דגי זהב, כך נקרא המופע החדש והקאמרי של ענבל פינטו ואבשלום פולק; שלושה רקדנים-שחקנים בתוך תפאורה מינימלית: ריבוע לבן של רצפה ובירכתיו מעין ארון בגדים, מתקן שעליו תלויות תלבושות בגוונים עדינים. משני עברי המתקן מונחות קוביות לבנות גדולות, ויש עוד כמה אביזרים יומיומיים כמו עיתון, רמקול מנייר, גרעינים, וכלי תה – קומקום חרסינה וששה-עשר ספלים.
באמצעים הצנועים האלה נרקם לו מופע מצחיק ופיוטי וגם קצת אפל ומלנכולי. השורות הבאות יספקו כמה קצות חוט לקריאתו. החוטים הללו לא נועדו לכבול את הצופים, אלא להפך, לאפשר לכל אחד למשוך מן המופע – ואולי לרקום לו – את הפרשנות האישית שלו.
כמו כל יצירת אמנות, דגי זהב אינו מערכת סגורה ואוטונומית אלא חלק מנוף תרבותי, שפיסות ממנו – כלומר יצירות ספרות, תיאטרון, קולנוע ואמנות – יוזכרו בהמשך. יצירות אלה אינן חלק מהעבודה, אבל הן ממשיכות ומאירות נושאים צורניים ותוכניים שעולים מתוכה. הן יוצרות הקשר, סביבה שבה אפשר לגשת אליה בלי לקרקֵע אותה יותר מדי, או לסתום אותה בפרשנות.
ארון הבגדים
"לא עבר זמן והיא נכנסה עמוק יותר לתוך הארון, וגילתה שמאחורי שורת המעילים הראשונה תלויה שורה שנייה. חושך מוחלט כמעט שרר שם, והיא הושיטה את ידיה קדימה כדי שפניה לא ייתקלו פתאום בדופן הפנימית של הארון. היא צעדה צעד נוסף – ואז עוד שניים או שלושה – ועם כל צעד ציפתה למגע לוח העץ בקצות אצבעותיה. אבל ידיה לא הרגישו דבר."
ק. ס. לואיס, האריה המכשפה וארון הבגדים, תרגמה: נורית גולן
בירכתי הבמה נמצא כאמור, ארון בגדים מקולף, מינימליסטי, הבגדים התלויים מצטרפים למעין מסך; כל בגד מייצג "קפל" והסך-הכל גם "מתנהג" כמו מסך; רוב הזמן הוא מסתיר את ההתארגנות של הרקדנים, ומדי פעם הוא נפתח אל פלאות והפתעות.
בשפה, הארון הוא רהיט הסודות, סמל לכל אותם דברים שאנשים נוטים להסתיר, משלדים בארון ועד, להבדיל, נטייה מינית. הארון של דגי זהב הוא מעין תת-מודע שממנו זולגים זכרונות, פנטזיות ותשוקות חנוקות אל הבמה.
*
הדמויות
"מילק ווד" המחזה לקולות שכתב המשורר דילן תומס, נפתח באישון לילה. העיירה עדיין נמה את שנתה; מרת אוגמור-פריצ'רד "בגלימת לילה קרינולינית, לבנה כקרחון, מכובסת בחרדת-קודש" מחלקת הוראות בחלומה לשני בעליה המתים, אני מצטטת בהשמטות ניכרות:
מרת אוגמור-פריצ'רד: מיד תגיע שעת הקימה, אמרו לי את תפקידיכם.
…
מר אוגמור: עלי לגרוף את חוטמי.
מרת אוגמור-פריצ'רד: בגן, בבקשה ממך.
מר אוגמור: במפית נייר שאשרוף אותה לאחר מכן.וכך זה נמשך ונמשך ומסתיים ב:
מר פריצ'רד: עלי לברש את הוילונות ואחר כך להפשילם.
מרת אוגמור פריצ'רד: ולפני שתניח לַשֶּׁמֶש להיכנס, שים לב שינגב את נעליו.מתוך מילק ווד מאת דילן תומאס, תרגם: אריה אהרוני
ובחזרה לדגי זהב – מיכל אלמוגי היא "האישה". אבריה הארוכים כשל אוליב אויל משתרבבים לכל הכיוונים מתוך שמלתה הלבנה. יציבתה הבסיסית דמויית הסימן שאלה – טפיפה על קצות אצבעות בגֵו כפוף – מגלמת את הסתירה הפנימית שלה; כל כולה פאסיב-אגרסיב, כניעוּת והתרסה, יצריות כבושה וטקסי נקיון, שתלטנות הבאה לביטוי חיצוני באצבע ה"נו-נו-נו" שלה, שפינטו-פולק האריכו עד אינסוף.
בתחילת המופע היא גורפת את חוטמו של בעלה בממחטה ענקית שהיא שולה מכיסו (וגם מחזירה לתוכו) ואז היא משתמשת באף כביָדִית כדי למשוך את בעלה.
כמו עבודות קודמות של ענבל פינטו ואבשלום פולק, דגי זהב קרובה יותר לאנגליה הויקטוריאנית מאשר ל"שביל קליפות התפוזים". אבל משהו באנרגיה של אלמוגי הזכיר לי נשים בלתי-אפשריות שהכרתי בילדותי; שבורות ובו-בזמן גם שרדניות בעלות להיטות ותשוקה לחיים. אלמוגי נושאת את עיקר המטען הרגשי של ההצגה. לשווא היא מנסה לטלטל את בעלה המנותק הרובוטי המדחיק בגילומו צביקה פישזון; רק הציפור הקטנה המחוברת לקרחתו מרמזת (כמו האקדח של צ'כוב) על עולם של פנטזיה וגעגועים שעוד יבליח בהמשך.
האישה משרתת את בעלה וגם מפעילה אותו – לא רק באמצעות האף (אחת המטפלות בקיבוץ שבו התגוררתי נהגה לומר, שהאוזניים הן הידיות שאלוהים הצמיח לילדים כדי שלמטפלות יהיה במה לתפוס), אלא גם בשלט רחוק, באמצעות רמקול מנייר שלתוכו היא משמיעה צלילים, צקצוקים, קריאות של תרגילי סדר וקולות שעטה שמרקידים אותו על פי הפנטזיות שלה, עד שהוא מתחיל לצחוק ומחזיר לעצמו את השליטה. האישה מפעילה את הבעל גם באמצעות חפצים יומיומיים: העיתון המגולגל והתחוב מתחת לבית שחיו, או ספל התה שהוא שותה, הופכים למעין ידיות המחוברות לגופו.
שגרת החיים על עימותיה הגלויים והכמוסים מועלה בחזקה בעזרת הדמיון. אם זה דו-קרב בצהרי-יום או קטע מצחיק כירופרקטי, מעין חליצת עצמות קטלנית, המלווה בצלילים ביתיים של חריקות ודלתות נטרקות, צלצולים ותקתוקים ופה ושם גם זעקה רחוקה ונפיחה. וכל זאת מבלי להרפות מהכמיהה לאהבה, ליופי ולכל מה שמעבר ליומיום.
*
הדמות השלישית
נגה הרמלין הג'ינג'ית קטנת הקומה חבויה בין הבגדים. היא תלויה יחד עם הפיג'מה הגדולה שלה על קולב בדמות "הילד שלא נולד". כשהבעל נרדם האישה שולפת אותה מן הארון (עם הקולב), מתרפקת עליה ומפעילה אותה כמו בובת סמרטוטים.
ופעם אחרת, כשהאישה ישנה, הרמלין מגיחה מתוך קופסה בתור "הפנטזיה הסינית" של הבעל. הרמלין שייכת לתת-מודע, כל מה שמודחק לארון ולקופסה. פעם היא ילד ופעם היא אהובה דמיונית (הלא-מודע אינו מכיר בסתירות).
ולפני שנגיע לפנטזיה – כמה מילים על כלי תה.
*
כלי תה
אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.
אוסקר ויילד
הקומקום וספלי הפורצלן הם החפצים המובילים של המופע. הקומקום בעל הזרבובית הבולטת משמש כחרב לוהטת או כאמצעי הפעלה. ערמת הספלים הופכת למשקפת נמתחת, לחדק (או אולי זָקָן). צלצול הספלים המקרקשים מבטא רעד פנימי, שיניים נוקשות. לעיתים כמו נדחסים כל טקסי התה היומיומיים למחול משולב של ידיים פיות וכלי תה, שבו ממלאים הכלים גם את תפקיד התזמורת.
והחרסינה ממשיכה ומחלחלת גם מעבר לגבולותיה: שולי שמלתה הלבנה של האישה מכווצים לגזרת "בלון" המזכירה כלי במעורפל, הצבעוניות המעודנת של המופע כמו נגזרת על פיהם.
ובחזרה לפנטזיה: ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש. הוא שומר אותו לשימוש חוזר. הוא מושך מפיה את הסרט האדום של התשוקה וטומן אותה בכיסו. ושם גם מתגלה הסרט, אחרי שהחלום התפוגג. ("אם אדם היה עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?" כתב המשורר האנגלי סמיואל טיילור קולרידג'.)
*
"השעה היא תמיד שעת תה" (אמר הכובען באנחה)
על אף ההומור, הפיוט והמוסיקה העליזה-נוסטלגית דגי זהב ספוג גם בעצב. בלובן של המופע יש גם משהו מעוקר ורְפָאי, חסך באור שמש (שאולץ לנגב את רגליו לפני שהורשה להיכנס). השעונים מתקתקים אך דומה שהזמן נתקע, כמו בְּסיפור של דיקנס, או במסיבת התה המטורפת של אליס, שבה תוחבים את הנמנמן לתוך הקומקום, טובלים את השעון בתוך התה, וכשרוצים ספל נקי זזים כסא.
"זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי," אומרת אליס לעצמה. ודגי זהב הוא מעין "סרט המשך", גלגול בוגר של אותה מסיבה.
רשומה זו נכתבה בהזמנת הלהקה
*
על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק:
הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק
עוד רשימות על תיאטרון מחול (יסמין גודר, פינה באוש, ואחרים)
*
עוד רשימות על שפת חפצים
מרית קרובתי,
אופן התיאור שלך את "האישה", כסימן שאלה
מתנודד-שבור, בעלת זרועות ארוכות, באמת הדהד
לי את "צמות" שלך מהספר ההוא.
ועוד שתי אסוציאציות: א. רשתות דייגים הן סוג של כסות שניתן לאחסן בארון.
ב. Goldfish לפול קליי: http://shoeyraz.files.wordpress.com/2010/11/goldfish.jpg
תמיד אני מהרהר בקום רם (וללא כוונה) בכך שהוא החבר החסר של חתול הצ'שייר
באליס בארץ הפלאות, כלומר: דג הזהב של פול קליי,
לא פול קליי עצמו.
איך שכחתי אותה! חשבתי על סוג מסוים של ניצולות שואה – אולי כי "הצמות" היתה רווקה, אבל אתה לגמרי צודק כמובן.
ורשתות דייגים כבגד – זה כבר נוסה בהצלחה… http://wp.me/pSKif-dl9
ואיזה ציור יפה של קליי. תודה.
איזה יופי. דגי זהב מזכירים לי את הסיפור של פושקין, משאלות כמוסות שצפות במרחב (מעניין איך היה מסופר הסיפור הזה מנקודת מבטה של אשת הדייג. אולי זה מה שפינטו פולאק ניסו לעשות כאן).
ושמתי לב ל"מושכת אותו באף" – הם הרקידו את הביטוי הזה
והחלום על הסינית הוא קצת חנוך לויני
והעיתון המגולגל וספל התה מזכירים את השיר של פרוור, שגם הוא מתווה של אדישות בין-זוגית.
ואהבתי את החיבור לקורנל. אחד הנערצים עליי.
מרית, הדימויים שהבאת הם בעצמם דגי זהב באגם רחב
מירי, תודה, אני חוששת שזה יותר משאלות בתוך אקווריום…
האישה שלהם היא לא חומרנית, היא רעבה לתשומת לב, למגע.
ומכל האנשים את הכי מתאימה להשיב לפושקין. זו חתכת משימה כי הוא באמת טבל אותה בזפת, אבל אחרי שניל גיימן הפך את שלגייה – הכל אפשרי.
יש אבק פרווריות באוויר. וקורנל נפלא. ראיתי פעם תערוכה של איזה ארבעים קופסאות שלו בשיקגו. היה מאד קשה להינתק.
איריס 🙂
איזה יופי של פוסט (אני גם יכול להזמין פוסט?).
בקשר ל'תחת חורש החלב" (או בשמו האנגלי "אנדר מילקווד"), ראיתי בזמנו את הגירסה של יוסי יזרעאלי בתיאטרון החאן, בסוף שנות השישים של המאה הקודמת והוא כישף אותי. השילוב שנוצר בין דילן תומס ליוסי יזרעאלי היה לו איכות של ביקוע גרעיני.
דודו, חן חן. "בהזמנת" אומר בתשלום. זה גילוי נאות. גם שלושת הפוסטים הקודמים שכתבתי על הלהקה הוזמנו, רק על ידי סל תרבות. (למה, איזה פוסט אתה רוצה להזמין?)
ובאשר לשם העברי – אני שפוטה של תרגום אריה אהרוני שקרא לזה "מילק ווד".
מרית, שי צנוע. דילן תומס בקולו (הוולשי):
(ובאשר לפוסט זה היה בבדיחות הדעת)
עוד פוסט חוצה יבשות, כמובן ששיתפנו, תודה.
דודו, תודה. (בהקדמה לתרגום אריה אהרוני כתוב שההנחיה היחידה שהוא נתן לשחקנים היתה "אהבו את המילים"…)
חן חן ערוצאים, כמו הגמדים הקטנים של הסנדלר אתם, חרוצים ובלתי נראים 🙂
מפעים. כרגיל.
תודה
מומלצי (כלומר אסתי), תודה. בכיף.
מקסים ומעשיר.
תודה רבה.
הי, מצטרפת למחמאות, רשימה מעניינת ומפעימה, האם אפשר לשאול את דעתך – לאילו גילאים ההצגה מתאימה? ומה אורכה?
תודה רבה נוגה. בתור ילדה שלא התאימה לגילה אני לא כל כך מאמינה בגילאים, זה תלוי בילד. המופע על כל פנים, מוגדר לכל המשפחה, והוא אכן כזה. האורך לא ידוע לי, מה עוד שהעבודה השתנתה מאז שכתבתי עליה. המהות נותרה אבל נוסף שחקן רביעי, והרקדנית הראשית איבדה גובה (כלומר התחלפה ברקדנית נמוכה ממנה…)