"את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו" – פרוייקט מרי דה מורגן

לא מזמן הכרזתי כאן על פרוייקט מרי דה מורגן. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הסיפורים שלה ואני גם חוששת – שאיש לא יתעניין בסופרת ויקטוריאנית חצי נשכחת ועוד לילדים, שמי שכֵּן – יתנגד בטענה שילדים זקוקים ל"חיוביות" ולצדק. לא שאנדרסן פחות זועם או עצוב, אבל הי, "מה שמותר ליופיטר אסור לשור" (בלטינית זה אפילו מתחרז).

דה מורגן היא ליריקנית וציירת של דימויים עזים ומפליאים, אבל כשמתחקים אחרי המקור של העצב והזעם – מגיעים למגדר. איך שלא קוראים אותה, בסוף מגיעים למגדר.

הטלתי קוביה כדי לבחור סיפור. יצא "המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה". ובכן.

 *

כלה או מכשפה

פיורימונדה, פרח העולם (?) – שם חיובי במפתיע לדמות "שלילית" – היא בת יחידה. אביה מחליט להשיא אותה כדי להוריש את השלטון בבוא העת, לחתנו. כשפיורימונדה שומעת על כך היא בוכה מרוב זעם. היא פוחדת לאבד את יופיה. יופיה של פיורימונדה הושג באמצעות כשפים, אבל למרבה הפלא הוא לא נועד למשוך גברים. היופי הוא היצירה שלה, הכישוף הוא האמנות. המשפט האחרון לא נאמר בסיפור. זו כבר הפרשנות שלי. נאמר רק שפיורימונדה אינה רוצה בבעל, בשום בעל, גם לא צעיר וחזק ויפה. היא יודעת (כך נאמר: "יודעת", לא סתם "חוששת") שבעל יאסור עליה לעסוק במאגיה ולהיפגש עם חברתה היחידה, מכשפה זקנה ומכוערת.

בסרטון למעלה: אפיזודה אקראית מתוך סדרת הטלוויזיה הישנה Bewitched, על סמנתה, מכשפה מלבבת שמתחתנת עם בן תמותה, ונדרשת (וגם דורשת מעצמה) לוותר על כל כישוף וביטוי של עוצמה לטובת זוגיות בפרוורים.

בלילה, כשכולם ישנים, פיורימונדה מתדפקת על דלתה של חברתה. המכשפה בדיוק עסוקה אבל כשהיא מבחינה במצוקתה של הנערה היא מזמינה אותה להיכנס.

"זוהי באמת בשורה רעה," היא מקרקרת כשהיא שומעת את החדשות, "אבל אנחנו עוד נביס אותם. את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו." היא שואלת את פיורימונדה מה היא מעדיפה: האם היא רוצה להפוך את המחזרים לכלבים שייענו לשריקתה, או לציפורים שישירו על יופיה, או שמא לחרוזים אותם תענוד על צווארה?

"מחרוזת! מחרוזת!" קוראת הנסיכה. "זה יהיה נפלא, להשחיל אותם על חוט ולענוד אותם על צווארי. אנשי החצר לא יבינו מניין השגתי את אוצרותי החדשים."

*

האותיות הקטנות של חוזי הכישוף

פיורימונדה מקבלת חוט זהב דקיק המקיף את צווארה. כדי להפוך נסיך לחרוז, היא צריכה לגרום לו לסגור את אצבעותיו סביב החוט.

אלא שאַליה וקוץ בה; המחרוזת טמונה סכנה גם לפיורימונדה עצמה: אם במקרה תסגור את אצבעותיה שלה על החוט, גם היא תיהפך לחרוז, ולא תשוב לדמותה האנושית עד שמישהו יבתר את המחרוזת וימשוך אותה מן החוט.

מרי דה מורגן היא אלופת האותיות הקטנות בחוזי כישוף. למשאלות שלה נלווה תמיד סייג, משהו שיכול להפוך את הקערה על פיה, ובינתיים הוא מותח את עצבי הקוראים ומערער את שלוותם.

פיורימונדה עצמה מאושרת. דמעותיה יבשו: "נסיכים אדירים ומלכים יקשטו את צווארי," היא קוראת, "כל עוצמתם לא תועיל להם כאן."

אספה של טרולים, וויליאם הינסן (אמן מאיי פרו)

הזקן הכחול של פיורימונדה

ואז מגיע החלק האפל של הסיפור, שבו נהפכת הנסיכה למעין "כחול זקן" ממין נקבה. הנסיכים המושלמים והנרגשים נעלמים בזה אחר זה בערב חתונתם, ובכל פעם נוסף עוד חרוז צלול כבדולח ומתנוצץ בשלל צבעים – ירוק כחול וזהב לצווארה של הכלה. וגם כשהחוט מתמלא, תמיד יש מקום לעוד חרוז.

פיורימונדה מאושרת. היא מתגרה בחתנים, מדברת בכפל לשון. בכל פעם שהיא לוכדת מחזר היא מלטפת את החרוז באצבעותיה הלבנות והרכות וקוראת "אהה, מאהבי הגאה! האם אתה שם?" ומתפקעת מצחוק. והיא יפהפייה, הו, כמה יפה מתארת אותה דה מורגן, שרועה על אדן השיש של המזרקה, בשמלתה הלבנה דקיקה, טובלת את זרועותיה החשופות במים ומאכילה את דגי הזהב. כשהיא מבחינה בחתן מתקרב היא מתרוממת ומושיטה לו את ידה הצחורה הנוטפת מים…

*

דו-קרב של החְפָּצָה

פיורימונדה מתמכרת להחְפָּצָה. היא משתוקקת להקטין את יריביה ולענוד אותם לצווארה כמו גולגלות או טפרים על חגורתו של צייד. היא מדברת אל המחרוזת שלה: "מחרוזתי האמיצה," היא קוראת לה, היא אוהבת את המחרוזת יותר מכל דבר בעולם. יש לדה מורגן כמה וכמה גיבורות כאלה, גאות, אובססיביות, חסינות לאהבה רומנטית, מכורות לעוצמה.

בסופו של דבר האקדח מן המערכה הראשונה, כלומר התנאי בכישוף, אמנם מכשיל אותה. המשרתת שלה יולנדה, חוברת לידידו הטוב של הנסיך השנים-עשר. פיורימונדה הופכת לחרוז והחתנים משתחררים מהקללה. ידידו של הנסיך מושך אותם מן המחרוזת בזה אחר זה. רק פיורימונדה נותרת על החוט שנתלה בראש חוצות לעולמי עד.

כך אייר וולטר קריין את רגע תבוסתה של פיורימונדה. זה עתה כושפה, וידידו של הנסיך מרים את המחרוזת בקצה חרבו כדי לא להפוך לחרוז. זוהי ללא ספק תמונה של כיבוש אירוטי. החרב הפאלית (בדיוק במקום) המחרוזת הווגינלית המשופדת עליה, שלא לדבר על הפשלת המסך.

ההבדל בין להרוג ולהציל

"המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה" הוא סיפור מתעתע. המספרת חוזרת ומגנה את הגיבורה המושחתת וחסרת הלב ואת אשת סודה המכשפה. אבל קשה להתעלם מנקודת המבט של פיורימונדה, הגיבורה הראשית והמוּעדת להזדהות. הזעם הקר והצוהל שלה, מבעית אבל לא חסר שחר. הרוע שלה מוגבל לחתנים. והמכשפה הזקנה היא פשוט חברה חכמה ותומכת. אחרי שהן סוגרות על מחרוזת, היא מארגנת מסיבת ריקודים קטנה לשמח את הנסיכה; מגוון גמדים, שדים ושדונים, מכשפות על מטאטא, ושרצים גדולים וקטנים מקפצים זה עם זה בשמחה מדבקת. הנשף התת קרקעי המאולתר והפלורליסטי הרבה יותר מושך לב מנשפי החתונה המיופייפים של הנסיכים.

וכל זה מכרסם באמינותה של המספרת הכל יודעת. השיפוטיות המופרזת שלה מעוררת חשד. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ודומה שהסיפור נכתב בידי יולנדה, המשרתת הקטנה והצדקנית שמרגלת אחרי פיורימונדה ומביאה למפלתה, וזוכה בתור גמול, לחתן נאה משלה. בתור האישה ה"חיובית" בסיפור יש משהו כל כך קונפורמיסטי ומשת"פי בגישתה. (עכשיו שאני חושבת על זה – שיטת הקול הכפול מזכירה את אריך קסטנר בתפקיד המספר החצוי של פצפונת ואנטון).

פיורימונדה מעוללת לאחרים את מה ששנוא עליה. היא הופכת אותם לקישוט ומתענגת על כך. אבל רק בשביל הפרוטוקול אני מבקשת לציין שגם הגבר "הטוב" שמביס אותה לבסוף, מתפקע מצחוק לאידה. מה שמזכיר לי את בני הקטן. פעם, בערך בגיל ארבע, הוא ניסה להסביר את ההבדל בין "להרוג" ו"להציל": להרוג, זה כשהרעים הורגים את הטובים. להציל, זה כשהטובים הורגים את הרעים.

*

הסוף השמח והסוף העצוב

בשביל יולנדה זהו סוף טוב: הטובים ניצלו והמרשעת נענשה. אבל זהו גם סוף עצוב מאין כמותו שבו המורדת מובסת והופכת לקישוט, לדבר שממנו ברחה. פיורימונדה לא נולדה קרה וחמדנית. כשפי החרוזים שלה מזכירים את פנטזיות הנקם של לייזה דוליטל, שמדמיינת איך תצהל בזמן שפרופסור היגנס יטבע. רק שפיורמינדה נענשת והופכת לחרוז תלוי לראווה. או סתם מקיצה מהחלום.

בהרבה מהסיפורים של מרי דה מורגן יש מסרים מבלבלים. אני זוכרת את זה מכיתה ב', מ"עץ השיער". את סימני השאלה על הטוב והרע. ואני זוכרת גם את האושר. אז לא יכולתי להסביר אותו, רק עכשיו אני מבינה. הסיפור הזה ראה אותי. החיים שלי היו כאלה. מעורבבים. לא צודקים. מלאי זעם (הרגש היחיד שלא חנקתי, כי הוא לא נראה כמו חולשה), עוצמה מתוסכלת. זו הרגשה מדהימה להיראות. פתאום לא הייתי לבד.

האלה ההינדית קאלי (ותודה לאיריס קובליו)

*

אגדות ונישואין – שלוש וריאציות

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

האישה שרצתה להיות מלך, על הדייג ואשתו

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

מה שמותר ליופיטר (אנדרסן, אוסקר ווילד) אסור לשור (מרי דה מורגן). למשל:

מוכרת הגפרורים הקטנה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

עיר הגבירות