"בשלב מסוים במפגש ציין סידר שמה שקורה בו מזכיר את מה שקורה ב'הערת שוליים', סרטו החדש. אני מנסה להבין איך בדיוק ולא לגמרי מצליח," כתב אורי קליין.
להלן ההסבר.
אקדים ואומר שאני מאד אוהבת את הכתיבה של אורי קליין. את העומק והיידע, את האהבה שלו לקולנוע ורוחב האופקים. יש סרטים שלא הייתי רואה לולא כתב עליהם, ואין מחמאה גדולה מזאת. הוא הרחיב את גבולותי. מסידר יש לי הסתייגויות כאלה ואחרות. אבל לא זה הנושא, אלא המכתב הקולנועי שסידר כתב לאורי קליין (למי שהחמיץ, כאן כאמור, אפשר לראות את האדוות).
זה לא סוד שמסרים אוטוביוגרפיים מוצפנים ביצירות הבדיוניות ביותר. בפאני ואלכסנדר ברגמן מנתק את אביו הכומר הנוקשה מהמשפחה, הופך אותו לאב החורג המתעלל של אלכסנדר (המייצג את ברגמן עצמו בילדותו) ונוקם בו באכזריות.
או אם ניקח לחילופין, את סרט הבובות הדמיוני של טים ברטון הסיוט שלפני חג המולד, המתרחש בעולם של חגים, שבו ג'ק מלך הדלעת, אמן עיר ההלואין (Halloween ליל כל הקדושים) נקלע לעיר חג המולד. הוא כל כך מוקסם מן החג המואר והחיובי שהוא מחליט להפוך לסנטה קלאוס. אבל הנסיון נועד לכישלון כי היצירה שלו ניזונה מהאופל ושייכת אליו. מבחינות מסוימות זהו הסרט החושפני ביותר של ברטון, סרט שבו הוא מסביר למה הוא מוכרח לעשות סרטים כאלה קודרים.
בכוונה בחרתי בשני סרטים מעולים, כל אחד בדרכו. קריאה ביוגרפית אינה תחליף לפרשנות וגם לא תמציתה. ובהמשך לכך, הדברים הבאים אינם ניתוח של "הערת שוליים" ואפילו לא קריאה ביוגרפית של הסרט (שקשורה מן הסתם לסידר ואביו), אלא הערת שוליים לקריאה כזאת; כי מעבר לכל הניתוחים והפרשנויות הסרט הוא גם מכתב לאורי קליין. סידר סמך על הנמען שיפענח את המסר. אחרי הכל, קליין, כמו פרופסור שקולניק האב, הוא "פילולוג" של קולנוע. אבל קליין, אולי בגלל המצוקה, המבוכה, ההפתעה – הכזיב, גם כשסידר אמר לו את זה במפורש (בציטוט שלמעלה) הוא עדיין לא קלט. להלן התרגום:
אזהרת ספוילרים למכביר (ובעצם, ההמשך מתאים ומיועד רק למי שכבר צפה).
גם שקולניק האב (=אורי קליין) וגם יריבו חסר הלב, פרופסור גרוסמן, מקַדשים את האמת. אבל האמת הזאת שלהם, כפי שמטיח שקולניק הבן בגרוסמן, היא רק מילה שמאחוריה הם מחביאים את האלימות שלהם ואת חוסר האנושיות.
שקולניק האב (=אורי קליין) משקיע את חייו במיון וקטלוג (זה מה שמבקרים עושים), ובשורה התחתונה הוא כישלון (לפי הקלישאה שכל מבקר הוא בעצם אמן מתוסכל).
שקולניק הבן (=יוסף סידר) היצירתי ש"מרכיב כדים יפים מחרסים ישנים" זוכה להכרה גורפת. ובכל זאת הוא מכבד את אביו (=אורי קליין). עד כדי כך שהוא מציג את ההתעללות שספג בילדותו כמקור להשראה. כלומר, סידר בלע איכשהו את "ההתאכזרות" של קליין (הכל כך דומיננטי בחייו, על פי עדותו) אל סרטיו הקודמים.
שקולניק הבן (=יוסף סידר) הוא פופולרי ומצליח. שקולניק האב (=אורי קליין) זוקף זאת לחובתו. הוא מאשים אותו בשטחיות ובשאיפה למצוא חן. ואם לא די בזה, אישתו של שקולניק הבן פוסקת שהוא פחדן (ראו אורי קליין שהאשים את סידר בהליכה בין הטיפות ובחוסר תעוזה). שקולניק הבן אינו מגן על עצמו, אבל ברגע האמת, שבו הוא מתבשר על הטעות ועל זכייתו שלו בפרס ישראל, הוא מגלה אומץ ומתעמת עם פרופסור גרוסמן חסר הלב. הוא מוכן לסכן את עתידו. הוא מוכיח שלא הכבוד חשוב לו, זה בסך הכל פרס, כמו שהוא אומר בהתפרצות שלו. הוא מוכן לוותר על הפרס (פרס ישראל = קאן/ברלין/אוסקר ישראלי וכן הלאה), להקריב אותו למען הקשר עם אביו הקר והמרוחק. (במפגש עם אורי קליין סידר הטיח בו שהוא קר ומרוחק. "מוזר לי לחשוב," כתב קליין, "שאני יושב מול במאי הקולנוע המעוטר ביותר בישראל – פרס בברלין, פרס בקאן, מועמדות לאוסקר, זכיות באוסקר הישראלי – וזה מה שמציק לו, שאני לא אוהב אותו ואת סרטיו; או בואו נאמר, לא אוהב אותם מספיק").
ואיך אביו (כלומר אורי קליין) גומל לו על אצילותו? הוא מבזה אותו בעיתון (שקולניק האב מבזה את בנו בראיון, קליין האב כותב ביקורת).
וקצת אחר כך, כששקולניק האב חושף את האמת, הוא שומר אותה לעצמו. ברגע האמת מתברר שפרס ישראל, כלומר הכבוד, יותר חשוב לו מהאנושיות ומהאמת.
ושמא בכל זאת יחזור בו?
הסרט הלא נקטע רגע לפני קבלת הפרס ומותיר לו איזה סיכוי לעשות את הדבר הנכון. אותו סיכוי שסידר הותיר לקליין. שקולניק האב (כלומר אורי קליין) היה יכול לחזור בו. הוא היה יכול לעלות על הבמה שלו בעתון הארץ ולהכיר בסידר ובפרס שקיבל, להכיר בכישרון הגדול של בנו. סידר סמך עליו שיבין את הרמז, אבל קליין לא הבין, פלא שסידר היה מתוסכל?
*
עוד על קולנוע באתר זה
לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'
את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר
פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של טרנטינו
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
קורסאווה חולם על ואן גוך (קריאה ביוגרפית)
ובעצם גם מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות (על סרט אנימציה)
ועוד ועוד
מרית קרובתי, דומני שאשלדג על הסרט
כלומר אדלג בצעדי שלדגים על הסרט,
יחסי אבות ובנים תוקעים לי מקלות בחד-אופן
המתיני קימעא, עוד מעט יבוא אחד המבקרים ויגיד ששוב הורידו את בר אבא מהצלב
והשאירו שם את הבן הסובל את סבלות העולם לעולה
(ראי הברית החדשה)
מכאן שבקאן היו צריכים לתת לו פרס הסב-טקסט (או אולי האב-טקסט); סרט מייגע כמו יחסי אב-בן. ויעידו הנשים הנעדרות
תודה מרית. חשבתי בדיוק כמוך, איך אורי קליין, שגם אני מעריכה, לא ראה את ההקבלה. עד כדי כך, שאני וחברי הטוב חשבנו שמרוב שזה מבריק ומפרפרר, זה אולי תעלול יחצני לסרט. תודה על המילים המדוייקות
ניתוח מקסים. עם חלקו אני מסכים ועם חלקו לא אבל ברור שמתח הדורות בשימוש בשפה הקולנועית ובכלל הוא שעומד בין קליין וסידר. אני לא מזדהה עם הגישה של "הטוב" ו"הרע". סידר ביקורתי מאוד כלפי שקולניק הבן. באחד הניתוחים שקראתי נאמר שבעצם הוא בז לאביו כשקרא לו "מורה". המלכודת נטמנה כבר שם!ואולי דווקא בגלל זה המשל דומה כל כך. סידר לא מושלם. הוא עדיין יוצר צעיר למרות ההצלחות שלו ויש הרבה חסרונות בסרטים שלו. אבל אולי כמו בסיפור על "מנורת החסרונות" של רבי נחמן: הצופה רואה ביצירתו בעיקר את החסרון שלו עצמו שמשתקף.
שועי, דלג בצעדי שלדגים. לא רק בגלל האב בן, גם תככי האקדמיה לא יוסיפו לך בריאות, וישנה גם סיבה רביעית.
חגי, הנשים הם לא בדיוק נעדרות, יותר בגדר הערות שוליים 🙂
אביגיל, חן חן. (ומה תעלול יחצני?)
יוני, תודה. ואתה צודק כמובן בעניין הטוב והרע. סידר לא אידיוט, הוא יודע שחלוקה כזאת משטיחה ומשעממת, והוא גם ספקן מן הסתם כלפי עצמו (אחרת הוא לא היה פגיע כל כך לבקורת של קליין, וגם שקולניק הבן מעיד על עצמו שהוא אף פעם לא לגמרי בטוח, או משהו כזה). ברור שהסרט הרבה יותר מורכב מזה, אבל ברובד המסוים הזה של המכתב לקליין הוא עד כדי כך צדקני וילדותי ומלודרמטי ומלא רחמים עצמיים . ובסופו של דבר מאד נוגע ללב.
היי מרית, הספוילר הכי גדול שלך היה 'הסיוט של חג המולד'. פעם שהיזכרת אותו הפסקתי לראות את סידר ואת קליין. אחד הסרטים שהכי התמסרתי אליהם (אני אסקופה נרמסת לרגלי טים ברטון מאז 'המספריים של אדוארד', אגב גם בסרט הזה טים ברטון אומר משהו על עצמו). ולחשוב שהכל פלסטלינה…
מרית, השקנאים שלחו לי מייל תלונה על עודף היחס
שמקבלים השקנאים, אז חזרתי הנה בכדי להבהיר כי
אשדלג על הסרט וגם אֲשָקְנָאָ עליו. ראו שקנאים, אצלי
אין שום אי-שיויון בין בעלי הכנף. אבל איני אוהב עופות
דורסים. בתור הולך רגל, מבאסים אותי הרגלי הנהיגה
של העופות הדורסים. במיוחד בנגב, במיוחד כשאין מספיק
מים, ולמרות החד אופן המסתובב מלמטה הם מתעקשים
לעגל מעליי מעגלים.
כמובן צ"ל עודף היחס שמקבלים השלדגים ולא כפי שנכתב.
השלדגים לא אשמים. די להסתה
גם השיקיטאנים אינם אשמים.
די לרדיפת ציפורים בעלות מקור מאונקל…
ע', דודו,
היה זה אייג'נט קופר, האלטר-אגו של דיוויד לינץ' ב-Twin Peaks
אשר קבע כי 'הינשופים אינם כפי שהם נראים'.
הייתי אז נער מגבעתיים, הגרסא הציונית ל-Twin Peaks
ומאז אפילו נדידת צפורים תמימה אינה נראית לי כפי שהיא
אמורה להיראות.
אני לא מעוניין להכביר באפולוגטיקה, ועל כן אצטט מישהו,
אני חושב שקראו לו דג חמוץ או משהו מעין זה שאמר בריאיון
כי דברים כאלו רק מרעידים אצלו את קצה הכנף.
וזה הגיוני, כי ישנם דגים מעופפים, ואפילו דגים זיגזג. אבל
במה שקורה אצל העופות הדורסים אין לנו כל אחיזה.
אחד השלדגים כתב לי כעת בתגובה מייל קצר ומחודד:
ימותו ה(ש)קנאים. לא מבין מה יש לעופות המים. כולנו צריכים
להתחלק במרחב. יש אומרים שזה התחיל מזה שהשלדגים
הודיעו שכתבי הקודש שלהם מודיעים כי אגמון החולה הוא
נחלתם לעולמי-עד, ואילו השקנאים הודיעו כי הוא חבל נחלתם..
אין מה להתלונן, בינתיים הדגים נהנים מן המריבה על החוף.
אנונימי, וורדפרס העלים את התגובה שלך (מגלגלת עיניים בייאוש). תודה על העצה אבל אלאס, זה לא עובד. ובקשר ל"בסוף זה יהיה הפוסט הכי פופולרי" וגו' – הצחקת את העץ הנדיב https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/10/31/מה-אומרים-האיורים-העץ-הנדיב/
דודו, "הסיוט ש" אהוב עלי מאד, ובניגוד ל"מספריים" שהוא בבירור ובגלוי משל על מקומו של הזר והחריג, הטריגר של הסיוט היה החלפת העיצוב בחנות צעצועים מהלואין לכריסמס (זה כתוב בויקי). וזה מקסים ההדהודים הנפשיים של משהו כל כך טכני וחיצוני. הסרט השני האהוב עלי של טים ברטון הוא דווקא בטמן חוזר, עם איש הפנגווין. וזאת, אם כבר מדברים על זה, הצלילה האמיתית לתוך ברטון.
שועי, ע', דודו, אתם כרגיל מהירים מדי בשבילי. ובכל זאת, בעניין השקנאים – פעם כשהייתי קטנה הלכתי לרשום בגן החיות התנ"כי הישן והעלוב (וראיתי את הקוף רטוב ממים ששפכו עליו, יושב בפינת הכלוב ומעשן, אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו). ובכל אופן נתקעתי מול החצר של השקנאים, הם היו כל כך מרהיבים בלובן ובתנועה, שאפילו השק-מקור שלהם נראה כמו פריט עיצוב צהוב מהמם.
מעולה, יפיפה, וואו. פשוט תענוג של רשימה.
מרית, אני מקבל את דין התנועה ועל כן אקנה ,אקנה לי
תוכית ושמה יהיה יוֹכִי עימה אשוחח את איש לא ישמע.
קשה לי עם שקנאים משום התחושה קדמונית ובלתי מוסברת
, שאחרי שתימצא תרופה למחלת הסרטן תתעורר מחלת
השקנאי, ואז יקימו את האגודה למלחמה בשקנאי. ויהיו
ימי התרמה שנתיים בסגנון 'הקש בדלת' שבהם יתדפקו
על הדלתות מתרימים מחופשים (אוֹיָה) לשקנאים.
שועי, מאוד חשוד בעיני כאשר אדם אשר רדוף כל כך ע"י שקנאים שוכח את 'תיק שקנאי'.
ג'וליה רוברטס כשקנאית לבנה המתאהבת בשקנאי שחור המגולם ברוב חן ע"י דנזל וושינגטון.
ישנו כמובן מטורף המתעב שקנאים ולכן הוא רוצח בהם… וג'וליה רוברטס נמצאת בסכנת הכחדה…
באמת שועי שלפעמים אני מתפלא עליך (כנראה שהנפילה האחרונה מהחד-אופן הייתה בעוכריך).
דודו,
לא ראיתי או צפיתי. עד כמה שאני זוכר תיק עושים מאליגטור לא משקנאי.
מה שכן יש לי טיק שקנאי יותר מאשר תיק שקנאי,לבטח. רואים אותו במיוחד באפלה.
על כן נוסדה סדרת הטלויזיה טיקים באפלה.
אצלנו קוראים לסדרה הזאת ותיקים באפילה.
יש הגורסים: 'שטיקים בפלה' [הבפלה (לשעבר וופל לשעבר אפיפית.) שתעשה לכם את הקיץ)
ויש הגורסים 'שתיקות ואפלה' (הגרסא של אינגמר ברגמן).
אגב, דודו, את תפילת ותיקין (שחרית עם הנץ החמה) אכן
מתחילים באפלה של סוף הלילה, לפני עלות השחר… (-:
תומר, תודה! שמחת אותי.
שועי ודודו – אל תפריעו לעצמכם 🙂
מרית אי אפשר להיות יותר צודקת!
""אני לוקח לך קצת את תפקיד המראיין, כי אני צריך להפוך את זה ליותר אישי", כך פתח היום (חמישי) הבמאי יוסף סידר את הפאנל הבין-דורי שהנחה יוסי ורדי בוועידת הנשיא, בו השתתף אביו של סידר, הביוכימאי זוכה פרס ישראל פרופ' חיים סידר, לכאורה בן דמותו של שלמה בראבא בסרטו החדש של סידר הבן, "הערת שוליים".
"יש לי תסביך נחיתות לגבי מה שאבי עושה, כי אני חושב שמה שהוא עושה הוא חשוב ומה שאני עושה זה בידור", סיפר סידר הבן. "אם אני עושה את עבודתי היטב, אני מכלה שעה וחצי מזמנו של אדם בין סוף יום העבודה ועד השינה שלו. אני חושב שמה שאבי עושה משנה את עתיד האנושות". לצדו על הבמה, אביו לא הסכים עמו: "אני רוצה לתקן את הטעות. המדע עומד על רעיונות, ולא רק רעיונות מדעיים. ולפעמים לוקח שנים ומאות כדי לפתח רעיון, והדבר נכון לגבי רעיונות על החברה ופילוסופיה ואתיקה ומוסר, ולכן אני חושב שיוסף תורם הרבה לחברה".
היחסים בין סידר האב ובנו הקולנוען קיבלו זרקור מיוחד בסרטו האחרון של סידר "הערת שוליים", ובשיחה המבודחת אך הכנה שהתנהלה מול קהל הכולל את נשיא המדינה שמעון פרס ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר, סידר לא התבייש לשאול שאלות נוקבות. "האם ראית את כל הסרטים שלי?", הוא שאל את אביו, שמיהר להניד בראשו לחיוב. "אני יודע שהוא גאה בסרט אם הוא שולח את חברו שזכה בפרס נובל לראות אותו", אומר הבן. "והוא שלח אותו רק פעמיים, והתגובה ל'בופור' היתה ככה ככה".
מרית שלום ,שמחתי לפגוש אותך פעם ראשונה ,אחרי הערב המקסים בסיפור פשוט הלכנו לראות הערת שוליים ,המקום שלך בחיים שלי גדול ,הכתיבה שלך על יצירות של אנשים ,מחברת ומרחיבה ויש בה מהות אמהית ,שרואה באהבה ,בשבילי את מתורגמנית לדברים שאני לא הייתי רואה ומבינה ,גם לא מפריע לי שבבית עם החומרים הנ"ל
אני מרגישה אחרת ,העיבוד שלך הוא יצירה נוספת ,שלום ותודה על העושר הזה ,ממיכל
אהבתי את הסרט מאד, עבר מעליי הפוסט הזה.
דודו 🙂
מיכל, מה אני אגיד לך, מרגש מאד. תודה.
וזה שאת מרגישה אחרת – ככה זה דיאלוג, הסכמה מקיר לקיר זה חשוד.
מירי, זה לא היה פוסט על הסרט, רק על המכתב בבקבוק שהוטמן בו. ההסתייגות שלי מסידר (ראיתי גם את מדורת השבט) היא חזקה ואינסטינקטיבית אבל עדיין חשודה בעיני, אני לא בטוחה כמה מזה קשור אלי וכמה אליו. אבל בתור מי שתמיד מתעניינת באופן שבו הצורה מעצבת את התוכן, באופן שבו מרחב משפיע על משמעות, מאד אהבתי את סצנת ועדת הפרס בחדר הקטן במשרד החינוך, כשכולם צריכים לקום כל פעם כדי לפתוח או לסגור את הדלת, ואת המכשול שזה מציב לסערת הרוחות (בעצם אהבתי את זה כבר מהתחלה כשבקשו ממנו להביא כסא).
מרית, זה הסרט הראשון של סידר בו צפיתי. אני מסכימה שהסרט אינו מושלם, רחוק מכך. כבר הסכמנו שאפשר לאהוב משהו גם כשהוא לא מושלם. יחד עם זאת, קראתי את המאמר של אורי קליין בחוסר נוחות, קליין הראה לי משהו שלא רציתי לראות. משהו במפגש בין קליין לבין סידר הוא כל כך אינטימי, צווח מרוב אינטימיות, שלדעתי לא היה צריך להוציא את זה ככה החוצה. יש פה יותר מדי ריח של דם, שחיטה לא כשרה. המאמר משקף דו-קרב שהתקיים בין שניים, קליין לכאורה מצהיר שאינו משתתף בו אבל באופן מעשי הוא משתתף ועוד איך. המאמר הזה הוא הנשק שלו, וזו לא רק הגנה עצמית. התחושה שלי היא שצריך ללמד אנשים מחדש מהי אינטימיות ומהו ערכה של אינטימיות מול פרהסיה. דברים מתערבבים. המאמר של קליין צהוב מצהוב, צהוב ואטום, והמניפולציה של סידר בארגון המפגש/ראיון הזה שקופה ופתטית, אני לא חושבת שסידר הוא קרבן תמים. המפגש בין שניהם הוא כמו מורסה שהתפוצצה, חומר גלם מוגלתי לא מעובד. לטעמי אי אפשר להשוות את זה לפרספקטיבת העומק של ברגמן שחזר לילדות ועיבד אותה כמבוגר. בטח שיש מקום לעסוק ב'מכתב לאב' – הבכיינות הילדית היא אינהרנטית לז'אנר הזה, גם הנקמנות – אבל אני לא רוצה להיחשף לחומר הגלם הייצרי, זה ד' אמות, טלנובלה.
אז אולי המניפולציה הנקמנית של סידר בסרט -עיצב במכוון את דמויות האב והאם כזוג מומיות שחיות בתוך קבר היא מניפולציה לגיטימית של במאי יוצר, אולי לא. האב בסרט אינו יכול לפתוח את סגור ליבו, כשהבמאי לא מאפשר לו לעשות זאת. בכל יצירה יש בחירות, והבחירה של היוצר היא לפעמים כוחנית ומניפולטיבית. יצירה שווה באמת מאפשרת לדמות פתחון פה מעל ומתחת למרחב התמרון שהבמאי פותח בפניה. שלמה בר-אבא נכשל בכך, הוא לא הצליח לצקת עוד משהו לתוך הקבר בו טמן אותו סידר. כנ"ל עמליה רוזן.
גם אני חושבת שהסצנה בוועדת הפרס היא הסצנה הכי טובה בסרט.
אני לא רואה את זה כמוך. זה לא מפגש אינטימי ברחוב אלא פגישה במשרדֵי.
ואת הרי כל הזמן מכרסמת בגבול בין המציאות לאמנות מצד אחד, אבל כשהוא נחצה (או נגנב) במקום אחר, פחות מנוכר וסופי קאל את נבהלת או שופטת, משהו משניהם.
אני באמת חושבת שסידר חצה את הגבול הזה במודע (בטירוף אבל במודע), בהתחלה הוא חצה אותו בסתר, כששלח מסר מוצפן לקליין, ואחר כך בגלוי כשקליין פספס את המסר ולא השתתף במשחק.
קליין מעולם לא מת על סידר, אבל הבקורת שלו בהחלט טבולה בעצבים על האמבוש ועל חציית הגבולות (שהיא ההפך מהמקצוענות שהוא מכבד). מהיכרות של שנים עם הכתיבה שלו – אין לו ששון שחיטה.
מה שמפריע לי אצל סידר קשור ל"אנחנו" שלו, לאיזה מרכיב ממסדי ושמרני שנובע אולי מהנסיון לרצות את האב. כל ההוויה שלי בועטת כשהיא קולטת את זה.
וככל שאני זוכרת – אני מתערבת שמדורת השבט היה דורך גם לך על איזו יבלת.
א. העובדה שהמפגש התרחש במשרד, בין פרסונת "המבקר" לבין פרסונת "הבמאי" לא צריכה להשעות את החמלה האנושית הפשוטה
ב. קליין בחר ברייטינג ועטף את הבחירה הצהובה שלו בצדקנות אתית של איש מקצוע. לא קונה. .
ג. מה שמפריע לי אצל סידר זו הנואשות שלו בחיפוש אהבה במקום שאין. כמו תמיד, אי אפשר לצאת מזה טוב, אבל הענישה הפומבית שקיבל מוגזמת בעיניי.
ד. לרצות את האב או לרצוח את האב. סידר בחר בשתי האפשרויות. כנראה שאי אפשר גם וגם.
ה. מעניין איזה סרט סידר יעשה על הנושא הזה כשיהיה מבוגר מאד ויחליף נקודת מבט.
קראתי את השורה הראשונה של המאמר, וזה לא נראה לי משו… גם נראה לי שיש ספויילרים וכל זה…
אז, להתאמץ לקרוא עד הסוף או שאפשר לוותר, למי שממילא לא בקי בדמויות המשחקות?
מירי, אני מבינה את הגישה שלך, אבל סידר אינו קורבן תמים. מעבר לחסך באהבתו של קליין הוא נמצא ברגע מאד מחזק ומצליח בחייו. קליין הוא לא קדוש, הוא פשוט בחר בין ללכת עם מה שיש ללא לכתוב כלום. זו לא התעללות בחסר ישע אלא בחירה לגיטימית, מה עוד שהטלנובלה הזאת שופכת אור משלה (עכור ועקיף ועדיין) על הסרט. ואגב, לתחושתי, קליין שהוא בן אדם עם גבולות מאד ברורים התבלבל מן המשא הלא ייאמן (מבחינתו) שהושלך על כתפיו, וגם את זה אני רואה. אצל שניהם יש תערובת של כוח וחולשה.
ועוד אגב – אני לא אפול מהכסא אם יתברר שסידר הקליט את המפגש כחומר לסרט עתידי.
אנונימי – חד משמעית לוותר, להתראות בפוסט הבא.
כן
אולי סידר חוצה כאן גבול דק, ובמקום לביים סצנות שהתגלגלותן ידועה מראש הוא מושך אל עבר הדוקומניפולציה- בראיון שלא היה הוא מדבר על הנכונות להסתכן. הוא מאלץ את קליין להסתכן. יכול להיות שאילו קליין היה מתאפק ולא מוציא דבר מכל זה החוצה, דווקא אז נצחונו היה שלם עוד יותר. שורה תחתונה – שניהם לא חביבים עליי.
הי מרית. הוספתי עוד טיפה למה התכוונתי בתעלול יחצני, בסוף הפוסט שלי…
מהמ…
ותודה. באמת משעשע שגם הוא, כמו הסרט שלו, לא הגיע לפרס.
ההשוואה בין שני הטקסטים – זו של המציאות וזו של הסרט – מעולה ומשכנעת.
הדבר נאמר לזכותה של מרית, וגם לזכות היצירה עצמה – ככל שזו נבחנת על פי יכולתה לשמש אלגוריה הולמת למצבים רבים ושונים לכאורה.
דלית, חן חן וברוכה הבאה. זה באמת מפליא איך הסרט מתמסר לפרשנויות שונות. והפוסט המבריק שלך בהחלט גרם לי לחשוב עליו מחדש.
ההסתייגות שלי מסידר היא כאמור טרום אמנותית, ודורשת בירור.