אמבט החלב (1) אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול

פנים בהזמנה היה יום עיון בינלאומי שנערך בשנקר בנושא הדיוקן המוזמן.

ההרצאה שלי "אמבט החלב של וופי גולדברג, טיול ב12 תצלומי ידוענים של אנני ליבוביץ'" נדחסה בדוחק לסד הזמן.

כאן בבלוג אין סיבה למהר, אפשר לפרוש אותה בנחת על פני 6 פוסטים. זה הראשון.

*

1.      דימויים במקום דמויות 

ראשית, כמה מילים על הפופ ארט, הטריטוריה האמנותית של ליבוביץ':

הפופ רואה את עצמו כהיסטוריה של תרבות.
אמן הפופ מצייר, משכפל, מעתיק – מוצרי תרבות.
האמן הוא מעין עיתונאי שמתעד את ההיסטוריה של תקופתו בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. כלומר, מעמד שווה לבקבוק קוקה קולה, ציור של מאנה או דמות מפורסמת.
אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה-העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו בשלמותה.

"וורהול ממלא את המוזיאונים ברפרודוקציות של מוצרי תרבות: בקבוקים, שטרי כסף, קופסאות מרק, פאות נכריות – כל המוצרים של תרבות הצריכה האמריקאית; הוא מציג את הדמויות המפורסמות של התקופה ומתעד את האירועים המרכזיים: אסונות טבע, אירועים פוליטיים (מהומות השחורים) ועוד. אך חשוב לזכור שוורהול אינו מתעד ישירות את האירועים או הדמויות עצמן, אלא את דימוייהם בתרבות. חומריו הם תצלומי עיתונים, תצלומי משטרה, קטעים מחדשות הטלוויזיה, פרסומות וכו'."
(מתוך ספרה המומלץ של טניה רינהרט "מקוביזם למדונה" שממנו נשאבו גם פרטים נוספים על הפופ)

העיקרון הזה של תיעוד דימויים במקום דמויות הוא כל כך מהותי לענייננו, שאני רוצה לחדד אותו קצת גם מהכיוון ההפוך:
הצלמת המופלאה דיאן ארבוס, האנטיתזה המוחלטת לליבוביץ, אמרה פעם ש"כולנו מתחפשים כדי לסמן לעולם מה לחשוב עלינו, אבל יש פער בין מה שאתה רוצה שאנשים יידעו עליך ומה שאינך יכול למנוע מאנשים לדעת עליך…"
זה מה שארבוס צילמה. "הפער בין כוונה לאפקט" היא קראה לזה. למשל:

דיאן ארבוס: מיי ווסט 1965 פצצת מין ושנינה  ("יש לך אקדח בכיס, או שאתה סתם שמח לראות אותי?") שנולדה עוד במאה התשע עשרה.

ליבוביץ לעומתה, אינה מתעניינת בפערים, היא מתנהלת בתוך פני השטח של הדימוי.
יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדל בין צילומי העשירים והמפורסמים של ליבוביץ וארבוס, אבל די בשתי תמונות, כרגע, ללא מילים:

אנני ליבוביץ': איוונה ודונלד טרמאפ, מלון פלאזה, ניו יורק 1988. (לחצו פעמיים להגדלה)

דיאן ארבוס, 1969: ז'קלין סוזאן ובעלה אירווינג מנספילד בחדרם במלון "בוורלי הילס", אחרי שנכנסו לספר השיאים של גינס על מכירת 6.8 מליון עותקים של הספר "עמק הבובות" תוך חצי שנה. (לחצו פעמיים להגדלה)

*

2. אנדי וורהול

אנני ליבוביץ: אנדי וורהול, 1976. (לחצו פעמיים להגדלה)

ליבוביץ' מצלמת את וורהול כ"עיתונאי תרבות". הוא מביט בנו ישירות וגם דרך המצלמה. יש לו טייפ מתחת לבית השחי ועיתון בכיס, והאביזרים האלה יוצרים (בעזרת זווית היד) מעין מעגל תקשורת, אוטונומי, סגור. הוא עומד על ריבועי דשא על רקע נייר תכלכל, מעין שמיים שמוצמדים לקיר ירקרק. כלומר לא בתוך טבע, אלא בתוך אינסטנט טבע, דימוי שאורגן בחופזה.

ליבוביץ מכסה את המציאות ובו בזמן היא מפנה תשומת לב לכיסוי, לעטיפה, כשהיא חושפת את הגאפה טייפ שמצמיד את הנייר לקיר, את שוליו החתוכים בגסות ואת "התפרים" של ריבועי הדשא. כלומר, פושטיות של חפצי יומיום וייצור תעשייתי. מהירות ואורבניות של השתמש וזרוק.

אבל יש כאן עוד עניין. היד הזאת התחובה למעיל מיובאת מן הפוזה האיקונית של נפוליאון. הנה הוא בדיוקן תקופתי של ז'אק לואי דויד:

נפוליאון בחדר העבודה שלו בטווילרי, ז'אק לואי דויד 1812. (לחצו פעמיים להגדלה)

נפוליאון לבוש מדים ועטור אותות, פניו מופנים אלינו וידו תחובה בדש מעילו. ובמבט נוסף – גם החדר וגם הופעתו האישית אינם ייצוגיים: החפת לא מכופתר עד הסוף, הגרביים קצת נוזלים, השיער לא מסורק. ניירות נושרים מהשולחן ומתגוללים על השטיח המעוך, מהנר נותר רק בדל, ושעון הקיר מורה על 4.13 לפנות בוקר.
כל הראיות הללו מצביעות על לילה ללא שינה שבו שקד נפוליאון על כתיבת הרפורמה החוקית שלו, הידועה בשם קוד נפוליאון. הקוד קבע שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש (כולל יהודים, דרך אגב) והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות צרפת. הן בזכות הקיצור והבהירות והן בזכות הכיבושים של נפוליאון שהפיצו אותו ברחבי אירופה.

אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן, אבל כבלשית תמונות ותודעה אני מוכנה להישבע שגלילי הנייר, ובייחוד זה שלמטה משמאל, ששם הצייר כתוב עליו, היוו השראה לרקע הנייר של ליבוביץ', כשם שהשטיח הירוק הסתור היווה השראה לאינסטנט-דשא.

זאת ועוד: גם וורהול של ליבוביץ', כמו נפוליאון, פרוע (קווצת השיער מזדקרת מן "השביל בצד"), לבוש במכנסיים מקומטים ובווסט לא מכופתר עד הסוף, במין מחווה מודעת-או-לא לז'אק לואי דויד. זה לא רק דיוקן של "מתעד תרבות", אלא של נפוליאון של הפופ ארט, הכובש והמחוקק. והפופ ארט אגב, קשור בטבורו, גם לדמוקרטיה וגם לרכוש:
באשר לדמוקרטיה – פלישת התרבות הפופולרית למקדשי האמנות הרתיחה את החוקרים ואת המבקרים שהתריעו על "פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות" (מקס קוזלוף, והוא לא היה היחיד).
ובאשר לרכוש – פופ ארט כידוע, זה הכי על שיווק וצריכה.

אני מכירה את התמונות של ליבוביץ כבר שנים, אבל רק בזמן שהכנתי את ההרצאה פתאום קלטתי עד כמה היא מחוברת לתולדות האמנות. ולא רק כ"אוסף של תוצרי תרבות" כפי שמקובל בפופ ארט. למשל:

רוי ליכטנשטיין, Femme au Chapeau (בעקבות פיקסו) 1962

על כל ציטוט גלוי כמו זה שלמעלה,  יש ללבוביץ כמה וכמה ציטוטים מובלעים ולא בהכרח מודעים, שמגבים את העבודה שלה מבחינה צורנית ותכנית.

לפרק הבא בסדרה

*

עוד על צילום בבלוג זה:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

עוד על פופ ארט

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות