פנים בהזמנה היה יום עיון בינלאומי שנערך בשנקר בנושא הדיוקן המוזמן.
ההרצאה שלי "אמבט החלב של וופי גולדברג, טיול ב12 תצלומי ידוענים של אנני ליבוביץ'" נדחסה בדוחק לסד הזמן.
כאן בבלוג אין סיבה למהר, אפשר לפרוש אותה בנחת על פני 6 פוסטים. זה הראשון.
*
1. דימויים במקום דמויות
ראשית, כמה מילים על הפופ ארט, הטריטוריה האמנותית של ליבוביץ':
הפופ רואה את עצמו כהיסטוריה של תרבות.
אמן הפופ מצייר, משכפל, מעתיק – מוצרי תרבות.
האמן הוא מעין עיתונאי שמתעד את ההיסטוריה של תקופתו בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. כלומר, מעמד שווה לבקבוק קוקה קולה, ציור של מאנה או דמות מפורסמת.
אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה-העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו בשלמותה.
"וורהול ממלא את המוזיאונים ברפרודוקציות של מוצרי תרבות: בקבוקים, שטרי כסף, קופסאות מרק, פאות נכריות – כל המוצרים של תרבות הצריכה האמריקאית; הוא מציג את הדמויות המפורסמות של התקופה ומתעד את האירועים המרכזיים: אסונות טבע, אירועים פוליטיים (מהומות השחורים) ועוד. אך חשוב לזכור שוורהול אינו מתעד ישירות את האירועים או הדמויות עצמן, אלא את דימוייהם בתרבות. חומריו הם תצלומי עיתונים, תצלומי משטרה, קטעים מחדשות הטלוויזיה, פרסומות וכו'."
(מתוך ספרה המומלץ של טניה רינהרט "מקוביזם למדונה" שממנו נשאבו גם פרטים נוספים על הפופ)
העיקרון הזה של תיעוד דימויים במקום דמויות הוא כל כך מהותי לענייננו, שאני רוצה לחדד אותו קצת גם מהכיוון ההפוך:
הצלמת המופלאה דיאן ארבוס, האנטיתזה המוחלטת לליבוביץ, אמרה פעם ש"כולנו מתחפשים כדי לסמן לעולם מה לחשוב עלינו, אבל יש פער בין מה שאתה רוצה שאנשים יידעו עליך ומה שאינך יכול למנוע מאנשים לדעת עליך…"
זה מה שארבוס צילמה. "הפער בין כוונה לאפקט" היא קראה לזה. למשל:

דיאן ארבוס: מיי ווסט 1965 פצצת מין ושנינה ("יש לך אקדח בכיס, או שאתה סתם שמח לראות אותי?") שנולדה עוד במאה התשע עשרה.
ליבוביץ לעומתה, אינה מתעניינת בפערים, היא מתנהלת בתוך פני השטח של הדימוי.
יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדל בין צילומי העשירים והמפורסמים של ליבוביץ וארבוס, אבל די בשתי תמונות, כרגע, ללא מילים:

דיאן ארבוס, 1969: ז'קלין סוזאן ובעלה אירווינג מנספילד בחדרם במלון "בוורלי הילס", אחרי שנכנסו לספר השיאים של גינס על מכירת 6.8 מליון עותקים של הספר "עמק הבובות" תוך חצי שנה. (לחצו פעמיים להגדלה)
*
2. אנדי וורהול
ליבוביץ' מצלמת את וורהול כ"עיתונאי תרבות". הוא מביט בנו ישירות וגם דרך המצלמה. יש לו טייפ מתחת לבית השחי ועיתון בכיס, והאביזרים האלה יוצרים (בעזרת זווית היד) מעין מעגל תקשורת, אוטונומי, סגור. הוא עומד על ריבועי דשא על רקע נייר תכלכל, מעין שמיים שמוצמדים לקיר ירקרק. כלומר לא בתוך טבע, אלא בתוך אינסטנט טבע, דימוי שאורגן בחופזה.
ליבוביץ מכסה את המציאות ובו בזמן היא מפנה תשומת לב לכיסוי, לעטיפה, כשהיא חושפת את הגאפה טייפ שמצמיד את הנייר לקיר, את שוליו החתוכים בגסות ואת "התפרים" של ריבועי הדשא. כלומר, פושטיות של חפצי יומיום וייצור תעשייתי. מהירות ואורבניות של השתמש וזרוק.
אבל יש כאן עוד עניין. היד הזאת התחובה למעיל מיובאת מן הפוזה האיקונית של נפוליאון. הנה הוא בדיוקן תקופתי של ז'אק לואי דויד:
נפוליאון לבוש מדים ועטור אותות, פניו מופנים אלינו וידו תחובה בדש מעילו. ובמבט נוסף – גם החדר וגם הופעתו האישית אינם ייצוגיים: החפת לא מכופתר עד הסוף, הגרביים קצת נוזלים, השיער לא מסורק. ניירות נושרים מהשולחן ומתגוללים על השטיח המעוך, מהנר נותר רק בדל, ושעון הקיר מורה על 4.13 לפנות בוקר.
כל הראיות הללו מצביעות על לילה ללא שינה שבו שקד נפוליאון על כתיבת הרפורמה החוקית שלו, הידועה בשם קוד נפוליאון. הקוד קבע שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש (כולל יהודים, דרך אגב) והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות צרפת. הן בזכות הקיצור והבהירות והן בזכות הכיבושים של נפוליאון שהפיצו אותו ברחבי אירופה.
אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן, אבל כבלשית תמונות ותודעה אני מוכנה להישבע שגלילי הנייר, ובייחוד זה שלמטה משמאל, ששם הצייר כתוב עליו, היוו השראה לרקע הנייר של ליבוביץ', כשם שהשטיח הירוק הסתור היווה השראה לאינסטנט-דשא.
זאת ועוד: גם וורהול של ליבוביץ', כמו נפוליאון, פרוע (קווצת השיער מזדקרת מן "השביל בצד"), לבוש במכנסיים מקומטים ובווסט לא מכופתר עד הסוף, במין מחווה מודעת-או-לא לז'אק לואי דויד. זה לא רק דיוקן של "מתעד תרבות", אלא של נפוליאון של הפופ ארט, הכובש והמחוקק. והפופ ארט אגב, קשור בטבורו, גם לדמוקרטיה וגם לרכוש:
באשר לדמוקרטיה – פלישת התרבות הפופולרית למקדשי האמנות הרתיחה את החוקרים ואת המבקרים שהתריעו על "פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות" (מקס קוזלוף, והוא לא היה היחיד).
ובאשר לרכוש – פופ ארט כידוע, זה הכי על שיווק וצריכה.
אני מכירה את התמונות של ליבוביץ כבר שנים, אבל רק בזמן שהכנתי את ההרצאה פתאום קלטתי עד כמה היא מחוברת לתולדות האמנות. ולא רק כ"אוסף של תוצרי תרבות" כפי שמקובל בפופ ארט. למשל:
על כל ציטוט גלוי כמו זה שלמעלה, יש ללבוביץ כמה וכמה ציטוטים מובלעים ולא בהכרח מודעים, שמגבים את העבודה שלה מבחינה צורנית ותכנית.
*
עוד על צילום בבלוג זה:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
עוד על פופ ארט
יופי, ברור לי שימשיך להיות כיף בסדרת הפוסטים הזו. תודה!
רשימה מענינת 🙂
יפה מאד, קראתי בהנאה.
מאד מתוחכמת ההשוואה בין וורהול לנפוליאון. האייקוניזציה של וורהול בצילום היא אייקוניזציה מסדר-שני, של מי שנחשב למאייקן הגדול של החברה האמריקאית, ולא זוכה להעמדה אייקונית מקורית משלו, כי המקוריות שלו מבוססת בעצמה על חיקוי ושכפול. מסחרר!
היי מרית, פוסט מעניין ומאתגר מאוד.
(שוב גרמת לי להצטער שהחמצתי את ההרצאה בזמן אמת. אבל מה אני מתלונן הרי יש לי את השיכפול של האירוע).
ועכשיו זהירות ספויילר. אני הולך להיות מעצבן מתוך בחירה.
למה כתבתי למעלה מאתגר?
משום שעולות כאן מספר שאלות מרתקות בקשר לתיעוד שאינו מבדיל בין גבוה לנמוך, בין אכזריות לחמלה, בין טוב לרע, בין חם לקלקר וכן הלאה.
ונשאלת השאלה (אני אוהב את תרועת החצוצרות ואת הצליל המכובד של המשפט הזה) האם אפשר רק לראות ולהראות מבלי לנקוט עמדה. האם באמת האדם יכול לומר "אני מצלמה" כמו כריסטופר אישרווד. כי הרי האדם איננו מצלמה הוא אדם. והשיכפול, כמו שסלמן רושדי טוען במסה שלו על "היפה מכל" מרחיק אותנו מהמקורי ובהכרח, בהמשך, גם מן "האמיתי".
ובסופו של יום גם אנדי וורהול נאלץ לגלות, כמו כולנו, שחולשתה של האמנות (אולי בשל היותה נתפסת כאסתטית בכוח) טמונה בכך שהיא מעניקה לגיטימציה לדברים שהיא מבקשת לערער עליהם.
בזמן מלחמת העולם השניה ישב מאטיס בווישי של גנרל פאטן וגזר את מגזרות הנייר המופלאות שלו. באותו זמן חורחה סמפרון לימד פילוסופיה במחראות של מחנה הריכוז. לכאורה שניהם עשו אותו הדבר, אך אני מודה שקשה לי העובדה שהאסתטיקה של מאטיס נולדה במדורי השטן ולא מכורח, כמו במקרה של סמפרון, כי אם מבחירה.
וההבדל הקטן הזה מבדיל בעיני בין שניהם, לא כאמנים אלא כבני אדם. לטעמי חורחה סמפרון עמד במבחן הגדול של חז"ל "במקום שאין אנשים היה איש". ואילו מאטיס, לגבי מאטיס, אני חושב שהוא מאוד הזכיר לי את "מפיסטו" סירטו של אישטוואן סאבו המספר את סיפורו של הנדריק הפגן (משחק משובח של קלאוס מריה ברנדאואר), שחקן תיאטרון גרמני שלאחר עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, זונח את מצפונו ואת דעותיו הפוליטיות לשם שמירה על עבודתו ועל מעמדו כשחקן המוביל בתיאטרון הגרמני. (לפי ספר של קלאוס מאן).
ואני מודה בהכנעה, אדוני האוברלוייטננט, שמאוד אהבתי את הסרט ואת השאלות הכבדות שהניח על מפתני.
ואם לחזור לערת הפתיחה (המעצבנת), הרי ברור לי מעל לכל ספק שזוהי רק ברירת המחדל שלי להסתפק בפוסט המשחזר/משכפל את ההרצאה שלך שהתרחשה ביום העיון הבינלאומי בשנקר. שהרי האירוע בשנקר הוא הוא הדבר האמיתי והפוסט למרות ובגלל כל האיכויות האחרות הנילוות אליו, הוא רק השכפול של הדבר האמיתי. כמה מצער…
עוד משהו קטן – בצילום של טראמפ, שמושך אותי להביט בו על מנת להיגעל – אי אפשר להתעלם מהאישה המוזהבת בתוך הרצף המוזהב של הרכוש המוצג לראווה, ומדמותו של טראמפ, היחיד שאינו נוצץ שם, בחליפה השחורה לבנה ובשפת גוף סגורה ומתגוננת, בוודאי לנוכח הפוזה של אשתו שמדגמנת נהנתנות גם בשפת הגוף שלה. הוא משבש את הסימטריה המושלמת של הצילום. בעל הבית כשיבוש? לא. כיצור חי בלב תפאורה שאירגן לעצמו, סצינה במוזיאון שעווה. הוא לא חלק מהתפאורה הזו ולכן הוא מוצג כזר לה, במכוון.
רשימה מאוד מעניינת. אוהב מאוד את הצילום של אנדי וורהול. טוב שיש המשכים, אשמח לקרוא, מרית.
תמי תודה 🙂 (את עוד פה?)
אילה, ברוכה הבאה.
מירי (1) חן חן, הכל חוזר עליו כמו שאומרים הילדים.
מירי (2) עגל הזהב, לגמרי. אבל אני לא יודעת לגבי טראמפ. אולי שפת הגוף שלו אומרת "הכל שלי שלי" והשחור שלו קשור לשחור (הלא ברור) בין הרגליים של איוונה…
ואגב מוזאון שעווה, ארבוס צלמה גם אצל מאדאם טוסו, והצילומים שלה משם יותר מזכירים את תצלומי האנשים החיים ליבוביץ, רק קצת יותר ליליים.
דודו, אני אענה לך בהבזקים, כי תוגת שיעורי החברה של ילדותי עולה מן התגובה שלך.
אני חושבת שלא את ההרצאה שלי פספסת, היית צריך לשמוע את אקונצ'י מדבר על ההסתייגות שלו מ"הבעה" ו"רגש" באמנות. זה היה כמו מים חיים. ואם יורשה לי להיות אישית, אתה זקוק למים האלה בדיוק.
ועל מאטיס האדם אני לא יודעת מספיק אבל "הוא האציל עלי מזיו מראו ומריחו הטוב" (אם מותר לי לשאול את דבריו של הנסיך הקטן על השושנה האנוכית) ואני אסירת תודה.
ולבסוף, אוי ואבוי אם כולם היו אותו דבר. טובים או רעים, זה המוות.
שרון, תודה, אני תמיד שמחה שאתה בא.
מרית, הפעם לא כדי להרגיז, את מעניינת אותי הרבה יותר מויטו אקונצ'י. וזאת למרות שאת רואה עצמך מתפקדת כמדיום שלו בלבד.
לטעמי את מושכת אותו בציציות ראשו למקומות הרבה יותר מעניינים משהוא מגיע אליהם.
דודו, הוא התרופה שלך, אני רק הסוכר שממתיק אותה 🙂
ואגב, גם הפער בין כוונה לאפקט פועל בכל מיני כיוונים לא צפויים. למשל, דברי מוסר יכולים להרתיע ואני לא מכירה הרבה צילומים שמעוררים את הצורך ברוחניות יותר הצילום של דונלד ואיוונה (בלי שליבוביץ שופטת אותם, להפך, היא מראה אותם בדיוק כמו שהם רוצים ואוהבים).
מרית, אם את רוצה את ההבדל בין פופ ארט לאמנות על רגל אחת, הרי שכבר הבאת אותו בפוסט שלך, כאשר הצבת מול ליבוביץ את ארבוז המופלאה. מה שהיא מצליחה להעביר במצלמה שלה (אני מצלמה?) מהחריגים שהיא מצלמת בשברונם האנושי והנוגע ללב כל כך, ליבוביץ הפופיסטית (פופוליסטית?) והממוסחרת כדבעי לעולם לא תיגע בסיפו, בצילומי איוונה ודונלד-דק טראמפ שלה.
בקשר לביוגרפיה של מאטיס – אני חייבת להסתייג ממה שדוד אמר. מגזרות הנייר של מאטיס נוצרו בזמנים של עקה בריאותית – הוא היה משותק באופן חלקי ולא יכול היה לצייר. ההתמודדות האמיצה שלו עם הקטסטרופה הפרטית שלו מעוררת בעיניי הערכה, ולא הוגן לשפוט אדם חולה על רקע תקופתו ההיסטורית בה אתרע מזלו לחיות. אני מניחה שהוא השקיע את כל האנרגיה שלו ביצירה כדי להציל שאריות של מה שהיה פעם, זה טרגי, ולהעמיס עליו את מוראות וישי זה קצת מוגזם.
בעניין ארבוס – אתמול בזכרון יעקב ליד גן טיול ראיתי את http://i574.photobucket.com/albums/ss183/britaj2009/Diane%20Arbus/diane_arbus_28.jpg
כנראה טיול מאורגן של שוכני הוסטל כלשהו. אי אפשר היה להביט בהם בלי לחשוב דיאן ארבוס, ואחר כך חשבתי על המסלול הדו-סיטרי של הדימוי, שלא רק יונק מ"החיים" ומוצג, אלא גם חוזר ונשאב לתוכם חזרה.
סימה נים, אני מקבל את ההערה שלך בנוגע למאטיס בהכנעה. ועם זאת נדמה לי שנגעת בנקודה חשובה בדיון (מבלי שגרמת לה לצרוח) המסלול הדו-סיטרי של דימוי היונק מהחיים ונשאב אליהם חזרה,
הדבר הזה עומד בבסיס ההבדל בין הפופ של ליבוביץ ואמנות הצילום של ארבוז, המציגה את האנושי כמשהו שאני יכול להזדהות איתו ולחמול עליו. או אולי בעוד שארבוז מצלמת בני אדם ליבוביץ מצלמת אייקונים. כי דונלד-דק טראמפ הוא רק דונלד-דק טראמפ. אין לך לאן לקחת אותו. הוא יפה אבל תקוע בגרוני. ואילו הנושאים שארבוז מצלמת הם כל-אדם.
בזמן האחרון אני מוצא עצמי יותר ויותר מעמיד מול נו-לוגו נו-אייקון.
עם זאת אני עושה את זה מבלי לשלול את אמנותה של ליבוביץ. עדיין אני סבור שהיא אמנית גדולה אך בלתי נסבלת לטעמי.
ליבוביץ פשיסטית, היא מעצימה את מה שאין להעצים, ואחריה מגיע לה-שאפל כשמו כן הוא, שמציע תצורה מלוכלכת יותר של הדימוי האנני ליבוביצ'י – anything you can do I can do better, ומטשטש עוד את הגבול שבין צריכה לאמנות. תרבות הצריכה זקוקה לאייקונים/פרזנטורים כאוויר (מעובד) לנשימה.
דודו, לא נעים לי לערב הורים, ועוד את אמא שלך שבאמת נוגעת ללבי מהמעט שסיפרת, אבל לפי דעתי זאת היא שלא נותנת לך ליהנות ממאטיס, כי אין לו שום קשר לגרמנים. מותר ליהנות ולהסתכל לאן שרוצים. ואם כבר מערבבים חיים (מעבר לאמנות) ארבוס התאבדה כידוע לך.
ובאשר לליבוביץ' – תוך כדי הכנת ההרצאה דווקא גיליתי (לצערי) שאני פחות אוהבת אותה ממה שחשבתי. אבל היא עדיין מעניינת אותי ושווה שיחה. אנחנו חיים בעולם של טראמפ (לפחות באחוזים ניכרים). לי אישית לא בא לצמצם את עצמי לחלקים "הלא נגועים" וגם לא בא לי לשפוט. יותר מעניין להתבונן.
סימנים, ברוכה הבאה לכאן! אני לא יודעת אם ליבוביץ מעצימה. נראה לי שהיא פשוט משקפת, ברוח טובה ובלי לשפוט.
מרית קרובתי,
על פי אלבום המופת (Songs for Drella (1990 ללו ריד וג'ון קייל, שעבדו עם וורהול בתקופת ה-Velvet Underground (למעשה הלהקה נוסדה כדי לנגן ב-Factory של וורהול. הוא גם כנראה הפגיש בין חבריה) היה וורהול נפוליאון לא קטן. קודם כלריד וקייל מכנים אותו Drella, מיזוג בין סינדרלה ובין דרקולה, אבל יותר מכך, חרף אהבתם אותו (האלבום כולו מוקדש לו לאחר פטירתו), הוא מתואר כרודן לא קטן, סוג של קפיטליסט של יצירה ושעתוק, הדורש מבני חסותו ליצור וליצור וליצור, ממש כתעשיין, כגנרל או Big Boss.
…ונפוליאון אצל לואי דוד בודק אם הבריאה היא יש מעיים (כלומר: יש מאין).
מרית, גרמת לי לתקלות קשות במערכת הנשימה, איך שאני צחקתי.
הבעיה היא שבזמן "איך שאני צחקתי" התרחש גם איך שאני אכלתי- שתי פעולות אנושיות שבהחלט לא הולכות טוב ביחד. בקיצור עשו לי היימליך (שזה שם בעל קונוטציה גרמנית).
מה אני אגיד לך, לדמות את אימא של וודי אלן שמדברת איתו מהשמים כשהוא במעבר חציה בניו יורק לאימא שלי שאילו הייתי אומר לה "מרית עשתה לי היימליך" היא הייתה שומעת היידריך ומנסה מיד להתאבד. את לא מתארת לעצמך איך שהיא לא מפריעה לי לאהוב את מאטיס. אבל זה לא מפריע לי מצד שני לבקר אותו כבן אדם. לאמנים אין חסינות מהיותם בני אדם. נהפוך הוא, אולי זה מה שהופך אותם לאומנים.
איזה כיף של פוסט!
מצחיקה ההשוואה בין פני השטח המוזהבים של לייבוביץ לעומק העירום למחצה של ארבוס. כאילו אותם עשירים באמת התקלפו בשביל הצילום. ואף ויתרו על הנצנוץ.
והצילום של וורהול מהמם מהמם מהמם כל כך. עם או בלי נפוליאון. אבל אני חושבת שגם לייבובית מכוונת פה לפער בין כוונה לאפקט. כמו כל הצילומים האלו שמתמקדים בחטטים על פניו של וורהול.
שועי, בהמשך לכיוון שלקחת, ישנם אנשים שמעקשים לטעון שנפוליאון בציור של לואי דוד מבצע חיקוי (מאוד מוצלח יש לומר) של חוליו איגלסיאס.
שועי, דווקא לא חשבתי על רודנות אישית, אלא על משהו כמו מצביא הפופ. מעניין.
דודו, לא כל אמנות מבקשת לערער ואפשר להראות (ולראות) מבלי לנקוט עמדה. יש כאלה שיכולים.
מיטל, תודה! ולייבוביץ – היא לא אישה של סדקים וחטטים אלא של ציפויים (אם שואלים אותי), אחוז מדהים מן המצולמים שלה צבועים או מצופים בבוץ ושאר ירקות. זה דווקא לא משהו שהתייחסתי אליו ישירות בהרצאה, אולי אוסיף נ. ב…
בחיים, אבל ב-ח-י-י-ם, לא הייתי עולה על ההקבלות הויזואליות האלה.
זה כמו חידות הגיון (שמעולם לא הצלחתי לפתור) או כמו תמונה כזאת שאפשר לפרש בשתי דרכים ומסתכלים ומסתכלים ולא מצליחים, אבל מרגע שגילו לי את הפתרון, לעולם לא אצליח להסתכל על זה בלי לראות את המשמעות השניה ומצד שני, מרגע שגילו לי, זה נראה כל כך ברור וגלוי ומובן מאליו…
זה פשוט משהו שאת מצליחה לראות בסוג של עיניים שאין לי ,(וזה בסדר גמור,אני שמחה בחלקי עם העיניים שיש לי, לא מתלוננת 🙂 ).
זה מעניין!
דודו, כל זמן שאבבה לא שרים את ווטרלו ברקע ומפריעים לי לקרוא מחדש את אוסטרליץ של וו"ג זבאלד, לא איכפת לי אם נפוליאון שלך שר באמבטיה את חוליו אינגלסיאס או לאו. מדינה חופשית היא מדינה חופשית גם כאשר היא נדמית לעתים לרפובליקת בננות. אבל לזה שקראו ע"ש המאהבת של נפוליאון דזירה סוג של תפוחי אדמה טובים לצ'יפס, לזה אין תקנה, זה דורש פריצה לבסטיליה או לבסטה, ולהתחיל הכל מחדש.
מרית, רודני פופ לא חסרים, למעשה בימינו האחראים על פלייליסטים למיניהם, הם סוג של רודני פופ. באותו אופן, אני מניח, ניתן לראות גם את רודני הרייטינג או את רודני רשימת רבי המכר. כל מה שקשור בתרבות הפופולרית, כפי שאני רואה את זה, הוא דמוקרטי או פלורליסטי– רק למראית עין.
כמה נשי נפוליאון
מעניין ומרתק. מקווים שזה יתפתח לעומק בפוסטים הבאים. שיתפנו בפייסבוק. תודה. (:
טלי, גם אני שמחה בעיניים שלך (ובתשובה לשאלתך ההיא, ודאי שפגשתי את אקונצ'י והוא עדין ומתוק מאין כמותו. אני חושדת שגם את היית שוכחת את התנגדותך, נוכחות אנושית מנצחת הכל.) ותודה!
שועי, לא לדרוך לי על יבלות ("זה גבוה מדי", אמרו העורכים, מי בחביבות ומי בשאט נפש, כשהספר שלי הוצע להם לבקורת).
ערוץ האמנות, תודה! וברוכים הבאים.
מרית,
אופס, לא התכוונתי. כלומר, אני באמת מתכוון לכך שיש היום משגיחים לכל דבר, שמחליטים מראש מה טוב ומה לאו ומה מתאים ומה לאו, מה עובר ומה לאו.
בפעם הבאה שמישהו אומר לך "זה גבוה מדיי" תעני סימולטנית: "אבל זה צהוב ומנומר בשחור" [מה שמשותף לספרך האחרון ולג'ירפה].
אני רק רציתי להגיד שהאנונימי למעלה הוא מתחזה.
טוב, אם אני כבר כאן אז כמה מילים…
מרית, מאמר מצוין!
(גם אם אני לא מסכים שם עם כלום)
פותח דלתות (כמו שאת אוהבת) וחד עיין ונפש.
והנה הכמה מילים:
נפולאון בציור המופלא של דוד מחזיק בידו חותם שאתו הוא חתם על הקוד ושזה בעצם הדבר החשוב ביותר בציור מבחינת נפולאון. הסמכות. הסמכות גם מוצגת בסמלים הרבים של הכיסא.
בין ארבוס לליבוביץ':
ארבוס מציגה את הראליה גם אם התמונות מבוימות הם ראליסטיות במובן של סרט נאו-ראליסטי איטלקי.
ליבוביץ' מביימת. ורואים את הבימוא כמו בציור מהברוק.
רואים את זה בדיוקנאות של הזוגות שכאן. ארבוס לא מצהירה על בימוא הסצנה. מה שקובע זה גודל הפריים. אני לא בטוח שהיא בכלל אמרה לאנשים איך בדיוק לשבת.
אצל ליבוביץ' זה בדיוק ההפך. הצילום מבוים לפרטים. ורואים שהוא מבוים. אין שם שום פרט אמתי מהחיים.
השעון שמסתיר את המראה נמצא שם כדי להסתיר את הצלמת שבמראה (כמובן שצריכים להשוות לנשואי הזוג ארנולפיני, ששם המראה נמצאת כדי להראות את הצייר). הנרות הדולקים ליד השעון. השעון הוא כמעט נקודת המגוז של הצילום (בעצם מעט ימינה ולמטה כנראה כי המראה שבקיר לא מובילה לו). הלוסטרה המשתקפת בראי דומה לזו שאצל הזוג ארנולפיני, ויוצרת עומק אל עוד מראה שהופך בעצם לאזור מרכזי בציור שהוא מסתורי כזה… ושם הצלמת…
הפסלים שמאחור הובאו לשם ללא ספק לצורך הצילום, שלכאורה מאוד מאוד סימטרי, וממש ממש מנסה להיות סימטרי, בהשתקפויות שבראי, במנורות השונות, בדלתות הניאו ברוקיות, בריצוף ובכול דבר, מה שמדגיש את חוסר הסימטריה בין הבעל לאישה. הרקע המואר של האישה לעומת האפל של הבעל, הפסל שעומד לא ממש במקומו, השחור שלו וכמובן הפוזה התאטרלית של האישה.
טוב, בקיצור, צילום גדול….
הפשטות של ארבוס לעומת זאת היא רנסנסית. ולא פחות גדולה.
טוב זה יוצא יותר מכמה מילים… אז אפסיק…
חן חן (חוליהו!?)
נכון נכון בקשר לחותם! דווקא ראיתי את החותם אבל לא קישרתי לקוד. וגם על השאר תודה. רק בקשר לאיוונה טראמפ דווקא לא חשבתי שזו פוזה תיאטרלית, חשבתי שהיא מחופשת לוָאזה והזרוע שלה היא הידית 🙂
"נפוליאון בסחבות" – אנדי וורהול, בוב דילן, שי גולדן
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1228453.html
פיסקה ראשונה
פוסט מעולה.
אמשיך לעקוב.
מירי, איך את תמיד מוצאת את כל הדברים האלה?! (ומ. ש. ל. 🙂 )
אורי, תודה וברוך הבא! (והמשך אחד כבר כאן)
[…] פוסטים על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'. לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות לפרקים […]
[…] המפורסמים של אנני ליבוביץ'. לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות […]
[…] של נפוליאון בחדר העבודה שלו שצייר ז'אק לואי דויד (1812). כאן כתבתי על המחווה הסודית שעשתה אנני ליבוביץ […]
[…] הגלריות" (כך הגיב מבקר האמנות מקס קוזלוף על הופעת הפופ ארט), אבל מה רע באימפרסיוניזם? זה גורם לענווה מסוימת; קל […]