פעם, כשעוד הלכתי למופעים בפסטיבל ישראל וכיו"ב, היו שואלים אותי איך היה, והייתי מושכת בכתפי ואומרת, "זה לא שינה את חיי," מה שהרגיז את השואלים, כי איזה מין קריטריון זה ודרישה מופלגת, אבל עובדה; פינה באוש שינתה את חיי.
קודם היה קפה מילר, ומעבר למה שכתבתי (כאן וגם כאן) על הבדידות בנוסח "תהילים" ושאון הכסאות הנחבטים, אני זוכרת את התגלות הצבע. את העוצמה של הפאה הג'ינג'ית ושמלת הטורקיז על רקע השחור-לבן-ורדרד העגמומי של הקפה. השיעור הזה באמנות עדיין פועל בתוכי.
ואי אז במחצית השניה של שנות השמונים, הגיע ארצה "1980" (כאן ניתחתי קטע מתוכו). ברגע שהמופע הסתיים נתקפנו נ. ואני בגעגועים, והשתוקקנו לראות הכל שוב מהתחלה. הכרטיסים כבר אזלו אבל התייצבנו בכל זאת ליד הקופה, בתקווה שמישהו ימכור. כשהגענו כבר חיכו שם כמה וכמה אנשים. "מה, לא ראיתם?" שאלנו בהשתתפות. התברר שהם דווקא ראו, ובדיוק כמונו, השתוקקו לעוד פעם אחת.
לא רק הדימויים והרקדנים-שחקנים חרגו מכל מה שהכרנו. המבנה של "1980" היה אקלקטי, מפתיע: לא בַּלֶט עלילתי ולא מחול מופשט. אלא רצף חי של עשרות רגעים פרטיים וקבוצתיים. זה לא דמה להצגה, אלא למסיבה גדולה שמתחילה אחר הצהריים ונמשכת אל תוך הלילה. לכאורה לא היה שום מבנה, אבל כשהנערה שרקדה בלבן בתחילת הערב, חזרה אל אותו קטע מוסיקלי בבגד שחור, הרגשנו עצב של סוף.
ד. חשב שבגללה עזבתי את החוג לתורת הספרות והלכתי לעשות תיאטרון. זה היה אחרי שסיפרתי לו את החלום הזה. הוא קרא לה ספק בצחוק, ר' מאיר בעל הנס, וטען שגם לי התחשק לחולל כמה.
באותה תקופה קנינו א. ואני את הטלוויזיה הראשונה שלנו; מכשיר קטנטן שנתחב ביחד עם מכשיר הווידאו לתוך ארון המטבח הישן (פעם, כשאסרתי על בני לאכול בסלון, העירה נ. שאם הטלוויזיה שוכנת ליד הזבל במטבח, מן הדין שהילד יאכל בסלון). היינו פותחים את דלתות הארון ורואים פינה באוש. זה היה לפני היוטיוב ואנשים טובים היו שולחים לי קלטות: סרט שבו פינה מלמדת את הסולו מפולחן האביב, או הוידאו דאנס המופלא שלה "קינת הקיסרית" (בני בן החמש טען שהמוסיקה מפחידה, ולא הפסיק לשאול במהלכו, זאת אישה או בובה? זה איש שחור או לבן? זה איש או אישה? ופתח לי כך, חלונות נוספים ליצירה), או הסרט המעצבן והמרתק "מה עושים פינה באוש ורקדניה בוופרטל?".
ופה ושם היינו רואים גם יוצרים אחרים. אחר הצהריים אחד צפינו בבלט הקלאסי הקומי של פרדריק אשטון "הנערה הסוררת". האם השתלטנית נרקדה בחן רב על ידי גבר מגודל בשביס ובקפקפקים. א. ואני התגלגלנו מצחוק. רק בן החמש החמיץ פנים. שאלתי "מה, אתה לא נהנה?" והוא אמר: "תאמיני לי, פינה באוש הרבה יותר מעניין!"
בדיוק הכרתי אז מישהו משוגע לריקודי עם וזה גרם לי לתהות, למה אין חוג לריקודי פינה באוש בעצם, שבו לומדים את כל אותם רונדואים מהפנטים עם טכניקה לא מסובכת, לגמרי אפשרית לבני אדם מן היישוב. נראה כיף לא רגיל וגם תירפויטי. כשאמרתי את זה לאנשים הם צחקו, כמו כשתהיתי איך מטוסים מתרוממים בלי לנפנף בכנפיים, או כשהצעתי לשוב ולחלק את הארץ לממלכת יהודה וממלכת ישראל, או לבחור ממי להוריד קול בבחירות במקום למי להוסיף.
בסרטון למטה ריקוד תהלוכה מתוך הסרט החדש של וים ונדרס על פינה. לא בא לכם להצטרף?
או הרונדו הממכר הזה, מתוך הסרט התעודי של שנטל אקרמן, "יום אחד פינה שאלה". התנועות המופשטות לכאורה, הן בעצם סוגים שונים של ליבובים וליטופים "צפים", ללא מושא.
.
למי שלא יודע, מחר ימלאו שנתיים למותה. ואולי דווקא עכשיו יש מי שרוצה ויכול ללמד את הריקודים שלה. לא כדי לעלות על במה, סתם לשם עונג וקירבה. זה לא צריך להיות קורס, גם חד פעמי זה טוב, ספק סדנא ספק מסיבת ריקודי פינה באוש. אם לא השנה, אולי בקיץ הבא. אני זורקת את זה לאחור כמו זר כלה. אולי מישהו יתפוס.
ובינתיים אתם מוזמנים לכתוב עליה פה, לחלק מחשבות וגעגועים.
*
מי שחפץ בטיול וירטואלי לקִברה – שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה
עוד על פינה באוש באתר זה:
אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף
מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד
מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה
מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו
מחשבות על פינה באוש (4) הניחו לי לבכות
טריילר עוצר נשימה לסרט של וים ונדרס על פינה באוש (בקרוב בארץ)
ועוד על פינה ועל תיאטרון מחול בכלל
אכן,
אמנית ענקית. פוסט מרתק, כרגיל (:
הנה פינה באוש למבוגרים…
יש גם לילדים…
אכן, אכן, והרעיון שלך, גדול!
ובל נשכח את סרטה של לי ינור, שבילתה עם פינה בפריז, קפה עם פינה, ישנם קטעים קצרים ממנו ביו טיוב.
חולי, זה כמו קסם. אומרים פינה באוש ואתה צץ.
ערוץ, תודה, כרגיל 🙂
מיקי, חן חן. את הסרט של ינור אני לא ממש מכירה. אם כי קשה להתחרות בשנטל אקרמן. מהסרט שלה "יום אחד פינה שאלה" לקוח הסרטון שאחרי ונדרס.
מרית, אין ספק כי פינה היא בעלת בלוק בעיר האושר
וכבר הפגנת כמה וכמה ריקודי מקלדת מסחררים אודותיה.
פתאום באה לי אסוציאציה, לא יודע למה, למה שמובא
בשיחות מוהר"ן משום ר' נחמן מברסלב: 'וסיני גימטריא
סולם. וכתוב: "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו"
היינו ריקודים, שבשעת ריקודין עולה ויורד כי כן ריקודים
שעולה גופו ויורד גופו" (שיחות מוהר"ן אות פ"ו).
ואם תותר לי תוספת משלי: אין ספק כי רב נחמן מכוון
לחוג ריקודי פינה באוש של המלאכים; מעלים שם בכל
עת את "קפה מילר".
אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.
ותחשבו על זה שאני גר הכי קרוב לפינה בארץ.
מרית יקרה.מזה שנה וקצת אני נוסעת סמויה בבלוג המרתק שלך,ולאחר מקרא המשפט "פינה באוש שינתה את חיי" אני לא מתאפקת ועוברת לסטטוס של סמי סמויה..סוף שנות השמונים,אני שחקנית צעירה בתיאט' רפרטוארי עוברת מתפקיד לתפקיד. בשבילי תיאטרון זאת חויה מהצד של הבמה, בצד השני -בקהל, רב הזמן משעמם. אמנם זה עשור שמביא לארץ ריחות חדשים: לינדזי קמפ עם "פרחים" ,מנושקין ותיאט' השמש, תדאוש קנטור עם"הכיתה המתה", יאן פאבר ,"פאוסט" של רוברט ווילסון, ועוד דברים נורא מעניינים , שלא ממש מחלחלים מתחת למפתח הלב.. ואז היא מגיעה. היכל התרבות ת"א, הבמה ריקה, עטופה בדשא(אמיתי) ,יש את ריח האדמה , ויש אחת שתיים שלוש דג מלוח,ויש שלושה מקלות ויש שני דגלים ושוטרים וגנבים..וכל זה עולה והדשא עדיין ריק.ואז עולה חבורת הגברים והנשים המופלאה הזאת שאש התמיד של הילד דולקת בעינהם ואיתם במדויקות (אני רוצה לומר גרמנית ) אנושית, היא נוגעת בכאב ילדות ומלטפת,בכל סוף משפט שלה יושבת הכמיהה לאהבה. אני נשתלת בכסאי (מהצד של הקהל)ולראשונה (בתאטרון)זולגות הדמעות מעצמן, ואני יודעת שמה שאני רואה זה הדבר האמיתי ,וכן, אני יכולה לעבור מסע בתיאטרון גם מהצד של הקהל(ורצוי בחושך) . חודש לאחר ההופעה אני מתפטרת מן התיאטרון,אורזת מזודה ,נוסעת לניו יורק, ומצטרפת לתיאטרון מחול בברוקלין (ברגע האחרון השתפנתי לנסוע לוופרטל).
נ.ב דרך הבלוג הזה הכרתי את שתי עבודות נפלאות של נעמי יואלי..תודה.
שועי, הרי לך מלאך, שמופיע בדקה 6:38 בערך (זה קטע מ"קינת הקיסרית").
שאול, הו, כמה זה מוזר לראות רקדניות כל כך צעירות אצלה. זה שחזור, אם אני לא טועה, של אחת העבודות המוקדמות ביותר, כשזיקה לבלט הקלאסי היתה הרבה יותר ישירה.
נוסעת, ברוכה הנגלית. 1980 היתה אכן העבודה הצלולה על כאבי הילדות בלי אובך ובלי פורנוגרפיה. תודה על השיתוף (ולמה לא וופרטל?). היא טלטלה והפשירה חיים רבים. ובאשר לנעמי יואלי, בקרוב היא תבליח פה עם הצגת ילדים, אבל חכי, חכי לעכו!
מרית
זהו באלט שאת הכטריאוגרפיה כתבה פינה באוש. הבאלט הוא הציר המרכזי באופרה אורפאו שהלחין כריסטוף וילבארד גלוק..כל גיבור אורפיאו,אורדיצ'ה ,האהבה מלווה ע"י זמרת. במקור את אורפיאו שרו קסטרטים והיום שרות אותו זמרות.
המקום להיות בו באמצע יוני שנה הבאה זה- לונדון!
שלום.
שמי תמר ואני כנראה מתמכרת חדשה לבלוג שלך. נכנסתי כי חיפשתי לקרוא חומר על פינה באוש – ומצאתי עולם ומלואו, תודה מקרב לב.
אני חיה כרגע בפריס ועם עוד הרבה אזרחים תושבים ותיירים אני חווה את פינה באוש בכל פינה בעיר.
הסרט התלת ממדי של וים וונדרס וכעת גם ההופעה האחרונה שיצרה « …como el musguito en la piedra, ay si, si, si… » "כמו אזוב על אבן".
אתמול הייתי בהופעה ואני רוצה להוסיף כאן מספר מילים מתוך ההקדמה להופעה שמתייחסות כמובן ליום השנתיים למותה.
תנו לחיים לעוף- כך אומר השיר. מצ'ילי הביאה אתה פינה באוש את טעמי המסע .
כאשר כוכב נעלם, השמיים כבר אינם בדיוק אותו דבר. אבל מסעו של האור הנפלט מהכוכבים, ארוך כל כך עד הגיעו אלינו, שבדרכו מצליחים הבזקיו לזרוע זרעים של ניצוצות.
פינה באוש הורישה לנו אור שהוא לחילופין חושך ואושר.
גם אם ביתה היה וופרטל, היא הייתה נוסעת של עוצמות וידעה לנווד איתה למקומות אחרים את האסטטיקה ולהטיל עוגן בנופים אנושיים שאת המגוון שלהם ידע לטפח כדור הארץ (הלהקה שלה היא ההוכחה החיה והממשיכה למגוון הזה).
צ'ילה היה הנמל האחרון שלה ושם היא הרתה את יצירתה האחרונה"כמו אזוב על אבן" (יוני 2009 מספר ימים לפני מותה). אולם ל"מנוחה" לפצעים ולדאגה אין מקום ביצירה זו.
שעתיים וחצי של מסע של כל אחד ואחד מהרקדנים ושל כולם ביחד, מלווה במוסיקה נהדרת בהומור ובתמונות אסתטיות עד שהלב רוצה להתפקע.
אני רוצה לצרף קטע מהמופע, אבל לצערי אינני מתמצאת מספיק בטכניקות לכן אני מצרפת את הלינק.
ושוב המון תודה ולהתראות
אנונימי, למה לונדון?
תמר, ברוכה המתמכרת 🙂 ותודה רבה!
גם על המגוון האנושי ותחושת המסע.
http://www.pina-bausch.de/spielplan/index.php
מרית, למלאך אין כמעט כנפיים, זה כמעט נראה כמו
סוג של דאון אנושי, או נסיונות בתעופה של ליאונרדו
דה-וינצ'י וחבריו. עם כנפיים כאלו אי אפשר להרקיע.
אולי זו סוג של אמירה על היות האדם מלאך מנוון,
או סוג של צפור שלא עפה.
אבל חזרתי כדי לומר שפינה בת ה-70 יפה יותר מפינה
בת ה-20. זה ודאי נתון לויכוח, ובכל זאת, נוספו לה
בפורטרט השני הבעה רגישה, וכמה קמטי חכמה.
שועי יקר,
פינה בת העשרים אינה יפה יותר מפינה בת השבעים, אך גם להפך.
בעיני, היא יפה כל כך בשתיהן. ההבדל לדעתי שבגיל עשרים (ואולי
הדבר נובע מטעמים של תקופה) היא מיסתורית ומוסתרת, ובגיל שבעים
היא מניחה הכל פתוח וחשוף בלי להסתיר ובלי להסוות כאומרת כזו אני!
קחו או תעזבו אבל זוהי אני!
תודה על הפוסט המופלא הזה.
ממש מרתק.
שועי, הכנפיים צומחות מהמעיל…
שועי ודודו, אני מעתיקה משהו שכבר ציטטתי פעם, בהקשר אחר:
הסרט התיעודי "מה עושים פינה באוש ורקדניה בוופרטל?" נפתח במונולוג של ולדמר הרש, מבקר מחול מבוגר, קטן קומה ועדין למראה. כולו זורח הוא מסביר את גדולתה של באוש:
"בגיל שלושים בערך, מתחילים רקדנים לאבד מכושרם. בדיוק כשהם מתחילים להבשיל מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית – כי ככה זה, בשלות מצריכה נסיון חיים – דווקא אז הם מתקשים פתאום לרקוד על קצות האצבעות, והם מפסיקים לרקוד… והתוצאה היא שהמחול הופך למשחק אסתטי. איך שלא תביט על זה, זה הופך למין תרגיל אסתטי. כי סבל, עומק רגשי, כאב, אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים… וזו אחת הסיבות שפינה באוש כל כך משמעותית, היא מאפשרת לנו לרקוד על כל כף הרגל, להעביר משהו הרבה יותר אישי…"
וזה היה יעקב שבתאי, נדמה לי, שאמר שבגיל 40 כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו.
אנונימי, תודה!
גם אני אוהבת, אוהבת כל מה שקשור לפינה. וגם אני הכרתי אותה כשהופיעה בארץ, והייתי בתאטרון תנועה והמורה שלנו לקח אותנו לראות (וגם סרטים כמו דודסקאדן ועוד אחרים). למדתי אצל תלמיד של רות זיו אייל, שפעם היתה לה להקה.
הסרטון הראשון עם ריקוד הכפכפים היה כל כך יפה ואני מתכננת להראות אותו לילדים שלי. אנחנו נוסעים ללונדון באוגוסט ורציתי לשאול אם יש לך המלצה להופעה שיכולה להתאים לילדים (מחזמר או תאטרון או מחול או…).
בת שבעים או בת עשרים – למה היא צריכה להיות מונחת כמו נתח סינטה מול מבטם הזללני של גברים השופטים אותה שיפוט סינתטי אסתטי? האם היה עולה בדעתם לומר דבר דומה לנוכח פורטרטים מקבילים של גבר בעלומיו ובזקנתו? לא משנה מי האישה ומה פועלה, זה תמיד מסתכם ביפה/לא יפה.
מה קרה שכולם נהיו פה אנונימים פתאום?
אנונימית 1 – ממש אין לי מושג מה קורה בלונדון, אבל אם המחזמר "מלך האריות" (של ג'ולי טיימור) עדיין מציג, הוא מאד מומלץ לכולם.
אנונימית 2 – את אמרת נתח סינטה. נראה לי שבמבטם של שני הגברים המסוימים האלה לא היה שמץ זללנות או סינתטיות. ובאשר לי, זו פעם שניה שאני שמה פה תצלום כפול של מישהו, כי זה מרתק לראות את עקבות הזמן, והקודם היה דווקא גבר, שההבדל בין יופיו הצעיר לכיעורו הכמעט מכשפי בזקנתו מרתק. https://maritbenisrael.wordpress.com/2009/04/21/%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%92%D7%95%D7%A3-13-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%93%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A7/
למה יש לי הרגשה שאני יודע מי האנונימית האחרונה?….
אנונימית, צר לי אני צמחוני כבר עשרים ומשהו שנים,
ועל כן נתחי סינטה ממש לא עולים בדעתי בחושבי על יופי
נשי; אני גם לא נוטה להזיל ריר בפומבי ככל הידוע לי, וגם לא
להתבטא באופן סקסיסטי, אם את חיה בחוויה לפיה המקיפים
אותך מתבוננים עלייך כנתח סינטה, מזילים ריר או מטבאים ם
לידך באופן פוגעני, הייתי מייעץ לך לשנות את החברה שבה את סובבת,
,כלומר אני מאחל לך שתזכי להכיר גברים שזו אינה נטייתם (לדמות אישה לנתח בשר, או להתבטא באופן סקסיסטי). זו הצעה חברית לגמריי, שלא תמצאי בה חלילה כדרכך
נופך של פטרונות.
אנונימית יקרה,
מאז שצפיתי, לפני הרבה שנים, בסרט 'הזלילה הגדולה'
אני לא מסתכל על א/נשים כעל חתיכות בשר סינטתיות..
ממליץ לך לצפות בסרט, אולי זה יעבור גם לך.
לא לחינם כתוב בתלמוד שבמערבא (כלומר בא"י) לשון
הרע הורג שלושה- אומרו, מוסרו ומקבלו.
אני מודה שלא הכרתי לפני.
מרתק.
אסתי.
אסתי, ברוך שובך (וורדפרס החביא את התגובה שלך במחסן, רק עכשיו מצאתי אותה).
לכבוד ולעונג להציג אותה. תודה.
תודה רבה על הבלוג
רגעי יופי בתוך כל כך הרבה כאב מסביב
תודה לך. לקח לי זמן להבין שלגרש את היופי מפני הכאב זו הענשה עצמית.