הפרק הלפני אחרון במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי – קליאופטרה+איינשטיין
*
1. דיוויד ביירן, רנה מגריט
ליבוביץ' ניזונה מתולדות האמנות. לעתים כמו שהראיתי בפרק הראשון, הן מסתתרות מאחורי הקלעים. בפרק הנוכחי הן נמצאות בקדמת הבמה.
הצילום של דיוויד ביירן למשל, הוא מחווה לרנה מגריט, לא לציור מסויים אלא לתערובת.
אנני ליבוביץ': דיוויד ביירן לוס אנג'לס 1986
רנה מגריט (1898-1967)
רנה מגריט
מעבר לפניו הציפוריות של ביירן שכמו מדביקות את כל הדימוי ביחד, אין לי מידע נוסף שיצדיק את המחווה (אולי מישהו מכם יאיר את עיני). ובינתיים, בהמשך לפרקים הקודמים – ליבוביץ' שוב מוותרת על יד לטובת הגרפיות, ווילון ימין מתקמר להדהוד עם תנוחת הזרוע.
*
2. מרק מוריס, רוסו, גויה
בדיוקן של הכוריאוגרף מרק מוריס זה כבר ציור מסוים שמשתלט כמו דיבוק על מושא הפורטרט (דימוי מוזר שהשתלט על המשפט, שיהיה).
אנני ליבוביץ': מרק מוריס, פלורידה 1990.
אנרי רוסו (1844-1910) חלום
הצילום של ליבוביץ' הוא מחווה גלויה ל"חלום" של רוסו. זו לא רק הספה או הטבע של פלורידה, שמזכיר את הג'ונגלים הפנטסטיים של רוסו. תנוחת הרגליים וזווית הראש מועתקים מהציור של רוסו. ועל שתי המחלפות החסרות למוריס מפצים שני העלים החותכים את גופו. ושימו לב, שגם אצל ליבוביץ וגם אצל רוסו הזווית של הצמחייה במרכז הרקע מתחרזת (מהדהדת) עם זווית הצמות/תחליפיהן – זוית ישרה במקרה של רוסו וחדה אצל ליבוביץ, בהתאם.
תנוחת הזרועות לעומת זאת, מושאלת ממקור אחר:
אנני ליבוביץ, מרק מוריס (פרט)
פרנסיסקו גויה (1746-1828), המחה העירומה
אנרי רוסו, חלום (פרט)
ובעצם רק כשהנחתי אותן זו בצד זו, פתאום ראיתי כמה הן דומות, הגברות העירומות של גויה ושל רוסו. מה שגורם לי לחשוד שהחלום המקורי של רוסו היה בעצם על המחה של גויה. ושגם ציורו שלו הוא מחווה שבה הוא ממקם את הגברת של גויה על ספה משלו ובנוף כלבבו. כלומר, ליבוביץ' היא כבר השלישית במשחק ה"טלפון שבור" הזה.
ובכל מקרה, הדיוקן של מוריס הוא חושני פנטסטי, אקלקטי, נאיבי במידה, נרקיסיסטי (הזרועות החוזרות אליו) כמו גיבורו. (לקסיקון המחול החביב שלי, מוסיף גם "גיי סנסיביליטי" לרשימה).
*
3. קריסטו, סנט אקזופרי
אחד הביטויים של העדפת הדימוי על הדמות (שעליה דיברתי בפרק הראשון) הוא זיהוי-מיזוג האמן עם יצירתו. קחו למשל את קריסטו, אמן פופ שנוהג לעטוף את כל העולם ואישתו.
קריסטו, מגזין "לוק" עטוף 1964
קריסטו, מודל של בניין עטוף במנהטן 1964
אנני ליבוביץ': קריסטו, ניו יורק 1981
ליבוביץ עטפה גם את קריסטו עצמו, במהלך עוד יותר קיצוני מחבורת חסרי הפנים. הדיוקן מהלך על הקו הדק בין גימיק לעבודה מושגית (על היחס בין דימוי לדמות) עם קבין של אבסורד. אין שום ראיה שקריסטו הוא זה שנמצא מתחת. זה יכול להיות גם פסל או בובה. הדיוקן הזה הוא כל כך טכני ומנוכר שהוא כמעט פיוטי. כמו הכבשה שבתוך התיבה.
מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי
*
4. קית' הרינג והאבוריג'ינים
קית' הרינג (לדוגמא)
אנני ליבוביץ, קית' הרינג 1986
מורי ורבי יוסף הירש אמר פעם שמניירה זה כשהסגנון הוא מכני ואינו קשוב לנושא. קית' הרינג שצבע את הסט ואת עצמו, לא נופל בפח הזה. הוא לא מצפה את המציאות בטפט של סגנונו, אלא מתרגם אותה ברגישות ובחופשיות לשפת הציור שלו. הוא מוותר למשל, על קווי המתאר (מעבר למסגרת התמונה שבה זה טבעי ומתבקש), כלומר על המאפיין הכי ראשוני של הסגנון שלו, לטובת קווי מתאר פנימיים.
אם נתבונן למשל באיזור כפות הרגליים והשוֹק – העיגול סביב העצם הוא לגמרי אנטומי, קווים אחרים מזכירים סנדל, או גרב. והזין כמובן, כולל הקשתות על פנים הירכיים כהד של הביצים.
והפוזה הסימטרית והזוויתית שמוסיפה לסגנוּן, ודווקא על השולחן – עוד כרסום בריאליזם.
בכל הדמות יש איזון בין אורנמנטליות לסכמה של שלד או בגדים. פרטים כמו משקפיים ותלתלים (אפשר היה להסיר ולגלח) הן נקודות החן של המציאות. ובאופן אחר – גם הסלסלה הלבנה עם הדוגמא הגזורה או נזילות הצבע השחור, מעשירות ומחיות את התמונה. הסביבה לא מדוכאת על ידי הקונספט אלא משחקת בו.
בתמונה למעלה, קית' הרינג באמבטיה (קשה להתאפק אחרי הפוסט הקודם). התמונה הושאלה מן הבלוג הזה שמביא עוד שלל מחוות של/ל – קית' הרינג.
ושקית יומולדת לסיום: בחיפוש שטחי באינטרנט לא מצאתי שהרינג מקושר לאמנות אבוריג'ינית. קשה לי מאד להאמין שאני הראשונה. לא צריך להיות עין הנץ כדי להבחין בזיקה:
"גרפיטי" אבוריג'יני על קיר סלע
סקיצה אנתרופולוגית של ציורי גוף אבוריג'יניים
אבוריג'ינים צבועי גוף (חבל שלא מצאתי צילום יותר גדול)
מטבע הדברים (והדיוקן) השתקעתי בציורי גוף, אבל הזיקה בין הגרפיקה האבוריג'ינית לזו של הרינג אינה עוברת בהכרח דרך ציורי הגוף!
וזה כבר כמעט הסיום, נותר עוד פרק אחד אחרון.
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי – קליאופטרה+איינשטיין
עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
קורסאווה חולם על ואן גוך
עוד על ציורי סלע – אני עוברת סוף סוף לוורדפרס בחברת ציידים
***
ובלי שום קשר אבל חשוב:
לקראת הקיץ הקרב
ספריית גן לוינסקי זקוקה
למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).
אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com
ותבואו על הברכה והתודה.
ומבצע יום במתנה נמשך!
אוחח, איזה פוסט! אני זקוקה לסיגריה עכשיו.
יפה,
"הטבע מייצר דומוּת. די לחשוב על דרכי-ההסוואה של בעלי-החיים. אבל את היכולת הרבה ביותר לייצור דומוּת מפגין האדם. סגולתו לראות דומות אינה אלא שריד של הכורח האדיר בשעתו להיות דומה ולהתנהג בצורה דומה. אפשר שאין לו שום כישורים שאינם תלויים תלות מכרעת בכושר החיקוי שלו"
(על כושר החיקוי, מאת וולטר בנימין. מתוך הכרך 'הרהורים', הוצ' הקיבוץ המאוחד)
מרית קרובתי,
דיוויד בירן הוא גאון-נוירוטי; מקבילה אמריקנית של מומוס. בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים היתה ללהקתו Talking Heads לא מעט מחוות לסוריאליזם ולאמנות פלסטית של ראשית המאה העשרים, כולל דאדא. למשל לאלבום הופעה וסרט נהדר שלהם מאותה תקופה קראו: Stop Making Sense
לא ראיתי היכן ומתי צילמה ליבוביץ' את בירן, אבל אני חושב כי מדובר בימים של אלבום המופת Naked (1990) שעליו צולם קוף, וכמה שירים בו כגון: Blind, Cool Water, ו- Nature Boy עמדו על הדרך חסרת המוצא שאליה הגיעה האורבניזציה האנושית וחברת הצריכה, ואת הצורך להתקרב מחדש אל הטבע ואל מקצביו.
החל מאמצע שנות השמונים התחבר ביירן למקצבים אפריקניים, לסלסה דרום אמריקנית, ואז לסמבה ברזיליאנית.
א. טוב מרית, הפעם זה הזנה להתקף לב. בפוסט אחד לרכז את מגריט, רוסו גויה, אנני ליבוביץ, כריסטו, קיט הרינג, אני לא עומד בסחרחרת ובכיוונים שאת זורקת, היי בלי דחיפות, זה כמו להיכנס לבלנדר לתולדות האמנות.
ב. האמת, נהניתי מכל ס"מ בפוסט הזה, וישנה לי רק הערה חשובה אחת לגבי דיויד בירן. הקטע של מגריט מאוד ברור ובוטה ושוכן בווילונות הכבדים והאדומים, בשמים ובמכנסי גזע העץ של דיויד, הכל נושם מגריט. אבל ברקע, בעדינות עולה צילו של פיטר פן, הילד שעצר את הזמן ב'ארץ לעולם לא' המחפש אחר מישהי (אנני) שתתפור אותו חזרה למקומו:
והנה דוגמא: http://www.youtube.com/watch?v=O2o1UGngPjo
לא השיר הכי טוב באלבום (בכלל לא) ובכל זאת, Civil Nature Boy
אנונימי, חן חן.
מירי, יפה הציטוט אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה. אצל ליבוביץ (וגם אצלי, כשאני מזהה מקורות) זה יותר קליטה אינטואיטיבית של תבנית, מעבר ללבוש כזה או אחר. זה דומה יותר למנגנון של מטפורה מאשר להסוואה (נדמה לי).
שועי, ביירן צולם בלוס אנג'לס 1986. יכול להיות שזה הכל (אבל אולי בכל זאת יש משהו יותר ספציפי? כמו שמירי גילתה בעקבות הפוסט הראשון שדילן כינה את וורהול "נפולאון בסחבות"…)
דודו, (רציתי לכתוב, אתה כזה דרמה קווין, לא רק כשאתה מבסוט כמו היום, גם כשאתה עצוב, התנופה שבה אתה שופך את זה תמיד נוגעת ללבי וגורמת לי לחייך. ולא כתבתי כי דאגתי שתעלב). על פיטר לא חשבתי. מעניין. ותודה כמובן!
מרית כן, זה בדיוק המהלך של בנימין עצמו. הפיסקה שציטטתי היא פיסקת הפתיחה, והמהלך שהוא מותח כאן הוא שפגט מרתק שמתחיל בריקודים טקסיים שמחקים את תנועת גרמי השמיים ומסתיים בקשר בין מסמן למסומן, במטפורות – ובאמצע עובר דרך התכונה האונומטופאית של השפה. בנימין הקדים את זמנו והרחיק ראות מאד.
נשמע נהדר. אחפש את הספר. קראתי רק את המסה המרעישה שלו על יצירת האמנות בעידן השיעתוק המודרני.
(תיקון: בנימין לא נוגע במפורש במטפורות, רק מרמז אליהן)
כפי שרמז/אמר שועי, הקישורים שבין דייויד ביירן ומגריט (והסוג המגריטי של סוריאליזם) מורכבים ועמוקים גם ברמה צורנית וגם ברמה תוכנית (ביירן ולהקתו צמחו בבית ספר לעיצוב); על "ראשים מדברים" (איזה שם מגריטי, ראש-מדבר) אפשר לדבר (אופס, הפעם דווקא לא התכוונתי לחידוד) הרבה מאוד
לא הזכרת את שיער הערווה ה"נשי" של מוריס: "המחה הערומה" נחשב לציור הראשון שהראה בבירור שיער ערווה נשי, ולייבוביץ מתכתבת גם עם זה (עם "עובדה" ידועה זו) בדרך מורכבת הדנה בנשיות גופנית ובנשיות גברית (אולי זה גיי-סנסיביליטי)
עמוס, חן חן על התוספות. אף פעם לא הצלחתי להבין איך קמצוץ כמעט בלתי נראה של שיער יכול לחולל כזאת שערוריה (כלומר להבין זה קל, אבל להעמיד את עצמי במקומם פשוט לא הצלחתי). וכן, אני מתארת לעצמי שזה נופל בגיי סנסיביליטי.
ובאשר לביירן, זה עדיין כללי מדי בשבילי…
בעניין השׂערוריה (בשין שׂמאלית, למי שלא שׂם לב למשׂחק המלים), אין בכוונתי להיכנס לסבך הזה, אבל כדאי להזכיר שביאליק כבר תיאר את ה"אהבה התלויה בשׂערה" בשירו האירוטי ביותר, שזה סיומו
רֶגַע אֶחָד לִי נִדְמָה: בַּיַּעַר הַלָּז,
הַמַּאֲפִיל וּמַשִּׁיב צִנָּתוֹ עָלֵינוּ,
גָּנוּז מַטְמוֹן מִסְתָּרִים, הַמְשֻׁמָּר מֵאָז
וּמֵעוֹלָם לִשְׁנֵינוּ –
פִּתְאֹם רָחֲפָה הַקָּמָה – וּמִפֶּה אֱלֵי-פֶה
עָבַר רֶטֶט קַרְנַיִם עַל-פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס.
הוֹ, מִי הִשְׁלִיג עָלֵינוּ – וּבְשֶׁפַע כָּזֶה,
חֵיל צִפֳּרוֹת לְבָנוֹת?
וְהִנֵּה נִקְלְעָה צִפֹּרֶת כְּפֶרַח בִּקְצֵה
שְׂעַר מַחְלַפְתֵּךְ הַמְפַזְּזָה עַל-הַמַּחְגֹּרֶת,
וּכְמוֹ רָמְזָה לִּי: בָּחוּר, קוּם שְׁקָה-לָּהּ, וּדְמֵה
אֵלַי הַצִּפֹּרֶת!
אוּלָם אַתְּ – הַהִרְגַּשְׁתְּ בַּצִּפֹּרֶת וָבִי?
הַהִרְגַּשְׁתְּ, כִּי גַּם-נַפְשִׁי נְתוּנָה בַשְּׁבִי,
וּמְפַרְפֶּרֶת וּתְלוּאָה, וּמְצַפָּה לִישׁוּעָה
בְּמַחְלַפְתֵּךְ הַקְּלוּעָה?
וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה –
וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי הַחֵן;
מַה-לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחְלַפְתֵּךְ מְשׁוּבָה,
הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן!
מַהֲרִי, מַהֲרִי, אֲחוֹתִי, נָבוֹאָה הַיַּעֲרָה,
תַּחַת חֻפַּת אֲשֵׁרָיו לָךְ כָּל-נַפְשִׁי אָפִיקָה,
וְאֶת-כָּל-אַהֲבָתִי הַתְּלוּיָה בְשַׂעֲרָה
נָמִית שְׁנֵינוּ בִּנְשִׁיקָה.
אולי חשוב לציין ש"ציפורת" בלשון ביאליק (ובלשון התקופה) הוא כמובן מה שחודש שנים אחר כך על ידי בן יהודה כ"פרפר". כך שהשיר הוא בעצם על התפרפרות
חד עין יקר, לכבוד הוא לי לחלוק עליך בעניין "שירו האירוטי ביותר" ישנו לו שיר אחד שלוקח את כולם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ונפלא מבינתי איך הדבר נעלם מעינך האחת הרואה כל. לשיר קוראים צפרירי בוקר וכל מה שלא מוגשם באהבה התלויה בשערה מוגשם כאן (בסוף השיר):
הם קורצים ורומזים, עיניהם מזהירות
ופניהם הקטנות מאירות מאירות,
גפיהם השכות ובהירות משיקים,
אורים חמים וגדולים על פני מבהיקים.
מה נמוג הלב! עיני אפקח, אסגורה –
אלוהים, שטפתני האורה!
הו, אלי בואו, זכים! צפרירי התום!
אל מתחת לסדיני הצחור, הצח!
שם נתפלש, נתפלש עד יכון היום,
ופיזזתם על עורי ובשרי הרך.
הו אלי! על תלתלי, עפעפי, שפתותי,
אלי גומות לחיי, מעמקי בבותי;
הזיכוני, שיטפוני, אל ליבי חדורו,
בואו רדו אל נישמתי, היו שם ואורו! –
חמדה מתוקה ונומה נופלת עלי,
וכל עורק וגיד וצינור תענוג שופע,
והלב שוטף עובר על גדותיו בלי די,
ומתפרץ כמעיין של נוגה נובע –
הו, מה מתוק! עפעפי אפקחה, אסגורה –
אלוהים, שטפתני האורה!
היי חד עין, אורגזמה של משורר לאומי! אל יקל הדבר בעינך ה-1.
דודו – נכון. אני לוקח את קביעתי הפזיזה בחזרה
מרית, בקשר לביירן, טוב מראה עיניים, הנה וידאו-קליפ משנת 1985 (אם אינני טועה), שיוכל להבהיר כמה דברים.
ע', דודו, אתם יכולים לחבר יחד רשימה על אוננות ( אם אם תרצו להיות יותר מסוגננים: אוטו-ארוטיקה) בשירת ביאליק שתיקרא :הזלזל שלא צנח" (-:
עוד דבר, כאשר צפיתי מחדש בקליפ של ביירן עולות מדיי פעם פרסומות אינטרנט מעצבנות. כדאי למחוק אותן עם האיקס הבא בצידן.
סדרה מרהיבת עין. חן חן. דווקא בפול גטי מוזיאון שמו לב, בטח יש עוד.
http://www.getty.edu/education/teacherartexchange/archive/Sep03/0377.html
עמוס, ביאליק מדבר על מחלפות שמי כמוני מבין את קסמן ועוצמתן http://wp.me/pSKif-ic1 השַׂערה זו סתם התחכמות (מתחת לרמה של ביאליק) נסיון לרענן מטפורה קצת משומשת.
וזה באמת מוזר, עניין הציפורת אצל איש ציפורים וכנפיים כמוהו.
אוה, שועי. זה מה שרציתי, משהו שאפשר לנעוץ בו עיניים. תודה!
ערוץ, איזה יופי. תודה כפולה!
שועי – זה לא יפה, הדיבורים האלה. תתבייש
ע', אני בוש. כמו וילהלם והירונימוס- בוש. אולי אשנה גם את שמי לירוחם. משום מודה ועוזב ירוחם. גם ירוחם בוש זה שם של אמן אמיתי, לא כמו שמי הנוכחי, שהוא שם של נגן אקורדיאון במדרחוב של בורדו קרוב לביתו של לוחם הרזיסטאנס ז'ן מולאן. עכשיו, לנסוע על החד אופן שלי בוש ונכלם לכיוון ירוחם זאת בעיה, משום שהבושה גורמת לי להנמיך מבטי אל רגלי הדיונות, ולכן אין לי פנאי לבחון את פני הגמלים החולפים על פניי בדרך.
מרד, ע', מרד, הנה דרסני גמל.
בקיצור כולם גונבים מכולם, ושום דבר לא מקורי…
יוחנן אנונימוס, היה פעם סרט, אבא גנוב 1,2,3,4. לא צפיתי. אבל כילד הטרידה את מנוחתי השאלה כמה פעמים אפשר לגנוב את אותו אבא. ועוד יותר, למה בכלל לגנוב אבא? [כלומר, עם כל החוקים והמשמעת שהוא מנסה להעמיס] לעומת זאת, באבא גאנוש הוא תבשיל חצילים שראוי להתכבד בו במיוחד בשעה שצופים ב"גונבי האופניים". כמו כן, כאשר מגלים כי בזמן הצפיה בסרט "גונבי האופנים", גנבו לך דווקא את החד אופן שקשרת לעמוד האש בחוץ עם הקריינות הבלתי נשכחת של יוסי בנאי. די חיבבתי את יוסי בנאי. אבל יותר חבבתי את אחיו התאום הסודי, ניצחוני בנאי, שהיה מסיק את תנורו של עכנאי כאשר היתה קרה בירושלים בבית סבא ברח' האגס 1.
חוץ מזה, 'כולם גונבים מכולם' יכול להיות נאום מנצח של ראש ממשלה ישראלי- מכהן בפני הקונגרס האמריקני. אבל הנה אני שוב הולך ומתדרדר.
למה אי אפשר לנהל דיון ענייני בנושא הפוסט? נכתב פוסט מושקע, מרתק, רציני, והמגיבים מקימים פרלמנט קשקשת כמיטב המסורת של הפנסיונרים של אגד. אין לכם בית?
מירי, לשאול יהודי: "אין לך בית?" זה סוג של הכרזת מלחמה. (לפחות לגבי כמה יהודים שאני מכיר).
ועכשיו, אליך שועי, אני זוכר את נצחוני בנאי עוד מהתקופה שהוא ייסד את המורשת של חג הפועלים אחד בנאי. אני זוכר איך פעם, בשנת 58 ערכנו מצעד של האחד בנאי בנצרת וחטפנו מכות מאנשים חסרי תודעה מעמדית לחלוטין, ואחד בנאי עמד מולם וצרח- או שאני אחד בנאי או שאני לא! אז כולם אמרו לו שאם ככה ניראית המדינה שהוא בנה אז הוא לא. ואם לחזור לדיויד בירן אחלה של וידיאו קליפ הבאת שם למעלה.
כשאתה מסתכל סביבך היום, היית מעלה בדעתך שפעם ראשים היו מדברים?
לדוד,
כשאנשים משתינים בקביעות לסימון טריטוריה (כמה אפשר?), אי אפשר לדעת על פי ריח השתן אם הם יהודים או לא.
הי, תפסיקו מיד! ממש לא איכפת לי שהשיחות תועות. אני מקשיבה בסקרנות. כבר מזמן למדתי שהפרוטה מהסיפור לא נמצאת בהכרח מתחת לפנס, ושנונסנס הוא סוג אחר של מיקוד. אבל ממש ממש לא מתאים לי שיקירי הבלוג יתחילו להתכתש והכי לא מתאים לי למחוק תגובות. אז פשוט תפסיקו עכשיו.
מירי, אפשר לנהל כמה שיחות במקביל. חבל להתעצבן.
ובהזדמנות זו אנונימוס, אולי אתה סתם מר נפש, אבל למקרה שנאנחת בתום לב, אז יש עולם ומלואו מעבר לחלוקה המוגבלת בין מקוריות לגנבה. הנה כאן למשל, שניים מהאמנים החשובים ביותר במאה העשרים רבים על המונה ליזה. http://wp.me/pSKif-f9r
מירי, אם אני אשתין פה לסמן טריוטריה- האינטרנט יימס!
מרית נפש, כלל וכלל לא מר נפש, להפך. מפוקח.
תמיד חשוב לזכור את הגודל שלנו יחסית לעבר.
אנונימוס, יראת כבוד היא סוג של צנזורה. אני בעד דיאלוג (עם העבר ובכלל) ודיאלוג זה תמיד דו-כיווני. כמו במסה "מבשריו של קפקא", שבה בורחס מצביע על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מסיים במסקנה יפיפייה, שכל סופר (וכל אמן, מן הסתם) יוצר לעצמו את מבשריו. (העתקתי את זה מהספר שלי על דויד גרוסמן וויטו אקונצ'י, זה טקסט מכונן בשבילי).
וגם פליטת הקולמוס שלך מעניינת. רצית לכתוב מפוכח, כלומר צלול, וכתבת מפוקח, כלומר נתון לפיקוח.
אוי ויי זמיר, הרגעו נא חבריא, אני מקווה כי הבלגאן הקם עלינו אינו בעטיין של סיבובי החד אופן שאני מרשה לעצמי לאוורר כאן. לא נקלעתי לכזה מפח נפש מאז הסופות בנגב בשנת 1880 ואז אפילו עוד לא היה לי חד אופן. אני לא ממש חובב מהומות, אני מעדיף פאליקוס דה ספינאק [לאדינו: קציצות תרד] הן עוזרות לי לעתים בתגרות הבארים שאני נכנס אליהן כאשר אני לוגם איזו כוסית מיותרת.
מירי- אני חותם על כל מילה לגבי חשיבותו של הפוסט וגם מחבב תמיד כמגיב כאן את תגובותייך הפוריות. אבל לגבי הפנסיונרים של אגד ודליפה במקומות ציבוריים. פעם הכרתי מישהו ששכב כל הלילה במר נפשו על פסי הרכבת. והיא לא הגיעה. כנראה היתה שביתת עובדים כנגד הסיכומים עם משרד העבודה והרווחה. בבוקר הוא קם והלך לביתו. גם חי חיים יפים מאוד אחר כך. השמש זרחה לכבודו בכל בוקר. ובחודשי מאי נגלתה פריחה סגולה נלבבת בראשי העצים. חוץ מזה ישנם אנשים שיש להם בית אבל לתחושתם אין להם בית. למשל, מוריס בלאנשו, האינטלקטואל הצרפתי, חברו הטוב של עמנואל לוינס, כתב כי כל משורר, מבחינה קיומית, הוא גולה מכל ארץ. ישנם אנשים שאינם מסמנים טריטוריות. אין להם טריטוריות. ייתכנו "פנסיונרים של אגד" שמעולם לא אחזו ברשיון נהיגה, משום שלהכרתם אינם אוחזים בשום הגה. מה שאומר שהם כנראה אינם פנסיונרים של אגד ואולי גם אין להם בעיה בסימון טריטוריה, או כדברי הפתגם הפורטוגלי הנפלא: אלהים כותב ישר בקוים עקומים.
יש המביעים את נפשם– כפי נפשם, אני חושב.
בעיניי מה שאתם עושים כאן הוא סוג של מריחת גרפיטי תודעתי. אבל אם למרית זה לא מפריע, אז אין לי שום זכות למחות על מה שמצטייר בעיניי כרב-שיח קולני ואלים מעל לראשו של הפוסט המושקע והחכם שלה. האם באמת כל תגובה היא תגובה מבורכת? למה יש כאן רוב מוחלט של מגיבים גברים ? היכן הנשים? האם משהו בשיח שלכם אולי קצת צפוף ואטום ואולי חוסם אפשרויות שיחה אחרות?
מירי,
לא ברור לי מדוע צריך הכל להתברר כמאבק של גברים-נשים; אני לא כזה, למיטב ידיעתי. כל שכן, מעולם לא היה עולה בדעתי להכניס את האסוציאציה לגבי שערות-השולמית שהביאו מעליי, וחלק מתגובתי כלפי עמיתיי, נבעה בדיוק מדיון עודף בערווה (מה שהשיא אותי לעקצם באשר לאוטו-ארוטיקה גברית). אני מדבר כעת בשמי בלבד. איני רואה בעצמי יותר מאשר שותף שיוויוני לגמריי לכתיבת התגובות כאן. לא חשוב בעיניי לצורך העניין האם מגדרית אני גבר או אשה. אני לא ממש רואה את מעמדי המגדרי משפיע על אופי תגובותיי כאן. אני גם לא מרגיש נסיון להצר את שיחך לא מצידי ולא מצד מגיבים אחרים.
אם את מעוניינת להוליך קו מסויים של דיון או להעלות סוגיה מסויימת, אני בטוח כי תמצאי כאן (לפחות מצדי, ולא רק מצדי) אוזניים קשובות. אני ממש לא חש כי אווירת התגובות כאן מצרה את צעדיו של מישהו מן המגיבים/ות, אלא שיש כאן מגיבים/ות שונים/ות הכותבים/ות בסגנונות שונים ומעלים/ות דעות שונות ורעיונות שונים, ויש יופי בריבוי הזה בעיניי.
?
כמה דברים.
אני אוהבת שאנשים מתבטאים בחופשיות. זה משמח אותי. אני לא אוהבת לצנזר, לרסן, וגם לא "לכוון" כמו שגננות מסוימות קוראות לכפייה שלהן.
אני אוהבת שונוּת. אוהבת תגובות בלתי צפויות (כולל הזעפות פנים), מתעניינת בפרסונות הנוצרות פה, מיתולוגיות אינסטנט שכאלה.
גם גרפיטי אני אוהבת. צריך אלטרנטיבות. ליד הבית שלי היה פעם גרפיטי של נערה שמרססת: "יורקת על הפטריארכיה!" שמלאה את לבי באחווה וששון.
גם כובד ראש אני אוהבת. וכל אותם אנשים שמשתטים פה (ושטויות זה גם תרופה) גם מביאים לכאן את הידע הרחב והרב תחומי שלהם, ואת הרגישויות והתובנות העמוקות. זה לא בלגן של זלזול אלא של בית. אני שמחה שהם (אתם) מרגישים פה בבית, הם (אתם) יקרים ללבי, כולל כמה מן האנונימים המעקצצים. לפעמים אני מתפקעת מצחוק, בקול רם. ולפעמים לא. וגם זה בסדר. לא הכל צריך להתאים לכולם כל הזמן.
וזה לא חוסם אפשרויות אחרות, מירי, יש המון מקום. בחיי, דברי על מה שאת רוצה, אני אוהבת לשמוע אותך, לדבר איתך!
ואני אוהבת גם את הבנים, כולל העדינויות הגדולות שהם מביאים וכולל הרעש שהם עושים (אפילו את הפוטוריסטים האיטלקים אני אוהבת והם באמת מרעישים כפי שאפשר לראות בתמונה של בוצ'יוני פה https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/09/06/האוסף-הכי-הכי/ ). בערב לכבוד הספר שלי ענת ויסמן העורכת והמנחה הגדירה את שועי כ"בת של כבוד". לא סתם.
טוב, נו, זה יוצא ארוך מדי אבל הכיוון ברור.
ע', אני מנסה לתפקד כמורה נבוכים, אפילו שאני כנראה יותר טוב בלפרש את הרמב"ם: אני חושש שלאחת המגיבות כאן התחרבש המצברוח מתגובות שבהן היא מוצאת נונסנס ארוך ואולי גם ארומה של סקסיזם/שוביניזם, ואשר גורמות לה לחוש כי דוק של אלימות גברית עובר מעל שיחנו באתר; למען האמת, גם אני חשתי כי בדיון על הקב"ה המדקדק עם צדיקותיו כחוט השערה בשירת ביאליק היתה אולי איזו מידה של הגזמה (זה לא לטעמו של כל אחד. למשל לטעמו של הרמב"ם שכתב במו"נ חלק ג' פרק ח' שחוש המישוש חרפה הוא לנו). זאת אחת הסיבות שהערתי לך ולדודו על האוטו-ארוטיקה הביאליקית. ואפשר כי אגב כך הצטרפתי למסע האסוציאטיבי. שלמרבה המבוכה, לרוב אני גם יוזם אותו ולא רק נסחף אחריו, כפי שהוער לי לאחרונה. אף על פי כן, אני חושב כי אני אוהב מאוד את השיחות המתרקמות פה. על הסהרוריות והנונסנס וקורטוב הדאדאיזם המאפיין אותן (אגב, מירי, למקרה שאת קוראת: מירב מייסדי קברט וולטר והדאדא היו יהודים טובים). אפילו באתר שלי אני לא מצליח להשתחרר עד כדי הצבתו של האני האמתי שלי, רוכב סהרורי על חד אופן בעל חיוך של חתול צ'שייר בערבות הנגב, כפי שאני באמת. אף על פי כן, אני מצטער (בחיי) שלמירי התחרבש המצברוח ממני או מכולנו. אני לוקח את דבריה לתשומת לבי וכליותיי. את הגרפיטי התודעתי שלי אנסה להותיר להבא בצורה מקדמת שיח. ואת מה שבאמצעותו אני מסמן טריטוריות אעשה בהסתר מאחורי השיח.
ולסיום, שיר של גיום אפולינר, בכדי לפייס את רוח כולם ולהשאיר איזה חומר טוב למחשבה:
בביתי אקווה למצוא
אישה חריפת שכל
בין הספרים חתול
ידידים מכל סוג ומין
מהם החיים בלי כל אלה?
[רות ברנדון, חיים סוריאליסטיים- פרקי חיים: 1945-1917, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2010, עמ' 20]
אני ממש לא רוצה להיכנס לכל זה (וגם לא ממש צריך את זה). אני מסרב בכלל להיות חלק ממקבלי איזו אשמה מעורפלת, לפחות בפוסט הזה (אם בכלל הואשמתי, או נגררתי לסוג של האשמה). התגובה שלי לעניין דייויד ביירן היתה עניינית. התגובה שלי שציינה את התכתבות המודעת של לייבוביץ עם העובדה ש"המחה הערומה" נחשבת למתארת *ריאליסטית* חלוצית של גוף האישה – וההיפוך שהיא עושה כך לייצוגי גבר-אשה – היא תגובה עניינית לעילא.
והשיר של ביאליק – שהובא כתגובה להערונת של מרית – היה תגובה אסוסיאטיבית עניינית ולגיטימית במסגרת הדיון. ההערה שלך על אוטו-ארוטיות (בשיר של ביאליק אין שום אוטו) צבעה בדיעבד את התגובות האלה שלי בגוון וולגרי ואשמאי שהוא זר לי וזר למטרותי (וגם זר למבוכה שאני חש נוכח כל העניינים האלה). התפרענו בעבר והתפרענו בעתיד בתגובותינו, אבל הפעם הסולידית הזו זה בכלל לא המקרה…
בקיצור, אני בכלל לא מבין מה אתם רוצים ממני (אם בכלל מישהו רוצה ממני משהו), וגם את השאלה מה-אתם-רוצים-ממני אני מסרב לשאול
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה:
אחד חכם, (א)חד אופן ובת של כבוד, אחד רשע, ואחד שמסרב לשאול.
התכוונתי ב"ק". (כמו- פוקח עיניים).
ע', אני חש כרגע כי ככל שאני כותב יותר, אני גם מסתבך יותר. אני לעולם לא מאשים איש, וגם נהנה מאוד מן השיחות איתך. גם הפעם. נכון, שאי אפשר להתחשב ברגישויות הבלתי נודעות של כל אחד מן המגיבים/ות כאן. ובכל זאת, המלים הקשות שנקטה מירי (אני מניח שגם כלפיי), הסבו איזו עגמה, במידה שניסיתי להבין מה בהתנהלות התגובות יכול היה להביא אותה לידי התחושות שהביעה ברצינות ובכנות, אני מניח.
מה שאני אומר הוא שאני עצמי מבולבל. כלומר נניח אם הייתי מנגן ג'ז ומישהי היתה מוחה מן הקהל על הוולגריות שלי ומבקשת שאנגן פרלוד של שופן, הייתי נשאר בג'ז For Sure. אבל כאשר קוראים את התגובות של מירי (הכוללים כמה דברים די וולגרים כשלעצמם) מבינים שהיא נפגעה ממשהו מאוד. היא תבעה לכאורה את עלבונה של מרית (שכפי שהתברר לא ממש נעלבה). אבל דומה כי יש בזה יותר מזה. זה מספיק לי בכדי להניח את ידיי ולבצע את הקטע שבו ג'ון קייג' ישב מול הפסנתר ולא ניגן דבר.
אגב, אני אמנם בת של כבוד אבל גם אשמאי צעיר (לעומת זאת ממש לא וולגרי). הדברים אינם מתנגשים אהדדי.
אני מקווה מאוד שנשוב להשתולל בפוסט הבא. אם תרצו אין זו הזייה.
דודו, ההשתלשלות האחרונה (אני לא מתכוון לשום דבר וולגרי) גורמת לי להרגיש יותר פחות כמו (א)חד אופן ויותר כמו חד-גדייא.
מרית, סתם מחשבה שעלתה לי, את בטוחה שכאשר תפתחי את מקרר הקרטיבים החדש שייתרם לספריית גן לוינסקי, לא תמצאי שם את אהרונינג המזדקן? אחרי הביקור של ויטו אקונצ'קי גם אהרונינג מוכרח לבוא.
בתקווה שזו לא "מריחה תודעתית" (פרס הקופירייטרית המצטיינת) יש סיכוי שקוראי הבלוג ימצאו עניין ב"משתנות ההסטוריה. המייצגים של ולאסיס קניאריס". משהו בנושאים ואופן תצוגתם הזכירו לי את הבלוג הזה.
http://www.yatzer.com/Vlassis-Caniaris-1928-2011-Creating-Art-with-History
בלי לצנזר, סתם אם מישהו מתעניין, אז רגשי אשם ונגזרותיהם זה ממש לא הטעם שלי בשיחה.
שועי, הצחקת והבכית אותי עם המקרר.
ערוץ, תודה על המתנה (עוד לא פתחתי).
מרית, התמונה הראשונה בפוסט הזה, של אנני ליבוביץ', דייויד בירן, הזכירה לי את
התמונה: ברבורי הבר- המלך מוביל את כלתו לחדר הסרפדים שהכין לה, של מרג'ה, תמונה מועדפת עליך כפי שציינת בפוסט אחר, ומשהו מהתחלת ספרך "אסור לשבת על צמות"
נראה לי שאותם הדימויים הטמונים עמוק בתת מודע האינסופי מבשילים ונשלפים בוןריאנטים שונים ע"י יוצר זה או אחר. זה מרתק ומפעים
איריס, אני מניחה שאת אומרת את זה בגלל ז'קט העלים (וקיסוס זה אחר מסרפד), אבל אני לא מרגישה בדמיון. ברבורי הבר – גם הסיפור וגם האיורים של מרג'ה, זה על אור מהבהב וכנפיים ותנועה, ומגריט בעיני הוא צייר החנוטים והקפואים. אחד שמושיב ארונות מתים במקום דמויות, כמו למשל במחווה שלו למרפסת של מאנה http://en.wahooart.com/A55A04/w.nsf/Opra/BRUE-5ZKEL8
שלא לדבר על דמויות אבן וציפורי ופירות אבן. יש משהו כל כך נוקשה בעולם שלו וגם בצבעוניות יש משהו מאובק.
כתבו בעיתון,
הצלמה בחובות, ועומדת לפשוט את הרגל.
בין השאר התנהל משפט בקשר לחוב שלה לחברה שהשכירה ציוד תאורה, בסכום של כמעט מאתיים אלף, דולר, והיא לא משלמת.
היא שעבדה מלן דברים, כולל הזכויות לצילומים שלה, כדי לקבל הלוואה של חמש עשרה וחצי מיליון, דולר.
זה לא שהיא לא מרוויחה מספיק… רק מעבודה במגזין- Vanity Fair היא מרוויחה בשנה שני מיליון, דולר. חוץ מעבודות פרסום וכו'….
בקיצור, כמו הרבה פעמים צריך להפריד בין האומן לבנדם. הרבה אומנים גדולים היו בני אדם קטנים. אפילו קטנים מאוד. בגודל של אמבה.
לא שהיא אומן גדול… בינוני מינוס הייתי אומר, אבל בטוח שכבנדם היא בגודל מקרוסקופי.
כמו שטוסקניני אמר מתישהו על משהו:
בפני יצירתו אני מסיר את הכובע. בפניו כאדם אני חובש חזרה….
לא מבין בזה, וזה גם לא בדיוק מה שאני אוהב, אבל מצאתי באינטרנט:
http://www.davidbyrne.com/art/tree_drawings/index.php
ולי בכל זאת נראו שני הדיוקנאות, של קריסטו ושל הרינג, צפויים מדי, או גימיקיים או מניירות כמו שאת מגדירה את זה. אהבתי יותר את הדיוקנאות של כל האחרים שלא הולכים מיד אל הדימוי הכי צפוי ומספקים זוויות נוספות למחשבה, אמירה של לייבוביץ' בעצמה. כאן זה נראה לי ש(מרוב הערכה?) לייבוביץ' מוותרת לגמרי על המקום שלה בתמונה וכל התמונה מתמלאת באמן המצולם.
עוד ראיה להאשמה הקשה הזו – בניגוד לתמונות האחרות בה הסבת יפה את תשומת הלב לכך שלייבוביץ' משאירה קצוות לא סגורים של מציאות שמערערת על השלמות של הדימוי, בשני הדיוקנאות האלה אני לא מוצא את חוסר המושלמות.
אומר זאת בבוטות, מן הסתם אני יוצא הרינג אבל בשביל לחדד את הנקודה (וגם קצת לשם הפרובוקציה המבורכת): גם אם אני הייתי מצלם את קריסטו ואת הרינג הייתי עושה בדיוק אותו דבר, עוטף את קריסטו, צובע את הרינג ואת הרקע בצורה דומה לציורים שלו.
אז נכון שיש ניואנסים שבעלי עיני הנץ, כמוך, שמים לב אליהם. אבל בתמונות האחרות לייבוביץ' לא מסתפקת בניואנסים ומכניסה את הזווית שלה באופן מופגן לתמונה. למה כאן היא כמעט לא עושה את זה? האם היא נכשלה כאן? ואולי אלו בכוונה תמונות שמיועדות למבינים, לחדי העין, למבחינים בניואנסים ולא ל"עם"?
אשמח לדעת מה דעתך.
(אה, והחיבור בין הרינג לאבוריג'ינים מגניב לגמרי).
זה מוזר, את התמונה של קריסטו גם אני לא אהבתי בהתחלה. היא נראתה לי קצת עצלנית ומובנת מאליה. ואפילו חשבתי לכתוב פרק עליה ועל עוד כמה תמונות בעיתיות מסוגה, אבל בדרך התחלתי לחבב אותה. דווקא בגלל שהיא כל כך ישירה, בגלל אפקט הכבשה בתוך התיבה, וגם מטעמים יותר חמקמקים; משהו בלובן הכמעט חייזרי של הדמות על רקע הצמחיה המעט חשוכה. בין פשטני (הרע) לפשוט (הטוב) יש שטח הפקר והתמונה הזאת שייכת לשם.
ובאשר לדיוקן של הרינג – אני לגמרי בעדו בגלל הרגישות בתרגום הציורים לעולם התלת ממדי של הצילום. תרגומים חזותיים זה תחום מאד מאתגר. כל כך הרבה פעמים הם מאולצים ומכניים, והתרגום הזה גורם לי לחייך, שלא לדבר על הקסם הסוגסטיבי (כמו בסיפור של יהונתן גפן על האיש הירוק מ"הכבש הששה עשר" 🙂 )
יכול להיות שמה שמפריע לך זה שהיצירתיות היא של הרינג בעצם, יותר משל ליבוביץ'. גם אם יש לה חלק בתאורה ובקומפוזיה, הקרדיט שלה יותר קרוב ל"הפקה" מל"יצירה" באופן יחסי ועד כמה שאפשר להפריד. אבל זה שייך לתחום פסאודו משפטי שלא ממש מעניין אותי. אם היא גרמה לדימוי שווה לקרות – דייני.
ותודה רבה, גם על העקבות האחרים שאתה משאיר פה 🙂
מרית
כרגיל מרתקת .
האם את מכירה את העבודות של מירי נשרי?
http://mirinishri.com/
אתיקה, לונג טיים, תודה (ואיזה אייקון יפה מונדריאני!). מכירה באופן שטחי. תודה על הלינק.
יפה מאוד, תמונות מעניינות!