש לה שורה של נשים שפשוט לא רוצות להינשא, לא חשוב למי, וגם הן וגם האחרות נעות בין תאוות כוח להקרבה עצמית ושתיהן מכזיבות.
אני לא בטוחה בקשר לאלגנטיות של קיפוד, אני חושבת שלא קראתי, כי התמונה שיש לי בראש מהצירוף היא של עבודה שעשתה פעם תלמידה שלי, שַאל יפהפה ממסמרי 10 חדשים ענקיים, שהיתה בו אלגנטיות כסופה קיפודית, ותנועה יפהפייה (זה היה כמו שדה של מסמרים ברוח) ואני זוכרת גם את ההפתעה שלי מהמשקל העצום כשניסיתי להרים אותו.
פוסט מרתק, אבל אם להודות על האמת, כשהגעתי לשתי השורות האחרונות, שכחתי כל מה שהיה קודם 🙂
הו, לי, שתמיד שמה לב (איפה האייקון של חיוך שההורים שלו הם אנחות?)
זה חיוך ממשפחה מצוינת 🙂 (אני מקווה שהם לא נטשו אותו לאנחות).
כמו שכתב נחום גוטמן על דיוקנו המזנק מהכסא: זה מצחיק? לא, זה מכאיב.
נכון. תהיתי על עצמי שכתבתי תגובה מנותקת כזאת… כנראה היה אצלי איזה קצר באותו רגע.
לי, זאת לא היתה נזיפה! גם זה נכתב בחיוך בן אנחות 🙂
מרית היקרה, נראה לי שנזיפות הן בכלל לא ברפרטואר שלך { }
[…] את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו… […]
[…] את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו… […]
[…] "את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו" (פרויקט מרי דה מורגן) […]